יום שישי, מרץ 29, 2024
כללי

אמנות דואר

מהי אמנות דואר? לקבל מכתב עם מעטפה מקושטת בציורים וחותמות ממישהו שלא מכירים? לשלוח מכתבים עם בולים שציירת בעצמך? לבקש מאנשים לשלוח לך גלויות שהם ציירו ועיצבו בעצמם, להציג אותן בגלריה ולשלוח להם את הקטלוג? ובכן, התשובה לכל השאלות האלה היא כן.

אמנות דואר (mail art) היא אמנות שנשלחת בדואר, ולא מוצגת או נמכרת בערוצים המקובלים, כגון מוזיאונים וגלריות. העבודות כוללות בולים, חותמות, גלויות, ספרים ודימויים משוכפלים במכונת צילום או בעבודת מחשב, קולאז’ים ואסמבלאז’ים. תמציתה של אמנות דואר היא ההחלפה והקשר בין האמנים. התקשורת היא הגורם החשוב בעבודות אמנות אלה, ולא הערך האסתטי או האומנותי. אמנות דואר מאפשרת לכולם להביע את עצמם באופן חופשי, ללא גבולות, והיא מושתתת על ניסוי, החלפה, אמון, חופש וכבוד הדדי . בניגוד לאמנות הממוסדת, לא צריך לגמור שום בית ספר לאמנות בשביל לעסוק באמנות דואר. זוהי מגמה דמוקרטית, ליברלית וקוסמופוליטית באמנות.היסטוריון האמנות, ג’ון הלד, במאמרו “from moticos to mail art: four decades of postal networking”, כותב כי “החלק החשוב באמנות דואר אינו התוצרים, אלא רשת הקשר שנוצרה בין האמנים שיצרו אותם”.

אמנות דואר קיימת מאז שקיימים אמנים ומאז שקיים שירות הדואר, אך הגיעה להיות מה שהיא כיום לאחר שינויים בהתייחסות להגדרה של מהות האמנות. תחילה היתה אמנות שהועברה בדואר. אמנים רבים, כמו ואן גוך ו-אגון שילה, כתבו מכתבים שהכילו ציורים או סקיצות לציורים. במכתביו לאחיו תיאו, כתב ואן גוך על אנשים ונופים שצייר, תיאר את לבטיו בנוגע לאיכות הציורים, לחומרים שהשתמש בהם ולנושאים שבחר, ואף צירף סקיצות לציוריו.

השלב הבא בהתפתחותה של אמנות הדואר היה השימוש באלמנטים דואריים ביצירות אמנות. באיטליה של תחילת המאה ה- 20, אמנים מהזרם הפוטוריסטי, שהאדיר את העידן התעשייתי, השתמשו בדואר כבמכשיר אמנותי: הם יצרו נייר מכתבים חדשני, כותרות, לוגו, גלויות וחותמות, והשתמשו בהם ליצור יצירות אמנותיות. יצירות אלה נבעו מהמניפסט הפוטוריסטי, שקרא להכנסת תנועה ואנרגיה לאמנות המודרנית, בניגוד לאמנות הסטטית של המאות הקודמות, תוך שימוש בחומרים זמינים ובטכניקות חדשניות, כגון הדפס. קורט שוויטרס (1887-1948), שחי ויצר בגרמניה, בנורבגיה ובאנגליה, והשתייךלזרם הדאדא, נהג להחתים בחותמות דואר את הקולאז’ים שיצר, אותם כינה “מרץ” (merz). 

מרסל דושאן (1887-1968), שהושפעמהפוטוריזם ומהדאדאיזם, יצר פיסת אמנות דואר ב- 1916 מארבע גלויות, שנשלחו לשכן שלו. הגלויות כללו טקסט, שנראה נכון מבחינה לשונית, אך לא היתה בו שום משמעות. המשורר הדאדאיסטי, טריסטאן צארה, קבע שמטרת האמנות היא להתחבר עם החיים האמיתיים, כי האמנות והשירה הפכו להיות מוסדות “כבדים” בשולי החיים. בניגוד להצגת יצירות אמנות במוזיאונים ולמכירתן דרך גלריות, השימוש בדואר ככלי להפצת אמנות עונה על הצורך הזה, של החיבור לחיים הרגילים.

חבריה של קבוצת “פלוקסוס”, שדגלה בהתנסות אמנותית בחומרים וטכניקות חדשים בשילוב עם אקטיביזם פוליטי, היו מפוזרים בכמה מדינות באירופה ובארה”ב. התקשורת ביניהם נעשתה דרך בדואר, וכך התפתחה אצלם אמנות הדואר. חברים בקבוצה, כמו ג’ורג’ מקיונאס ורוברט וואטס יצרו גיליונות בולים ומכונות ביול, ואף הפיצו אותם. הם התכתבו עם אנשים ביפן ובגרמניה וגם במזרח אירופה. מעבר למסך הברזל, האמנות התקשורתית היתה כורח שנבע מהרצון לתקשר יותר מאשר מהרצון ליצור אמנות. הנובו-ריאליסטים, קבוצת אמנים צרפתית המקושרת ל”פלוקסוס”, החלו לגעת בתחום בשנות החמישים. באותן שנים, גם הקבוצה היפנית “גוטאי” יזמה תקשורת אמנותית בינלאומית.

אבל החלוץ המרכזי בתחום, אבי אמנות הדואר, הוא האמן האמריקאי ריי ג’ונסון (1927-1995), שהיה הראשון להשתמש בדואר ליצירת האמנות שלו. 

ריי ג’ונסון ייסד את new york correspondance school, רשת בינלאומית של אמנים ומשוררים, שהשתמשו בדואר כדי להעביר ביניהם חפצי אמנות ודברי שירה. קשה לתרגם את שם הקבוצה לעברית, בגלל הכפילות שיש למונח school בעברית. אפשר לתרגם זאת גם כ”אסכולה”, כלומר קבוצה של אמנים עם סגנון דומה המושפע ממקור אחד, וגם כ”בית ספר”. ככל הנראה נבחר המונח school, בדיוק בגלל הכפילות הזו, כי מצד אחד מדובר בחבורה של אמנים, שעסקו באותו תחום, ומצד שני, ריי ג’ונסון שימש כמעין מורה ומנהיג לאמנים האחרים בקבוצה.

בשנים 1946-48, למד ג’ונסון בקולג’ בלק מאונטיין בקרוליינה הצפונית עם רוברט ראושנברג, ובין מוריו היו ג’ון קייג’, מרס קנינגהם, ו-וילם דה קונינג. באותן שנים החל לעסוק באמנות דואר, כששלח לחבר מעטפות מצוירות. בתחילת שנות החמישים עבר למנהטן, והציג בתערוכות השנתיות של אגודת האמנים האבסטרקטיים האמריקאיים (aaa) בגלריות נחשבות בניו יורק. ב- 1955 הציג את הקולאז’ “אלביס פרסלי” – תמונה של אלביס שנוצרה מתמונות גזורות של אלביס וצביעתן. רק שבע שנים אחר כך, אנדי וורהול ינציח את אלביס בפעם הראשונה. כך שאפשר להגיד, שריי ג’ונסון הוא אמן הפופ הראשון.

בתגובה לאירועי ה- “happening” של שנות ה- 60, ג’ונסון יסד את ה – “nothing”. אירועי ה- “happening” היו מעין מיצגים, שלתגובות הקהל אליהם היתה השפעה על מהלכם, והם נבעו מהרצון של האמנים ליצור קשר ישיר בין הקהל לאמן ובין האמנות לחיים. במהלך ה- nothing יצר ג’ונסון קולאז’ים באמצע הרחוב, ועשה תעלולים אמנותיים, כמו השתזפות במכונת שיזוף, עד שמישהו אמר לו שהוא עלול להשרף והכנסת מטבעות טבולים בחרדל לתוך טלפון ציבורי. באותה תקופה ג’ונסון יצר קולאז’ים, אותם כינה “moticos” (שיכול אותיות של “osmotic”, מלשון אוסמוזה, פעפוע), אשר הוצגו בתחנת “גרנד סנטרל” בניו יורק או ברחובות.

רייג’ונסון התנגד לתליית עבודותיו במוזיאונים או בציות לכללי השוק של המסחר באמנות. הוא העדיף להפיץ את אמנותו בחינם דרך ה- “new york correspondance school”, והרבה לחלק את עבודותיו כמתנות. אהבתו לשיתוף ונטייתו למחזור עבודות, הביאו ליצירת אמנות דואר שיתופית – הוא נהג לשלוח עבודות לחברים מה- “new york correspondance school”, עם הוראות להוסיף עבודה משלהם ולהחזיר אליו (add and pass on). למרות התנגדותו להצגת עבודותיו במוזיאונים, ג’ונסון לא סירב להצעה מהמוזיאון הנחשב ויטני להציג במוזיאון תערוכה ראשונה וממוסדת של אמנות דואר. בתערוכה השתתפו 116 אמנים ממדינות שונות, חברי ה- “new york correspondance school”. מרביתם היו לא היו אמנים מקצוענים, אך לחלקם היה רקע באמנות. התנאי שהציב למוזיאון היה, שכל העבודות שיתקבלו אכן יוצגו בתערוכה. האמנים קיבלו מכתב מג’ונסון, ובו התבקשו לשלוח את עבודתם למוזיאון, ללא אזכור על התערוכה העתידית או על תיעוד העבודות שיתקבלו. כיום נהוג, שאמן דואר שמקבל עבודות בפרוייקט שיזם, מציג אותן ואף שולח תיעוד מצולם של התערוכה (או מעלה את העבודות לאתר באינטרנט).

בעצם הצגת אמנות דואר במוזיאון יש חתירה נגד הרעיון של אמנות דואר, שפירושה, כזכור, יצירה שנשלחת בדואר, ותורמת לקשר בין אנשים ללא מטרות מסחר ורווח. יש כאן מסחור של אמנות הדואר, שבאופן עקרוני, לא נועדה להיות מסחרית. מצד שני, יש גם חתירה נגד המוזיאון, שאמור להציג אמנות שנוצרה על ידי אמנים שאומצו (או יאומצו) אל חיק הממסד, אך כאן מציג יצירות של אנשים “רגילים”, שחלקם לא עשו אפילו קורס ציור במתנ”ס, וכך נוצרת בעצם קנוניזציה של אמנות הדואר.

ריי ג’ונסון התאבד בקפיצה מגשר בסאג הארבור, ניו יורק בינואר 1995. חודשים קודם הוא דיבר על “הלא-כלום הגדול ביותר” שלו (“his greatest nothing”), וככל הנראה תכנן את מותו, שיראה כמו הפנינג.

ריוסוקֶה כהן ( ryosuke cohenנ’ 1948) היפני מדמה את רשת הקשר של אמנות הדואר כשלוחות של רשתות עצביות. השליחה של יצירות האמנות אינה נעשית באופן לינארי. ב- 1985 ייסד את הפרוייקט “תא מוח”, שבו אמנים מכל העולם שולחים לו יצירות, הוא יוצר קולאז’ מהיצירות שהצטברו אצלו כל 10 ימים, ושולח העתק בחזרה לאמנים שיצירותיהם מופיעות בקולאז’. מעל 600 קולאז’ים כאלה כבר נשלחו מאז החל הפרוייקט. כהן טבע את המונח “copyleft”, היפוכו של “copyright”, זכויות יוצרים. המונח בא לציין את העובדה, שבעולמה של אמנות הדואר אין זכויות יוצרים: אפשר ליצור קולאז’ים מתמונות ממגזינים, וגם מעבודות של אמני דואר אחרים. כך יצירות של אמנות דואר משנות את פניהן באופן שיוצריהן לא חלמו עליו. מונח נוסף בו כהן משתמש הוא “no-ism”, מונח דו משמעי, שכן “no” הוא מוח ביפנית, וגם מדגיש את העובדה שבאמנות דואר אין אידאולוגיה אחת שלטת וכל סגנון עבודה אפשרי.

אנה בננה (anna banana, נ’ 1940) היא אחת החברות הראשונות והמשפיעות ביותר ברשת אמנות הדואר. בתחילת שנות השישים למדה חינוך באוניברסיטת בריטיש קולומביה, ובמשך כל אותו עשור היתה מורה בבית ספר. בשנת 1971 החלה אנה בננה (שהכינוי ניתן לה על ידי אחד מתלמידיה) להופיע בעיר ויקטוריה שבקנדה כאמנית מיצג בדמות שכינתה “שוטה העיר”. ברם, היא חשה שתושבי העיר לא מבינים את האמנות שלה, והחלה להוציא לאור עלון בשם “banana rag”, אותו כתבה, ציירה ושכפלה בעצמה, ובו סיפרה על מופעיה והזמינה את הקוראים להשתתף בהם. רשימת התפוצה של העלונים היתה, שנשלחו בדואר לחברים של אנה בננה, היוותה את הבסיס לרשת של כמה מאות אמנים-מתכתבים. בשנת 1973 עברה לסן פרנסיסקו והחלה להוציא לאור עלון חדש בשם “vile”, כתגובה למגזין “file”, שטען כי אמנות הדואר, שנעשית על ידי אנשים שאינם אמנים מקצועיים ומשוכפלת באמצעים כמו מכונות צילום, היא זבל. לדעתה של בננה, תהליך התקשורת וההחלפה הוא חשוב, בלי קשר לאסתטיקה ולמיומנויות האמנותיות של השולח. בסוף שנות ה- 70 הרגישה בננה ששליחת מכתבי תשובה הופך לנטל עבורה, והיא עברה להתמקד בתחום שבו היא עוסקת עד היום – בולים אמנותיים (artistamps) – דימויים המודפסים על ניירות קטנים משוננים, עם הכיתוב “banana post”.

הונוריה (honoria, מדליין סטארבק) כתבה עבודת דוקטורט על השפעת האינטרנט על אמנות הדואר. היא מציינת שהאינטרנט הקל על הפצת אמנות הדואר וחיבר בין אנשים, שלא היו יודעים זה על זה, לא כל שכן יוצרים יחד, אלמלא האינטרנט. ב”יאהו” לבדה ישנן מאות קבוצות המחליפות פריטי אמנות דואר וחולקות יצירות ועבודות. כלומר, אמנות הדואר עצמה לא השתנתה בזכות האינטרנט – עדיין צריך ללכת לדואר ולהדביק בולים על המעטפה בשביל להפיץ את היצירה, אבל מה שהשתנה הוא רשת הקשר. האינטרנט הפך את יצירת רשתות הקשר בין האמנים והיוצרים לקלה הרבה יותר.

ברם, הונוריה מציגה רק פן אחד של השפעת האינטרנט על אמנות הדואר. פן אחר הוא המסחור של אמנות הדואר, שנובע מהתפוצה הרחבה שלה היא זוכה, עקב הקלות ביצירת הקשרים בין האמנים דרך האינטרנט. הצד החיובי של התופעה הוא שאמנות הדואר מגיעה לקהל גדול יותר, שלא היה שומע על התחום בדרך אחרת. בנוסף, לעבודות של אמני דואר ותיקים ומפורסמים יש ערך כלכלי, והן נסחרות בגלריות ובאתרי מכירות מקוונים. הצד הפחות חיובי הוא שחברות מסחריות שעוסקות בתחומים כמו עיצוב אלבומים, משווקות חומרי יצירה ועזרים, המיועדים ליצירת עבודות של אמנות דואר, כמו חותמות, דפי קולאז’ ובולים אמנותיים. כלומר, דברים שבעבר נוצרו על ידי האמנים עכשיו נוצרים על ידי חברות מסחריות. פן שלילי נוסף הוא יצירת היררכיות בין אמני הדואר. בראשיתה, העלתה אמנות הדואר על נס את רעיון ה”רשת”, שבה כולם שווים, בלי קשר לרקע באמנות. בחלוף השנים, מספר אמנים התפרסמו יותר, והם אלה שיצירותיהם או החומרים שהם משווקים נסחרים כיום היטב.

סוגים של אמנות דואר

בולים

בבולים הנוצרים על ידי אמני דואר קיימים מאפיינים דומים לאלה של בולי דואר רשמיים. הם כוללים דימוי, שינון, שם המדינה, מחיר, סימני מים או סימני זרחן, דבק והחתמה. מאפיינים דומים, פרט לשם המדינה, קיימים גם בבולים הנוצרים על ידי אמני דואר. לרוב, הם אף ממציאים “מדינה” או שם של שירות דואר, כחתימה על כל בוליהם. הדמיון הוא זה ששולט ביצירות אמנות זעירות אלה, שנקראות באנגלית postoids, artisamps או faux postage. בשנים האחרונות, יוצרים אמני דואר רבים cyberstamps – בולים וירטואליים, אותם אפשר לצרף למסרי דואר אלקטרוני.

add and pass on

אמן אחד מתחיל יצירה (חוברת קטנה, שנקראת “deco”, עבודה על דף גדול או על כרטיסים קטנים) ומעביר הלאה לאמנים אחרים, שכל אחד מהם מוסיף תוספת משלו, לרוב על פי נושא שנקבע מראש. האמן שהוסיף אחרון מתבקש לשלוח את כל היצירה המוגמרת לאמן הראשון. האמנים המשתתפים יכולים לשלוח זה לזה על פי רשימה שנקבעה מראש, או באופן אקראי – כל אחד שולח למישהו שהוא מכיר. ריי ג’ונסון התמחה בסוג זה של עבודות, אותן נהג לשלוח לחברי “new york correspondence school”.

מכתבי שרשרת אמנותיים

יצירות אמנות שנשלחות מאמן אחד במספר עותקים לכמה אמנים, כל אחד מהם מוסיף משהו ליצירה ושולח העתקים לאמנים נוספים ולאמן הראשון. כך כל אמן שמתווסף מפיץ הלאה את היצירות ושולח לזה ששלח לו. ממש כמו מכתבי שרשרת.

קריאות אמנות דואר

איך אפשר להצטרף לרשת של אמני דואר ולפרוייקטים שונים בתחום? אחת הדרכים היא למצוא באתרים רלבנטיים ובפורומים באינטרנט “קריאות” (mail art calls), כלומר, הודעות על פרוייקט מסויים, שכוללות את נושא הפרוייקט, הדרישות מכל אמן, הודעה על סוג התיעוד של הפרוייקט (בקטלוג מודפס או באינטרנט) והאם העבודות יוחזרו או ישמרו אצל יוזם הקריאה. כל אחד יכול להצטרף לקריאות אמנות דואר.

* תודה לקרן מוססקו קריאל (nukke), על עזרתה בכתיבת מאמר זה.

נייר ועוד – האתר של יעל ענבר

מקורות:

1. wayne alan brenner, pushing the envelope, the austin chronicle, 2001

2. mark bloch, history of mail art, pandmodern, 1996

3. mark bloch. an illustrated introduction to ray johnson1927-1995, panmodern, 1995

4. ryosuke cohen, mail art-brain cell-fractal, homepage, 1999

5. matt ferranto, anna banana and guy bleus: studies in networking, spareroom, 2004

6. honoria starbuck, clashing and converging: effects of the internet on the correspondence art network – abstract, mailartist, 2003

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *