אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אריסטו והזקנה הגרוטסקית


התמונה של עדי צור

אריסטו והזקנה הגרוטסקית - עדי צור

המאמר מנסה לענות על השאלה האם המכוער יכול להיות יפה, באמצעות התבוננות בתמונתה של הדוכסית המכוערת[1] מתוך הפריזמה של אריסטו.

מהי אומנות?

הפואטיקה של אריסטו היא חיבור הדן ביצירה לסוגיה, במטרה להתמקד בעיקרים היסודיים של ז'אנר הטרגדיה שנתפס כז'אנר האומנותי הנעלה ביותר. אריסטו טוען שכל מעשה אומנות מבוסס על חיקוי (מימזיס), וכי קיימים שלושה פרמטרים הקובעים את אופיה של יצירת האומנות:

(א) אמצעי החיקוי: צבעים וצורות (אומנות חזותית), הארמוניה ומקצב (מוזיקה), מקצב ללא הרמוניה (ריקוד), חרוזה ומקצב (שירה) מקצב+ניגון+חרוזה ( דראמה).[2]

(ב) מושאי החיקוי: חיקוי נפשות פועלות העשויות להיות:

- דמויות הטובות מאיתנו- (אלים וגיבורים בעלי תכונות נעלות)- כמו החיקויים של הצייר פוליגנוטוס, והמשורר הומרוס.

- דמויות גרועות מאיתנו - (אנשים בעלי תכונות מגונות)- כמו החיקויים של הצייר פוסון, והמשוררים הפארודיים הגמון איש תסוסוניקוכרס

- דמויות דומות לנו - (אנשים בדיוק כמונו) - כמו החיקויים של הצייר דיוניסיוס.[3]

(ג) אופן החיקוי: הפרספקטיבה של האומן: איזו נקודת תצפית בחר האומן? כל אומן יכול לייצג את אותו האירוע מנקודת תצפית שונה. [4]

על פי הגדרה זו, "הזקנה הגרוטסקית" היא אכן יצירת אומנות: זהו מימזיס באמצעות צבעים וצורות של דמות גרוטסקית שגרועה מאיתנו ומיוצגת באופן מנמיך. הקביעה, שהייצוג מנמיך ומושא החיקוי גרוע מאיתנו, נובעת מהכותרת של הציור ומהניגוד בין כיעורה של הזקנה לבין גדרנותה. הניגוד מתבטא בכובעה המהודר הנפרש על פדחת נטולת שיער, בשמלתה המכובדת וההדוקה החושפת שדיים רופסים, ובטבעות היקרות האחוזות באצבעות שמנמנות ומקומטות.

בנקודה זו ניתן לבקר את התיאוריה האריסטוטלית: אריסטו סיווג כל מדיום לגופו ולא התייחס למקרים שבהם יצירת אומנות מבוססת על קומבינציה או אינטגרציה בין שני מדיומים, למשל: טקסט מחוץ/בתוך ציור, ציור לצד/של סיפור, ועוד. כך למשל, לא ברור מהו מעמדה של כותרת הציור- מצד אחד היא חלק אינטגרלי מהציור, אך מצד שני גם יצירה בפני עצמה, המוסיפה אינפורמציה למימזיס החזותי (בעיקר במקרים שבהם לא קיים קשר רפרזנטטיבי בין הכותרת לבין הציור) במקרה ה"זקנה הגרוטסקית" מעמדה של הכותרת קריטי, משום שהכותרת מכוונת את המתבונן לקבוע שייצוגה של הזקנה הוא ייצוג מנמיך ("גרוטסקית").

מהי מטרת האומנות?

מטרתה של האומנות היא להסב לאדם הנאה. ומכיוון שהאדם לומד ומטמיע התנהגויות אנושיות באמצעות המימזיס, והאומנות מבוססת על מימזיס, הרי שיצירת האומנות המהנה ביותר היא יצירת אומנות שמושא החיקוי מוכר לאדם: היכרות פרלימינרית עם מושא החיקוי תאפשר לאדם ללמוד ולהסיק מסקנות אודות מושא ומעשה החיקוי. אך אם יצירת אומנות מחקה מושא שאינו מוכר לאדם, הרי שהיא תנביע הנאה חלקית, כלומר הנאה ללא לימוד המבוססת רק על טיב מעשה החיקוי.

אריסטו מוצא לנכון לעמוד על הפער בין האפקט של סובייקט כלשהו בחיים, לבין האפקט של חיקוי הסובייקט ביצירת אומנות:"אנו נהנים להתבונן בציורים המדויקים ביותר של אותם דברים ש(בחיים) אנו מסתכלים בהם מתוך כאב (אי נעימות), כגון: צורות של בעלי חיים בזויים ביותר ושל גוויות. הטעם לכך הוא גם שהלמידה מהנה ביותר לא רק פילוסופים אלא גם בני אדם אחרים באותו אופן, אף על פי שאלה לוקחים בה חלק קטן. בגלל זאת הם נהנים מראיית תמונות, כי בשעת הסתכלותם הם לומדים ומסיקים מהו כל דבר ודבר, למשל שזהו האדם ההוא."[5]

מושא החיקוי בדיוקן "זקנה גרוטסקית" אינו אבסטרקטי[6], אלא זהו ייצוג של דיוקנה של אישה מבוגרת שחיה בימי הביניים. אף כי מן הסתם בחיים הייתה זו אישה מכוערת למדי, הרי שכמושא חיקוי ביצירת אומנות היא מסבה הנאה למתבונן, משום שהמתבונן מסוגל להסיק מסקנות לגביה וללמוד כי זהו ייצוג של אצילה כעורה מימי הביניים.

ניתן לערער על קביעתו של אריסטו כי מטרת האומנות היא להסב הנאה תוך כדי לימוד, מכיוון שזוהי הגדרה רחבה מדי- לא כל יצירה שמלמדת ומהנה היא אומנות: אם אשלח לדודתי את צילומו של בני, היא תהנה מהתמונה, מכיוון שהיא תסיק שבני גדל מאז הפעם האחרונה שנפגשנו. האם צילום של בני היא יצירת אומנות? כמו כן, בנוגע לפער בין הסובייקט בחיים לבין מושא חיקוי ביצירה- על פי אריסטו שרטוט גופתו של נרצח במקום הרצח היא מעשה אומנות, מכיוון שזהו ייצוג חזותי של גוויה, שהיינו מזדעזעים לו היינו חוזים בה בחיים.

מהי יצירת אומנות יפה?

חיבורו של אריסטו נסוב סביב הטרגדיה, ולכן הוא מנסח את ששת העיקרים היסודיים ההכרחיים ליצירת הטרגדיה המושלמת: עלילה (מבנה מעשים) שלמה, אופי, לשון, מחשבה, הופעה בימתית, נגינה.

אלא שהטרגדיה היא אומנות הנקלטת בזמן, ואילו יצירת האומנות החזותית נקלטת במרחב, לפיכך מבין ששת העיקרים היסודיים שהציע אריסטו, רק הגדרת "מבנה המעשים" קבילה לדיון ביצירת האומנות החזותית הטובה- בעיקר משום שאריסטו ערך אנלוגיה מעניינת בין מבנה העלילה השלם (=בזמן) לבין הצורה השלמה (במרחב).

על פי אריסטו, מבנה המעשים צריך להיות יחידה כוללת בעלת התחלה אמצע וסוף- הגדרה זו כמובן אינה תקפה לגבי האומנות במרחב. לעומת זאת, כדי להסביר את ההיקף האופטימאלי לטרגדיה, אריסטו מגדיר מהו ה"יפה" מבחינה מרחבית: "...מאחר שהיפה, בין בעלי החיים בין כל דבר הבנוי מ(חלקים) מסוימים, צריך להיות לא רק בעל חלקים ערוכים בסדר אלא גם בעל שיעור לא מקרי- הרי שהיופי יסודו בשיעור ובסדר- לפיכך בעל חיים זעיר מאוד אינו יכול להיות יפה (כי תפיסתנו, הנולדת בזמן בלתי מוחש כמעט, מיטשטשת) וכן לא (יכול להיות יפה בעל חיים) גדול מאוד (כי אין ראיתנו סוקרת אותו בבת אחת ולכן נעלמת האחדות והשלמות מעיני המסתכל)...מכאן שכשם שהגופים ובעלי החיים צריכים להיות בעלי שיעור, אך כזה שניתן בקלות לסקירה בבת אחת, כך גם העלילות צריכות להיות בעלות אורך, אך כזה שיהיה ניתן בקלות לזכירה"[7]מכאן שיצירת אומנות יפה, היא יצירה שחלקיה ערוכים בסדר ובשיעור הניתן לזכירה.

אריסטו דורש גם שתתקיים אחדות עלילה, ללא גלישות מיותרות: "כשם שבאומנויות המחקות האחרות החיקוי הוא אחדותי כשמושאו הוא אחדותי, כך גם העלילה, מאחר שהיא חיקוי פעולה, צריכה להיות חיקוי פעולה אחדותית..."[8]

מבחינת אחדות היצירה, מושא החיקוי ב"זקנה הגרוטסקית" הוא שלם, ללא פרטים בלתי רלוונטיים: אישה מבוגרת מימי הביניים. מבחינת גודלה היא אינה גדולה מדי ואינה קטנה מדי , אלא בדיוק בשיעור הניתן לזכירה. מכאן שבמובן האריסטוטלי זוהי יצירת אומנות יפה.

מבחינת האומנות המבוססת על זמן, ה"יפה" האריסטוטלי אכן עולה בקנה אחד עם יצירה טובה- יצירה יפה היא אכן יצירה בעלת התחלה אמצע וסוף, עם זאת, כיום, הורחבה ההגדרה של יצירות יפות- קיימות לא מעט יצירות נטולות פעולה/ התחלה/ אמצע/ סוף - ועדיין נתפסות כטובות.

מבחינת האומנות המבוססת על מרחב, ניכר כי הגדרת ה"יפה האריסטוטלי" צרה מאוד.

כך למשל, על פי אריסטו, ציור רחב היקף על תיקרתה של כנסייה אינו יפה מכיוון שהוא גדול מדי ולא נקלט כולו בבת אחת. כמו כן, גם ציוריו של הירונימוס בוש אינם מצייתים ל"יפה" האריסטוטלי, מכיוון שהם מורכבים מפריטים רבים שלא ניתן להגדירם כמושא חיקוי אחד.

לעומת זאת, כמעט כל צילום בעיתון עונה על הגדרת "היפה" האריסטוטלי, שכן כמעט כל צילום בעיתון הוא בעל שיעור הולם ושומר על אחדות מושא החיקוי...

מחברת: עדי צור

[1] עוד על הדוכסית המכוערת במאמרו המצוין של אלי אשד

[2]אריסטו, פואטיקה, פרק א'.

[3]שם, פרק ב'

[4]שם, פרק ג'.

[5]אריסטו, פואטיקה, פרק ד

[6]על האבסטרקט אומר אריסטו בפרק ו: "אם משהו ימשח בלא סדר את הצבעים היפים ביותר, הוא לא יהנה באותה המידה ש(היה נהנה אילו) תירשם צורת דיוקן בצבע לבן בלבד."

[7]אריסטו, פואטיקה, פרק ז.

[8] שם, פרק ח'.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת עדי צור