אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מה בין כור הביקוע הגרעיני האיראני לכור ההיתוך הישראלי?


האתר אימגו זימן לנו שני מאמרים שלכאורה עוסקים בנושאים שונים, אך כשהם עמדו ביחד בראש האתר, כשני המאמרים הפותחים, אי אפשר היה שלא לתמוה על הקשר ביניהם. ב-24/05 פתחו את האתר מאמרו של יוחאי סלע על אחמדיניג'אד, ומאמרו של אריה קיזל על האשכנזים. בראשון נעשה ניסיון למקם את שיגעונו של נשיא איראן בקונטקסט האיסלאמי, ובשני נעשה ניסיון למקם את תופעת האשכנזיות בחברה הישראלית. ארצה לטעון שיש קשר של השתקפות ושל הדהוד בין שתי התופעות- ההתייחסות של אחמדיניג'אד לישראל, מטורפת ככל שתהיה, היא רק הד לתהליכים שעוברים על החברה הישראלית. או אם נרצה- כור הביקוע הגרעיני האיראני משקף את כור הביקוע הישראלי.

אחמדיניג'אד

דבריו של נשיא איראן מעוררים בנו חשש, זעם וכעס. חשש- על שום תוכן הצהרותיו ורצונותיו לחסלנו במהרה בימינו. זעם וכעס - על שום יהירותו וחוצפנותו של הצורר העכשווי, ועל חוסר האונים של העולם מלעצור אותו. אם ננקה מדבריו של אחשוורוש המודרני את דברי הארס, ההרס וחרחורי המלחמה, ניתן יהיה לסכמם בשלוש טענות:

- לכל מדינה יש זכות לפתח ולהחזיק בנשק גרעיני

- יש לחקור את טענות היהודים על השואה

- יש לבחון את האפשרות שישראל תפורק והיהודים יישלחו בחזרה לאירופה

אין ברצוני להגן על דברי נשיא איראן, אלא זאת - ברצוני להצביע על האנלוגיה בין דבריו לבין מה שנאמר ונעשה אצלנו, ובכך להצביע על הלכי הדברים אצלנו בלבד, שאחמדיניג'אד משמש להם רק הד. כאשר בוחנים כל אחת מטענותיו אלו, קשה לראות על מה עולה זעקת ישראל- כל אחת מהטענות מוכרת לנו היטב מתוכנו אנו, והדבר שמשתקף בדמות הקומית-טראגית הזו הוא לא פחות מאשר המראה של החברה הישראלית בימינו.

1) נשיא איראן רוצה שלמדינתו תהיה יכולת ונשק גרעיני. מדוע לא? מיד עולה התשובה – כי זוהי מדינה מטורפת המונהגת על ידי קבוצת מטורפים והשמה לה למטרה מוצהרת לחסל מדינה אחרת. אך למעשה תשובה זו עונה לשאלה אחרת- מה הסכנה שתיווצר במקרה שלאיראן הנוכחית תהיה פצצה?, והיא אינה עונה לטענת הזכות של כל מדינה להגן על עצמה בכל דרך. כנגד הטירוף של מנהיגי איראן, ניתן להציב סנקציות בינלאומיות כאלה ואחרות, ולהפעיל שיטות דיפלומטיות בכדי לרסנה. אך אלו לא יכולים לבטל את זכות ההגנה שלה, מקומם ככל שזה יהיה. גם אם המושג "זכות להגנה עצמית" פרוץ ונותן פתח והכשר לכל מיני עוולות וחולות רעות, לא ניתן לערער זכות זו רק מחמת אופי השלטון של המדינה הדורשת ליישמו.

יותר מכך, מה לנו, הישראלים, כי נתלונן על כך שהוא עושה כל מאמץ בכדי לשים ידו על נשק זה, אשר יעניק לאיראן ביטחון? נכון, אנחנו חושבים שאנו נחשבים בעיניו כאויב המבקש את נפשו וכמטרה הראשית של פצצותיו, לכן אנו מרגישים צורך לזעוק נגד מהלכיו. אך האם זה אומר שצריך לחול במשפט העמים דין אחד לישראל ודין אחר לאיראן?

גם ישראל, כך נאמר על פי "מקורות זרים", מחזיקה בנשק גרעיני מזה עשרות שנים. ישראל אף הגדילה לעשות והצליחה לקבל את הסכמת והאישור שבשתיקה של המעצמות למצב זה. ישראל אימצה מדיניות של עמימות - לא מדברים על מה שיש ועל מה שאין, ורק ראשי המדינה יודעים מה התשובה (וזה כולל את ראשי האח הגדול –ארה"ב). מדיניות זו משיגה שתי מטרות. דבר ראשון היא משיגה הרתעה כלפי אויבנו, על ידי איזכור מחדש מפעם לפעם מה יש לנו ומה אין, ועד כמה אנו מסוגלים להשמידם. אך מצד שני, ישראל מרגישה את עצמה פטורה מלחתום על כל מיני הסכמים בנושא הנשק הגרעיני, בטענה שהיא אינה מחזיקה בנשק כזה. זאת אומרת, כל עוד ישראל לא מצהירה מה מצב הגרעין שלה, היא אינה מוגבלת על ידי שום אמנה בינלאומית בנושא, אך עדיין מרתיעה את אויביה.

כשנשיא איראן החל בהצהרותיו על כוונת איראן להשיג נשק גרעיני, נתגלה בעצם שאפשר גם אחרת- אפשר לעמוד על המקפצה ולהשתין על כל העולם ועדיין אף אחד לא יעשה שום דבר ממשי בכדי לעצור אותו. האיראנים הוכיחו שמדינה שרוצה להשיג נשק גרעיני לא צריכה להסתתר מאחורי מסכים מטשטשים ומעמעמים, אלא לצאת בגלוי ולהצהיר על כוונותיה, ובכך להפגין עוצמה מול כל האירגונים הבינלאומיים, וגם כך לא להיות כבולים בשום הסכם מגביל. שהרי כל הסכם כזה הוא בעצם גם הסכם של העולם לכך שלאיראן מותר להחזיק בנשק זה.

העיקרון שווה- איראן, כמו ישראל, מבקשת להחזיק בנשק בכדי להשיג מאזן אימה מול מי שנחשב כאויב שיכול להשמידה. אך איראן בחרה בדרך ההפוכה ממדיניות העמימות: מדיניות בריונית משהו, אך יעילה לא פחות ואולי אף יותר- אפילו ארה"ב חוששת מלתקוף את איראן, שלא נדבר על מדינות אחרות, כגון סין, אשר משתפות פעולה עם המעצמה הגרעינית החדשה.

כאן ברור שמעבר למבחן הזכות להחזיק בנשק הגרעיני והמדיניות בנושא הגרעין, אפשר להבין את מהלכיה של איראן גם על רקע חולשת הארגונים הבינלאומיים להמשיך ולכפות את הסדר העולמי שהתגבש מאז סוף מלחמת העולם השנייה. סדר זה הולך ונחלש: אין כבר הסכמה על הגבולות בין הגושים של מזרח ומערב, וגם הגבול בין העולם הנוצרי והמוסלמי הולך ומסתבך. דבר זה בא לידי ביטוי, מחד, כאשר המוסלמים הופכים להיות כוח פוליטי משמעותי במדינות המערב (ההפגנות על פרסום קריקטורת הנביא מוחמד באירופה). מאידך, נוצר נתק בין מזרח ומערב שהולך ומתרחב, כאשר הפונדמנטליזם הדתי המוסלמי וגם הנוצרי מרים את ראשו בכל העולם.

נשיא איראן רוצה שלמדינתו תהיה יכולת ונשק גרעיני. מדוע לא? מיד עולה התשובה – כי זוהי מדינה מטורפת המונהגת על ידי קבוצת מטורפים והשמה לה למטרה מוצהרת לחסל מדינה אחרת. אך למעשה תשובה זו עונה לשאלה אחרת- מה הסכנה שתיווצר במקרה שלאיראן הנוכחית תהיה פצצה?, והיא אינה עונה לטענת הזכות של כל מדינה להגן על עצמה בכל דרך.

המערב הנוצרי עצמו כבר לא מאוחד - אנו רואים את האמריקאים יוצאים למלחמות באסיה כנגד הטרור בשם הדמוקרטיה, אך ללא תמיכה גלויה ואמיתית של מדינות אירופה. ומאידך, אנו רואים כוונה ממשית להכניס את טורקיה המוסלמית לאיחוד האירופי הנוצרי. תהליכים אלו מתרחשים לאור אינטרסים כלכלים שכבר לא כל כך תואמים לאותן אידיאולוגיות ישנות אשר לאורן נקבעו ההסדרים של סוף ימי מלחה"ע 2.

ניתן להבין את "חוצפתו" של אחמדיניג'אד לאור מגמה זו - הקמת כור ביקוע גרעיני באיראן היא לא רק עניין אידיאולוגי- ביטחוני אלא גם בעלת מימד כלכלי: את ביקוע האטום קונה איראן בכסף ובנפט. אחמדיניג'אד מנצל את היומרות של מדינות שרואות עצמן כ-ה-מעצמות הבאות בכדי להמשיך וליצור סדקים בחזות האחידה של העולם המתנגד למעשיו. הוא יודע שהמשחק הוא לא דווקא בינו לבין בוש, אלא לא פחות מכך זה בין סין, רוסיה והאיחוד האירופי נגד ההגמוניה של התרבות והכסף האמריקאי בעולם.

לכן, לא ברור כלל האם האיראנים אכן רוצים את הנשק בכדי להשמיד את ישראל, כמוצהר, או שמה הנושא הישראלי הוא רק הבמה שעליו מתקוטטות הדתות הגדולות – הנצרות והאיסלאם – או המעצמות הגדולות- ארה"ב, אירופה וסין. ומכיוון שכך, גם לא בטוח שהתנגדות לכך שלאיראן יהיה נשק גרעיני, אכן נובעת מתוך אהבת ה"עולם" לישראל ולא מתוך רצון למנוע את השינוי במאזן הכוחות העולמי והחלפתו בסדר חדש, שבו בכל מקרה וקונסטלציה, ארה"ב תצא ממנו חלשה ממה שהיא עכשיו.

יכולתה של איראן להשיג נשק גרעיני, אינו מותנה בכך האם היא קוראת להשמדת ישראל או לא, אלא דווקא ביכולתה לנצל את מאבקי הכח של המעצמות. הניסיון להציג את כל הנושא כאילו כבר מסומנת מעל ישראל מטרה, יתכן שהוא מוצדק מבחינה סובייקטיבית, אך בהחלט לא מייצג את המציאות הבינלאומית.

ישראל צריכה להיזהר מלדרוש סנקציות על איראן. לא ירחק היום והדרישה מישראל לחשוף את סודות הגרעין שלה, תהיה דרישה לגיטימית שישראל לא תוכל לסרב לה. מבלי יכולתה של ישראל לזעוק את זעקת הקרבן, ישראל פוסקת מלהיות המתריעה בשער, והופכת להיות מדינה ככל העמים, שצריכה לתת דין וחשבון על סוגי הנשק שלה. לכן, אולי איפוקה של ישראל בנושא הוא צעד רצוי, אך לא בטוח שיחזיק זמן רב, עד אשר הדרישה לשוויון בין המדינות תהיה כלי מיקוח בידי האיראנים בניסיונם לקבל לגיטימציה להחזקת הנשק.

2) דבר שני המעלה לנו את "הסעיף" בדברי אחמדיניג'אד העומד על המקפצה ומשתין, זה צעקתו החוזרת ונצעקת מכל במה, בדבר הרצון והצורך לבחון את הסיפורים שמספרים היהודים על השואה. מבלי להתכוון להיות כזה, דבריו הם פוסט מודרניים, ואת הדברים שהוא טוען כנגד השואה וכנגד מדינת ישראל ניתן בקלות לשמוע גם בחוגים ישראלים פוסט ציוניים.

כחלק ממגמת פירוק המיתוסים, נשמעת גם נטענה שהגיע גם זמנה של שואת יהודי אירופה להיבחן מחדש. "שישה מליון"? "כצאן לטבח"? יש לבדוק מה באמת קרה שם, אין להסתמך רק על סיפורי הניצולים ואין ללמוד על השואה מהתעמולה ההוליוודית או של מערכת בחינוך הממלכתית האינטרסנטית. יש להקים ועדה רצינית ומכובדת של חוקרים והיסטוריונים שיבחנו את המיתוסים הרבים שנקשרו לשואה ולנקות מהאמת ההיסטורית את הסרחים העודפים של תעמולה יהודית אינטרסנטית.

ברוח הפוסט מודרניזם, חקירה היסטורית טובה צריכה להטיל ספק בתיאוריות ובנרטיבים הישנים של ההיסטוריונים הישנים. מטבעה של תיאוריה פוסט מודרנית, ערך האמת בה אינו רלוונטי למחקר ההיסטורי, אלא רק ערך הפונקציונאליות של הנראטיב מחד, והערך הספרותי-תרבותי, מאידך. משמע, מטרת המחקר ההיסטורי היא לא לבדוק מה היה שם באמת, אלא לבדוק לאיזה עניין שימש הסיפור ואיזה אינטרסים הוא קידם ומי הרוויח מזה.

כך, גם "השואה" נתפשת כסיפור שתפקידו להצדיק את עצמאות היהודים בארץ ישראל ונישול הפלשתינים מארץ מולדתם. לכן, יש לבחון עד כמה הוא "נרטיב" שנבנה למען מטרה זו, ועד כמה הוא נשען על מיתוסים שיש לחשפם ולנקותם. העובדה שעדיין ישנם ניצולי שואה, שהשואה היא להם חוויה חיה כעובדה במציאות, הופכת ל"עובדה" שאינה אמורה לעניין כלל את ההיסטוריונים, אלא רק עד כמה שהמדינה ניצלה אותם לצרכיה, הן כלפי פנים- עדות לסכנת הגלות וההגירה, והן כלפי חוץ- הצדקה לקיומה של ישראל כיישות יהודית עצמאית (המצדיקה את גירוש ונישול הערבים מהארץ) בכלל, וישראל חזקה, בפרט.

כשאחמדיניג'אד קורא לבדוק את האמת בדבר השואה, זה מקומם ומרתיח, אך במה הוא מחדש? מול הכחשת השואה שלו יש להעמיד סוללת עדויות ממשיות שימנעו כל הטלת ספק במציאות קיומה. אך העמדת עדויות ממשיות אלו לא הכרחית רק כלפיו, אלא בעיקר כלפינו אנו. בכדי שזה יתאפשר יש לקבל תחילה את ערך האמת כתכלית כל חקירה. כאשר המגמות הפוסט מודרניות טוענות שלכל אחד האמת שלו, וכל אמת היא תלוית זמן ומקום, ומשמשת למען אינטרסים של מספריה, עניין האמת הופך לזניח, ואף למיותר.

ככל שהמחקר הפוסט מודרניסטי - בהתגלמותו במחקר האקדמי כחקירת ההיסטוריה מחדש על ידי כלים ספרותיים, או בהתגלמותו התרבותית הישראלית בפוסט ציונות - הולך ומתרחב, לא תוכל עוד ישראל להעמיד עדויות המצביעות על האמת ועל מה שקרה בשואה והאם בכלל היא התרחשה, מכיוון שהאמת לא תהיה פקטור שיש להתחשב בו. במצב הזה, לא רק שאלת מספר היהודים המתים בשואה תהפוך לאלמנט בנרטיב הפוליטי ותו לא, גם עצם השואה ואפילו זכות קיומה של מדינת ישראל כנרטיבים, יהיו נתונים למתקפה פוליטית, ולדרישה לפירוק למען תיקון העוולות ההיסטוריות.

אחת העוולות ההיסטורית שיש לבדוק היא הקמת מדינת ישראל במזרח התיכון. גם כאן נשיא איראן אינו מחדש בכלום. כי כבר מקרבנו עולים הקולות הפוסט ציוניים הטוענים, שאין למעשה שום הצדקה היסטורית להקמת המדינה כאן, בלב המזרח התיכון המוסלמי. קולות אלו מודים בכך שמדינת ישראל היא לא יותר מקולוניה יהודית שהוקמה כחלק ממגמות ההתפשטות והתנחלות של מדינות אירופה בעולם ורק כאן למעשה הגדירו היהודים את עצמם כלאום, או לאור החרטה האירופית על ההרג בשואה.

אם כך, אז מדוע זה צריך לבוא על חשבון הערבים? מדוע מדינות אירופה לא תקצנה שטחים בתוך אירופה עצמה ליהודים? אם צודקים ההיסטוריונים החדשים באומרם שהיהודים לא באמת היו נרדפים בגלל יהדותם לאורך ההיסטוריה, ושהשואה לא התקיימה כשואת היהודים בעיקר, אלא כחלק משאיפות גרמניות לפנות שטחי התנחלות במדינות שגובלות עימה במזרח, דבר שהצריך את השמדת העמים הסלאבים בכלל, אז לא ברור מדוע אנו נזעקים למשמע דבריו של נשיא איראן, שהם רק הד קלוש למגמת ההכחשה שבביתנו אנו.

3) כור ההיתוך הישראלי נבקע ומתפרק, ולא צריך לחכות שאחמדיניג'אד יורה לנו להגר מכאן. מבלי להתכוון, השפה זימנה לנו דימויים ומטאפורות מתאימים, בכדי לתאר את התהליכים ההיסטוריים והחברתיים בימינו. יש לזכור, כורים יש משני סוגים- כאלו המתיכים את כל מה שנכנס בתוכם, וכאלו המבקעים את החומר שנזרק פנימה. למצער, השינויים שהחברה הישראלית עוברת בשנים האחרונות, מצביעים על כיוון ההבקעות יותר מאשר ההיתוך.

דרכון פולני. מטרת השגת הדרכון הזר היא לא רק השגת סמל סטאטוס, מעין אישור כניסה לקבוצה הישראלית-האירופית השומרת על זכרון ההגמוניה של תרבותה בחברה הישראלית, ואף הצדקתה של הגמוניה זו.

מה שהחל כניסיון להשמיע קול מזרחי מדוכא בתוך "כור ההיתוך" של החברה, שראתה בריסוק ההבדלים ונישול כל היבטי הגלות מהישראליות החדשה, ובהגמוניה היהודית-אירופית כחזותה הראויה של החברה המאוחדת, הפך לרב תרבותיות, כאתוס המנחה את החברה של ימינו. במילים אחרות, מה שהחל ככור היתוך לאיחוד החברה, הפך להיות כור ביקוע, שבו החברה התפרקה למרכיביה, בשם הזכות לשמור על האותנטיות האתנית המזרחית או האשכנזית, תחת המסווה של הרב תרבותיות החדשה. היבקעות החברה הישראלית לקבוצות בעלות אינטרסים ותרבות שונה, יוצרת ניכור בין הקבוצות, חוסר הזדהות ואיבוד הסולדיריות ההכרחית לקיומה של כל חברה, ומביאה בסופו של דבר, בין היתר, גם להכשרת ההגירה מהארץ, כביטוי פיזי ומעשי לתחושות הניכור של ישראלים מישראל הממוסדת.

דברי אחמדיניג'אד על הקשר בין היהודים לבין חבל ארץ זה, או על האפשרות שהיהודים יחזרו לאירופה, אינם זקוקים לזמן בכדי להתממש. גם כאן מתפרץ נשיא איראן לדלת פתוחה. כבר בימינו, ימי הדור השלישי, הזיקה לארץ כבר לא כל כך ברורה, ו"הירידה" כבר מזמן אינה מילה גסה. אך גם אם אין הרבה מהגרים בפועל מהמדינה, לא מעט מבטאים באופן מעשי את מוכנותם לעשות זאת: מספיק שנסתכל על האנשים שעומדים בתור ליד השגרירויות האירופאיות, המכירות בזכותם של ילדי ילידי אירופה היהודיים לקבל דרכון אירופאי, המעניק להם מעמד וזכויות כמו לכל תושב אחר באירופה, בכדי להבין את הממדים והכמויות של האנשים שרואים בהגירה מכאן כאופציה סבירה ואף מעשית שיש להתכונן אליה.

ברורה המשמעות של מעשה זה: מטרת השגת הדרכון הזר היא לא רק השגת סמל סטאטוס, מעין אישור כניסה לקבוצה הישראלית-האירופית השומרת על זכרון ההגמוניה של תרבותה בחברה הישראלית, ואף הצדקתה של הגמוניה זו. היא אף אינה רק כלי שבאמצעותו ניתן להשיג הטבות כלכליות באירופה עצמה (לימודים חינם וכדומה). יש בהשגת הדרכון האירופי גם מטרה סמויה, אך בעלת ערך רב - להשיג ביטוח "לכל מקרה שלא יהיה", אולי נצטרך לחזור "לשם", אולי פתאום נצטרך לעזוב וללכת "מכאן". אירופה כעיר מקלט.

האזרחות הכפולה, המתבטאת באחזקת הדרכונים הכפולים, היא מוכנות דה פקטו לעזוב את הארץ, לא רק מהבחינה המעשית, אלא גם ובעיקר מהבחינה הנפשית- עקב אי הרגשת שייכות ל"כאן" – לארץ, למדינה, לשפה, לחברה. אם כך, אז למה זה מוזר אם אויבנו אומרים את אותו הדבר? מדוע זה מקומם אותנו כאשר נשיא איראן רק חוזר בהד, מהמקפצה, על מה שמתרחש בתוך ליבם של לא מעט ישראלים, על כך שאולי, אולי באמת, לא היינו צריכים לבוא לכאן?

לסיכום, אפשר לומר שאחמדיניג'אד יודע בדיוק היכן ללחוץ עלינו בכדי להרגיז אותנו- וזה מרגיז כי הוא צועק מהמקפצה את מה שאנו מנסים להסתיר מעצמנו. כשהוא טוען בתוקף לזכותו להפעיל כורי ביקוע גרעיניים באיראן, בעוד אנו עצמנו שותקים בנושא הגרעין הישראלי, אנו נקרעים בין הידיעה שאכן זו זכותה של איראן, לבין החשש שיתכן ואנו נהיה הקורבן הראשון שלו. כשהוא מבטא את הקולות הנשמעים בתוך החברה הישראלית על כך שהגיע הזמן לדון מחדש על המיתוסים של השואה בפרט ועל המיתוסים המבססים את חיינו כאן בכלל, זה מקומם מכיוון שאנו מכירים בחשיבותם של אלו לקיומנו, למרות שאנו כן רוצים לדעת את האמת, שיכולה להיות לא נעימה. כאשר הוא קורא לנו לעזוב את הארץ, אנו מתעצבנים לא רק משום שאין זו זכותו לומר לנו זאת, אלא גם בגלל שנוח לנו להשאיר את הראש בחול מאשר להודות, שבמידה מסוימת, אולי באמת עדיף לחיות באירופה.

אחמדיניג'אד הוא רק ההד של החברה הישראלית. ככזה, הוא יודע שכור ההיתוך הישראלי נכשל, ותהליך הביקוע של החברה הישראלית כבר בעיצומו, וככל שיתקרב היום שבו כורי הביקוע הגרעיניים שלו יחלו לייצר נשק, ספק אם נהיה מספיק חזקים מבחינה תרבותית בכדי לעמוד מולו ולהציג לעולם, אך בעיקר לעצמנו, את זכותנו על הארץ הזו, ולהצדיק זכות זו לא רק על זכרון השואה כמאורע ממשי שמחייב את המדינה, אך בעיקר על הזכות ההיסטורית על הארץ הזו, זכות שלא ניתן לפקפק בה, גם כאשר צועקים אחרת מהמקפצה האיראנית.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ירון כהן צמח