אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

איידס - חברים שלי


התמונה של דן לחמן

ב1981 היו לי המון חברים. חלקם הגדול חי בארצות הברית. כולם ירדו בשנות השבעים. חלקם הגדול בניו יורק. אחרים התפזרו בערים מרכזיות באירופה. ברלין, אמסטרדם. מקומות שהבטיחו חופש.

החיים בארץ באותם ימים היו קצת פחות זוהרים מימינו. לא היו מועדונים. לא היו מצעדי גאווה. ללכת לבוש שונה או מאופר היה כמעט על סף סיכון. חלק מהם רצו. רצו חיים אחרים, חופש אחר. להתלבש אחרת להזדהות אחרת, או סתם לחיות בתוך קהילה גדולה, עוטפת. אחרים ברחו ממשפחות. ברחו מהפמיליאריות המקומית. אז "כולם" עוד הכירו את כולם. מבית ספר, מהתנועה, מהצבא. אי אפשר היה לברוח ממכרים. המושג לצאת מהארון עוד לא הגיע לארץ.

אין ספק החיים כאן היו אחרים. לוחצים. השמועות על החיים בניו יורק היו אחרות לגמרי. הייתה הבטחה של חופש, חרות. אפשרות לחיות חופשי ומאושר. אם רק מצאת עבודה. וכולם היו מוכנים להשקיע בעבודה כדי לחיות טוב. לבלות במועדונים. ללכת לסאונות חדרי חושך ולחפש סטוצים בכל מקום אפשרי. באביב 1981 הייתי בניו יורק חודש ימים ולא הספקתי לפגוש את כולם. הייתי עסוק. הם היו עסוקים. עם חלק מהם דיברתי בטלפון בלבד. ככה זה כשחיים בניו יורק. צריך לתכנן הרבה זמן מראש. לאנשים יש תכניות שאתה לא כלול בהן כמבקר. אנשים עסוקים.

הייתי שם באביב. בסוף הקיץ התחילו להגיע השמועות הראשונות על מחלה מסתורית, סוג של סרטן, הפוגעת רק בהומואים. ואנחנו חשבנו כאן שהאמריקאים מצאו להם היסטריה חדשה. בעיתון ידיעות אחרונות כתבה דבורה נמיר, כתבת הבריאות של העיתון כמה כתבות בנושא המחלה, וכולנו חשבנו שהיא היסטרית ומטורפת.

בתחילת קיץ 82 הגיע לארץ החולה הראשון מחו"ל הוא כבר היה חולה מאוד, והוא בא למות בארץ. זה היה סוד, אך אנחנו ידידיו ידענו וטיפלנו בו. הוא מת בסוף הקיץ.

פתאום הייתה המחלה האמיתית הזאת ופתאום היא לא הייתה רק מאמר היסטרי בעיתון. ועדיין לא חשבנו יותר מדי. זו מחלה משם, מאמריקה ורק באמריקה. סרטן של הומואים אמריקאים. אחר כך המציאו לה שם, מצאו נגיף והמחלה התפשטה והפסיקה להיות בדיחה על חשבון האמריקאים.

באמצע 1983 התחילו להגיע שמועות מאמריקה. זה חולה אחר חולה. אז זה הלך מהר מאוד. מישהו חלה אחרי חודשיים כבר מת. ואז הכירו בינתיים רק את הכתמים האדומים על העור, וסימנים לסוג של דלקת ריאות שרק מאוחר יותר התחברה לאותה מחלה. דלקת ריאות רצחנית. וכאן חלה פתאום דייל. וזו עדיין הייתה המחלה משם. כי הוא נדבק שם.

בסוף אותה שנה הגיע ארון מתים ראשון של ידיד שלי. לא סתם ידיד, מישהו שפעם אהבתי עד צאת נשמתי. לא הגיע לו, כאילו למישהו כן הגיע. אבל בפעם הראשונה שאתה נתקל בזה אישית אתה מרשה לעצמך לחשוב מחשבות אסורות.

לא לקח זמן והגיע ידיעה שעוד אחד חולה. וקצת אחרי הוא מת. זה היה מוזר. שלושה חברים מתים לך פתאום. גם אם לא התראתם כבר די הרבה זמן. הם היו חברים טובים. חשבתי וספרתי אותם בין טובי ידידי. בהמשך הגיעו בפתאום, בלי הודעה מוקדמת שלושה ארונות אחד אחרי השני והרגשתי שאני מבלה יותר מדי בבתי קברות. עדיין התייחסתי לעצמי בתוך העניין. הם מתו ואני מרחם על עצמי.

באמצע השנה נסעתי שוב לניו יורק. נבהלתי. העיר השתנתה לחלוטין. מקומות נסגרו. אנשים נעלמו. מקומות בלוי שינו צורה. ואנשים פחדו. אבל פגשתי את ההתארגנויות הראשונות של גוף למלחמה במחלה. אנשים התארגנו. ואם מצד אחד העיר הייתה מדכאת בגלל המתים, מבחינה קהילתית ה-איידס, כן כך כבר קראו למחלה עשה משהו טוב לאנשים. הם התארגנו, התנדבו, טיפלו, בישלו ניקו ועזרו לחולים בכל דבר שנדרש. היו שמועות על ההתפשטות באירופה. בכל מקום שאלו אותי מה קורה בארץ. הציעו לי להתכונן. לא יתכן שזה לא יגיע אליכם אמרו לי כולם. כך חזרתי והתחלתי ליזום את הקמת "הועד למלחמה באיידס". אבל לא זה הסיפור הפעם. כי בינתיים היו רק כמה חולים נסתרים. לא ידענו עליהם. המוזר שחלקם היו בארון דווקא. אחד מהם נשוי שקיים יחסי מין רק בחו"ל כך נדבק.

שנת 1984 הפכה להיות שנת אימה. הידיעות על אלו שמתו הגיעו לעתים קרובות יותר. גם הארונות. לא כולם חזרו להיקבר בארץ. אבל אלו שהמשפחות הביאו אותם הפכו את ימי לימי אבל. בילוי בלוויות ובתי קברות.

ואז הגיע עוד אחד מאלו שאהבתי במיוחד במיוחד. הוא הגיע חולה מאוד. ולא רק שבא למות בארץ. הוא בא להתאבד בארץ ברגע שלא יוכל לסבול יותר. ואחרי חודשיים שהכריז על זה, גם הצליח להגשים את האיום. נכנסתי לדיכאון אמיתי ונוראי. אחד מידידי החליט לנסוע לטיול בחו"ל רק לפני שעזב את הארץ גילה שהוא כבר חולה. אותו מצאו בחדר מלון. הוא התאבד שם.

בשבת אחת הגיע אלי ידיד לראות כמה סרטים. אחת מאותן שבתות שהיינו עושים לעצמנו מפעם לפעם. שבתות קמפ, מיוזיקלס אוכל שחיתות. אלא שהוא נראה רע וחלוש. שאלתי אם הוא חולה. הוא נבהל ושאל אם רואים. אמרתי שלא, לא רואים, אבל אני עם הניסיון שלי מבחין. ישבנו ראינו סרטים צחקנו קצת. בלילה כשחזר הביתה, הוא התאבד.

כשהייתי בניו יורק בפעם האחרונה ב1985 כבר לא היו לי בה ידידים קרובים. דור שלם של צעירים ישראלים נמחק באחת. ולא חשוב שהם היו יורדים. הם ירדו כי כאן לא הרגישו יכולת לחיות את חייהם. דור של אנשים שהיו אמורים להיות היום בני 50-55

אחר כך מתו בארץ עוד כמה ולמתים היה שם. כתבו עליהם. הם כתבו על עצמם. ועדיין העובדה שאתה נשא היא הסוד השמור ביותר בארץ. אנשים פוחדים ממה שעשויה הקהילה לעולל להם. גם התעלמות והפצת רכילות נפשעת היא פעילות נגד מישהו.

אינני יודע מה המצב היום, אינני פעיל כבר שנים. עייפתי. אך סמוך להקמתו המתנדבים בוועד היו בעיקר סטרייטים. הקהילה פחדה להתקרב, אפילו לא לעזור מרחוק. באמריקה כמעט כל אחד, לא רק מחברי הקהילה, אלא ממש כל אחד, לפחות בערים הגדולות, מכיר חולה איידס. אצלנו מסתתרים. ואנחנו הבריאים לא ממש רוצים להכיר ולדעת.

חשבתי שעברתי את שנות הדיכאון שלי, אך ב1993 חלה ומת עוד אחד מאהובי. מוכר בציבור ובקהילה. מותו מהמחלה לא היה סוד ולכן אפשר להגיד את שמו. עמוס גוטמן. אם חשבתי שאני מכיר את תהומות הדיכאון, לא ידעתי שיש תהומות גדולים יותר.

אני יודע שזה נשמע מפחיד, מייאש ומרתיע. לא זאת הכוונה. היום נשאים חיים אחרת. לא קל להם. אך חלק מהקושי הוא החרדה מפנינו. המטפלים היום לא צריכים לחשוש מדיכאון. יש תמיכה גם למטפלים. ואם מת לך חבר אישי, זה כבר לא ממש משנה ממה הוא מת.

מפחידה אותי העובדה שנזהרים כאן פחות. שיש יותר ויותר נשאים. ופחות ופחות מודעות ורצון לדעת והתעלמות. ולא רק בקהילה ההומוסקסואלית. הצעירים הסטרייטים ממש לא נזהרים מספיק. שוב חזרה הסטיגמה שאיידס היא מחלה של הומואים, בסוד מוסיפים את האתיופים, וכמה זונות.

בקרוב אני נוסע שוב לביקור ב-ניו יורק. עיר שאני אוהב ולא הייתי בה חמש עשרה שנים. אני נוסע לעיר זרה. עיר שאין לי בה אף חבר יותר.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן