אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

צר לי המקום


פעם ועוד פעם אני עומד נפעם אל נוכח האופטימיות של העם היהודי ובמיוחד העם היושב בישראל ועוד יותר מכך מהעם היושב בירושלים, הלא היא ציון, וחושב על עתידה.אני בטוח שמי שיקרא את הכתוב בפיסקה הראשונה יחשוב, ואולי במידה של צדק, שירדתי מהפסים. בואו נבחן את הדברים ביחד ונראה:הרבה מאות שנים, אולי אפשר לומר, אלפי שנים... "התקווה שנות אלפיים". לא ברור אם הרצון להיות עם חופשי בארצו, הוא הוא הגורם העיקרי, אך ברור לנו שזה צריך להיות ב"ארץ ציון ירושלים". נכון, על התקווה הזו אי אפשר לומר כי היא בת מאות או אלפי שנים, אבל תחשבו על כל השנים בהם רצו בני העם היהודי להגיע לירושלים, רצו עד כדי כאב ובכי... "על נהרות בבל שם ישבנו גם בכינו בזכרנו את ציון" ובכלל, בתנ"ך, ברבים מספריו, נכתב על הרצון לשוב לירושלים שתהיה עיר של צדק ומוסר, ועוד דברים אחרים.

אם אם מדינת ישראל שואפת לראות את ירושלים כראויה להיות עיר בירתה, עליה ועל עיריית ירושלים להפנות את הבניה הנוספת פנימה. יש בירושלים שטחים רבים שאפשר לבנות בהם.

בשנים שלאחר מכן חזרו היהודים ואמרו בתקווה ובתפילה ובגעגועים: "בשנה הבאה בירושלים הבנויה"... מיד יקפצו כל האנטישמים, אנשים רעים, צרי עין וצרי מוח ויאמרו: "רואים, רואים! מעולם כל העניין היה רק עניין של נדל"ן! לא כאב, ולא צער , ולא געגועים... רק נדל"ן! לא צדק ולא מוסר ולא בטיח... רק נדל"ן!""הו מגיעי בית בבית שדה בשדה יקריבו" (ישעיהו ה' 8'). או ראו סיפורם של אחאב ואיזבל וכרמו של נבות היזרעלי. נכון, כאן מדובר על אדמה חקלאית, אבל בכל זאת נדל"ן (מלכים א' כ' 1').את הדברים האלה נשאיר לרעים הנזכרים לעיל. אנחנו, אני ואתם, נאמין כי אכן היו אלה הגעגועים והתקווה לראות את ירושלים בבנינה.אי-אפשר לומר כי עד סוף המאה ה-19 וראשית המאה ה-20 נשאו התקוות והתפילות תוצאות מרשימות. בניה חדשה כמעט ולא היתה. נראה כי תקווה ותפילה לא בונות בית או עיר. דרוש היה המעשה, וזה הגיע עם ראשית תקומתה של התנועה הציונית. עוד לא היתה זו "הציונות המדינית" אלא "הציונות הדתית", או מי שיקראו לה "הציונות המשיחית". תוך שנים מספר הסתבר כי "צר לי המקום" ואכן בירושלים שבתוך החומות נוצרה צפיפות רבה, ומי אמר שירושלים היא רק זו שבתוך החומות, ואם צריך לבנות אז "יוצאים מהחומות". ומרגע שיצאו מהחומות, שוב לא היו גבולות גיאוגרפיים לירושלים.מאז זרמו הרבה מים אפילו במעין השילוח. ההתחלה היתה קטנה ומהוססת. ראשונה הוקמה משכנות שאננים (1860) על אדמה שנרכשה בידי משה מונטיפיורי, שכונת המגורים הראשונה מחוץ לחומות ממערב לעיר העתיקה. הזליגה מערבה נמשכה עם הקמת שכונות: "מחנה ישראל" ולאחריה שכונת "נחלת שבעה". אכן היתה זו בניה. ב-1881 הוקמה גם השכונה התימנית בכפר השילוח.אני לא בטוח שבניה זו היתה מענה לתפילה "לשנה הבאה בירושלים הבנויה". ירושלים היתה מאז ומעולם עיר של שכונות: קטנות וגדולות. במשך השנים קמו עוד "נחלאות" ו"זכרונות" ו"אהלים". אם היתה זו תוצאה של התפילה או תוצאה של משהו אחר, אין זה משנה. ירושלים המשיכה להיבנות והיהודים המשיכו להתפלל לבנינה.תהיה הסיבה אשר תהיה אך העובדות מראות כי כמעט כל הבניה היהודית בירושלים היתה למערבה של העיר, בעוד שרוב הבניה הערבית היתה למזרחה של העיר. כך היה הדבר. פרט למקרים בודדים לא נבנו שכונות יהודיות עם "פנינו אל השמש העולה, דרכנו שוב פונה מזרחה". ורק הישוב ברובע היהודי של העיר העתיקה היה בגודל אוכלוסיה ניכר. לא כך היה הדבר בקרב הישוב הערבי. ערבים רבים, ובעיקר העשירים שבהם, בנו שכונות במערב העיר החל ב"בקעה" ,"קטמון", ו"טלביה" שהיו במרחק הליכה קצרה מהעיר העתיקה ועד לשכונת "רוממה" שהיתה ממש במערב העיר.השכונות היהודיות שרחקו מהעיר העתיקה ושהוקמו החל משנות ה-20 של המאה, גם להן היה גבול התפשטות. מעבר ל"חגורת" הכונות "קרית משה" "המקשר" "בית הכרם" "יפה נוף" "שכונת הפועלים" ו"בית וגן" השתרעה "חגורת" כפרים ערבים שאמנם לא היו חלק מהעיר אך היו קשורים אליה כלכלית וחברתית: "ליפתא" "בית איכסא" "קולוניה" "דיר יאסין" "עין כרם" "מלחה" ועוד שלוחות ביניהם. לערבים היתה חריגה של הכפר/שכונה "שייך באדר" שהיתה מוקפת שכונות יהודיות, וליהודים היתה חריגה של הישוב הקטן "מוצא".חלוקה זו מלמדת כי התפתחותה של ירושלים לא נבעה רק מתוך צרכים אורבניים של גידול האוכלוסייה. הגידול והבניה היו בהחלט בעלי גוון דתי, פוליטי, מדיני ובינלאומי. אלמנטים אלה קיבלו חיזוק הולך וגובר ככל שגברו ההיבטים הלאומיים של התנועה הציונית מחד והערבית מאידך, כאשר כל שאר הגורמים האתניים, הנוצריים ובחישת מעצמות המערב בענייניה של האימפריה העותמנית, מחדדים את החשדנות ההדדית של כל הגורמים האלה הנוכחים בארץ ישראל ובמיוחד בירושלים. סיום מלחמת העולם הראשונה והיעלמותה של האימפריה העותמנית לא הביאו לרגיעה בארץ ישראל ובירושלים, אלא להיפך. ביטוי לכך אפשר לראות בכך ששלושת הגורמים העיקריים (היהודים, הערבים והבריטים) שנשארו הגורמים הפעילים בארץ הקימו את מרכזי פעילותם הפוליטית/מדינית בירושלים. אם כי מרכז השלטון המנדטורי היה נפרד הן מהישוב היהודי והן מהערבי ומיקומו בשטח מוגן ב"ארמון הנציב", הרי שעיקר כוחו היה ממוקם במערב העיר ב"מחנה אלנבי", במתחם "מגרש הרוסים", וב"מחנה שנלר". היהודים ביססו את מרכז פעילותם בעיר החדשה, בעוד שמרכז פעילותם של הערבים היה במזרח העיר ובעיקר בעיר העתיקה והר הבית.מיד עם סיום המנדט וסיום מלחמת העצמאות מצאו ביטויי התפילה והתקווה: "בשנה הבאה בירושלים הבנויה" ונבואת הנביא ישעיהו: "עוד יאמרו באזניך בני שיכולייך צר לי המקום, גשה לי ואשבה" (ישעיהו מט' 20'). תוך זמן קצר מלאו בתי הערבים שניטשו בעולים חדשים ושתי מעברות ענק הוקמו: "מעברת תלפיות" בדרום העיר ומעברת "האסבסטונים" במערב העיר.אולי כאן המקום להניח כמה הנחות:א. ירושלים היא בירת מדינת ישראל.ב. מדינת ישראל, כמו כל מדינה, זקוקה רק לעיר בירה אחת.ג. עיר בירה אחת יכולה להיות עיר בירה רק של מדינה אחת. החלטת האומות המאוחדות שעל בסיסה הפורמאלי קמה מדינת ישראל קבעה כי ארץ ישראל שממערב לנהר הירדן תחולק בין הישוב היהודי והישוב הערבי וכי ירושלים לא תהיה הבירה של אף אחת משתי המדינות שיקומו, אלא תהיה עיר בינלאומית. בפועל, כבר מרגע שנתקבלה, היתה ההחלטה לא רלוונטית. היא התקבלה באולמות האו"ם, אך לא התקבלה בשטח. היא נדחתה במוצהר על ידי הערבים ובמעשים גם על ידי היהודים.המלחמה והסכמי שביתת הנשק שבאו בעקבותיה אכן חילקו את הארץ, אלא שהיתה זו חלוקה שונה מהחלוקה שהתקבלה על ידי האו"ם וכללה גם את חלוקת העיר ירושלים, שכאמור היתה צריכה להיות עיר בינלאומית.בניגוד להחלטת האו"ם, מדינה ערבית כלל לא הוקמה, והשטח שנשאר בידי הישוב הערבי היה שטח שנכבש על ידי הלגיון הערבי-- הצבא של מדינת עבר הירדן שפלש לשטח שממערב לנהר הירדן והמשיך לשלוט בו, כולל בחלקה המזרחי של ירושלים, במשך שנים רבות, עד מלחמת ששת הימים.מדינת ישראל, בניגוד להחלטת האו"ם ובניגוד לעמדתן של כל מדינות העולם שלקחו בימים ההם חלק במערך החיים הבינלאומיים, הכריזה כבר ב-1948. 12. 5 על חלקה המערבי של ירושלים, שהיה בשליטתה, כעל בירת מדינת ישראל. היה זה עוד בטרם נחתמו הסכמי שביתת הנשק עם כל מדינות ערב ועוד בטרם התגבשו קווי שביתת הנשק שהיוו, לאחר מכן, במשך שנים רבות את "גבולות המדינה" וזכו לתואר "הקוו הירוק".על אף ההתלהבות שבה הוקמה המדינה, על אף הקורבנות הרבים שנפלו על שחרור ירושלים, קורבנות ששילמו בחייהם על מנת להשיג ולהגשים את התקווה והנבואה להגיע ליום בו תהיה העיר, עיר בנויה ומרכז החיים היהודיים של כל יהודי העולם להגיע ליום בו תהיה ירושלים בירת מדינת ישראל ובירת העם היהודי, היו ישראלים שהתנגדו להיותה של ירושלים בירת המדינה. הדבר המתמיה והמאכזב ביותר היה שגם מי שהיה שר החוץ, משה שרת, היה בין המתנגדים. כמי שמופקד על מדיניות החוץ, עיכב במשך שנים את העברת משרד החוץ לירושלים (1953).כאמור, מיד לאחר סיום המלחמה מילאו העולים החדשים את כל הבתים שניטשו על ידי הערבים ומיד נוצר הצורך למצוא פתרונות דיור לכל יושבי המעברות. בלחץ הזמן ובגלל היקף הבניה הנדרש ועקב המחסור התקציבי, נאלצה המדינה לבנות שכונות חדשות ו"שיכונים" חדשים מבלי להקפיד על טיב הבניה ולהתעלם מהאסתטיקה שלה. המושג "צר לי המקום" קיבל משמעות יום-יומית לאלפי אנשים.היתה זו תנופת בנין שארץ ישראל טרם ידעה כמוה. עליבות המעברות הפכה לשיכונים עלובים. אחת מתקנות הבניה היפות שתיקנו הבריטים היתה כי הבניה בירושלים תהיה בניה באבן. תקנה זו השלימה ותאמה את אופי הבניה שקדמה לימי השלטון הבריטי. ירושלים התברכה בבניה יפהפיה, במיוחד הבניה העשירה בשכונות הערביות. דבר זה הדגיש יותר את כיעורה של הבניה החדשה.יתכן וזו גזירה משמים שבכל עיר גדולה, כולל ערי בירה, חייבים להיות "סלמז". אותם השיכונים (לא כולם) שניבנו אז בשנות החמישים, הפכו תוך זמן קצר לסלמז, אך הם ממשיכים להתקיים עד היום, כולל כל אותן "יבלות" של תוספות בניה חוקית ובעיקר לא חוקית, תוספות שרק הוסיפו כיעור לכיעור הראשוני.אל הנטיה לבנות מערבה נוסף עכשיו הכורח. המזרח, הדרום והצפון היו בשליטת הערבים, ורק ה"פרוזדור" מערבה נותר כשטח לבניה והתרחבות. תקנה מנדטורית נוספת, שאומצה על ידי גורמי התכנון הישראלים בירושלים, היתה כי הבניה תתבצע על הגבעות בעוד שהעמקים ישמשו לעורקי תחבורה ויהיו גם ה"ריאות הירוקות" של העיר. לא עבר זמן רב וראשי הגבעות כוסו בבניה חדשה. בייחוד בלט הדבר בהקמתן של השכונות: קרית היובל, עיר גנים וקרית מנחם, שמיקומן כבר היה רחוק ממרכז העיר של אותם הימים, מרחק שחייב הקמה גם של מרכזי שירותים מקומיים: שרותי בריאות, חינוך, מסחר, בנקאות וצרכנות, ובכך הקטינו את הזיקה של שכונות אלה אל העיר. כמו כן חייבה הבניה המרוחקת הזו "מתיחה" של תשתיות יקרות ככבישים, מים, חשמל וכו'.במקביל להיקף הבניה ולאור העובדה כי המדינה הכריזה על ירושלים כבירת ישראל, נעשו גם נסיונות לתת לעיר "צביון מעט" של בירה. ב-1949. 2. 14 הועבר מושב הכנסת לבנין "פרומין" השוכן בלב-ליבה של העיר. חלק ממשרדי הממשלה שוכן, זמנית, במבנים שונים ברחבי העיר. עד שתיבנה קרית הממשלה. מאוחר יותר נעשה נסיון לרכז את מבני השלטון באיזור אחד. בנית "בניני האומה" באיזור שהיה הכפר/שכונה "שייך באדר", היה האות כי כאן יהיה מרכז זה.בשולי האיזור נבנה קמפוס האוניברסיטה העברית שמיקומו המקורי בהר הצופים נשאר כמובלעת מוקפת שכונות ערביות. עד לגמר בנית הקמפוס החדש היה גורל האוניברסיטה כגורל משרדי הממשלה, והפקולטות השונות או אף מחלקות בודדות מצאו קורת גג במבנים שונים ברחבי העיר.המטה הארצי של המשטרה, כמו גם בתי המשפט, שוכנו ב"מגרש הרוסים", שהיה אחד ממוקדי השלטון הבריטי ושכן בלב העיר.לימים נבנה באיזור המרכזי "מוזיאון ישראל" ולאותו איזור גם הועבר מקום מושבה הקבוע של כנסת ישראל.בשלב זה כבר אפשר היה לומר כי ירושלים היא אכן בירת המדינה, בה יושבים מאפייני הריבונות. היה זה במידת מה חזון ומשאלת לב. המדינה היחידה שהכירה בירושלים כבירת ישראל היתה מדינת ישראל עצמה. אף מדינה, כולל ה"ידידות" לא הכירה בכך. אומות העולם שהכירו במדינה וגם אלה שתמכו בה נאותו להחזיק בירושלים נציגויות דיפלומטיות, אולם השגרירויות כולן נשארו בתל אביב.עם סיום מלחמת ששת הימים נפתחו כל האפשרויות: ימה וקדמה צפונה ונגבה. לא רק "הר הבית בידינו". כל ההרים הסובבים את ירושלים ש"הרים סביב לה" היו בידינו. סערת האופוריה הביאה לסערת בניה. נראה היה כי התפילות נענו והנבואה התגשמה. חומות הבטון נפלו והעיר "חוברה לה יחדיו". הריסות הרובע היהודי שעמד בחורבנו מאז מלחמת העצמאות פונו בעשייה אחוזת תזזית. מפלצות פלדה השתערו לרמוס את ההרים הלבנים שעל גבול המדבר במזרח ועל כל רכסי ההרים הירוקים שמצפון, ממערב ומדרום לעיר, מותירות מאחריהן צלקות לבנות של שפכים שלעולם לא יחזרו להיות ירוקים. כל הבניה החדשה עברה לפריפריה.היתה זו, כתמיד, בניה מכוונת יותר על ידי הצרכים הפוליטיים/מדיניים מאשר על ידי צרכים אורבניים, אם כי אין להתעלם מכך שהאופוריה של הנצחון הגדול הביאה לדרישה רבת היקף ולצורך אמיתי לענות על הגידול המהיר של האוכלוסייה.מטרת בנית השכונות החדשות, במקומות שניבנו, היתה לעבות את הישוב היהודי כחגורה עוטפת לעיר ולסגור בטבעת את השכונות הערביות שעד המלחמה היו בעצמן חגורה הסוגרת את השכונות היהודיות. שכונת "תלפיות מזרח" (ארמון הנציב) נבנתה כנגד "צור בח'ר" ו"ג'אבל מוכבר". שכונת "גילה" ו"הר גילה" סגרו את "בית צפאפה" ו"שראפת" ויצרו רצף יהודי כמעט עד לקבר רחל שבשולי בית לחם. הלאה לכוון מערב נבנתה העיר "ביתר עילית" כנגד "ביתיר" הערבית והכפר "וולאג'ה". במערב הורחבו "מלחה" ו"הר משואה" שהתחברו לגוש השכונות: "קרית היובל" "עיר גנים" ו"קרית מנחם".אם כי בשלב זה לא היה צורך להתרחב מערבה, מכיוון שזה היה הכיוון היחיד אליו יכולה העיר להתרחב במשך כל השנים, נבנתה במערב שכונת "הר נוף" החרדית, והלאה משם הורחבו "מבשרת ירושלים" ו"מעוז ציון" עד לממדים של עיר. מצפון-מערב נבנתה "הר אדר" השולטת על הכפר "בית איכסא".בצפון נבנו השכונות: "רמת אשכול", "גבעת המבתר", "רמות" "רמות שלמה" ו"גבעת זאב" שיצרו רצף עם השכונות החרדיות הישנות ועוברות גם הן תהליך התחרדות. התוצאה: יצירת גוש אדיר של שכונות חרדיות, על כל ההשלכות שיש לכך על מצבה וצביונה של ירושלים. הלאה לכוון צפון-מזרח ניבנו ה"גבעה הצרפתית" ו"נווה יעקוב" שיצרו רצף עם הקמפוס המחודש של הר הצופים וסגרו על השכונות הערביות "שייך ג'ארח" ו"וואדי ג'וז".כל הבניה הזו עיבתה את ירושלים היהודית מכל הכוונים, כאשר נשאר רק פרוזדור צר המקשר את השכונות הערביות, כולל העיר העתיקה, אל השכונות והכפרים הערביים הצמודים לעיר ממזרח: "סילוואן", "אבו דיס", "אל עזריה" ו"א-טור" ואל "הגדה המערבית" (יהודה ושומרון).הבה נחזור להנחות שלעיל:א. מדינת ישראל, כמו כל מדינה, זקוקה לעיר בירה אחת.ב. עיר בירה אחת יכולה להיות עיר בירה רק של מדינה אחת.ג. ירושלים היא בירת מדינת ישראל.עבור מדינת ישראל לא היה ואין ספק כי ירושלים היא עיר הבירה האחת והיחידה שלה. כל ההצהרות וכל הפעולות שנעשו בארץ ובעולם על ידי מדינת ישראל, על ידי עמי ומדינות ערב, וכל שאר עמי ומדינות העולם והמוסדות והאירגונים הבינלאומיים, לא שינו ,עקרונית, את עמדתה זו של מדינת ישראל.אולם... מרגע שנמוג ההלם העולמי ומרגע ששככה האופוריה הישראלית שגרם הניצחון הישראלי במלחמת ששת הימים, ואולי עוד לפני כן, קמו עוררים, כולל בקרב יהודים וישראלים, שחלקם העמידו בספק וחלקם שללו לחלוטין את האפשרות שירושלים תהיה עיר הבירה הבלעדית של מדינת ישראל.עוד בטרם נדמו ונמוגו בין הרי ירושלים הדי הקריאה "הר הבית בידינו!" קמו מנהיגים ישראלים, שמתוך ראיה שגויה של עתיד היחסים בין היהודים לערבים בארץ ישראל, או מתוך טיפשות, או, כרגיל, מתוך כניעה ל"מה יאמרו הגויים", החזירו את הר הבית לניהולו ולשליטתו של הוואקף. הם שללו את עמדת מדינת ירדן, שזה עתה הובסה במלחמה וסולקה משטחי ארץ ישראל שממערב לירדן שהיו כבושים על ידה מאז סיום מלחמת השחרור, אך המשיכה למנות את עצמה למגינת המקומות הקדושים לאיסלם, שבמרכזם המסגדים בהר הבית.תוך זמן קצר החל לעבור על "העיר שחוברה לה יחדיו" תהליך של היפרדות מחדש: בין ירושלים היהודית שבמערב העיר לירושלים הערבית שבתחילה היתה "מזרח ירושלים" וחזרה להיות "ירושלים המזרחית", כלומר חלוקה מחדש לשתי ירושלים. אכן, חומות הבטון הוסרו, אך את מקומן הלכו ותפסו "חומות" אחרות שרק הלכו וגבהו ככל שחלף הזמן.ככל שהישות הפלשתינית הלכה והתגבשה, כן נעשה ברור יותר והחלטי, כי דרישת הפלשתינים היא, כצעד ראשון, נסיגה טוטלית של ישראל לשטחה שעד למלחמת ששת הימים, כולל בירושלים, שלעמדתם, היא ורק היא תהיה הבירה של מדינת פלשתין. הקיצונים שביניהם דורשים ומדגישים כי כל ירושלים תהיה בירת מדינת פלשתין שתהיה בכל שטח ארץ ישראל. כלומר: או שירושלים תהיה עיר הבירה של שתי מדינות, או שירושלים תהיה עיר הבירה של מדינה אחת, אך זו תהיה מדינת פלשתין ולא מדינת ישראל.איש בעולם, לבד מכמה שמתעלמים מההיסטוריה של המזרח התיכון בשישים השנה האחרונות, לא מדבר וכמעט שלא מזכיר את הרעיון של ירושלים כעיר בינלאומית, אם כי ישנם כאלה שמזכירים את תכנית החלוקה מ-1947.בחינת המספרים המהווים את העיר היא ללא ספק מרשימה ביותר. ירושלים, כעיר בודדת, היא העיר רבת האוכלוסייה בארץ. אם נבחן את השטח המוניציפאלי, נקבל מרחב שאין שני לו בארץ. כבישים נמתחו משכונה לשכונה ומהר להר, משאירים צלקות-חציבה לבנות שוליים ארוכים ארוכים. קווי חשמל, קווי טלפון, קווי מים, מרשתים את השמים מעל ואת הקרקע מתחת. כלי תחבורה שונים—אוטובוסים, מוניות ורכב פרטי—חונקים ונחנקים במקומות רבים בעיר ובמיוחד בשעות השיא.כל אלה הם "הכרח בל יגונה" שהוא תולדה של הגידול הבלתי רגיל של העיר הזו. גידול שיש בו ברכה, ברכה הנושאת בקרבה גם אפשרות של קללה. מי יספור את טונות האבנים שנחצבו כדי לבנות את בתי האבן? מי יספור את כמות המטרים המעוקבים שנחצבו, עקב המבנה הטופוגרפי, כדי לבנות את הטרסות האחוזות בקירות תמך גבוהים הנראים כחומות עיר. הסוגרים את בתי העיר עצמה ומונעים מעבר קל בין רחוב לרחוב של אנשים ושרותים?את התפתחות העיר ליוו, בנוסף להתפתחות הפיסית, שני תהליכים חברתיים/כלכליים, שהם תולדה של ההתפתחות הזו וגם הגורם לה. שני תהליכים היוצרים מעגל קסמים שיש לשבור אותו, שאם לא, "ישבור" הוא את עתיד העיר, לא רק כעיר בירה, אלא כעיר הנושאת ומקיימת את עצמה.עם השנים נעשתה העיר עניה יותר ויותר וחרדית יותר ויותר. שני גורמים אלה מזינים האחד את השני. אוכלוסיה חילונית ו"יצרנית" המסוגלת לתרום לביסוס העיר, מצטמצמת, עוזבת את העיר ועוברת לגור בערים אחרות באזור השפלה. אך גם זו הנשארת בירושלים עברה לגור באותן שכונות הפריפריה שנבנו בעיקר אחרי מלחמת ששת הימים. ובכך החלישה את מרכז העיר ואת השכונות הוותיקות.אוכלוסיה חרדית, לא יצרנית ומרובת ילדים, מאיישת יותר ויותר את השכונות שבעבר חיה בהן אוכלוסיה חילונית או מעורבת. אוכלוסיה זו דורשת השקעה תקציבית הולכת וגדלה מבלי שימצא לה מימון וזאת בנוסף לאיכלוס שכונות ואזורים חדשים בשכונות שניבנו אחר המלחמה.התפתחויות אלה אינן חדשות ועוררו חששות רבים כבר לפני שנים. כבר בשנת 1980 נעשה ניסיון לעצור את הסחף בכל החוקים שנסקרו. בשנה זו נחקק על ידי הכנסת "חוק יסוד:ירושלים בירת ישראל":"סעיף 1: ירושלים השלמה והמאוחדת היא בירת ישראל.סעיף 4(א): הממשלה תשקוד על פיתוחה ושגשוגה של ירושלים ועל רווחת תושביה על ידי הקצאת משאבים מיוחדים, לרבות מענק שנתי מיוחד לעיריית ירושלים (מענק הבירה) באישור ועדת הכספים של הכנסת.סעיף 4 (ב): לירושלים יינתנו עדיפויות מיוחדות בפעילויות של רשויות המדינה לפיתוחה של ירושלים בנושאי משק וכלכלה ובנושאים אחרים.סעיף 5: תחום ירושלים כולל, לעניין חוק יסוד זה, בין השאר, את כל השטח המתואר בתוספת להכרזה על הרחבת תחום עיריית ירושלים מיום כ' בסיון התשכ"ז (28 ביוני 1967), שניתנה לפי פקודת העיריות. [זו הכרזה על ירושלים כבירת ישראל שניתנה מיד לאחר סיום המלחמה –א.ח.].סעיף 6: לא תועבר לגורם זר, מדיני או שלטוני, או לגורם זר אחר בדומה לכך, בין דרך קבע ובין לתקופה קצובה, כל סמכות המתייחסת לתחום ירושלים והנתונה על פי דין למדינת ישראל או לעיריית ירושלים. [חיזוק לכך ניתן בתיקון בהחלטת הכנסת ב-2001 ]."במשך השנים הסתבר כי חוק זה לא היה יותר מאשר זעקת כאב ומשאלת לב. הסחף הלך וגבר, ובמידה מסויימת תרם לכך אופי הבניה של העיר.הפיתוח המואץ והפיזור של השכונות גרם למתיחה, עד כדי סכנת פקיעה, של התשתיות העירוניות הארוכות והממשיכות להתארך. מצב זה, הן של בנית התשתיות והן של אחזקתן, דרש עלויות הולכות ועולות שלא היה מקור לממן אותן. במקביל, הביאה הבניה בפריפריה להידרדרות מרכז העיר. המחסור התקציבי הכתיב פתרונות קצרי-טווח ובאיכות ירודה. כדוגמה: בשכונות החדשות וגם בשכונות החדשות יותר, נסללו כבישים שעוד בטרם הסתיימה סלילתם היו צרים מהכיל את נפח התחבורה הקיים. רעיון הרכבת הקלה נהגה לפני שנים רבות וכבר עכשיו ברור כי יתן רק פיתרון חלקי לבעית התחבורה בעיר. קצב העבודה האיטי גורם עכשיו ללחץ כבד על התחבורה הקיימת (חסימת כבישים לצורך חפירה ואיכסון ציוד), ומוסיף לרמת הזיהום וההזנחה של רחובות העיר.אל תוך מצב מתמשך זה של עיר על סף משבר. (יש אומרים כי המשבר כבר קיים ולא מהיום). התפרץ לאחרונה הרעיון של חזרה לבניה מערבה, או מה שקרוי "תכנית ספדי", רעיון הנראה תלוש מהמציאות בה שרויה העיר ומעורר תהיות.מדובר בבניה של כעשרים אלף יחידות דיור. גם אם נעריך זאת הערכה זהירה (וזעירה) נמצא שמדובר בתוספת אוכלוסיה שבין שמונים אלף למאה אלף נפשות. לאיזה אוכלוסיה מיועדת הבניה הזו?אין לי דבר כנגד אוכלוסיה חרדית. אולם אני מעריך כי במגמה הקיימת כיום, מדובר בתוספת של אוכלוסיה זו. נוסיף לכך את העובדה כי מדובר בבניה שהשכונה הקרובה אליה היא "הר נוף" שהיא שכונה חרדית במהותה. אי לכך, סביר שמדובר במספר נפשות הרבה יותר גדול. האם ירושלים יכולה לעמוד בעומס הנוסף הזה על אופיו המיוחד הנזכר לעיל?אני מתייחס כאן גם להיבט הפוליטי/מדיני של אוכלוסיה זו שחלקים ממנה אינם מכירים במדינה ובמוסדותיה ואפילו יש ביניהם המתנגדים לעצם קיומה. האם זה יתרום משהו להיותה של ירושלים בירת "המדינה הציונית"? יתרה מכך, אם תהיה זו שכונה חרדית הרי שהיא תהיה חוליה נוספת לעניבת השכונות החרדיות הסוגרות על ירושלים, עניבה המשתרעת משכונות הצפון "רמת שלמה", דרך "רמת אשכול", "סנהדריה", "רוממה", "קרית משה", "גבעת שאול", "הר נוף" ומעבר לקטע קצר חילוני של שכונת "בית הכרם", שוב אנחנו בשכונת "בית וגן" החרדית.מזה שנים וביתר שאת כיום, נעשים נסיונות לחסום את ירושלים בימי שבת. חיזוק השכונות החרדיות בכניסה לעיר העוברת בין שכונות אלה. תביא, בהמשכו של התהליך, לחסימת הכניסה לעיר כפי שהדבר כבר קיים בשכונות החרדיות שבצפון העיר. דבר זה יביא לכליה את התיירות לעיר ויאיץ את עזיבת העיר על-ידי האוכלוסיה החילונית שעוד קיימת בה. על משמעות הדברים האלה לקיומה הכלכלי, השלטוני והחברתי של העיר אין צורך להרחיב דיבור.מקובלת עלי הדעה כי בצפון העיר ובדרום העיר כבר "צר המקום", אם כי לדעתי עוד ישנם שם מקומות לתוספת בניה, שהם מוגבלים גם עקב קירבת הבניה הקיימת לשכונות הערביות שגם להן צריכה להיות האפשרות להתרחב ושאכן גם בהן ניכרת בניה נמרצת (בחלקה מסיבות מדיניות).אינני תומך בבניה מזרחה ששם קיימות השכונות הערביות שיתכן כי בעתיד יהיו חלק ממדינת פלשתין, שאני מניח כי תקום בין אם ישראל תרצה ותסכים לכך ובין אם לא. אני תמה מה עלה בגורלה של תכנית 1 e שבמסגרתה היתה אמורה להתבצע בניה רחבת היקף בין ירושלים למעלה אדומים. ובשלב זה אהיה מרוצה באם נוצרו סיבות מדיניות חדשות השוללות את התכנית זו על כל ההשלכות שהיו לה על העיר "מעלה אדומים" ועל ההתנחלויות הקיימות על גב ההר ולאורך הכביש היורד ליריחו.האם אלה הסיבות המביאות לתכנית ההתרחבות המחודשת מערבה? האם ירושלים צריכה עוד שכונה בדרך לתל אביב?אם מדינת ישראל שואפת לראות את ירושלים כראויה להיות עיר בירתה, עליה ועל עיריית ירושלים להפנות את הבניה הנוספת פנימה. יש בירושלים שטחים רבים שאפשר לבנות בהם. החלטה על בניה ועל ביצועה ברמה גבוהה ואפילו עשירה יותר (שש עד עשר קומות של דירות רחבות-ידיים), תמשוך לעיר אנשים בעלי אמצעים, כי זו כיום היא האופנה בעולם ואשר כבר הגיעה לתל אביב ולערים נוספות באזור השפלה. אולי גם הגיע הזמן להרוס את השיכונים שניבנו בשנות החמישים המוקדמות ושהפכו לסלמז בשנות החמישים המאוחרות, ולבנות במקומם בנינים חדשים שיתנו לירושלים מראה רענן ומושך יותר, עם דירות גדולות יותר וכבישים רחבים יותר. יתכן ויהיה בכך אפילו חיסכון לעומת המשך מתיחת התשתיות המתחייב מבניה חדשה רחוקה ממרכז העיר הקיים. יש להפנות תקציבים, אפילו על חשבון התרחבות עירונית, לשיפור פני העיר, לנקיונה, לתחזוקה משופרת של הקיים, שכביש יהיה כביש ולא סידרת מהמורות. שמדרכה תהיה מדרכה ולא מסלול מכשולים. שגן ציבורי יהיה גן ציבורי.שירושלים תהיה ראויה להיות עיר בירה. שתהיה זו עיר בה ישבו בכבוד מוסדות השלטון של המדינה.שתהיה זו עיר שתיירים ירצו לבוא אליה, לשהות בה וליהנות מהשהיה הזו.שתהיה זו עיר שתאכלס מוסדות אקדמיים ברמה הגבוהה ביותר.שתהיה זו עיר בה ישרור משפט וצדק בדמות מערכת משפט שתהיה אור לגויים.שתהיה זו עיר שהתרבות תשכון בה וממנה תצא אל כל העולם.שתהיה זו עיר הבירה של מדינת ישראל.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אהרון חבר