חיים בזהות שאולה - החיפוש אחר הלא נודע

יום ד', 4/5/2005

הטיסה לוורשה – הגיעה בצהרים. רוב הנוסעים המשיכו לאושוויץ לטקס יום הזיכרון לשואה. קיבלו את פנינו בנמל התעופה בוורשה, הגב' ליבגארד גראבוש והגב' שטמברג, והאדון גונתר שוימן. זיהינו אותם (כמוסכם מראש), ע"י לוח קרטון ועליו שמותינו, ומטריה בידי הגב' גראבוש. כמו כן היא נתנה לעדינה ורד. כך התחיל מסעי אל הבלתי ידוע, אל הילדות שאינני זוכר.

ילד בזהות שאולה

איך הגעתי אל המסע? לשם כך אספר לכם בקצרה את סיפור חיי. הגעתי לארץ ישראל בתחילת שנת 1939 מקניגסברג שבגרמניה דאז, נכון להיום, היא נקראת קלינינגראד ונמצאת ברוסיה.

גדלתי כ"יהודה אלכסנדר", בן יחיד לולי וליאו [אלכסנדר] (ז"ל), שהיו אנשים אמידים בעירם בגרמניה. משך כמה חודשים אחרי שהגענו לארץ, גרנו אצל קרובי משפחה ולאחר מכן, עברנו לבית שאבי קנה ברחוב הרב קוק בהרצליה. תקופת ילדותי זכורה לי כמאוד רגילה ונעימה. הלכתי לגן, לאחר מכן למדתי בבי"ס עממי.

בשכונה בה גדלתי היינו 10 ילדים. עברנו חוויות משותפות ומעשי שובבות. לדוגמא, כשאחד קיבל חזרת או אדמת, כל הילדים היו נדבקים ממנו כדי לא ללכת לביה"ס. זכור לי שאצל הוריי ה"ייקס" היתה מנוחת-צהריים חובה בין השעות שתיים לארבע. הייתי צריך להישאר בבית וקנאתי בחבריי ששיחקו בחוץ. לעיתים ברחתי דרך החלון והצטרפתי אליהם.

בשנת 1947 החלו פרעות בין היהודים לערבים ומשפחתי השכירה חדר לחברי ה"הגנה" משום שהיו זקוקים להכנסה נוספת וגם מטעמים חלוציים, ובסקרנות הטבעית של ילד, רציתי לראות מה עושים שם אך אף פעם לא הורשיתי להיכנס. כנערים, "גויסנו" להגנה כשליחים והיינו מאד גאים בכך. היה עלינו לחלק הודעות לגברים בבתים מסוימים שהיו צריכים לצאת לשמירה ברמת הכובש וכפר סבא.

באותה תקופה, רוב הבתים בהרצלייה היו פרטיים עם מגרש סביב ואנשים גידלו עופות, הודים, אווזים, ירקות, פירות ועוד. רוב השטחים היו מכוסים פרדסים. לרוב, הבעל עבד מחוץ לבית והאישה טיפלה בלול וכו'. גם בביתנו היה משק עופות ומדגרה והיינו מדגירים ביצים עבור הסוכנות היהודית.

עוד זכור לי שבקיבוץ גליל-ים, היה מחנה צבאי בריטי של ה-R.A.F. (חיל האוויר המלכותי של בריטניה). מאותו בסיס, חיילת אחת היתה באה מדי פעם לבקר אצלנו ובהקשר זה אפרט בהמשך.

באותו מחנה היו שני מגדלי רדאר שהיו מגלים אניות מעפילים אשר הגיעו לחוף הרצלייה או שפיים. בזמנו, כדי לשלוח ולקבל הודעות, השתמשו ביוני-דואר וציידים היו עומדים בין השדות של גליל-ים לבין תחנת הרכבת (שלא היתה קיימת אז), ויורים בהן במעוף.

האצ"ל פשט על המחנה על מנת לגנוב נשק או לחטוף קצינים. זה היה בזמן שהבריטים תלו את דב גרונר בבית הסוהר בעכו. אנו הנערים, היינו יושבים על העצים וזורקים ביצים סרוחות ועגבניות רקובות על השיירות הבריטיות.

עם קום המדינה באו הרבה אנשי 'מח"ל' (מתנדבי חוץ לארץ) לעזור ולהתגייס וביניהם קרוב משפחה אשר כיניתי "בן-דוד" משוודיה שהיה טכנאי רדיו והוא בנה לי משדר מורס איתו הייתי יושב בקצה החצר ברחוב הרב קוק מפריע לשידורים של האנגלים. על הכביש היתה נעה ניידת עם ציוד האזנה לשידורים פיראטיים על מנת לגלות מהיכן משדרים, אך היו לי שני חברים שעמדו משמאל ומימין לחצר והיו מזהירים אותי בזמן.

חבריי ואני גדלנו בתקופה יפה ומעניינת, בה היינו מאלתרים כלי-משחק וממציאים משחקים, הולכים על קביים, רוכבים על אופניים, משחקים טניס על הכביש, כי אולי רק פעם בחצי שעה היתה עוברת משאית של הערבים עם קני סוכר ואנחנו היינו רודפים אחריה ומושכים ממנה קנים. כמו כן על הכביש היו נעים סוסים ועגלות ואנו הילדים היינו עולים על היצול (מוט) של העגלה ו"תופסים טרמפ".

 בהרצלייה היה בית קולנוע אחד אשר היה פתוח 3 פעמים בשבוע. שמו היה קולנוע ,שרון' שלפני כן שימש כאורוות סוסים לחיל הפרשים הבריטי. את בית הקולנוע הפעיל אדם בשם ,מקס' שבנוסף, היה המתרגם היות ולא היה תרגום בגוף הסרט.

מאוחר יותר, הרצלייה גדלה ונוספו עוד שני בתי קולנוע. אינני זוכר בדיוק את סדר פתיחתם, אך שמם היו 'תפארת' וקולנוע קייצי ,זיו-אור'. זכור לי שבקולנוע 'זיו-אור' הקרינו את הסרט על מסך עשוי מסדין לבן שהיה מעוות את הדמויות. אחד הבעלים היה הבוס שלי בקואופרטיב ,חוף-ים' בו עבדתי כמפעיל כלי חפירה כבדים, ואני הצעתי לו שיבנה מסך מקיר בלוקים, לטייח ולסיידו. עצה זו נתקבלה בברכה ואכן השתלמה לי, כי אחרי שיושמה והוכחה כמצליחה, נכנסתי לקולנוע בחינם.

אני חייב לציין שעד כה, חיי עברו באווירה טובה, נעימה ועם זיכרונות נעימים, עד שקרה לי דבר אשר שינה את חיי לחלוטין וגרם לתהפוכה עצומה בנפשי,שמשפיע עליי עד עצם היום הזה. אבי החל סובל מאנגינה פקטוריס. כידוע, באותה תקופה הרפואה לא יכלה לעזור הרבה בנושא זה אלא רק להקל על הסימפטומים, לבו לא עמד בזה, וזמן לא רב עבר, והוא נפטר. בשבילי זו היתה טרגדיה משום שהייתי מאד קשור להוריי וכאמור, הייתי בן יחיד – דבר שהוסיף על יגוני.

 בלכתי לבית הכנסת לומר קדיש במות אבי, פגש אותי אחד השכנים ושאל לאן מועדות פניי. עניתי שאני הולך לומר קדיש על אבי ואז השכן אמר "אבל הוא כלל לא היה אבא שלך!" וצמרמורת אחזה בגופי. בשורה זו פגעה בי כמו ברק ביום קיץ בהיר. המשכתי ללכת לבית הכנסת כי כנראה שאיכשהו לא ממש עיכלתי את מה שנאמר לי היות והם היו הוריי לכל דבר. הם נתנו לי את חיי, חינכו אותי למופת ולא חסכו ממני מאומה. היום אני יכול להבין מדוע הם לא סיפרו לי שאני מאומץ כי בזמנו, לא היה נהוג כמו עכשיו, שאומרים לילד בן  4-5 שהוא מאומץ. מאז, הסתובבתי ברגשות מעורבים; מצד אחד, הערכתי את מה שעשו למעני. מצד שני כעסתי – מדוע לא סיפרו לי?

הייתי מאד מבולבל והמחשבות לא הפסיקו להתרוצץ במוחי. פתאום התחלתי לקשר דברים מסוימים שבעברי לא ייחסתי להם חשיבות כלשהי. נזכרתי למשל שבהיותי ילד, היינו מבקרים אצל משפחה בכפר ידידיה ודודה רחל היתה קרואת לי "לוץ" ופתאום ,נפל לי האסימון'. הרי שמי יהודה !

יום אחד אחרי מות אבי, נסעתי אל דודתי רחל ושאלתי אותה פשוט ולעניין: "מיהו לוץ?" כשהשאלה נזרקה לחלל החדר, דודתי ובעלה החליפו מבטים ביניהם כאילו שואלים אחד את השני "מה לומר לו?"

לאחר שהבינו כי כנראה שאני יודע משהו, סיפרה לי דודתי את סיפור הילדות. היא סיפרה שנולדתי "לוץ שניידר" בעיר אורטלסבורג וששמות הוריי היו אלזה וואלי [שניידר]. באותה תקופה כבר היו לי 4 אחיות ובדיעבד יודעים שנולד לי אח אחריי.
 

בגיל 3.5, בתחילת הפרעות, הופרדתי מהוריי הביולוגיים והובאתי (בהסכמת ההורים) על-ידי אבי או אחותי הגדולה, פרידל, אל ולי וליאו אלכסנדר (שהוא בן-דודו של אמי אשר נולדה אלזה אלכסנדר) בעיר קניגסברג. מאז לא שמעו דבר אודות משפחתי שנשארה באורטלסבורג.
 

דבר נוסף רציתי לציין. לאבי המאמץ היה חבר, קצין במשטרה הגרמנית, והוא זה אשר אמר לאבי שאנו צריכים לעזוב היות ומתחיל אי-שקט באזור ושהתחילו כבר לאסוף את יהודי האזור למקומות הסגר. לפני שעלינו ארצה ליאו שאל את חברו "מה אני אעשה עם הילד הזה, הרי הוא לא בני?" הקצין מצא פתרון ורשם אותי בדרכון ליאו אלכסנדר, כך שבתחילת 1939 כאשר הגענו לארץ, כבר הופעתי במסמכים בשם "יהודה אלכסנדר" ומכאן ואילך, היתה לי זהות שאולה. ניתן לקרוא את סיפורי באתר האינטרנט " זהות אבודה" האתר הוקם למען אנשים נוספים שעלו ארצה בזהות שאולה ועתה מחפשים את זהותם האמיתית וקרובים שאולי שרדו את השואה ואיש לא יודע את קיומו או הימצאות השני.

לימים התחתנתי עם עדינה ונולדו לנו 6 ילדים. רציתי הרבה ילדים, כי גדלתי כבן יחיד וגם כי לא נותר איש ממשפחתי המקורית. סיפרנו לילדים את הסיפור והבן השלישי שלנו, יצחק, החליט שישנה את שם משפחתו ל,שניידר'. הוא התחתן, נולד לו בן, ועתה שם המשפחה ממשיך.

יום אחד, אשתי מצאה חבילת בגדי ילד קטן. על החבילה היה מחובר פתק ועליו כתוב בכתב-ידה של ולי אלכסנדר בגרמנית: "לוצ'יאן שניידר הביא דברים/חפצים אלה איתו אלינו מהוריו, 6/2/1938" וזו היתה הוכחה קונקרטית בדבר "אימוצי" על-ידם. נודע לי גם מתמונה, שאבי הביולוגי ביקר אצלי באוגוסט אותה שנה בקניגסברג.

כעת אני חוזר לאותה חיילת מסתורית שהיתה באה לבקר בביתנו מדי פעם מהמחנה הבריטי בגליל-ים. הסתבר לי בדיעבד שהיא היתה האומנת שלי אצל משפחת אלכסנדר בקניגסברג והיא מצאה את כתובתנו דרך/באמצעות הסוכנות היהודית. (אז, השם "אלכסנדר" לא היה מאד נפוץ).

אפשר להגיד כי מאותו יום שנאמר לי האמת אודות משפחתי, מוחי לא נח לרגע. הבעיה היתה שהרבה זמן לא היה לי אז משום שהייתי עסוק בפרנסת בני הבית וגידול הילדים, אך פה ושם ניסיתי למצוא פיסות מידע בנוגע לגורל משפחתי הביולוגית. רק כאשר יצאתי לגמלאות בשנת 1996, ובעידן האינטרנט, התחיל העניין לקבל תאוצה. התחלתי בחקירות, פניתי ל"יד ושם" ולכל מיני ארגונים שונים בארץ ובעולם. פרסמתי את קורות חיי באינטרנט ובכל מקום אפשרי. עלי לציין שפגשתי אנשים טובים בדרך, אשר, כשקראו את דבריי, התרגשו, יצרו קשר וניסו לעזור. חלקם הפנו אותי לאתרים ומוסדות חדשים וכך זה התגלגל כמו משחק דומינו. כמובן שכבר היו לי רשימות של כל בני משפחתי הביולוגיים כולל תאריכי לידה, תאריך ומקום נישואיי הוריי, העתקי תעודות לידה ואף תמונות שלהם. לא פעם חשבתי לעצמי שהנה אני מוצא איזה שהוא קצה חוט, אך לאחר בירורים מעמיקים, התבדיתי לאכזבתי הרבה.

את המשך סיפורי כבר כתבתי ופרסמתי, כתוצאה מטיול שורשים שאשתי ואני עשינו השנה לעיר מולדתי, אורטלסבורג (כיום Szczytno). עד עצם היום הזה, טרם מצאתי מישהו מבני משפחתי הישירה, אך אני לא מאבד תקווה וממשיך לקוות שאצליח למצוא – ולא פעם אני נהנה לדמיין שאני נמצא באיזו שהיא תכנית טלוויזיה ומפגישים אותי עם בן/בת משפחתי האבודה.

הלוואי וחלומי יתגשם !

המסע

הוזמנו לבוא לבקר בOrtelsburg- ע"י קבוצת אנשים הגרים כיום בגרמניה, אשר נולדו באורטלסבורג עצמה או בסביבתה, להשתתף בטקס גילוי אנדרטה לזכר תושבי המקום שנהרגו בתקופת מלחמת עולם השנייה.

כאמור, הגענו לוורשה וזכינו לקבלת פנים חמה מאד ע"י מקבלי פנינו. לאחר שבירכנו אותם באנגלית, ראינו שהם היו קצת מאוכזבים שלא דיברנו גרמנית ותהו איך יצליחו לתקשר עמנו באנגלית, אך להפתעתם הגדולה, המשכתי את דבריי בגרמנית, ושמחתם לא ידעה גבול!

נסענו למלון בוורשה שהזמינו עבורנו. השמיים היו מעוננים והאוויר היה קריר – כ-13 מעלות צלסיוס וירד גשם קל באופן רצוף. הזמנו אותם לאכול ארוחת ערב עמנו במלון וניצלנו את ההזדמנות לחזק את הידידות בינינו.

למחרת, אחרי שהשארנו אחת המזוודות שלנו במלון עד לביקורנו הבא בעוד שבוע, נסענו ברכב של גונתר צפונה כ-300 ק"מ, לאורטלסבורג (כיום Szczytno). ירד גשם רוב הזמן שהיינו בדרך וכאשר עצרנו מדי פעם ויצאנו מהרכב, נשבה רוח קרה וחזקה. הגענו למלון בשצ'טנו אחרי הצהריים, אכלנו ארוחה קלה ועלינו לחדרנו לנוח. 

לפנות ערב, הגיע אוטובוס ובו כ-22 איש מגרמניה – כולם ילידי אורטלסבורג או הסביבה. כאשר הגיעו, ישבתי על ספה בהול וקראתי ספר. שמעתי קולות בגרמנית, ואישה אחת עלתה במדרגות. כשהיא הגיעה אלי, שאלתי אותה אם הם מגרמניה והיא ענתה לי בחיוב ואז שאלתי אותה אם הגיע איתם גם מר אלפרד דנדה. היא אמרה שכן ומיד שאלה אם אני יהודה מישראל. מתברר שמר דנדה סיפר לחברי הקבוצה עוד בגרמניה איך נוצר הקשר בינינו ואיך התיידדנו. הייתי מופתע למשמע דבריה וביקשתי פרטים. היא אמרה כי מר דנדה סיפר להם את הסיפור שלי ושהוא הזמין אותנו למפגש באורטלסבורג ושאישרנו את בואנו.  הפגישה איתו הייתה מאד מרגשת. מר דנדה חוקר משפחות של מזרח פרוסיה ותוך כדי חיפוש חומר בנושא, הוא קרא
 

 את סיפור חיי באתר "זהות אבודה (לוץ)". זה מאד נגע לו והוא כתב לנו אי-מייל שהוא רוצה לעזור לנו. בהמשך, קיבלנו מכתבים משתי נשים הגרות כיום בגרמניה, שאחת מהן, גב' גראבוש, למדה ארבע שנים באותה כיתה עם אחותי השנייה, הרטה. היא אף שלחה לי תמונה המראה אותה, אחותי ועוד מספר בנות, הרוקדות בקרחת –יער בעת טיול/פיקניק מטעם ביה"ס שלהן. (בעת ביקורנו באורטלסבורג, לבקשת אשתי, היא לקחה אותנו לשם, ולמרות השינויים שחלו בכ-70 שנה שחלפו מאז, זיהתה את המקום והצטלמנו שם).

ביום אחר, הלכנו כמה מאיתנו אל ביה"ס הממוקם מאחורי בית העירייה, בו למדו כל הילדים בזמנו. גב' גראבוש לקחה והראתה לנו היכן היתה כיתתן שלה ושל אחותי, הרטה משך 4 שנים (כיום משמש כמטבח ביה"ס) ואף הצביעה על המדרגות בהן הרטה נהגה לרדת. לפתע, הסתובבה הגב' גראבוש ובקול חנוק, ציינה שאינה יכולה יותר. גונתר המשיך באומרו היכן הייתה כיתתו-לשעבר. (לא היו לימודים כי היינו שם ביום א'). גונתר סיפר שאביו היה סגן מנהל ביה"ס וזכור לו כי באותה עת, וילי, אבי, עבד שם כשרת כי הגרמנים החרימו את מקור פרנסתם, המסעדה. גונתר (ואחותו במכתב שכתבה לנו לפני כן, נזכרו במקרים בהם אביהם היה משאיר בסתר, קופסאות סיגריות בעציצי הפרחים, עבור אבי, והם ואחרים מהקבוצה, נזכרו כי היו נותנים בחשאי, בגדים למשפחתי ולמשפחות יהודיות אחרות, ואפילו מסתירים/מארחים אותם לתקופות-מה בבתיהם.

בעת הארוחה במלון באותו ערב, נשא ראש הקבוצה נאום קצר ובפתח דבריו, בירך אותנו בברוכים הבאים וכולם ברכו אותנו. למחרת הצטרפנו לקבוצה באוטובוס שלהם ועשינו סיור היכרות-מחדש ברחבי העיר. פה ושם אחדים מבני הקבוצה זיהו מקום או בנין וסיפרו לנו על אירועים מנעוריהם. ניסו להגיע לרחוב אשר – למיטב זיכרונם של התושבים-לשעבר – היה אמור להיות דיקמנשטראסה, בו נולדתי וגרתי עם משפחתי, אך הגישה לא התאפשרה לאוטובוס. מאוחר יותר, גונתר וגב' גראבוש לקחו אותנו במיוחד ברכב שלו, יחד עם אחד מהקבוצה שגר בזמנו מספר רחובות ממשפחתי, וניסו למצוא את המקום, אך לשווא. ברחוב האמור להיות דיקמן, לא היה קיים מספר 4 – הרי זו היתה כתובת בית משפחתי – ובמקום, היה רק מגרש ריק ועליו גדלו עצי פרי. התושבים במקום לא ידעו לדבר גרמנית אך הסבירו לנו איך-שהוא כי הבית שעמד פעם שם, נשרף על-ידי הרוסים. לבסוף הפנו אותנו אל אישה דוברת גרמנית, ברחוב סמוך. להפתעת גב' גראבוש, התברר שהכירה את האישה (מריאן) עוד מבית הספר, אבל לא היה זכור למריאן היכן היה דיקמנשטראסה לשעבר.
 

בימים הבאים, היו לנו פגישות עם אנשים רבים, ובהדרגה, החלה עולה תמונה מהעיירה בתקופת השלטון הגרמני. למשל, עשינו סיור ברגל ומנהיג הקבוצה סיפר לנו כי, כילד בן 11, ראה כיצד בית הכנסת עולה באש וכאשר רצה להתקרב (סקרנות טבעית של ילדים), נמנע מכך ע"י הוריו, ללא הסבר. סיפרו לנו מספר אנשים שהם חיו בשלווה ובשכנות טובה עם ובין 120 היהודים בעיירה וכי בוקר אחד, קמו ולא מצאו אף יהודי אחד שם. קשה להאמין שלא שמעו או ראו דבר, אבל יש להבין שבתקופה זו, אנשים מאד פחדו ולא היו מוכנים להתערב בדבר שלא נגע להם אישית. היו אז קומוניסטים רבים באזור ולצערנו, גם תושבי המקום, אשר, למניעיהם האישיים, היו מוכנים להלשין, לא רק על יהודים, אלא גם על אחרים, אם ניתן היה להרוויח מכך בדרך כלשהי – באם זה היה כספית או השגת רכוש שהיה שייך לקורבן. על- כל פנים, במקרה של היהודים, קודם הוטלו עליהם היטלים כמו מיסים מוגדלים והגבלה בסכומי החשבונות בבנקים. בהדרגה, הוחמרו תנאי חייהם ולבסוף, הוחרם רכושם. לאבא שלי, וילי, היתה חנות/מסעדה, ומעליה, חדרים להשכרה. העסק היה ממוקם בקצה הימני של בנין ברחוב קייזר (הראשי, דאז) ומאחוריו, וקצת הצידה, עמד בית הכנסת. נמסר לנו על-ידי ילדי-לקוחות-לשעבר, כי לא נמכרו שם משקאות אלכוהוליים, ולכן, אחרי תפילות, המתפללים היהודים היו באים לחנות לשתות ולאכול משהו קל. הוזכר גם השם "איזאק שניידר" אבל לא הצלחנו (בשלב זה), להבין אם היה קרוב משפחה או לא.

גב' הילדגארד גראבוש ומר גונתר שימברג לקחו אותנו יום אחד לבית העלמין היהודי (או, ליתר דיוק, מה שנותר ממנו). המקום מוזנח, המצבות הופלו, צלבי-קרס נמחקו ימים מספר מהאבנים על-ידי ...(?) ועדיין ניתן היה לקרוא על מצבה אחת את המשפט: "Juden, Raus!" ("יהודים, החוצה!). מצאנו שתי מצבות עם השם ,שניידר' אבל רק במקרה אחד הצלחנו לגלות כי מדובר באישה שנפטרה במאה ה-19. היה מספר רב של קברי-ילדים, עדות מצערת לאחוז התמותה הגבוה בקרב קטנים. הופתענו לראות כי בכמה מקומות, היו שרידי נרות- זיכרון בזכוכית אדומה, ותהינו מי היה פוקד את הקברים ומאין באו. הנחנו אבן על הקבר של ,שניידר, ועזבנו את המקום בעצב ובלב כבד.  במפגש אחר במלון, הכרנו כמה אנשים אשר זכרו את אבי, וילי, מהחנות, ואף זיהו אותו מהתמונה שהצגנו. למפגש הגיעו

תושבים-לשעבר של אורטלסבורג והסביבה, מרחבי העולם, כולל ציירת מפורסמת מאיטליה, שישבה איתי למעלה משעה, וסיפרה לי רבות על המקום והמשפחה. המפגש הזה היה מרגש לכולם היות והיו כאלה שלא התראו עשרות שנים. הרבה אנשים באו ללחוץ לנו יד ושמחו לראות אותנו. יש להבין כי אנו היינו לא רק היחידים מהארץ, אלא לבטח גם היהודים היחידים בכל איזור מזוריה (הפרובינציה המקומית), אם לא יותר מזה. כמה מבני המשפחה אף ביקרו פעמים אחדות בישראל.

בין הפעולות שאורגנו עבור הקבוצה, ללא קשר עם ,'מסע השורשים' שלי, ביקרנו גם בארגון הומניטארי 'Lazarus' אשר מספק ציוד רפואי כגון כסאות-גלגלים וכו', שירותים כמו ביקור-חולים, זריקות אינסולין בבתי מטופלים, בגדים לנזקקים, וכו'. הם כיבדו אותנו עם תה ועוגיות וכמובן, השארנו להם תרומה נדיבה על עבודתם הקדושה.
כ"כ, לקחו אותנו לטיול הנמשך כמעט כל היום, ובין היתר, עברנו ליד 'מאורת הזאב'' מקום בונקר הפיקוד של היטלר. אכלנו ארוחת צהריים טובה ליד אגם שבעונת הקיץ הומה אנשים הנהנים מכל סוגי ספורט המים. תוך כדי ביקור בכפר בו גדל אחד מהקבוצה, ביקרנו בביה"ס העממי בו למד, עשו לנו סיור שם וכיבדו אותנו, והתלמידים שרו לנו בהצגה "ספונטאנית" מהנה. הכיתות נקיות, מסודרות, מקושטות ובכל מקום, עציצי פרחים. בכיתה אחת, החלו מלמדים את הילדים גרמנית, וגונתר כתב על הלוח "תודה עבור האירוח" בגרמנית, אז אשתי כתבה אותו הדבר באנגלית ובעברית! ביקרנו גם ב,מוזיאון העם' הממוקם בבית העירייה באורטלסבורג והתרשמנו מהחפצים הרבים של המקום והטיפול המסור לשמור על עברם הססגוני.

כיום, שוררים תנאי עוני במקומות רבים באזור. המשכורות נמוכות מאד ואנשים מתקשים להתפרנס. סיפרו לנו שבתקופת פלישת הרוסים, תושבים רבים ברחו וכאשר הכל נרגע והם חזרו, מצאו כי בתיהם נבזזו ונשרפו ואדמותיהם הוחרמו. האנשים שנשארו ולא ברחו, היו נשים בהריון או עם ילדים מאד קטנים, שבעליהם גויסו לצבא (וחלקם חזרו פצועים או שלא חזרו כלל), זקנים, חולים או כאלה שלא היה להם כסף או יעד. מתוכם, אלה ששרדו, בקושי הצליחו להתקיים אבל לא יכלו להתחתן לתוך שכבת אוכלוסיית העשירים מהם, ולכן נשארו תמיד באותה רמה נמוכה/ענייה.

מצד שני, ראינו וילות פאר ומכוניות חדישות – לרוב, בערים.

תוכנית הקבוצה כללה גילוי אנדרטה לזכר תושבי המקום שנפלו במלחמות – הן פולנים והן גרמנים. היו חילוקי דעות לגבי אם רצוי שנבוא או לאו כי מושל האזור הינו פולני ואולי גם אנטישמי. חילוקי הדעות נבעו מכך שהקבוצה מגרמניה ביקשה שהכיתוב יהיה בגרמנית אך המושל דרש שזה יהיה בפולנית. לאור הנסיבות והאווירה הבלתי-נעימה, וכדי לא לגרום לנו לאי-נעימות, ביקשו מאיתנו לא לבוא. הלכנו לבסוף רק לראות את המקום אך בדרך לשם, כאשר גונתר פנה שמאלה להיכנס לתוך מגרש החנייה, כנראה שלא שם לב ופגע במכונית שנסעה ישר. לנו לא קרה דבר, אך שתי המכוניות ניזוקו.

כ"כ, ארגנו עבורנו ערב, פולקלור מזוריאני ומאד נהנינו משירים והריקודים הססגוניים המאפיינים את האזור.

אתמול(?) בארוחת ערב, מצאתי לנכון לקום ולומר כמה מילים. אני דיברתי בשפה האנגלית ובראשית דבריי הודיתי למקבלי-פנינו על העזרה שנתנו לנו. כמו-כן, הודיתי לכלל הקבוצה על קבלת הפנים החמה ועל האירוח החם שקיבלנו. מחו כפיים ולחצו לי יד ולאחר מכן, נציגת הקבוצה ניגשה לשולחננו עם תיק בד שעליו רקומים הסמלים של אורטלסבורג והעיירות האחרות השייכות לאותה פרובינציה. מאד שמחנו כי לא ציפינו לכך שיתנו לנו מתנה, בנוסף לכל העזרה שקיבלנו מהם! אשתי גם הודתה ונישקה אותה. כמו כן, היא הודיעה לנו שנתקבלנו לארגונם [של תושבים-לשעבר] ושנקבל את גם את העיתון היוצא מדי-שנה(?) אשר בניהולו של מר אלפרד דנדה – הרי בזכותו, הגענו למפגש הזה. גם זו הייתה פגישה מרגשת במיוחד.

יום א'(?) - אני יושב על המרפסת במלון. שקט מסביב, נוף פסטורלי, מעונן-חלקית ודי קר. אני לובש סוודר בשרוול ארוך! אני מעט מבולבל מהביקור הזה, אבל השלמתי/סגרתי מעגל בחיים – חזרתי למקום הולדתי, לאחר 8 שנים של מחקר ובעזרת אנשים טובים שתמכו ועזרו לי להגיע לכאן.

יום א'(?) – אחרי הטקס לזכר ותיקי(?) אורטלסבורג,כולנו היינו מוזמנים למלון "קריסטה" המקומי לארוחת צהריים בנוכחות מושל המחוז, מטעם ממשלת פולין, ראש העיר וסגנו. בדבריי הפתיחה של ראש קבוצתנו, שוב הוזכרו שמות כל המשתתפים שבאו מרחבי העולם, כולל את שמותינו והעובדה שבאנו מישראל. אחרי הארוחה, ראש העיר ניגש אלינו, בירך אותנו אישית ולחץ לנו יד. עמדנו כ-15 דקות ודיברנו. ביקשתי ממנו מידע אודות מסמכים שונים והוא הציע שנבוא לעירייה ושם הוא יעזור לנו לקבל את מה שיש בידיהם לתת לנו. רוב המסמכים נשרפו או שנלקחו ע"י הרוסים כאשר עזבו את המקום.

באותו ערב, היתה קבלת פנים בחדר אוכל במלון ,שלנו', עם ראש העיר לשעבר, כעת סגן ראש העיר. יצא לנו לדבר אתו בנושא הרכוש והוא הבטיח לעזר. הוא, דרך אגב, עו"ד ונוטריון והוא כבר טיפל בעבר בפיצוי בגין רכוש עבור אנשים.

יום ב'(?) – אחרי הטיול המהנה באוטובוס עם הקבוצה, חזרנו למלון באורטלסבורג, היתה ארוחת פרידה כי הקבוצה תכננה לנסוע בחזרה לגרמניה למחרת בבוקר ושאר משתתפי המפגש היו חוזרים כל אחד לדרכו.

 יום ג'(?) - צילמנו תמונות אחרונות, החלפנו כתובות והבטחנו לשמור על הקשר, היו חיבוקים ונשיקות אחרונים. ניגשה אלי אישה ושאלה אם אני מר שניידר. היא סיפרה לי על הבר/מסעדה שהיה לאבי שרחוב קייזר ושהיו חדרים להשכרה בקומה השנייה. הקבוצה הסיעה אותנו לבית העירייה. הפרידה מהם היתה מאד מרגשת. אנו השארנו רושם טוב ובייחוד עדינה עם הגרמנית שלה – זה מאד הפתיע שאפשר ללמוד שפה זרה תוך זמן כה קצר! כשירדנו בעירייה ונפנפנו להם לפרידה, באיחולי נסיעה טובה ושלום, עדינה הייתה חנוקה ממש מדמעות ולא הייתה מסוגלת לדבר. אין לנו מילים לתאר עד כמה אנו חייבים לאנשים הטובים הללו, שעזרו לנו למרות שאחדים קיבלו אזהרות שלא יעזרו ליהודים.

בבית העירייה נתקלנו בבעיה. לא דיברו שם גרמנית, אך עדינה מצאה פקידה שדיברה אנגלית וזו עזרה לה למלא את טופס הבקשה לקבלת דוקומנטים ומידע. עדינה הלכה למשרד פקידה אחרת במחלקת מקרקעין ועל-ידי השוואת העתק מפה משנת 1927 לבין מפת העיר המופיעה במחשב של העירייה, הצליחו לגלות היכן בדיוק היה דיקמנשטראסה, מה שמו כיום, ומה מספרי הגוש והחלקה. הם כל-כך מוכנים לעזור, שהפקידה הורידה מפת העיר מהקיר, צילמה את הקטע הנוגע לנו, ואף סימנה את הדרך במרקר. כ"כ, קיבלנו העתק תעודת הלידה שלי ע"ש לוץ שניידר, אבל זה דרש הסבר מצידי והצגת הדרכון שלי עד שאחראית המחלקה שוכנעה לגבי זהותי. הזמינו עבורנו מונית ונסענו לכתובת שנתנו לנו וכפי שהזכרתי כבר, גילינו כי זה היה אותו רחוב/בית בו ביקרנו יומיים קודם!

עדיין נרגשים מהחוויה שישבנו בבית בו נולדתי, נסענו בגשם שוטף וברד, כשעה צפונה לעיר אלנשטיין (כיום אולטשין), בה נמצא הארכיון האזורי. אחרי שהשארנו את החפצים במלון, יצאנו אל משרדו של ארגון לעידוד היחסים הגרמניים-פולניים, שם נתנו לנו אינפורמציה וכיוונו אותנו למשרדי הארכיון. קיבלנו שם יחס מעולה ואישה אחת – הדוברת גרמנית מעולה – הבטיחה שתכין עבורנו את המסמכים שאנו צריכים, לפי הרשימה שעדינה נתנה לה. חזרנו למחרת ולא רק שהכל היה מוכן מה שביקשנו, אבל יתר מזה, גילינו כי שם סבי (אב-אבי) היה איזאק (יצחק)! ושהיו לו מספר נכסים שרשם – ליתר בטחון – על שם כלתו (אמי אלזה) או על שם אבי, ווילי, או על שם נכדתו, פרידל (אחותי הבכורה). היא נתנה לנו צילומי המסמכים ולגבי שאלות הנוגעות לתעודת לידה של אמי ותעודת הנישואין שלה עם אבי, רשמה לנו אל איזה ארכיונים עלינו לפנות לקבלת מידע זה. נודע לנו כי כל מסמך רלוונטי נשאר במקום המקורי 100 שנה, ולאחר מכן, עובר אליהם באלנשטיין לשמירה לעד.

נסענו כ-4.5 שעות ברכבת לוורשה, ובמונית למלון בו שהינו שבוע קודם, ה"איביס". יצרנו קשר עם ההיסטוריון, אנדראס קוסרט, וקבענו לפגוש אותו למחרת לפנות ערב.

יום ה'(?) – אספו אותנו לסיור מאורגן בעיר, ברכב וברגל. לצערנו, ירד גשם כמעט כל הזמן ואת האנדרטה לזכר גיבורי גטו וורשה, היתה עדינה צריכה להסתפק בלצלם מהרכב בגשם שוטף. זו עשוי אבן גרניט שחורה, ומהווה הכל מה שנותר מהגטו עצמו. ראינו ארמונות, שרובם משמשים כיום משכניהם של שגרירויות זרות, וביקרנו ב"ארמון על המים", שהוקם על אי אשר חיברוהו משני צדדיו לגדות הנהר. שם גם ניתן היה לצאת בשיט בסירות שחזיתותיהן גולפו בצורות ברבורים או סוסים. כמו-כן, טיילנו בעיר העתיקה, בין טיפות הגשם!

חזרנו למלון, התרעננו מעט, וירדנו לפגוש את מר קוסרט, איש גבוה ונחמד מאד, להוט לעזור בכל דרך אפשרית. הפגישה המעניינת ומועילה הזו התקיימה בזכות מר דנדה, אשר הפנה אותנו אליו ועדינה היתה בקשר אי-מייל אתו. הוא כתב מספר ספרים ומחקרים על קבוצות אתניות וביניהן, על יהודי אורטלסבורג כי העובדה שיהודי המקום פתאום נעלמו בין-לילה, ריתקה אותו והוא חקר את העניין. בנוסף, אביו נולד בפלג הארץ בו ממוקמת אורטלסבורג. הזמנו את ד"ר קוסרט לארוחת ערב, ובין מנה למנה, הוא ועדינה הוציאו דפים והשוו מידע, ואני סיפרתי לו את הסיפור שלי. זה מאד עניין אותו והוא סיפר לנו כי מידע חדש עלול לגלות היכן לקחו את יהודי המקום, ומתי, וביניהם, את כל בני משפחתי. לדבריו, יתכן שלקחו אותם לרוסיה והוא יודיע לנו כאשר יהיה לו מידע נוסף בנושא.

מר אלפרד דנדה ועדינה ישבו שעות על הכנת כתבה שתופיע בירחון מקומי בגרמניה אשר מופץ בין מאות קוראים.

עלי לציין כי ללא ידיעת השפה הגרמנית, היינו מתקשים להבין ולהסתדר (אם בכלל) והיינו מפסידים "מפספסים" הרבה אינפורמציה וזמן ומכבידים על חבריי החדשים לתרגם ולהסביר כל דבר.

ברצוני לסכם את סיפורי באמרי, כי סגרתי מעגל בחיים. אנחנו נסענו אל הבלתי-נודע, נפתח לי מעצור פסיכולוגי כי פחדתי ונרתעתי מהפגישה.

קריאה נוספת - אימגו

• רחוב הפרחים 22 - הטרגדיה של יהדות גרמניה מזוית אישית

• רחוב הפרחים 22 פרק 5 חלק א'

• רחוב הפרחים 22 פרק 5 חלק ב' - חורבן ותקומה?

• דפי ילדות - שנים של אימה בבודפשט

• בית העלמין היהודי בוורשה - חלק שלישי - שואה

• יחידי סגולה - הצלת ילדים יהודיים בידי פולנים בתקופת השואה חלק א'

• יחידי סגולה - הצלת ילדים יהודיים בידי פולנים בתקופת השואה חלק ב'

• מצעד החיים

• מחשבות על השואה והבנייה חברתית

• החלטת יד ושם לסגור את השערים בפני ילדים שגויה

• ראיון עם המשורר יעקב ברזילי

• ברגן בלזן אנגינה פקטוריס

• ההשמדה בראי הבדיה הספרותית / שרלוט ורדי

• שואת העם היהודי ולא "שואת יהודי אירופה"

• מסע לפולין

• הכנסיה והיהודים בתקופת השואה

• אדית צירר: שלושה קילומטרים בשלג, על הגב של האפיפיור

• יום שואה

• התיתכן שואה בימינו?

• אדם בן כלב / תיאטרון גשר

• צחוק של עכברוש / האופרה

• אהבה כלואה / ז'יל רוזייה

• פורום וירטואלי כמרחב נפשי