אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

כאב מעודן - על האמנית סופי קאל


התמונה של אילנה גרף

אימגו

כשאני עוסקת באמנות אני שואלת את עצמי לא פעם: מה נחשב פרטי ומה נחשב ציבורי? עד כמה אני יכולה לחשוף ברבים את הפרטים האישיים, הקטנים או הגדולים, לעיתים אינטימיים של חיי. עד כמה אני מעוניינת לאפשר לצופה לחדור לפרטיותי, לרגשות שלי, אל השמחות או המשברים, מצבי הרוח או מצוקות והאם יכול הצופה בכלל להבדיל בין אמת ודמיון?

כבר לפני למעלה מ-20 שנה, כשיצרה את סידרת הצילומים the sleepers ( les dormeurs) עוררה האמנית סופי קאל שאלות לגבי החשיפה באמנות: מה נחשב לציבורי ומה פרטי בעיני האמן ובעיני הצופה? היכן עובר קו הגבול בין האמנות לחיים? האם קיים קו כזה בכלל?

סופי קאל, האמנית ילידת פריז צילמה בפרויקט זה אנשים וחברים ישנים במיטה בבית מלון. הסדרה כללה צילומים של חברים ואנשים זרים הישנים במיטה בחדר בית-מלון. כל צילום, לווה בטקסט שתיאר אותו או התייחס אליו.

שםבשנת -1979 , התחילה קאל את דרכה כחוקרת, כסוג של בלשית, אשר בונה את הביטוי האמנותי שלה תוך התעלמות מן הפרטיות של האובייקטים שלה - לעיתים בהסכמתם - אבל לרוב ללא ידיעתם, כולל מהפרטיות של עצמה.

מתוך the sleepers

שורשיה האמנותיים של סופי קאל נעוצים ככל הנראה באמנות הקונספטואלית של שנות השישים שעסקה בדוקומנטציה, אבל קאל משתמשת בדוקומנטציה בצורה מקורית וסנסציונית. היא יוצרת שוב ושוב וריאציות שונות לנושא של טשטוש הגבולות בין הציבורי והפרטי במשך שנות הקריירה שלה, שזכתה להכרה בינלאומית נרחבת.

המדיות בהן היא משתמשת מגוונות: צילום, כתיבה, ספרים, סרטים והופעות.

ב-1980 ביצירה suite vénitienne עקבה קאל אחרי גבר מפאריס לונציה והפתיעה אותו בצילומים במשך כשבועיים. העבודה היתה כרוכה בהכנה בלשית ממש של איתור בית המלון בו שהה. היצירה הפכה לספר רב מכר בצרפת. שנה לאחר מכן, חזרה לונציה ועבדה כחדרנית בבית מלון לצורך הפקת הפרוייקט the hotel.

בעבודה זו תיעדה וצילמה את הפריטים האישיים של אורחי בית מלון בונציה שבו עבדה באופן זמני כחדרנית. היא חקרה את הפריטים האישיים של אורחי המלון ואת מצב חדריהם בזמן שאלה נעדרו מהם, תוך שהיא יוצרת לעצמה סיפורים דמיוניים על זהותם וחייהם תוך חיטוט במזוודותיהם, במגירות הארונות של האורחים ולומדת מכך על חייהם. היא מספרה כל חדר וכל אחד מהחדרים צולם כשבו המיטה הבלתי מוצעת וחפצים בחדר כשהיא מתארת בכתב יום אחר יום מה מצאה באותו חדר ומה למדה מתוך ממצאיה על האנשים שהתארחו בו.

מתוך the hotel : חדר 26

"sunday, 22th of february. 11 am. i'm going in the 24th, the pink room. the twinbeds are turned back. two pyjamas, one red and one yellow, are tangling up with the bedclothes pleats. i find three suitcases. two are empty. the last one contains cosmetics and a lot of medecines. the label teachs me that its owners, mr and ms d., live in geneva. the wardrobe and the drawers of the chest are full. i will examine it later."

באותה שנה יצרה את העבודה the address book שפורסמה בעיתון יומי ועוררה עליה אחר כך זעם ותביעות. לאחר שמצאה ברחוב פנקס טלפונים אבוד, לפני שהחזירה אותו לבעליו היא צילמה את תכולתו ויצרה קשר עם האנשים שהיו רשומים בו, כדי ללמוד מהם על בעל הפנקס. במשך חודש פירסמה את תוצאות ראיונותיה בעיתון liberation אשר לאחר מס' שבועות פרסם את תגובתו הזועמת של בעל הפנקס שחייו נחשפו.

סופי קאל מתנהגת לעיתים כציידת, הצדה את חייהם של אנשים לפעמים בצורה מרושעת, עם מידה של מופרעות והרבה חוצפה אבל גם עם הרבה עצב ומלנכוליה, הרבה לפני שהטלוויזיה חשפה אותנו לחומרים דומים בתוכניות הריאליטי של העולם האמיתי. בהקשר זה, ניתן אולי לכנות את מה שקאל עושה כאמנות ריאליטי.

בעבודות אחרות היא משתמשת בעצמה כחלק מן התיעוד, כמו הפרוייקט שבו שכרה בלש פרטי שיעקוב אחריה במשך יום שלם, בעבודה the shadow או פרוייקט "מתנות יום הולדת" שלה אשר אספה, צילמה ותיעדה.

מתוך: מתנות יום הולדת

בספר - exquisite painהיא מתעדת את סיפור פרידתה הכואב מחבר אהוב שעזב אותה לאחר 3 חודשים בהם לא ראו זו את זה, כאשר נסעה ליפן, היא תרגמה ליצירת אמנות כיומן בו תיעדה במשך 100 ימים את סיפור הפרידה וגם את סיפוריהם של חברים ואנשים זרים שסיפרו לה על כאבם וצערם. מתוך היומן:

"in 1984 i was awarded a grant to go to japan for three months. i left on october 25, not knowing that this date marked the beginning of a 92-day countdown to the end of a love affair - nothing unusual, but for me then the unhappiest moment of my whole life.

i got back to france on january 28, 1985, cursing my trip. when people asked me how it was, i skipped the far east and told them about my suffering instead. in exchange for this account, i started asking both friends and chance encounters: "when did you suffer most?" i decided to do this systematically until i had managed to relativize my pain by comparing it with other people's, or had worn out my own story by sheer repetition. the method was radically effective: three months later, i was no longer suffering. the exorcism had worked.

however, fearing a possible relapse, i decided not to exploit the experience artistically. by the time i returned to it, fifteen years had gone by".

מתוך: exquisite pain – יום מס' 6

בעבודה אחרת היא אירגנה לעצמה צילומי חתונה מזוייפת עם אורחים ומשפחה.

ב the striptease מ- 1979, עבדה קאל כחשפנית וחבר צילם את התהליך, כולל מריבה עם רקדנית אחרת.

גם בעבודות: double blind , ו- autobiographical stories היא משתמשת בעצמה כחלק מן התערוכה. בעבודות אלה היא משאירה לנו להרהר ולתהות שוב היכן עובר הקו בין העובדות האמיתיות לדמיון. מה היא האמת ומה הפנטזיה שלה? מה היא מחפשת, האם זו אמנות או אובססיה?

בטקסיות מוזרה היא לוקחת ארועים מחיי היום יום שלה וחושפת אותם בסדרות של עבודות ופרוייקטים. בדרך כלל משולבים בהם צילומים וטקסטים שמלווים אותם. הצילומים שלה הם פיסות מידע מתועדות: סיפורי רחוב, זירות התרחשות, צילומים ארכיוניים.

סופי קאל היא למעשה מספרת סיפורים.

היא משתמשת בחפצים ובאנשים אמיתיים כדי לספר את סיפורם, ותוך כדי כך בעצם מספרת לנו על עצמה. היא צופה אבל גם ניצפית. היא לא חוששת לחשוף את הכאב הפנימי שלה, את העצב , והבדידות. סופי קאל היא אמנית מתעדת , כאשר תהליך התיעוד הינו טכני אבל מלווה בראייה אישית. אפשר לראות בה מין עיתונאית – פואטית, כששוב ושוב היא מפתיעה כשהיא מטשטשת את הגבולות בין בין האמנות והחיים. למעשה כל הפרוייקטים שלה קשורים זה בזה וניתן לראות בהם מעין יצירה אחת גדולה, מסה אחת.

מתוך: חתונה מזוייפת

מאז עבודתה הראשונה בסוף שנות השבעים, השיגה סופי קאל הכרה בינלאומית, עבודותיה מוצגות במוזיאונים לאמנות מודרנית ברחבי העולם, מרכז פומפידו בפאריס, ומוזיאונים לאמנות בבוסטון, רוטרדם טוקיו תל-אביב, ואף בירושלים בפרוייקט בו עסקה בקו ה"עירוב".

הסופר פול עיצב דמות בצלמה בספרו 'לוויתן', דמות שקרא לה מריה טרנר . הוא השתמש ברשותה באפיזודות מחייה כדי ליצור דמות חצי דמיונית אשר נהגה בין השאר לאכול לפי דיאטת צבעים, דהיינו – כל יום מאכלים בצבע אחר...

סופי קאל היא אולי דוגמא קיצונית לאמנית שחוצה ביצירתה גבולות וחודרת לפרטיות של אנשים אחרים כדי לחקור את המשמעויות שעשויות להסתתר שם. היא חושפת חללים ציבוריים וחוקרת אותם בצורה אינטימית ומצד שני גםחושפת ברבים את הפרטים הקטנים, האישיים והאינטימיים של חייה שלה.

עבודותיה משאירות בי דוקא רושם עז של בדידות שהיא מנסה נואשות לפרוץ.

בחברה מנוכרת וחומרנית שמתנהלת בקצב מטורף, האמן ביצירתו יכול לבטא את תחושותיו וכמיהתו לקשר אנושי ולספר את סיפורו דרך האמנות.

ולשאלתי שבראש הדף תמיד קיימת האפשרות לאמן להשאיר לצופה לתהות בעצמו מה אמיתי ומה פנטזייה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אילנה גרף