אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הפוליטיזציה של עולם התרבות


אימגו

צביעותם של האמנים והאדריכלים הפוסט- ציונים

הכוח הטמון במותג הפרו - פלשתיני (הפוסט ציוני) המשמש כיום (לדברי יהדות התפוצה) גם כבסיס להחייאת הזרם האנטישמי, שלעולם לא פסק כזרם תת-קרקעי בחלקים שונים של העולם, הוא כה חזק עד שמי מהיוצרים הישראלים החפץ לעבור את סף הכניסה למועדון הכלל עולמי בכלל ולאירופי בפרט, יבחר את השימוש במותג זה על פני היושר המקצועי והעשייה האמנותית לשמה.

בתקופה שבה הדת והלאומיות מנוצלים באופן ציני על ידי פונדמנטליסטים וקבוצות קיצוניות מימין ומשמאל ליצירת קונפליקטים בין תרבויות, וכאשר אדריכלים ואמנים יוצרים מתוך מניעים פוליטיים כוחניים, נוצר איום קיומי אמיתי על הסביבה הפיסית והאנושית שבה אנו חיים.

מופיעה על כריכת הספר:a civilian occupation; the politics of israeli architecture

שלא כבמשטרים טוטאליטריים ששם מחאה פוליטית או חברתית אינה יכולה להיעשות אלא בסתר או מחוץ לגבולות אותה מדינה (כדוגמת הוצאת ספריו של סולזניצין ברוסיה שלפני המהפכה), כאן בישראל מאפשרת המסגרת הדמוקרטית למחאה או ביקורת בתוך גבולותיה. ולכן, בל נוטעה, תרומתם של היוצרים הישראלים בשנים האחרונות להזנת המנוע האנטי- ישראל וההצהרות האנטישמיות שנשמעו מפיהם של אנשי רוח כדוגמת תאודורקיסוסרמאגו,אינה ביקורת בונה או מחאה יוצרת ולגיטימית (כביכול בשם הדמוקרטיה) על הנעשה כאן, אלא הרצון הבלתי נלאה לחדור בדרך היותר קלה למועדון האירופי בלבושו האפל ולא בזכותה של היצירה עצמה, שהיא הדרך היותר קשה.

לגלריות המצויות בגרמניה

מדובר באנשי אקדמיה שנקיטת עמדה אנטי ישראלית במאמריהם מבטיחה כרטיס כניסה חופשי ומועדף לכתבי עת מקצועיים.מדובר בבמאי קולנוע שפסטיבל קאן פותח את שעריו לכל מי שסרטיו משכילים להציג באופן בוטה את העם היהודי כמי שעושק לדורותיו את היישוב הערבי בארץ. כניסה קלה לחברה הצרפתית החפצה להזדהות כיום עם מי שנחשב לנחות (הפלסטיני), וזאת כדרך לנקות את מצפונה מרגשות האשם הרובצים על מצפונה עוד מהיותה היאכובשת עמים זרים בכלל ועמי העולם המוסלמי בפרט.

מדובר באמנים המציגים את היהודי כטרוריסט (נאצי), או כמי שאפו אף חזיר, סוג אומנות המאפשר סף כניסה נמוך לגלריות כדוגמת אלו המצויות בגרמניה, ארץ משכנם של הקודים "הערכיים והמוסריים"... מקום שעל אדמתו ה"נאורה" בוצעו בשם הדמוקרטיה הפשעים מהחמורים שידע המין האנושי בשלהי המאה העשרים.

מדובר בתערוכת אדריכלות שאמורה הייתה לייצג את ישראל בכנס בינלאומי שנערך בברלין. כאן בחרו האוצרים - האדריכלים להציג (בשם הדמוקרטיה) את האדריכלות בישראל ככזו שכל עיסוקה האובססיבי הוא בבניה כוחנית בשטחים הכבושים. שכותרתה (איך לא?) "הקשר שבין האדריכלות למדיניות הכיבוש".

עם היוודע נושא האוצרות לעמותת האדריכלים הישראלית ומשרד החוץ שתחת צילם חסו, בוטלה התערוכה ונגנז הקטלוג.בהמשך, נענתה הוצאת ספרים אנגלית ליוזמתה של הוצאת ספרים ישראלית להמיר במשותף את הקטלוגלספר הנקרא:a civilian occupation; the politics of israeli architectur .

בפתח הספר ובביקורות עיתונאיות מתלהמות על החלטת המארגנים לביטול התערוכה, הוצגה בפני הקורא התמים התזה השקרית האומרת כי מי שהטיל צנזורה על אותה התערוכה שהציגה כאמור את האדריכלות הישראלית כאדריכלות הכיבוש, או מי שהשקפתו הפוליטית אינה נמנית על אותו השמאל הפנדמנטליסטי - הפוסט ציוני (אולי הבנאלי כיום מכל )הוא כמי שרואה את עבודת האדריכל מנותקת מהקודים הערכיים והמוסריים.

וראה זה פלא, בהמשך להצגת תזה זו, מובא ראיון מוזמן שבו הוצגו שאלות מגמתיות על ידי הכותבים בפני האדריכלים שתכננו את הישובים עמנואל ומעלה אדומים. כאן, הטילו האדריכלים את מלוא האחריות על הממסד הישראלי באשר לאופייהשל התכנית כביטוי להפגנת כוח ושליטה על הפלסטינים , ולא עליהם כמי שביצעו בפועל את התכנית.

אז, בזמן ובמקום שבו ניתנה לאדריכלים אלו ההזדמנות לסירוב התכנון בשטחים, ולקיחת חלק פעיל ולגיטימי הן כאזרחים והן כאנשי מקצוע במאבק נגד הכיבוש, נעלמו לפתע הערכים, נעלם הקשר שלו טוענים הכותבים שבין המוסר לאיש המקצוע, וגברה התמורה הכספית שהוצעה לעבודה זו. באופן צבוע לחלוטין, הכל על מנת לרצות את הוצאת הספרים האנגלית (כמו גם במקור לרצות את מארגני הכנס בברלין) מטילים הכותבים באמצעות המרואיינים את מלוא האחריות לתכנון הישובים והתפיסה העומדת מאחורי התכניתעל הממסד הישראלי.

לשאלה זו גויס בהצלחה בהמשך קנט פרמפטון הסטוריון האדריכלות האנגלי לכתוב על עטיפת הספר את הבאות: "שלא כהתיישבויות החקלאיות של השמאל הציוני, המאהלים הארוגנטים המאוחרים יותר לא היו אלא מבצרים בראש ההר, עוינים לתרבות ולנוף העתיק. שום פתרון עתידי לקונפליקט (הישראלי פלסטיני) לא יוכל להבריא את הצלקת שנוצרה מהשילוב של הפוליטיקה והאלימות הטופוגרפית".

אין ספק כי גם בשאילתה זו אין מדובר בדיון מקצועי הוגןהבא לדון באופן נכון בדרך שבה פוגעת הבניה בארץ בסביבה הפיסית ובערכי הנוף של המקום, אלא באמירה פוליטית נדושה. שהרי אם לא כך, הייתה עטיפת הספר המציגה לנו בכתם דם את מגזר ההתיישבות ביהודה ובשומרון, ראויה להציג באותה מידה בכתם דם את המגדלים שניבנו למשל בחוף הכרמל שבחיפה. מגדלים הפוגעים באופן ברוטאלי בנוף הטבעי של הים, ולא פחות בזכויות השימוש הלגיטימיות של הציבור. כן, סליחה הציבור הישראלי ולא הפלסטיני .

אין ספק כי היצירות הגדולות בתחומי האמנות הפלסטית, הקולנוע, האדריכלות והספרות בכל התקופות ובכל התרבויותנוצרו בחברות שלא התבטלו בפני הזר, אלא שאבו את כוחן מהמסורת, מהדת ומהמקום שממנו צמחו. מקורות שהם מעבר לאופנה ולפופוליסטי. ודווקא מקורות אלו, שניתן לחשוב כי יש בהם כדי להפריד בין תרבויות ועמים, הם אלו שיצרו את החיבור וההרמוניה ביניהם. אותו העץ המהווה סמל ל"חיים" בקבלה מופיע כסמל באומנות הטנטרה. החוט האדום שאותו עונדים על היד כאות למזל הוא אותו החוט בתרבות הטיבטים והיהודים, וכדומה.

וזאת מאחר שבנוסף להיותם של העמים שונים מתרבות לתרבות ניתן לזהות בהם ערך אחד אוניברסלי המשותף לכולנו כבני אדם זה המהווה ראי לעולמינו הפנימי והטהור.

וכשם שלטענתו של חומסקי בתוך מכלול השפות השונותקיים אותו חלק מיבני משותף שאותו הוא מכנה שפת השפות, המשקף משהו מאוד בסיסי הטבוע בנו כבני אדם ולכן משותף לכולנו, (מכאן ההסבר לכך שילדים לומדים בקלות שפה שאינה קשורה לארץ או לתרבות מוצאם), כך בתהליך של יצירה שבה תהיה התקרבות לאותו ערך בסיסי אחד תוכל לבוא ההתפייסות בין אנשים מתרבויות וזהויות שונות בדרך אחרת.

להערכתי, הדרך המונחת ביסוד אותם יוצרים המשתמשים באופן ציני פשטני ואנוכי באמנות או באדריכלות כקרדום לחפור בו, היא ביטוי מובהק לשבר שנוצר בין אותם יוצרים למקום ולמסורת לה הם שייכים. כתופעה המייצגת אולי כיום את החברה הישראלית בכלל.

ועל כן אומר כי מי שהיצירה באמת חשובה לו, זה היוצר מתוך יושרו המקצועי, תהה ההכרה בתרומה הייחודית שיש דוקא למקום שבו אנו חיים, כמקום המהווה מיגשר בין המזרח למערב, להעשרת עומקה של היצירה הישראלית. ואז במילא יוחלף מותג היצוא של ההתבטלות והריקנות, במותג של מה שיש לנו כאן, שהוא לא מעט.

נילי פורטוגלי, אדריכלית בעלת משרד עצמאי בתל-אביב ומרצה לאדריכלות במחלקה לאדריכלות שבבצלאל, האקדמיה לאמנות ועיצוב ירושלים.

בוגרת בית הספר לאדריכלות ה-a.a בלונדון (architectural association school of architecture)

(דיפלומה 1973), ולימודי המשך באדריכלות ויסודות הפילוסופיה הבודהיסטית באוניברסיטת ברקלי שבקליפורניה (-811979).

בשנים אלו היתה שותפה לצוות מחקר בראשותו של המתמטיקאי ואדריכל פרופסור כריסטופר אלכסנדר ב"מרכז למבנה סביבתי" בברקלי שבקליפורניה.

עבודתה מתמקדת הן בצד המעשי והן בצד התיאורטי של האדריכלות, וקשורה באופן הדוק לזרם החשיבה

(school of thought) ההוליסטי – פנומנולוגי.

השתתפה בתערוכות שונות בארץ ובחו"ל, מרצה בכנסים מקומיים ובינלאומיים, כמו כן זכתה בפרסים בתחרויות בהן השתתפה. פרסמה מאמרים רבים בתחום האדריכלות. בימים אלו סיימה כתיבת ספר על עבודתה והתפיסה העומדת מאחוריה (שיצא לאור בחודשים הקרובים):

the act of creation and the spirit of a place

a holistic-phenomenological approach to architecture/ edition axel menges stuttgart-london 2006

בין הפרויקטים אותם תכננה: מרכז יום לקשישים ברחוב רש"י בתל-אביב, מרכז המוסיקה והספריה ע"ש פליציה בלומנטל בככר ביאליק בתל-אביב, מרכז משאבים וספריה בבית הספר אהל-שם ברמת-גן, הספריה למוסיקה בבית אריאלה בתל-אביב, בנין מגורים ברחוב השומר בתל-אביב, שכונת מגורים בקיבוץ מעגן מיכאל וביתו של הסופר דוד שיץ בירושלים.

לאתר האישי: http://www.niliportugali.com/

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת נילי פורטוגלי