אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יום שואה


 

מצעד חיילים מאת שרלוטה סלומון. לא פשוט להיות דור שלישי לשואה. לא פשוט לגדול מתחת לצל הענק הזה שעיצב, מעצב ומן הסתם עוד יעצב, חלק נכבד מתפיסות חיינו.

לא פשוט להיות דור שלישי לשואה. לא פשוט לגדול מתחת לצל הענק הזה שעיצב, מעצב ומן הסתם עוד יעצב, חלק נכבד מתפיסות חיינו.

סבא שלי היה חייל בצבא הרוסי. הוא פגש את ביתו היחידה רק אחרי המלחמה, והיא בת שש. סבתא שלי, שבחושיה החדים הבינה כי משהו לא טוב תיכף יקרה פה אספה את התינוקת אל חיקה ומבלי שנפרדה ממשפחתה יצאה באישון לילה אל הדרך. היא הלכה מפולין לגרמניה, שם חיה כל המלחמה בעזרת ניירות מזויפים, שומרת על בתה מכל משמר, מקווה כי בעלה, איתו ניתק מזמן הקשר, עדיין בחיים.

אחר כך חזרו הביתה וגילו כי לא נותר בו דבר. חדוות השחרור הפכה לעצב נורא, שימחת האיחוד הפכה אבל גדול. הם, ורק, הם נותרו משתי משפחות הענק שהותירו מאחור.

העלייה לארץ הייתה רק עניין של זמן. הם הגיעו באוניה, התיישבו במעברה ומשם המשיכו הלאה, נאבקים בעברית, בחום ובעוני, משתדלים לבנות חיים חדשים.

מאמציהם הבלתי נלאים צלחו. השתלבותם הזריזה בחיי המדינה שזה עתה קמה הייתה למושא גאווה. הם עבדו ופגשו וראו, אלא שעצב גדול היה נסוך על ליבם. נפשם, עמוסת זיכרונות מענים, לא ידעה מרגוע.

ביתם בטבעון היה לי לבית שני. במיוחד אהבתי את המסירות המוחלטת למשפחתם הקטנה, הניבנת מחדש, את תחושת הגב החזק שנתנו לדור הצעיר.

למרות שבילינו לא מעט ביחד, סיפורים מ"שם" כמעט לא שמענו. הם לא רצו לדבר, אנחנו לא ממש התעקשנו לשמוע. מאז ומתמיד ברור היה כי העצב, ששכן עמוק בעיניים, קשור לחייהם הקודמים, לשפתם האחרת, למשפחתם שלא תשוב.

אני לא רציתי לגעת בכאב. אם היה מי מהם מזכיר בהיסח הדעת איזה אח או אחות הייתי נעה על כיסאי בחוסר סבלנות, מבקשת בלי מילים לא לשמוע. שנים הסתובבנו כולנו מסביב לפצע ההוא, הפתוח, מתעקשים שלא להיתקל.

ההכחשה התחילה בבית ונמשכה גם בחוץ. אתם ראיתם את "החיים היפים"? "רשימת שינדלר"? "שואה"? אני לא ראיתי. "שואה יש לי מספיק בבית" הייתי אומרת, מבקשת לברוח מנגיעה כל שהיא בנושא.

רק בשנותיה האחרונות החלה סבתי לשתפנו. בכל "יומשואה" הייתי מקבלת מכתב ארוך ובו תיאור של אחד מקטעי חייה. קשים היו המכתבים האלה וקורעי לב. אני הייתי מעיינת בהם שוב ושוב, לומדת אותם וכועסת נורא. איך הם עשו לנו את זה? הייתי שואלת ומה עושים עם זה עכשיו?

עם הזמן פיתחתי לי דרך עצמאית, ילדותית-משהו, להתמודד עם הנושא : כל הקשור לגרמניה הפך בעיני מוקצה מחמת מיאוס.למרות שטענו באוזניי כי מדובר בארץ משגעת, כף רגלי מעולם לא דרכה שם. למרות שמוצרים גרמניים נחשבים לטופ שבטופ, מעולם לא הוכנסו לביתי. סרטים גרמניים הם טאבו, השפה הגרמנית עושה אותי חולה.

כשנאלצתי בעבר לנסוע במכונית- חברה גרמנית הרגשתי יום יום כי אני חוטאת לעקרונותיי, כשקניתי פעם בטעות, נשבעת, שוקולד תוצרת גרמניה, הרגשתי בחילה שעות אחרי שפג טעמו המתוק.

מעולם לא הבנתי את אותם יהודים שנשארו לחיות שם. יותר מאלה זועזעתי מישראלים שמכל מדינות העולם בחרו לעזוב את ארצנו הקטנטונת ולהשתקע ב..גרמניה.

דווקא סבתא שלי מעולם לא הבינה את הקיצוניות. "תפסיקי עם החרם הזה" הייתה אומרת תוך חימום ארוחת הצהריים בתנור aeg "לא שוכחים ולא סולחים אבל צריכים ללכת הלאה". אני מעולם לא קיבלתי את הקביעה.

נקמתי שלי הקטנה, הילדותית, בעינה עומדת.בלית אלטרנטיבה, מן הסתם, תהיה שם לתמיד.

הטובות לטייסים?

בכל פעם מחדש מדהימה אותי התנהגות אנושית אחת ספציפית: אדם הולך לעולמו ובן רגע הופך לא פחות ממלאך. רק שניות חולפות מאז החזיר את נשמתו לבורא ובבת אחת נשכחות תכונותיו הפחות נעימות (כאלה שיש לכולנו) ואלה הטובות מתעצמות למימדים על אנושיים, עד כי אותו איש בדיוק לא היה מכיר את עצמו לו היה שומע עד כמה נפלא היה בחייו.

ביתר שאת מתבטאת תכונה זו כאשר מדובר באנשים מפורסמים, על אחת כמה וכמה כאשר הנפטר הוא נשיא לשעבר. עזר ויצמן, נשיאנו השביעי, הלך זה עתה לבית עולמו והארץ כמרקחה. אין שום סיכוי לפתוח את הרדיו/טלביזיה/אתרי אינטרנט או עיתונים מבלי לשמוע עד כמה מופלא היה האיש.

נכון, הוא היה ממקימי חיל האוויר, נכון, הוא מזוהה עם הסכם השלום עם מצרים. איש לא ייקח ממנו גם את העובדה שבהיותו נשיא הפך את הביקור אצל כל משפחה שכולה, לא עלינו, למחווה אנושית מקסימה.

לא פחות נכון, מאידך, שמדובר באדם שלא לגמרי אהב נשים או אולי מדויק יותר יהיה להגיד כי האיש אהב אותנו קטנות וכנועות וממלאות תפקידים בסיסיים בלבד. כמה פעמים שמענו בימים האחרונים על הדוגריות הצברית רבת הקסם?

כמה פעמים, לעומת זאת, הזכיר מישהו כי אותו אדם מדהים בדיוק מזוהה יותר מכל עם הסיסמה "הטובים לטייס- הטובות לטייסים?" מי זוכר היום כי עזר ויצמן היה מראשוני המתנגדים לקבלת בנות לקורס טייס? כי אותו אדם ישיר ובעל לשון משוחררת היה בעצם שוביניסט מהסוג הפחות נעים, כזה שבטוח שאכן יהלום מעטר את אברו הקטן וזה מיועד לגברים בלבד?

נשים, על פי משנתו הסדורה של הנשיא-לשעבר, יכולות להיות פקידות או להגיש קפה אבל לא מסוגלות לשאת בגאווה את הכנפיים. ויצמן ומרעיו טעו בגדול אך איש לא טורח להזכיר עובדה בסיסית זו כרגע.תרשו לי גם להזכיר בקול רם כי הז"ל הטרי חתום על המושג המקטין "מיידלע" אותו פיזר בנדיבות לנשים באשר הן. המקבילה הגברית למושג האידישאי הזה (שפירושו ילדה קטנה) הוא אינגלע – ילד קטן. האם מי מאיתנו שמע פעם את הנשיא- לשעבר פונה כך לעיתונאי מכובד , לפוליטיקאי או לגבר אחר מן השורה?

תקנו אותי אם אני טועה אבל לי לא יצא לשמוע.

את המושג מיידלע , לעומת זאת, שמענו גם שמענו. לא חשוב כמה התקוממה המיידלע התורנית אל מול התואר המעליב, עיזר הדוגרי, החברמן, מעולם לא חשב שמשהו כאן לגמרי לא בסדר.

בתוך ים המחמאות שנשפך בשעות האחרונות כשמן זית זך לא נעים גם להזכיר את גסות הרוח הגברית של האיש ההוא, שהתבטאה בלא מעט דחקות משעשעות-שבא להקיא.

"עיזר כותבים עם י' אחת, כמו שזין יש רק אחד" נשמע האיש אומר לא פעם. אה-אה-אה. ק בעלי זיכרון ארוך (או חברי הקהילה ההומו-לסבית) זוכרים עוד פאן חשוך באופיו הנאצל של "מי שהגדיר מחדש את הצבריות" כפי שספד לו אתמול ראש הממשלה.

עוד בהיותו נשיא של כולם אמר מר ויצמן בפומבי כי הוא "אוהב גבר שרוצה להיות גבר ולא אוהב גבר שרוצה להיות אישה."

שוב הוכיח הפרא האציל כי אולי ראה לפני כולם את השלום עם מצריים והאמין כי מנחם בגין אכן יכול להיות ראש ממשלה , אך אופקיו החברתיים, הג'נדריים, היו צרים מנשוא. שוב הראה קבל עם ועולם כי אין מדובר בפליטות פה משעשעות כי אם באג'נדה חשוכה ואנכרוניסטית.

עזר ויצמן היה האדם הראשון שפעל בממשלה עבור המגזר הערבי, אך שוויון הנשים עניין לנשיא הכה- ישראלי שלנו, את התחת. שונאת לקלקל מסיבות אבל גם את העובדות הבסיסיות האלה, המעידות כאלף עדים על האיש ופועלו, כדאי לזכור בזמן שעם ישראל עסוק בהכנת זרי הדפנה.

נוח על משכבך בשלום, מר ויצמן, מי ייתן כי מורשת ה"מידלע" ו"הטובות לטייסים" תנוח אף היא ,סוף סוף, על משכבה.

פורסם לראשונה באתר אסימון

קריאה נוספת - אימגו

רחוב הפרחים 22 - הטרגדיה של יהדות גרמניה מזוית אישית

רחוב הפרחים 22 פרק 5 חלק א'

רחוב הפרחים 22 פרק 5 חלק ב' - חורבן ותקומה?

דפי ילדות - שנים של אימה בבודפשט

בית העלמין היהודי בוורשה - חלק שלישי - שואה

יחידי סגולה - הצלת ילדים יהודיים בידי פולנים בתקופת השואה חלק א'

יחידי סגולה - הצלת ילדים יהודיים בידי פולנים בתקופת השואה חלק ב'

חיים בזהות שאולה

מצעד החייםמחשבות על השואה והבנייה חברתית

החלטת יד ושם לסגור את השערים בפני ילדים שגויה

ראיון עם המשורר יעקב ברזילי

ברגן בלזן אנגינה פקטוריס

ההשמדה בראי הבדיה הספרותית / שרלוט ורדי

שואת העם היהודי ולא "שואת יהודי אירופה"

מסע לפולין

הכנסיה והיהודים בתקופת השואה

אדית צירר: שלושה קילומטרים בשלג, על הגב של האפיפיור

התיתכן שואה בימינו?

אדם בן כלב / תיאטרון גשר

צחוק של עכברוש / האופרה

אהבה כלואה / ז'יל רוזייה

פורום וירטואלי כמרחב נפשי

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת טלי חרותי סובר

.