שיעתוק פוסט
מודרניסטי או פלגיאט טרמינאלי?
|
זהו
ספר יוצא דופן ושאפתני מאוד המורכב כלקסיקון אלפביתי העוסק בנושאים שונים
המעסיקים את קרן רוסו, כגון בעירה ספונטנית, נשים שנשרפו עד אפר (למעט
רגליהן), גשמי דם, השקפות מיסטיות שונות, כישוף וודו, כתות חשאיות, ביצות
זרחניות, ניתוח מפורט של הסרט "הניבלונגים" של פריץ לאנג ועוד רבים אחרים.
כל אלה מוגדרים בידי ההוצאה כ"פיסות
מעולמה של קרן רוסו כיוצרת וכהוגה שהאמנית מעונינת להציג בפנינו".
|
לאחרונה ראה אור, בהוצאת "אמנות לעם", פרק בסדרה המוערכת מאוד "ספרי
אמן", סדרה בה מתמודדים אמנים פלסטיים שונים עם חומרים ממדיומים אחרים),
ספרה של האמנית קרן רוסו "אנציקלופדיה
תרמיקה".
זהו ספר יוצא דופן ושאפתני מאוד המורכב כלקסיקון אלפביתי העוסק בנושאים
שונים המעסיקים את קרן רוסו, כגון בעירה ספונטנית, נשים שנשרפו עד אפר (למעט
רגליהן), גשמי דם, השקפות מיסטיות שונות, כישוף וודו, כתות חשאיות, ביצות
זרחניות, ניתוח מפורט של הסרט "הניבלונגים" של פריץ לאנג ועוד רבים אחרים. כל
אלה מוגדרים בידי ההוצאה כ"פיסות מעולמה של קרן רוסו כיוצרת וכהוגה
שהאמנית מעונינת להציג בפנינו".
ספר זה, המוגדר בידי המחברת וההוצאה "יצירת אמנות" יצא גם במהדורה אמנותית
מוגבלת לאספנים ובה 200 עותקים חתומים וממוספרים בתוספת הדפס משי. (במקור אמור
היה הספר לראות אור בהוצאת "בבל", אך בסופו של עניין, כאמור, ראה אור ב"אמנות
לעם").
זהו, אכן, ספר מעניין ומרשים ביותר בכל הנוגע רוחב היריעה ושפע הנושאים בהם
עוסקת בו רוסו, ובידענות עצומה, מדהימה ממש כאשר מדובר באמנית צעירה כל כך.
בקשרים המסתמנים בין הנושאים השונים והמשונים ובשילובים שבינם, אותם יצרה
רוסו, ניתן לראות, אכן, יצירת אמנות אמיתית. הספר גרף ביקורות טובות מיורם
מלצר ואחרים.
היוצרת
קרן רוסו, (ילידת 1974), היא אחת מן האמניות הצעירות המוערכות ביותר
בישראל. היא התבלטה לראשונה בעבודת הגמר שלה עבור בית הספר לאמנות "בצלאל" -
המיצב "תאתואורים", שגם בו שילבה סרט וידאו בו הציגה שחזור גופה שנמצאה בביצה
בדנמרק ותיארה עולם המאוכלס ביצורי ביצות, שלדים, טקסי וודו והשטן בכבודו
ובעצמו, עולם בו לבני אדם ולחפצים שונים כוחות כישוף. עולם בו התמקדה בתיאור
חלומות,
מיתוסים ואגדות המלוות בתיאוריות אזוטריות, מחקרים מוקדמים בנושאי
הרפואה, האלכימיה והפיסיקה ובאיסוף מידע על תופעות שונות שאין להן הסבר
הגיוני. את כל האלמנטים האלה אנו מוצאים שוב ושוב באנציקלופדיה.
מיצג זה שימש כבסיס ליצירה הידועה ביותר של רוסו, סרט ארט-וידאו בן 40 דקות
בשפה האנגלית שאותו צילמה באנגליה ב-1999 בשם "התלקחות אנושית ספונטנית", סרט
שהוצג במסגרת תערוכה של רוסו במוזיאון הרצליה שהוקדשה כולה לתופעה הביזארית
"שריפה ספונטנית", במהלכה נשרף או מתפוצץ בפתאומיות גופם של אנשים (ולרוב
נשים) ללא כל הסבר נראה לעין, עד שהפך לאפר, בביתם, במקום מוגן לכאורה כגון
חדר השינה, המטבח או אף במיטה, אם כי בסביבתם הכל נשאר שלם וללא סימני שריפה
או גוף מבעיר כלשהו. יש המסבירים את התופעה כתוצר של גז המיתן הנמצא בבטן, גז
דליק הקיים גם בביצות ובמכרות ויוצר שם להבות "תאתוארים". אלה נושאים המופיעים
שוב ושוב באופנים שונים באנציקלופדיה. יש הסבורים כי הבעירה נוצרת כתוצאה
משתיית אלכוהול טרם הבעירה, הגורם להצתת הגז.
רוסו בנתה את הסרט כתחקיר טלוויזיוני וכסרט תיעודי כביכול הסוקר את התופעה
וכללה בו ראיונות מבוימים עם אנשים הקשורים בתופעה (כבאים, שוטרים, מדענים,
קרובי משפחה של הקורבנות) לצד עדויות משטרתיות ומדעיות שנישאו ביבושת תיעודית
מפיו של קריין בעל מבטא אנגלי כבד שליווה את הסרט בקול טלוויזיוני "רציני"
נוסח רפי גינת ותוכניות "בשידור חוקר", לצד צילומים אמיתיים של קורבנות בעירה
ספונטנית אותם אספה מתחנות מכבי האש בארץ ומארכיונים שונים בעולם וכן ציורים
שלהם, אותם ציירה בעצמה. אלא שפרט לצילומים הכל היה מומצא ומבוים.
רוסו יצרה כאן, למעשה, את אחד הסרטים "המוקומנטריים"
הישראליים הראשונים. זהו ז'אנר העולה ומשגשג כיום, שנים לאחר שרוסו עסקה בו
לראשונה, ויתכן שיש לה זכות ראשונים, לפחות בישראל.
ב-2001 חזרה לנושא נוסף המעסיק אותה, מכרות, כאשר במסגרת תערוכה במוזיאון
ישראל "כרתה" מכרה ברצפת המוזיאון. במקביל העבירה קורס בבצלאל שעסק בנושא
ה"אלכימיה באמנות".
היא עסקה גם בנושא האמן כפושע, ובסרט וידיאו ארט מ-2003 בשם "גמילות
חסדים" הופיעה בעצמה כמי שמחלקת סוכריות מורעלות לילדים. "זהו סרט
סלפסטיק הומוריסטי," הסבירה בראיון גדול שנתנה ל"העיר", "שמאחוריו
עומדת חשיפה של האמן שהוא כביכול איש רוח ,כדמות לא מוסרית בעליל". כיום
שוהה רוסו באנגליה בקהילת אמנים, במסגרת מלגה בה זכתה מטעם "דלפינה סטודיו".
היא גם מומחית במוזיקה פופולארית וחיברה ערכים רבים אודות מוזיקאים עבור אתר
"מומה".
שיעתוק או פלגיאט?
|
בין הפרקים הללו פרק מרכזי מן הספר "ריאליזם פנטסטי" העוסק בתפיסות המיסטיות
של הנאצים. זהו פרק חשוב בן לא פחות מחמישים עמודים (ע' 253-304) ונראה
מרשים מאוד, לפחות עד שמתברר כי מדובר בתרגום מדויק (מילה במילה כמעט) של
פרק מקביל מהספר "בוקר הקוסמים" (THE MORNING OF THE MAGICIANS),פרי עטם של ג'קוב
ברג'יה ולואיס פאולס, מדען וסופר מד"ב/עיתונאי צרפתי ידוע מראשית שנות
השישים, ספר ידוע בנושאי מיסטיקה שלו השפעה מכרעת על היווצרות תנועת ה"ניו
אייג'" בצרפת ובמקומות נוספים בעולם. |
כותב שורות אלה הוא אחד ממעריצי יצירותיה האומנותיות של רוסו. הוא התרשם
מאוד מהספר, אך לא רק באופנים להם ציפה. בדיקה של התוכן גילתה כי כמה מן
הפרקים הם תעתיקים, מילה במילה, של חומרים ידועים מספרים אחרים, ללא כל ציון
שם יוצריהם.
בין הפרקים הללו פרק מרכזי מן הספר "ריאליזם פנטסטי" העוסק בתפיסות המיסטיות
של הנאצים. זהו פרק חשוב בן לא פחות מחמישים עמודים (ע' 253-304) ונראה מרשים
מאוד, לפחות עד שמתברר כי מדובר בתרגום מדויק (מילה במילה כמעט) של פרק מקביל
מהספר "בוקר הקוסמים" (THE MORNING OF THE MAGICIANS),פרי עטם של ג'קוב ברג'יה ולואיס
פאולס, מדען וסופר מד"ב/עיתונאי צרפתי ידוע מראשית שנות השישים, ספר ידוע
בנושאי מיסטיקה שלו השפעה מכרעת על היווצרות תנועת ה"ניו אייג'" בצרפת
ובמקומות נוספים בעולם.
אבל ליוצרים המקוריים לא ניתן שום אזכור בספרה של רוסו, למרות שיצירתם
תורגמה במדויק. השינוי היחיד שערכה רוסו היה כאשר שינתה את לשון הרבים של
המחברים המקוריים "אנחנו מאמינים כי ... " ל"אני מאמינה כי ... " ( ע' 270). מכל מקום, נחמד שמישהו טרח לתרגם לעברית חלק מספרם הקלאסי של ברג'יה ופאולס.
חבל רק ששמם אינו מופיע במקום כלשהו בספרה של רוסו.
ספרו היחיד של
ברג'ה שתורגם עד כה לעברית הוא הספר "כרטיס כניסה לארץ המחר", ספר עתידנות
אותו חיבר עם פייר דה לאטיל. ראוי לציין שספרם של ברג'ה ופאולס שימש מקור
להשראה לרעיונות ולגניבות ספרותיות שונות, למאות ספרי ניו איג'
שונים, מאריך פון דניקן ועד בכלל. כולם גנבו ממנו
רעיונות - אבל
בדרך כלל שינו, לכל הפחות, את הניסוח במקצת. לא ברור מדוע לא
נקטה גם רוסו
באופן פעולה זה במקום לתרגם אותו מילה במילה.
לאורך כל חמישים העמודים המדוברים ביצעה רוסו, לכל הפחות, עבודת תרגום, אבל
ב"ערך" אחר באנציקלופדיה - "איש המרתון" (ע' 14) - "המתאר את נצחונו המדהים של
האצן האתיופי 'אבבא ביקילה' שרץ יחף במירוץ מרתון מפורסם באולימפידה, על
האצנים הסובייטיים שנדמו בלתי מנוצחים. רוסו פשוט העתיקה קטע קשור העוסק באצן
מספר המתח המפורסם של ויליאם גולדמן "איש
המרתון" בתרגומו של אליעזר כרמי (ע' 199-200), מתרגם שאיש ממעריציו הרבים
אינו יכול לטעות בסגנונו המיוחד מאוד. כאן הייתה תרומתה היחידה השמטת מספר
משפטים שהיו קשורים בסיפור המתח העומד במרכז הספר.
נשאלת השאלה : האם קיימים פרקים נוספים בספרה של רוסו שנלקחו, ללא כל אזכור
לסופרים וספריהם, שנכתבו בחו"ל ? אני חושד שכן. ישנם פרקים בספר שהם למעשה
דו"חות יבשים ומפורטים העוסקים בתופעות ביזאריות שונות כגון שריפה ספונטנית של
בני אדם וגשמי דם הנראים חומרים תיעודיים לכל דבר. אבל לכך אין לי הוכחות.
עורך הספר ב"אמנות לעם", מיכאל קסוס גדליוביץ : זהו ספר שמשחק על תכנים
אנציקלופדיים שהם כולם מומצאים אבל החיבור בינם, הכול זה לקוח ממנה. זאת כמו
עבודת אמנות. יש כאן כל הזמן הליכה על גבולות. יש
כאן בדיקה של גבולות.
מבחינתו של גדליוביץ כל הספר הוא פרי יצירתה המקורית של רוסו, המתחזה ליצירה
תיעודית. אין בו אף מילה אחת שלא נכתבה על ידיה.
דעת המומחה לזכויות יוצרים
להלן שיחה עם עורך דין טוני גרינמן מומחה לזכויות יוצרים
ובעל אתר נושא ברשת:
|
גרינמן : אינני יודע את פרטי המקרה אבל גם מבלי לבחון את הספר הספציפי כל
טקסט ספרותי או מחקרי מוגן בזכות היוצרים שחלה למשך חיי היוצר ועד שבעים
שנה לאחר מותו כך שלעשות שימוש ביצירה מדעית או היסטורית או מחקרית (מותר)
אבל אופן הביטוי של הסופר מוגן ולכן יש להביא גם הסכמה של יורשי היצירה
להבאתה ולתרגומה.
ולכן אם מישהו לקח טקסט שלם ותירגם אותו בלי לתת קרדיט ליוצר המקורי יש כאן
לכאורה הפרה של זכויות יוצרים. כמו כן לכל יוצר יש זכות שיציינו את שמו ליד
יצירתו. גם אם התרגום נעשה ברשות, יש חובה לציין את שם היוצר. אחרת יש כאן
הפרה של זכות היוצרים החומרית וגם של הזכות המוסרית.
א.א. : זכורים לך מקרים דומים או מקבילים שנדונו בבית המשפט בישראל ?
גרינמן : בית המשפט העליון הכיר באפשרות של אמן לעשות שימוש הוגן ביצירה של
אחר בנסיבות שבן אפשר לעשות בהן פרודיה או סטירה ואז אפשר לראות בשימוש הזה
מעין ביקורת על היצירה הקודמת. אבל על מנת ששימוש כלשהו יוכר כשימוש הוגן
יש לבדוק את כמות ו"איכות" התכנים שהוא לקח מהיצירה הקודמת.
היו כמה מקרים שנידונו במשפט שאולי אפשר לראות בהם כמקבילות .. היה המקרה של
הקומיקסאי דודו גבע שהשתמש בקומיקס בדמות של ברווז שהתבססה על דונאלד דאק
וטען בתביעה שהוגשה נגדו בידי חברת
וולט דיסני
על הפרת זכויות יוצרין שעצם
השימוש שהוא עושה בדונאלד דאק זה יצירה פוסט מודרניסטית. הוא הפסיד במשפט.
היה גם מקרה השימוש בדמות של צ'רלי צ'פלין בפרסומת. היה גם המקרה של שפרה
האפרתי שלקחה את דמויות חבורת חסמבה ויצרה סביבם ספר על עלילותיהם כמבוגרים
והוגשה נגדה על כך תביעה היא זכתה לבסוף במשפט.
א.א : ובכל זאת, כיום אמנים פוסט מודרניים כמו קרן רוסו נוהגים לצטט ללא הרף
מיצירות קיימות ולעשות להן שיעתוק - האם זה קביל מבחינה חוקית ?
גרינמן : אכן, יש היום דיון שמתנהל לגבי האמנות הפוסט המודרנית ולגבי הזכות
של האמן הפוסט מודרני לקחת יצירה קיימת על מנת להאיר אותה באור חדש. האמן
יכול לטעון שזה סוג חדש של אמנות ולקחת יצירה קיימת ולשלב אותה בספר, אבל
הוא אינו יכול לעשות זאת כמו שהוא בלי שום הערה ביקורתית ולהביע עליה דעה.
אחרת יהיה קשה מאוד לטעון שיש כאן "שימוש הוגן" שמשמש בסיס ליצירה חדשה
שתאיר את היצירה המקורית בדרכים חדשות ומפתיעות.
כמו שעשה למשל מרסל דושאמפ שצייר שפם על מונה ליזה ואז אתה יכול לאמר שיש
כאן הארה חדשה.
אבל לקחת טקסט מחקרי ולהשתמש בו כמו שהוא ללא הארה חדשה וללא פרודיה
וביקורת, להשתמש בו רק לחיזוק העמדה ועוד לללא ציון שם היוצר המקורי - אז
קשה לראות בזה שימוש הוגן מבחינה חוקית. |
רועי רוזן הוא אמן פוסט מודרניסטי מהבולטים בישראל, תומך וידיד של קרן רוסו.
פניתי אליו כדי שישמש עד מומחה בעניין:
|
א.א. האם מקובל היום באמנות הפוסט מודרנית שאמנים ישתמשו ביצירות של אחרים
בלי לתת להם קרדיט?
רוזן : יש באמנות הפוסט המוררנית פרקטיקה שנקראת ניכוס שבה אמן לוקח יצירה
של אמן אחר ומציג אותה מחדש כאילו הייתה שלו. עשתה את זה האמנית האמריקנית
שרי לוין שהציגה מחדש צילומים של צלמים שונים והיציגה אותם מחדש כשהיא
חתומה עליהם אבל הניכוס היה מושתת כאן על העובדה שהקהל מודע לכך וזאת מאחר
שאלו היו תמונות איקוניות מפורסמות שהקהל של חובי ומבקרי האמנות היה אמור
להכיר אותן היטב ולדעת שהן לא באמת שלה .
א.א. : לך היה ידוע שלא כל הערכים באנציקלופדיה תרמיקה הן פרי יצירתה
המקורית של רוסו ?
רוזן : לא ידעתי את זה. אבל דעתי האישית היא שאם אתה מצטט ממקום כלשהו עליך
לתת תמיד מראה מקום בצורה כלשהי. |
הקרדיטים במהדורה הבאה
פניתי באי מייל לקרן רוסו השוהה כעת באנגליה, לקבלת תגובתה. התגובה שלה
נשלחה באי מייל באנגלית ואני מביא כאן תקציר שלה בעברית, לטובת אלה שאינם
שולטים באנגלית. מתחת התגובה האנגלית במלואה.
|
א.א. למה לא ציינת את השם של ספרי המקור ? זהו חלק מתפיסה פוסט מודרניסטית
שיעתוקית כל שהיא? יש עוד פרקים בספר שלקוחים בצורה דומה מספרים בחו"ל למעט
השניים המדוברים?
קרן רוסו : זהו ספר אמנותי ולא אקדמאי, הוא אישי ולא מנסה לחקור תופעות
שונות בצורה מדוייקת. כן, יש עוד פרקים שנלקחו ממקורות אחרים כמו הפרק על
יונג
ופרויד
ואחרים.
א.א. : למה לא ציינת במקרים אלה את שמות המחברים המקוריים ?
רוסו : זהו סיפור ארוך הקשור לכסף. אני לא באמת עשירה והייתי צריכה לשלם על
עיצוב הספר בידי אמנות לעם. אבל הדברים ישתנו במהדורה הבאה של הספר ותרגום
שלו לאנגלית שדנים בו עכשיו .
AS the
book is an artist book and not an academic book it is personal and is
not written in an academic form and is not trying to research different
phenomenons accurately. Some of its contant is facts, some fiction, some
true and some false. It is a collection of ideas and phenomenons that is
trying to show a way of looking at the world through prism of heat and
energy in culture, so it is also a collection of thoughts. Other
chapters that are taken from other sources are the incident with Jung
and Freud (about the bog bodies) that I have made sculptures of for
example. again, it comes in order to create a new connection between the
two. Or some fact about rains of blood or Jokai-the sea of woods. My
role, as I see it, is to put all those materials together and create a
new context to them if you'de like. or through these
connection to create a new thing, basically what is called art, that's
why the book is called an artist book.
Karen
א.א.:
למה לא ציינתם את שמות המחברים האמיתיים ?
It was a
long story involving money issues (and I'm not
really rich+ I had to pay for the book's design cause Omanut Laam didn't want to put more money in it Because if I
change a text and put pictures in it that weren't in the original text
or edit it, I can't use the author's name. If I want to take a text and
translate it word by word I have to pay lots of money. So when I
approached them and asked if I can play with the material they said OK,
but you can't use the name as if this and this wrote it. If you wanna
use some part word by word you have to pay such and such (and it was a
HUGE amount of money). So I couldn't do that and chose the other
possibility, especially when I'm not the first artist who played with
exsisting materials which is very common. There is actually a band
called Negativland who dedicted years for fighting the subject. They
fought in the court against U2 and there was a book who documented the
whole trial. But in this case I send them examples and they got relaxed
and saw that the devil is not so terrible. Its always likethat, people
react in panic at the beggining.
א.א. : אילו עוד אמנים השתמשו בשיטה זאת ?
Raymond Pettiboon, Mike Kelly, Ian Hamilton Finley, John Latham, Barbara Kruger, Henrik Plenge Jacobson,
Roni @Horn, Joseph Kosuth, Lawrence Wiener, Richard Prince..... the list
is long, visually, almost second artist, isn't it?
But
things have been solved now and it will be changed in the next edition
and in the translation (that is being discussed now).
|
(הקראתי לרועי רוזן את רשימת שמות האמנים האלה, שאינם מוכרים
לי, והוא מעיר
: "אין כאן שמות של אמני ניכוס אלא רק אמנים
שמצטטים מידי פעם " ) .
קרן רוסו היא אמנית מוכשרת ויצירתית. אולי אחת היצירתיות ביותר
כאן, כפי שמראה סרט הוידאו-ארט שלה, שיצר למעשה ז'אנר חדש ומקורי.
אז מדוע לא טרחה לציין את שמות היוצרים המקוריים, האחראים לכל הפחות לחלקים
ביצירתה ?
האם ייתכן שכל ה"שיעתוק" כאן הוא חלק מדיניות מכוונת של רוסו, כחלק מאמנותה
הפוסט-מודרניסטית? לי נראה שבמקרה זה ראוי היה לציין במקום כלשהו בספר כי
מדובר בתרגומים ובעבודת עריכה, ולא דווקא בעבודת כתיבה. זה לא היה פוגם
בהערכתנו את אמנותה ואת התבנית שיצרה, שהיא אכן מרשימה ביותר בכללותה. ראוי גם
לציין, כאמור, שספרם של ברג'ה ופאולס שימש כמקור השראה לרעיונות ולגניבות
ספרותיות שונות, למאות ספרי ניו איג'
שונים.
הדבר המדהים בכל העניין הוא, שלא היה כל צורך בכל ההעתקות האלו. המחברת יכלה
פשוט להביא את העיבוד לדברי פאולס, ברג'יה או גולדמן במילותיה שלה, כפי שעשו
רבים לפניה. אבל היא התעקשה להביא אותם מילה במילה. אינני מביו זאת. היא רק
הקשתה בכך על חייה ועל יצירתה שלה, מה שמחזק את האפשרות שאולי היה כאן רצון
סמוי "להיתפס".
אפשר לטעון שהנחתה היא שהקורא המתוחכם, שבמקרה הזה כולל גם את העורכים
של רוסו,
בהוצאת "באמנות לעם" (ועורכיה לשעבר, בהוצאת בבל) יוצא מנקודת הנחה שכל
הטקסטים בספר
הם פרי רוחה של קרן רוסו והם רק "מתחזים" לטקסטים
אמיתיים.
קרן רוסו אכן מוליכה שולל את מרבית הקוראים,
בכך שהיא "מביאה טקסטים אמיתיים תיעודיים כטקסטים מזוייפים
מוקומנטריים". היא הולכת כאן שלב אחד קדימה, מעבר
לרועי רוזן למשל, שיצר
ספר תיעודי כביכול על דמות של אמנית בדויה, בו הכול
היה פרי יצירתו המקורית, מוסווית לחלוטין.
נשאלת השאלה, האם על מנת להשיג השפעה שכזו היה
צורך לספק טקסט שלם, בן חמישים ואחד עמודים, מתורגם מילה במילה, מבלי
לציין זאת בשום מקום?
רוסו אף לא טרחה לצרף
הקדמה לספרה, בו תנסה להסביר או להציג את מדיניותה.
יתכן שאין כאן קטעים מקוריים פרי עטה, והכול מלוקט
מכאן ומשם. ייתכן ומדובר במשחק עם ציפיות הקוראים, ואז אכן מדובר בדבר חדש
בעולם
האמנות הפוסט מודרנית.
אבל לחוק יש עם זה
בעיה. מאחר ולא ברור באם יש כאן יצירה מקורית, וחוששני שגם לעורכי הספר תהיה
עם זה בעיה, שכן לא זו הייתה הבנתם באשר למהות הספר.
לי, אישית, אחד הדברים המציקים ביותר בספר היה התמונות הרבות
בו, רובן לא פרי יצירתה של רוסו. ליוצריהן ולמקורן ניתן אזכור מדויק. מדוע לא
ניתן היה לעשות זאת עם הטקסטים? דומה שיש בכך משום זילזול מופגן בסופרים,
בהשוואה לאמנים חזותיים. ואולי יש כאן חלק מתוכנית יצירת ההקשר בין האמן והעבריין, כמי
שבזים למוסכמות החברה? לקרן רוסו לבדה הפתרונים.
|
קרן רוסו: מה שמחבר את הדמויות בכל העבודות שלי הוא הרצון הכפייתי להראות
את רצינות הכוונות שלהן. זה תמיד נגמר ברע.
עיתונאית : אצלך הדברים לא נגמרים כל כך רע בנתיים.
קרן רוסו : נחכה ונראה. (מתוך ראיון בעיתון העיר עם קרן רוסו 1.6.2004)
|
|
