אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יוזמת זנבה מבט מבפנים / מנחם קליין


התמונה של דן לחמן

יוזמת

יוזמת ז'נבה מבט מבפנים / מנחם קליין. הוצאת כרמל

במשך שנים ארוכות האמנו כולנו ש"אין מה לעשות- אין עם מי לדבר". אחר כך נולדו יוזמות אחדות שהראו שיש מה לעשות יש עם מי לדבר, ועם רצון עמוק אפשר להגיע רחוק. היוזמות הללו קרסו אחת אחרי השנייה מסיבות שונות.

מנחם קליין, מרצה בכיר במחלקה למדע המדינה ב-אוניברסיטת בר אילן, היה חבר צוות המשא ומתן על יוזמת ז'נבה ושימש גם כיועץ למשלחת ישראל לשיחות עם אש"ף. בספר הזה הוא מספר את הסיפור הפנימי של השיחות. יש לו זיכרונות כתובים, קלטות ועימות זיכרון עם אנשים אחרים שהיו שם, קראו והגיבו לכתב היד.

ב13 באוקטובר 2003 הצטלמו קבוצת אנשים בפתח מלון ירדני. זה עתה חתמו על מסמך מסכם אותו הפנו כמכתב אל שרת החוץ השוויצרית. חמישים עמודים הכוללים דגם מפורט של הסכם שלום ישראלי – פלסטיני.

ב2001 נערכו שיחות טאבה. משתתפי השיחות מהצד הישראלי כמעט נכפו על ראש הממשלה, אהוד ברק. מר"צ שהייתה בקואליציה איימה שתתמוך ב-שמעון פרס לראשות הממשלה הבאה. אהוד ברק הרחיב את המשלחת וצורפו אליה יוסי שריד, יוסי ביילין , ש-אהוד ברק הרחיק אותם מכל פעילות, ו-אמנון ליפקין שחק שהשפעתו על אהוד ברק הייתה ממילא קטנה, עד לא קיימת. אהוד ברק לא התכוון להגיע בטאבה לשום הסכם, ואכן נאומים כתובים היטב שנשאו על ידי דן מרידור והשר בן עמי לא היו יותר מנאומים. ברק הורה ליגאל שר ראש המשלחת, לא לקיים מפגשים או דיונים אפילו בתוך תתי הועדות מהצד הישראלי. ההוראה במלים אחרות הייתה לטחון מים. אך שני אנשים נשבו באפשרות שנתגלתה להם שם. גם מיגל מורטינוס שליח האיחוד האירופי לשיחות, וגם יוסי ביילין הגיעו להבנה שיש על מה לדון, בצורה אחרת לא רשמית, ובמקום אחר, רחוק מאור הזרקורים.

מיגל מורטינוס חיבר מסמך על הסיכומים שהגיעו אליו הצדדים. מסמך שגילה לעולם שיש אפשרות לדון ולהגיע להסכמות רחבות יותר. יוסי ביילין גם הוא נתפס לרעיון אחרי שהמסמך הודלף ופורסם על ידי עקיבא אלדר ב"הארץ". מהצד הפלסטיני יאסר עבד רבו גם הוא חשב כך.

ב1999 נחתם הסכם הבנות בין ביילין ל-אבו מאזן. יוסי ביילין הציע לברק להשתמש בהסכם כבסיס לדיון עתידי. אהוד ברק סירב. או בגלל שלדעתו הוויתורים של ביילין היו גדולים מדי, או בגלל שחשב ששיחות בראשותו יוליכו להסכם טוב יותר. על פניו נראה שהוא אהב לדבר על הסכם שלא האמין כלל שייחתם.

אהוד ברק ניסה לעקוף את אבו מאזן ופתח בסבב שיחות אחר עם עבו עלא. שיחות שלא הביאו לשום תוצאה. ביל קלינטון, שהכיר את הסכם ביילין - אבו מאזן, רצה לקבל אותו כבסיס לשיחות אך השתכנע בסופו של דבר לקבל את עמדתו המוצהרת של אהוד ברק. אהוד ברק הגיע לשיחות קמפ דייויד כשממשלתו מתנדנדת. עם קשיים פוליטיים. ברק רצה להגיע קודם להסכם עם הסורים אך לא הסכים מלכתחילה לדרישה סורית לוותר על קטע חוף בכינרת. במשא ומתן עם הסורים קיווה לבודד את הפלשתינאים.

ערפאת הגיע לשיחות אחרי שכבר הודיע שבכל מקרה ב13 בספטמבר יכריז על מדינה פלשתינאית עצמאית. ביל קלינטון עמד בפני בחירות חדשות וממילא חשב שמכיוון שאהוד ברק מסכן יותר מבחינה פוליטית הוא ראוי לתמיכה גדולה יותר, וזאת למרות שכמה חודשים קודם הכשיל ברק הסכם ש-קלינטון רצה להביא בין ישראל לסוריה שכבר עמד בפני חתימה. השיחות התחילו בסיר לחץ שלא ניתן היה לשחרר ממנו את הקיטור מן ההתחלה.

הבנות ביילין - אבו מאזן לא נתקבלו רשמית על ידי אף אחד מהצדדים. לכן ההסכם הבא קיבל את השם "יוזמת ז'נבה". לא עוד הבנות בין אנשים הנוגעים בעניין.

מכיוון שאיש מהעיתונאים לא האמין בתוצאות בין יוסי ביילין ל-אבו דראבו בז’נבה לא פורסם על המגעים אף מאמר מרכזי. פורסמו ידיעות שהפכו את המגעים ל"לא סודיים" אך לא התעניינו בהם באמת.

לקראת סוף השיחות תוכנן שלב החשיפה. הוכנה תכנית קמפיין ישראלי פלסטיני, שהיה אמור לשנות את דעת הקהל באזור הנוגע למסמך וכן את דעת הקהל העולמי ובעיקר פוליטיקאים. התכנית לא נשמרה בסוד. דב וויסגלס קיבל דיווח מפי יוסי ביילין. אלא ש-אריאל שרון שינה את התכניות. הוא הכריז באסיפת בחירות שהשמאל מתאם פעולה עם הפלסטינים מאחורי גבה של הממשלה. מרגע זה התחילו פעולות הדלפה, באותו ערב, דרך האינטרנט ולמחרת בעיתונים. נאומו של אריאל שרון תפס כותרות, אך הוא לא הצליח להזיק לתכנית.

בשלב הזה כבר נערכו דיונים היכן לקיים את טקס החתימה. המצרים רצו שהאירוע יתקיים בטאבה. הפלסטינים רצו את עקבה, היו להם בעיות פוליטיות פנימיות והם לא רצו להתרחק יותר מדי. אלא שלא היה ברור כלל אם שלטונות ישראל ירשו לפלסטינים הללו לצאת מתחומי ישראל.

במקביל נערכו שיחות גם בין עמי אילון ובין סרי נוסייבה. בשל בעיית יוקרה עיתונאית ו"מריבה" על ראשוניות הפרסום נוצר מצב שבו ידיעות תמך ופרסם בהבלטה את הסכם אילון-נוסייבה ומעריב את הבנות ז’נבה.

כשהעלה אריאל שרון את תוכנית ההתנתקות החד צדדית שונה סדר היום הישראלי. הדבר בלבל לא מעט את אנשי ז’נבה. הגדר ההולכת ונבנית לא הוסיפה לאמינות. שרון טען שאם לא תתקבל תכנית ההינתקות שלו יכפה השמאל והקהילה העולמית את תכנית ז’נבה. הוא פחד ממנה והחליט לעשות במהירות צעד משלו.

הבנות ביילין אבו מאזן יצאו לאור בתקופה בה ברוך גולדשטיין ביצע טבח במתפללים מוסלמים במערת המכפלה וכתוצאה מכך החליט החמס להתחיל לשגר מתאבדים בישראל. דבר שפתח סוג חדש של מלחמה ושינה את מזג האוויר החברתי.

בתקופת המפגשים על מסמך ז'נבה שלטה בישראל ממשלה שעשתה הכל כדי לפגוע ולבטל את הסכמי אוסלו והתנגדה בחריפות לכל הסכם קבע ישראלי פלסטיני.

המסמך נקרא אמנם "הסכם ז'נבה" כי השוויצרים נתנו חסות רחבה אך השתתפו במימונו ממשלות רבות ובהן יפן, בריטניה, קנדה, שבדיה והאיחוד האירופי.

יוסי ביילין לא הצליח להתמודד, בארץ, עם יוזמת ההינתקות של שרון שמטרתה: לבלום את יוזמת ז’נבה, הצליחה למדי. מצד שני הגדר ההולכת ונבנית הקשתה "למכור" את ההסכם לפלסטינים.

יוזמת ז'נבה התחילה במקרה. שמעון פרס היה אמור לצאת לכנס אקדמאי בעיר הזו, אך נבצר ממנו לצאת לשם. במקומו נבחר להשתתף ביילין. שם הוא התחיל להשמיע את רעיונותיו באזני כמה אנשים שהתלהבו, פנו לממשלותיהם, ובעיקר לממשלה המארחת, וכך נבחר המקום שנתן למסמך את שמו.

תחילת השיחות הייתה בתקופה בה ממשלת ברק הפיצה גרסאות שקריות ודיסאינפורמציה על מה שקרה בפסגת קמפ דייויד. האינפורמציה האמיתית פורסמה שנים אחר כך, אך כבר לא היה בכוחה לשנות את האווירה השלילית מה גם שבעקבות ההתרחשויות של חיסולים הלכו והסלימו פעולות הטרור.

אנשי רוח התכנסו לדון במצב הדברים. על כרוז הקמת ארץ ישראל השלמה חתמו משוררים וסופרים שנתן אלתרמן קיבץ סביבו. ב17 .11 פורסם בעיתון הארץ כרוז הקורא להידברות שחלק מהחותמים עליו היו עמוס עוז, א.ב יהושע. רונית מטלון, דוד גרוסמן וצבייה גרינפילד. מהצד האקדמי חתמו אניטה שפירא, אבישי מרגלית, ניסים קלדרון ועוד אחרים.

נשיא דרום אפריקה הזמין לארצו קבוצת אנשים מכובדת, ישראלים פלסטינים ואנשי ממשל אמריקאים לבוא ולשמוע איך התגברה דרום אפריקה על הקונפליקט הפנימי ועל האפרטהייד. המסקנות שלמדו הן שהפתרון לא יבוא מבחוץ. הם הבינו שעליהם לדבר האחד עם השני ולא לשלול אותו. ראשי הרוב השחור הבינו שלא יהיה קץ לאפרטהייד ולאלימות הלבנה לפני סוף הסכסוך בתום השיחות. הצבת רף גבוה מדי של תנאים מוקדמים יכשיל את השיחות. הם הסכימו לנהל את השיחות גם כשלא כל האסירים שוחררו והמגעים נמשכו גם כאשר התחוללה שפיכות דמים בשני הצדדים. הדברים שהצליחו בדרום אפריקה לא אומצו על ידי הצדדים באזורנו, גם כשנענעו את ראשם בהבנה והסכמה.

ביולי 2001, במלאת שנה לאינתיפאדה, פורסמה קריאה הקוראת להפסקת שפיכות הדמים. מהצד הישראלי חתמו אנשי שמאל מוכרים. מהצד הפלסטיני חתמו אנשים כמו יאסר אבו דרבו, כדורה פארס ואחרים ששמם מוכר פחות לציבור הישראלי אך הם מוכרים ונחשבים בעולם הפלסטיני.

כמו הסכם ז'נבה, גם מסמך איילון – נוסייבה הוא צאצא של מתווה הנשיא קלינטון. שניהם מציעים כמעט אותו דבר, ההבדל הוא בדרך. מסמך איילן נוסייבה פונה לאסוף חתימות מבני העם ולהוות לחץ לשינוי המדיניות. הסכם ז'נבה מביא תכנית שלמה וסדורה שנערכה על ידי פוליטיקאים גנרלים אקדמאים ואנשי רוח משני הצדדים.

היו כמובן הבדלים בהצעות שתי הקבוצות. הספר מנתח ומסביר בדיוק. אך מה שקרה בסופו של התהליך שעמי איילון שבתחילה פנה לאנשי המרכז — ימין הצטרף למפלגת העבודה. נוסייבה נסע לשנת שבתון ויוזמתם פסקה.

בהמשך מונה מנחם קליין את האנשים שלקחו חלק בדיונים. הוא מסביר מי הוא מי, מי הם אנשי הצבא, מה היה שטח התמחותם מי היו הפוליטיקאים, מי אנשי המשפט הבינלאומי. התקבץ צוות שהקיף את כל האפשרויות הבעיות והשאלות העשויות לעלות לדיון. כולל שאלת הצגת הדברים לפני הישראלים שחלקם הלא קטן מתקשים לקבל גישה שאינה מודדת הכל על פי אמת מידה פטריוטית - קונפורמית ואתנוצנטרית. אלו שכל ויתור נתפס על ידם כחולשה והפלסטינים הם או נתינים כנועים או טרוריסטים. כוח מעצב את תפיסת עולמם והם אינם מצליבים עובדות ונתונים להשפעת ספינים ואינפורמציות של השלטון.

כשהחלו השיחות שאלת האסירים הייתה אחת הראשונות והחשובות שעלו. רוב המשתתפים הפלשתינאים היו בוגרי בתי כלא ישראלים, רוב המשתתפים מהצד הישראלי היו חיילים בעבר. התמונה משותפת של המשתתפים אפשר למנות שנות כלא של צד אחד מול שנות צבא של הצד השני. לפלסטינים האסורים היו חלק מהביוגרפיה העצמית שלהם. התקבלה נוסחה של פשרת שחרור מדורג.

הסדרי הביטחון הדו צדדי היה החלק הקל יחסית בשיחות. דברים שנקבעו בעבר בקמפ דייויד ובטאבה היו התחלה של הסכם מקובל. השאלות שעלו בהקשר נגעו לריבונות הפלסטינית. הם הכירו וקיבלו את הצורך בחיפוש בטחון מלא לישראל.

נושא הפליטים היה נושא קשה יותר. בשל בעיות מעבר גבולות שישראל הערימה על הפלסטינים נערכה לבסוף ועידה באמצעות לווין. ולמרות המרחק והקור של המדיה אחרי שעתיים של דיונים הצליחו להגיע להסכם. ניסוח מסוים היה מסובך כי הפלסטינים התנגדו לסעיף המדבר על פליטים יהודים. הם לא רצו שעניינם יהי חלק מתביעות שתעלינה אי פעם בין ישראל לעירק מרוקו או אלג'יר. מנחם בגין חתם על הסכם שלום עם מצרים מבלי שהנושא הזה נכנס להסכם, למרות שיש יוצאי מצרים רבים בישראל. הישראלים לא יכלו לקבל על עצמם ניסוח פסקה המכירה באשמה לסבל הפליטים מאז 1948 כשם שהפלסטינים לא יכלו להכניס פסקה המתנצלת על קרבנות הטרור שהם ראו בהם לוחמי חרות ואי אפשר היה להציג זאת אחרת בפלסטין. והנושא הזה איננו רק הצהרתי, זהו הנושא מתוכו צומחת שאלת "החזרה". בסופו של דבר הישראלים דרשו להוסיף את המלה "מדינת" לפני המלה פלסטין ובזה להביא לידי גמר את שאלת החזרה לשטחי ארץ ישראל של 1948. אך הדברים טרם באו על פתרונם.

נותרו עוד המחלוקות הטריטוריאליות שחלקן נוגעות במישרין להתנחלויות הישראליות ושאלת ירושלים המחולקת. המתנחלים לא אנסו את מדינת ישראל כמו שחלק מהישראלים חושבים. כפר עציון הוקם כבר ב1967 בשם "החזרה אל הכפר הכבוש". ישראל רצתה לשלוט על השטחים באמצעות השתלטות על הדרכים, קרקעות, מים ותוואים שולטים. זו הייתה מדיניות ממשלתית החל מ1977. רק בשנים האחרונות החל אינוסה של המדינה על ידי המתנחלים.

הישראלים לא ראו בשאלה הטריטוריאלית מכשול בל יעבור. לפלסטינים הנושא בער בעצמותיהם. הגדה הייתה מבותרת על ידי 608 חסימות כבישים ו56 מחסומים מאוישים.

המתנחלים נעשו אלימים יותר ויותר. הפלסטינים היו מוכנים לוותר על כל שטחי 1948 כדי לקבל את שטחי הכיבוש של 1967. מצריים קיבלה את כל שטחיה ויותר מראש ממשלה אחד הצהיר שהוא מוכן להחזיר את רוב הגולן לסוריה. ישראל הרשמית רצתה להתמקח על שטחי 1967 עצמם בשיחות הקודמות.

ישראל, בכל השיחות הקודמות לא ניסתה להבין ולהתייחס לצרכי הצד השני. כל מה שהועלה נגע רק לרצונות ולצרכים הישראלים. ישראל לא הגדירה מעולם מהו גוש התנחלות ומהי התנחלות. האם קרקעות לא מיושבות שיש לגביהן תכנון עתידי רחוק יחשב לחלק מההתנחלות או מה שהיה קיים ברגע השיחות הוא כזה. ישראל התחמקה מכל הגדרה.

מנחם קליין נכנס לתיאורי ויכוחים שונים כמו ההבדל בין המפות המנדטוריות למפות הצהליות. ל מסביב לשאלה איך התקבלו החלטות להסכים בצד הישראלי כדי שההסכם ידבר אל מספר רב של אנשים ולא רק אל אנשי השמאל. כל החלטה נשקלה דרך עיניים שונות ורבות.

את שאלת הבעיות הטריטוריאליות ניתן היה לפתור בהחלפת שטחים ומני פתרונות אחרים. מה שהיווה נקודה שנראתה בלתי ניתנת לגישור היא ירושלים.

ירושלים איננה רק עיר, רק מקום. ירושלים היא מיתוס ומיתוס שונה לכל אחד מהצדדים. ב1967 הכריזה ישראל על ירושלים המאוחדת כבירתה הנצחית. טדי קולק, כמייצג הכובש הנאור הרשה ופתח את חופש הפולחן לכל הדתות. תמונות מהמלחמה, קולות הצנחנים הבוכים, התמונה של החייל ליד הכותל הפכו את ירושלים למיתוס גדול יותר משהייתה אי פעם. ירושלים הייתה פתוחה לכל הכיוונים. לא היו מחסומים והתושבים הערבים יכלו לנוע בחופשיות. בהתחלה השתפר גם מצבם הכלכלי. ההתייחסות לירושלים הפתוחה עזרה לישראל להתכחש לשאלת הגבול שלה באזור ההוא. אלא שעם השנים נוספה הבנה חדשה ושאלה מהותית ששינתה את ההתייחסות - השאלה הדמוגרפית. ישראל סיפחה ונתנה אזרחות לתושבי העיר הערבים. מה עושים עכשיו עם הדמוגרפיה הזוחלת לטובתם.

בעוד שבמשך שנים הערבים היו רק תפאורה אקזוטית ופסיבית, היהודים החלו להיות היפר אקטיביים. ישראל התחילה לחגוג את יום ירושלים כחג רשמי. המשאבים לכיוון העיר המזרחית הלכו וירדו. השירותים המוניציפאליים והממלכתיים כמעט ונעלמו. המרוץ לתפיסת שטחים הואץ. הפלסטינים הפסיביים החליטו לא להצביע בבחירות המוניציפאליות כדי לא להזדהות עם הכובש. זה היה המרד היחיד כמעט אותו הצליחו להגות. ישראל חגגה חמשת אלפים שנה ליסוד העיר. אך מי שהגדיר את היחסים באמת היו תושבי המדינה. הם החלו להעלם מהצד המזרחי וירושלים הפכה לעיר מחולקת מחדש, לא באופן רשמי אך באופן מעשי. אין חומה פיסית, אך אין שום הזדהות בין שני החלקים אין שום "אנחנו". הערבים חזרו להיות קבוצה אתנית משלהם. היהודים התרחקו והתבצרו שזהות שלהם. ירושלים מחולקת יותר מהימים שהייתה בה חומה. ירושלים הפכה להיות סמל, סמל שונה לכל אחת מהקבוצות המתקיימות בה. ירושלים פסקה להיות יחידת שטח והפכה להיות יחידת זהות.

ירושלים הממשית היא היום שתי ערים העומדות גב אל גב אחת אל השנייה. אך ירושלים זו שהייתה ערבית נחנקת משכונות יהודיות שנבנו סביבה ומגדר חדשה, עוטף ירושלים, בשמה הרשמי. ההסמלה של ירושלים מתרחשת בכמה מישורים. כבירת המדינה היא מסמלת את הלאום. כעיר היסטורית היא זיכרון קולקטיבי וסמל היסטורי. כעיר קודש היא מקום למאמינים יהודים מוסלמים ונוצרים. כעיר במחלוקת היא מסמלת את כל הקונפליקט הישראלי פלסטיני. המיסטיקה הופכת את ירושלים לדימוי, למקום שאינו מקום, בעיני תושביה היא בכל זאת מקום ממשי, מקום מגורים פרנסה בלוי. זוהי ירושלים המוחשית.

מקום קדוש מאופיין בתפיסת המאמינים על אודות המקשר בין הארצי החומרי לבין השמימי הרוחני. מקום קדוש הוא מקום שחובה להגן ולהילחם עליו. בין שלטון ופוליטיקה לבין קדושה יש קשר הדוק. ירושלים אם כן היא עיר קודש דתית ופוליטית.

אי אפשר לסכם בקיצור את כל תולדות המשא ומתן על ירושלים. על ניירות עמדה כה רבים. הצעות שעלו ונפלו. על paperו non paperהצעות שנדחו מראש. עד להתחלה של תזוזה באפשרות להתייחס אל העובדה שאפשר לדון בפתרון ירושלים. בספר נסקרים כל התהליכים האלה, ומרתק מאוד לקרוא על כל גלגולי המחשבה סביב העיר והפתרונות שהוצעו והסכמות שכמעט הגיעו אליהן.

בשל המבנה המיוחד, חוסר המדינה של הפלסטינים, בשל התחרות האישית בין הנושאים ונותנים על הישגים ובשל מסורת של תרבות משא ומתן אחר מזו המערבית היו הרבה תקלות. הערבים היו רגישים לכל ניסוח. כל נושא הפך להיות גם סמלי וגם מעשי והיה קושי לגשר. יכולת התמרון שלהם הייתה קטנה לכן איימו במשברים עד לעזיבת השיחות. הצוות הפלסטיני מונה על ידי ערפאת לפי חשבונות אישיים שלו ולא לפי אנשי מקצוע או מומחים. לעתים היו מגיעים לניסוח וערפאת היה משנה ודוחה מרחוק. הכל עבר דרך לשכתו.

מהצד הישראלי לעומת זאת אנשי הצבא היו הגורם הדומיננטי בשיחות. המדינאים והמומחים נדחקו לשורת המתדיינים השנייה. החיילים השפיעו על המערכת האזרחית.

הצוות הישראלי היה בוטה ויהיר חסר קשב לצד השני, פוגע ומעליב. הישראלים באו לדחוק את הפלסטינים לפינה ולהוציא מהם הסכמה לכל הוויתורים שישראל דרשה. משה דיין ויצחק רבין היו אנשי צבא שהפנימו את ההתנהגויות והקודים הדיפלומטיים מדיניים. הגנרלים האחרים נשארו גנרלים מנחיתי פקודות. צריך לזכור כל הזמן שהשיחות הללו לא היו רשמיות. הן נעשו בידיעת המנהיגים אך באופן שאפשר יהיה להתחמק בשל אי הרשמיות ותחושת השיחות הפרטיות לכאורה.

מנחם קליין ממשיך לאורך הפרק האחרון לתאר ולנתח את מה שהתרחש בשיחות. את הכוונות הגלויות והנסתרות. את הדברים שהסתתרו מאחורי הקלעים. את הבנת המנהיגים הרשמיים וההתנערות מההסכם כשנבהלו ממנו.

מכיוון ש-מנחם קליין היה חבר במשלחת הוא היה עד לדברים שהוא מספר אותם.הספר מרתק, מזכיר נשכחות ומגלה כמה סודות מהחדר הסגור. כל מי שההיסטוריה המקומית קרובה ללבו, בין אם היה בעד או התנגד, הספר יוסיף לו עומק ונפל.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן