אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

תחת השטיח של אלוהים / הספד


התמונה של בלפור חקק

הספד לאלי אחינו האהוב

יום הפטירה : יום שבת ט"ז בתמוז תשס"ה, 23 ביולי 2005

בני משפחה וחברים,

שעת פרידה מאדם, שעת פרידה מאחינו האהוב אלי- היא שעה קשה לכולנו. ואנו מחויבים להעלות דברים לזכרו של ההולך מעימנו. לכאורה יאמרו האנשים: מה יש להגיד על ההולך מעימנו? לכאורה הלך מעימנו אדם פחות ערך. תסמונת דאון. מה יש לאמר על אדם תסמונת דאון?

אלי

אלי חקק

לא היה לנו כאחים קל לגדול עם אח תסמונת דאון. אם נשלחו ילדי תסמונת דאון לעולם כדי לבחון את המין האנושי, אנו יכולים לאמר לכם שהמין האנושי נכשל. בכל מקום שאלי הלך, אנשים בזו לו וציערו אותו. זה היה קשה להיווכח עד כמה הרוע האנושי אין לו תכלה. בספר בראשית כתוב משפט מדהים: "וירא ה' כי רבה רעת האדם" ומה התגובה של אלוהים לרוע האנושי? "ויתעצב אל לבו"(בראשית ו, 6).

התגובה של האלוהים היא מצמררת: ויתעצב אל לבו. למה האל צריך להתעצב? הוא יכול היה לברוא עולם מושלם, ולא הייתה אז סיבה לעצב. אבל הוא העניק לאדם את הבחירה החופשית, והאדם- כָּשל! בכל פעם שבני אדם פוגשים אנשים שונים מהם, חריגים ומוגבלים, תמיד יש כאלה שבזים להם ומתאכזרים להם. כשאתה נתקל בכך, קשה לך לראות עד כמה רבה רעת האדם. כמה סבל ומרורים ספג האיש ההולך היום לעולמו. שעת המוות שלו היא שעת חשבון נפש לכולנו.

אלי נולד כבן בכור, ולא קל לזוג הורים לספוג מכה כזאת. אביה של אמא שלנו, סבא יצחק, קיבל את אלי כנכד ראשון שלו וראה בלידתו זכות. הוא קרא לבתו סעידה ואמר לה: "בתי, יש לך זכות מיוחדת שנולד לך ילד כזה. כל הילדים האלה הם מלאכים שנפלו ובאו לעולם לעשות תיקון. ועד שישלים את התיקון שלו, את צריכה לנהוג בו ביראת קודש". וכך אמא שלנו נהגה. היא גידלה את אלי כמו שמגדלים מלאך בבית. במשך השנים ראיתי התבטאויות של מקובלים שונים שכתבו שילדי תסמונת דאון בכל העולם יש להם מראה דומה והם כולם מלאכים שבאו לעולם לעשות תיקון.

מעניין, שבאחד האירועים שקרו לפני תשע שנים, אמר אלי משפט מסוים שכמו אימת את דבריו של סבא. זה היה בקיץ 1996, תשנ"ו. אמא ניסתה לטפל בו והוא היה מר נפש והתנגד, ואז היא כעסה עליו ואמרה לו בערבית "מנן אללא ג'באק?" (מאיפה אלוהים שלח אותך?) והשלימה את דבריה בעברית: מאיפה שלחו אותך אליי, מאיפה באת? אלי שתק ולא הגיב. ואז אני שאלתי אותו: אלי, אמא שואלת איפה היית לפני שבאת אליה. הוא הסתכל בשנינו ואמר משפט מדהים: הייתי תחת השטיח של אלוהים. שום משורר לא יכול להמציא משפט כזה. שאלתי אותו שוב: ומי היה לידך שם? והוא ענה: המשיח.

כתבתי אז בעקבות האירוע הזה את השיר "מלאך בירושלים".

מלאך בירושלים

לְאָחִי הַבְּכור קורְאִים בָּרְחוב:

מְפַגֵּר.

קורְאִים לו גַּם: מונְגְלואִיד.

וְהוּא שְמו אֵלִי.

אֲנִי יָכול לְהָעִיד.

הָיִיתִי עֵד לְיָדֶיהָ שֶל אּמִּי

שֶמָּשְחוּ תְּרוּפָה עַל עורו

וְנַפְשו הָיְתָה לו מָרָה מִן הַדְּרָכִים

וְהִיא מִתְפּורֶרֶת מִכַּעֲסו

וְהִיא מִתְפּורֶרֶת לוּחַ זְכוּכִית.

וְאַחַר כָּךְ בְּעודו שותֶה

כְּאֵבָיו נִסְתָּרִים

שָאֲלָה אותו אִמָּא לִבָּהּ דַוָּי

בְּרֶגַע שֶל שֵבֶר מְרורִים:

לָמָּה הִגַּעְתָּ אֵלַי ?

אֵיפה הָיִיתָ

לִפְנֵי שֶבָּאתָּ אֵלַי?

מִתְפּורֶרֶת מִכְּאֵבָהּ שֵבֶר זְכוּכִית.

וְהוּא עונֶה לָהּ בְּתַמְצִית החָכְמָה

הַמַּלְאָכִית

דְּבָרִים מֻפְלָאִים:

הָיִיתִי תַּחַת הַשָּטִיחַ

של אֱלהִים. (מתוך : זריחה בין הזמנים, עמוד 60)

לאלי הייתה אהבה מיוחדת למשפחה. הוא אהב את המפגשים המשפחתיים והעניק חום ואהבה לאחיו ואחיותיו ואחייניו. אני זוכר שכאשר גרנו במבשרת ליד אמא שמונה עשרה שנה באותה כניסה באותו בניין, היינו יוצאים לא פעם לבילוי או יוצאים העירה. אלי היה עומד בחלון שלו בחזית הבניין מסתכל עלינו ומסמן לנו בידו שראה אותנו. הוא היה נשאר בחרדה ובדאגה ליד החלון עד שובנו. כשהיינו שבים, הוא היה מסתכל ומסמן לנו ביד שראה אותנו ופונה לאחור לחדרו.

כתבתי אז את השיר "אחי הבכור":

אחי הבכור

אָחִי הַבְּכור הוּא סוד שחור:

הוּא מונְגְלואִיד נֶחְבָּא מֵעֵבֵר לַחַלּון

מִתְבּונֵן בַּמְּנורות הַשְּלֵמות שֶל הַאֲנָשִים.

וְלו נָתַן אֱלוהָיו מְנורַת חֶסְרונות

לִרְאות בָּהּ אֶת יִסוּרָיו יָמִים עַל יָמִים

לִרְאות בָּהּ מֵחַלּונו הַשָּבוּר

אֶת שִׂמְחַת הָאֲנָשִים השלֵמִים.

(מתוך : אגדת הדבש המר, עמוד 41)

אלי תמיד אהב לסדר הכל אחרת. בכל פעם שבא לבית התחיל להזיז חפצים מכאן לשם ומשם לכאן. פעם אמא חיפשה חפץ כלשהו, והוא לא זכר היכן הניח אותו. הוא ראה שהיא כועסת ורצה לפייס אותה. הוא ניגש אליה במבט תמים ואמר לה: אמא, מה אני אשם שאלוהים ברא אותי ככה?

בחודשיים האחרונים ידע אלי סבל וייסורים, ואין לדעת למה היה צריך להשלים את תיקונו בסבל כזה. אנו ניסינו להנעים לו את שנותיו עלי אדמות. בכל השנה היה מחכה ליום ההולדת שלו. וכשהייתה מסתיימת, מיד היה מדבר על יום ההולדת הבא שלו. יכולת לשבת לידו, והוא היה אומר: בחנוכה יום הולדת שלי. והיינו אומרים לו: אלי, זה עוד הרבה זמן, והוא היה עונה בתמימות: אז מה, אז מה. והוא חיכה ליום הזה כיום גדול שבו כולם מברכים אותו ונותנים לו מתנות. עד לפני חמש שנים נהגו כל הקרובים והדודים מתל אביב להגיע במיוחד ליום ההולדת שלו. בחמש השנים האחרונות, עקב סכסוך טריוויאלי עם דודה שפגעה באמא שלי, הנוהג פסק. איש מהקרובים לא הגיע בחמש השנים האחרונות לחגיגת יום ההולדת של האיש האומלל, שכה חיכה לדודים שלו. בכל יום הולדת ישב מר נפש ולא הבין למה קרובי משפחתו מחרימים אותו. הוא היה לוחש "למה הם שונאים אותי". היום במותו של אלי אינני יודע מה לומר על כך. אני רק בשר ודם, ואני יודע שנגרם לו צער בשנותיו האחרונות.

בבית החולים שכב עם ידיים קשורות לצדדים, כיוון שהיה מחובר לאינפוזיה ולמכשירי הנשמה. הוא לא יכול היה לסבול את המכשירים וניסה להוציאם מעליו. הרופאים נאלצו לקשור אותו. ראינו אותו חסר ישע. הוא התבונן בכולנו כשאנו מסתובבים לידו חופשיים. והוא שכב שם חף מכל עוון, צדיק תמים בדורותיו, לא מבין למה קושרים אותו, למה דוקרים אותו כל הזמן. וכל הזמן היה לוחש: אני רוצה הביתה, אני רוצה הביתה. היינו סביבו כולנו כל הזמן: הרצל ויהודה ורינה ואילנה.

אני זוכר שאחותי רינה אמרה לי: תראה אותו, שוכב כמו חיה קשורה. לאחר מותו בשבת, הרגשתי צורך לכתוב את השיר על מותו. וזכרתי את הדימוי הזה: כמו חיה קשורה. כתבתי את השיר "קרבן אדם".

קרבן אדם

הוּא שָכַב כְּמו קָרְבָּן אָדָם

עָקוּד עַל מִזְבֵּחַ מִסְפָּר אַרְבַּע

בַּחֲדַר טִפוּל נִמְרָץ.

אֲנִי לא הָאַיִל, לָחַש נֶאֱנַח

אֲנִי לא הָאַיִל

אֲנִי המַּלְאַךְ.

הוּא שָכַב כְּמו קָרְבָּן בּועֵר

וְנִפְנֵף בְּאֶצְבְּעותָיו הַקְּשוּרות:

תְּנוּ לִי לָעוּף

תְּנוּ לִי לָעוּף

אֲנִי מַלְאַךְ עִם כְּנָפַיִם

נִסְתָּרות.

וְהֵם

שֶהִבִּיטוּ בּו בְתוךְ סְבַךְ

חוּטֵי אִינְפוּזְיָה, חַמְצָן

וָחֲבָלִים לַיָּדַיִם

שָלְחוּ יָדָם לְהַתִּיר אותו

מִכָּל הַחוּטִים וְהַצִּינורות

רַק לְאַחַר שֶנּוכְחוּ לָדַעַת

שֶהוּא כָּבוּי וְדומֵם

וּכְנָפָיו –

שְבוּרות.

אלי אהובנו אנו נפרדים ממך היום. אמא שלך גידלה אותך כמו אישה גיבורה. והיא יכולה להיות גאה שהיא קיבלה פיקדון שלם והיא מחזירה אותו שלם. התיקון נשלם. אנו יודעים אהובנו לאן אתה הולך מכאן. אנו יודעים שאתה לא תשכון עפר, כי נשמתך נחצבה ממקור עליון. הרי גילית לנו את סודך בעודך חי עימנו עלי אדמות. אתה שב היום אל המקום שממנו באת. אתה שב לשכון תחת השטיח של אלוהים. ושם, אלי אהובנו, שם כשתהיה מתחת לשטיח, מתחת לכיסא הכבוד, תלַמד זכות על כולנו, על כל אלה שאהבו אותך.

אנחנו לא נשכח אותך.

הרצל חקק / שני שירים לאלי

לאליאס אחי ז"ל

תתגדל ותתקדש

תפילת הספד לעילוי נשמת אחי אלי-אליאס חקק

ריבונו של עולם

נשמה עולה אליך וקולה נאלם

אתה מקבל היום מלאך חדש

תתגדל ותתקדש

שלחת אותו לכאן

להיות שונה, נבדל מכולם

וראית אותו ישר וצדיק, וראית אותו

אחר ותם

ריבונו של עולם, אתה המקום

והוא מקומך יאיר כחושן, כיהלום

והוא משאלותיו עליך ירעיף

בפה כבד, בעגלא בזמן קריב

קח שתיקתו,אלוהי , קח בכיו,

קח אותו כבן

שמור עליו, שמור והגן

דאמירן בעלמא ואמרו אמן

חידה עולה לשמים

האם נפשות של צדיקים מספרות

לנו חידה, לחש או צקון

האם חייהם עמנו

הם תיקון ?

אלי שוטט בעולם כנפש אובדת

ותמיד על לשונו

איזה ביטוי עלום, חידה סתומה

ועם שקיעה, עם רדת

הוא מתעטף במלותיו, ביגונו

וכל חידה עולה לשמים

בדממה - -

כשהיינו שואלים אם משהו ידוע לו

אם איזה קושי ייפתר

היה אלי אומר בפשטות:

"זה משהו אחר" --

כשהיינו שואלים על אירועים

שקרו להורים ולאבות

לפני שנים, ממש מזמן

אלי היה מסתכל לשמים ולכוכבים

ואומר במבט של תם :

"אני זוכר הכל, הייתי שם".

כשאבא הלך לעולמו, התכנס אלי באבלו

שתק כמה ימים ומלמל פתאום:

"את כולם הוא חתן, את כל האחים

רק אותי לא".

ליד הקבר של אבא הוא לחש תפילה

ואמר בשקט: "הוא כבר עשה את שלו".

האם נפשות של צדיקים

באות אלינו

לספר לנו סיפור

לדלות מים מבורות עמקים ?

ברחובות שאב אלי סיפורים מכל נפש

ונתן את חייו, סיפר לכולם על הכל, והכל

היה חידה, והם פגעו בו, בנפשו היחידה.

לאמא אמר בקול כואב, כל לב שובר:

"אמא , אני לא אשם שנולדתי כזה,

שנולדתי אחר".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת בלפור חקק