אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

מיקל אנג´לו והמהרל


קטגוריה: 

פרופ' אנדרה נהר* למרות העובדה, ששני הגאונים של המאה הט"ז, שאנו מנסים להשוותם זה לזה, חיו ופעלו במרחק של מקום (איטליה – מרכז אירופה) ושל אווירה חברתית (נצרות – יהדות) – הרי מלכתחילה אין להוציא מכלל אפשרות פגישה ישירה או מגע אינטלקטואלי בין שניהם. האם לא היה מיקל אנג'לו אמן הרנסנס, שהתנסה יותר מכל בנסיונות עמוקים ומגוונים, דתיים ופילוסופיים? האם לא ברור היה, שמקורם של אחדים מהם יתגלה יום אחד בכל מה שחשפה המאה הט"ז מיסודותיה היהודיים? 

בשנים 1494 – 1498 הוא חי בפירנצה תחת שלטונו של סאבונרולה, שאותו העריץ, אך אותו העריץ ממרחק גם דון יצחק אברבנאל. הוא נפעם ממה שהוסכם לכנותו בהסתייגות-מה בשם ניאו-אפלטוניזם – זרם פילוסופי, שהצלחתו במאה הט"ז נובעת למעשה מחדירתה העזה של הקבלה היהודית לליבם של מאמינים נוצרים. פגישות מיקל אנג'לו עם פיקו דה מיראנדולה בפירנצה משנת 1491 ואילך די בהן כדי לְזַמֵּן מחקר על קשריו לקבלה. חיבתו לתנ"ך, שהשראתו על יצירתו הייתה רבה יותר מהשראתם של כתבי הברית החדשה, תוכל להוסיף גוון משלים לאותו רקע, שהחל ממנו מצטיירים קשרי סיבה ותוצאה בין מיקל אנג'לו והיהדות, וליתר דיוק, בינו לבין המהר"ל, שאף הוא ניזון מן הקבלה הניאו-אפלטונית.אולם היינו רוצים במתכוון להגביל את חקירתנו להבהרת קיומה של הקבלה רוחנית בין שני יוצרים בעלי עוצמת ביטוי גאונית, שהעניקו לרוח המאה הט"ז – כל אחד מנקודת מוצא מקורית ובלתי מתפשרת – תרומה משותפת: האחד בממלכת האמנות ומשנהו – בתחום הפילוסופיה.

עצם העובדה, שמיקל אנג'לו היה איש המאה הט"ז למהדרין ופועלו משקף את ריגושיה העמוקים ביותר – דבר זה הוא כה ידוע ומוכר, שאין צורך לחזור ולספרו. אני רוצה, אם כן, למקד את עיוני בשתיים מיצירות המופת שלו, שבהן ניסה לבטא את השלמות ואת האחידות של הקיום האנושי – פסלו של משה שנמצא עתה בסנט פייטרו אין וינקולי והפרסקות של הקאפלה הסיסטינית, יצירות החובקות היסטוריה מנושא הבריאה ועד ליום הדין האחרון. פחות ידועה העובדה, שהמהר"ל מפראג היה אף הוא מאנשיה המובהקים של המאה הט"ז לא בשל מיתולוגיית הגולם, שאותה ייחסו לו מאוחר יותר, ואשר לאמיתו של דבר הייתה מציבה אותו בחלקה הצפוני, הפאוסטי של אירופה, ולא בזה של הרנסנס האיטלקי – אלא בגלל כתביו, מיבנה תיאולוגי-ארכיטקטוני הראוי להערצה. רק לאחרונה ניתן היה להוכיח עד כמה היה פתוח לזרמים הרבים של הומניזם ברמתו הגבוהה ושל מיסטיקה המהולה בהיגיון. אלה מתירים לומר את שמו בנשימה אחת עם שמותיהם של מונטיין, קפלר ומיקל אנג'לו.אני מפנה את הקוראים לכתביהם של קליינברגר ובן-ששון, לכתביי שלי ולאלה של דרייפוס ושל גרוס: מן הפקעת המיתית, שבה הוקף זמן כה רב שב והתגלה המהר"ל – פדגוג, הוגה דעות מדיני ותיאולוג שיטתי ועיקבי, שיצירתו מאפשרת לנו לבחון את קירבתה לזו של מיקל אנג'לו. (אהרן פריץ קליינברגר, "המחשבה הפדגוגית של המהר"ל מפראג", 1962, אנדרה נהר ,"באר הגולה, התיאולוגיה הדיאלקטית של המהר"ל מפראג", 1966, תיאודור דרייפוס, "האל דובר אל בני האדם, התיאולוגיה היהודית של ההתגלות לפי המהר"ל מפראג", 1969, בנימין גרוס, "המשיחיות היהודית, 'נצח ישראל' של המהר"ל מפראג, 1969).ההשראה הדתית, המובנת מאליה אצל מיקל אנג'לו, שעבד בשירותו של אפיפיור וטבעית עוד יותר אצל המהר"ל, שהיה רב, שרתה על שני אנשים אלה באורח ייחודי, ומשום כך קשה לשוב ולגלותה אצל בני דורם האחרים. היה בה מעין מיבנה פנימי דו-ערכי הנראה לנו, עם זאת, כמאפיין את מה שמנסה להיות ההומניזם של המאה הט"ז במובנו המהימן של מושג זה: פגישה קשה, פרדוכסלית, אבל מכוונת, בין התביעות המוחלטות של האמונה – חץ אנכי, המטיל את האדם, עבד ה', לעבר אדוניו, האל הבורא – ובין התביעות הלא פחות מוחלטות של אוטונומיית התבונה – מימד אופקי, המאפשר לאדם לפתח את הכוחות הגנוזים בו באורח חופשי ושלם.נוסיף, כי מה שבולט, בה בעת, אצל שני הגאונים הוא ההעזה, שאיפשרה למיקל אנג'לו ולמהר"ל להתייצב מול אותה סתירה ולהביע אותה – כל אחד בשפת יצירתו.

נתחיל במימד האופקי, ההומניזם, מושג שמיקל אנג'לו והמהר"ל העניקו לו משמעות מיוחדת. לדידם, ההומניזם אינו מזוהה עם הלמדנות והידענות. אמנם, המהר"ל היה למדן, ודבר מתגליות המדע לא נעלם מחקירתו (גילוי אמריקה, המהפכה האסטרונומית של קופרניקוס, מגבלות הדעת ומשבר התבונה), ובאותה מידה, בדומה לליאונרדו דה וינצ'י, התעניין מיקל אנג'לו בכל מה שתרמו המאות הט"ו והט"ז לתאוות הדעת של האדם ובמיוחד – מיבנה גוף האדם. אולם מבחינתם של שני הגאונים ההומניזם במהותו הוא פילוסופיה חדשה של האדם. לא הומניזם של ספריות, אלא של הקיומיות, לא ההומניזם של החוקר, אלא של יציר הבריאה השב ומגלה את עצמאותו אל מול האל.ההומניזם העניק לרנסנס את התנופה שאיפשרה לו להגשים את עלייתו של עידן חדש. הרנסנס של אמנות העת העתיקה ואידיאליה לא בא אחרי האופל המתמשך של ימי הביניים, אלא אחרי מחיצתם והשמדתם על-ידי הנצרות של ימי הביניים. כך התגלה האדם בקיומו הריאלי ובעוצמתו. דברים אלה פיסל מיקל אנג'לו בשיש וחקק באבן, ואותם כתב המהר"ל בספריו.הנה משה של מיקל אנג'לו. איזה הלם! מאחורי אחד העמודים בסנט פייטרו אין וינקולי, נמצאים אנו לפתע לפני אותו פסל אדיר, שנראה כי הוא החוקר אותנו במלוא עמקות המסתורין הטבועה בו. ואיזו תעלומה, למעשה, לכל מי שמנסה לנתח את ה"למה ומדוע" של דמות זו, היחידה שאותה הספיק לראות האפיפיור יוליוס השני מתוך הארבע שנועדו למקום מנוחתו האחרון. רומן רולאן, ג'ורג' בראנדס, זיגמונד פרויד, מארסל בריון ורבים אחרים ניסו לפענח את סוד משה של מיקל אנג'לו, מבלי שיגיעו למסקנה משותפת אחרת מלבד זו המתייחסת לעליונותו הנדירה של החומר על הרוח אצל נביא זה. והרי הוא היה, בהתאם לעדות התנ"ך, הרוחני ביותר מבין כל הנביאים ("ויהי משה בהר ארבעים יום וארבעים לילה" – שמות כ"ד,י"ח – ללא לחם וללא מים).והנה כאן, אין דבר מן הפרישות – לפנינו דמות של אתלט – ולא מן המסתורין: זהו אישור להיותו ריבון לעצמו. הזעם הרוטט אובד ופוחת בנחשוליו של זקנו, זקן האדירים. לוחות הברית, שנראה שיכלו להישבר במחי-רגע עדיין אחוזים בעוצמה, בגבולו של אותו רגע נוקב, בזרועותיו השריריות של אדם, שבו המאבק הפנימי של הנפש נשלט על-ידי גופניותו השופעת. ועוד צעיף. לשון סגי-נהור של הקרניים, המעורטלות עם זאת מכל כישוף שטני. העיניים רחוקות מלהתבונן אל מול שמיים כדי להפציר בהם, לחקור אותם או לגדפם, מטילות מבטן אל מול האדם, אל מול העם, אל מול הצופה. אין זה מראה מיסטי או מטאפיזי, אלא התבוננות רצינית של עולם ארצי. אין זה איש של ה', אלא של האנושות. זו התגלמותו של ההומניזם עצמו במובנו המדויק ביותר. ההומניזם המוגשם בדמות אדם.מרסל בריון – לאחר קביעתו שהאמן שיעבד תמיד את החומר לרוח, ועם זאת, מעולם לא הפריד אותו ממנה, "הואיל ובאמצעות החומר הרוח פועלת ומביעה את עצמה" – העריך שתפיסה זו אינה תואמת את הרוח האמיתית של הנצרות, "והנביאים היהודים היו רואים בה חילול השם". אך זו בדיוק נמרץ תפיסתו של המהר"ל מפראג, תלמידם הנאמן של נביאי ישראל. הוא מפתח אותה באחד מעמודי פירושיו לפרקי אבות (בספרו "דרך חיים"). שיקומו הרוגע והמפואר של הכבוד הפיזי של האדם בוצע על-ידי האמן הנוצרי של הרנסנס בדמות משה ועל-ידי התיאולוג היהודי של הרנסנס בדמותו של אברהם.

"הכל נמשך אחר הגוף" פותח המהר"ל בהצהרה במקום הקדמה לניתוח התלת-ממדי המגיע מאדם ועד נוח ואחר כך מנוח עד אברהם. בנוסח ניאו- אפלטוני המופיע כאן בעיקר על-פי פילון האלכסנדרוני, רואה המהר"ל את האדם הראשון כיצור הרוחני ביותר: צלם אלהים, הרוח בטהרתה. את נוח הוא רואה כיצור המעוצב והמפורש,שבו גוברת עדיין הרוח על הגוף והצורה גוברת על החומר, ואת אברהם הוא רואה לבסוף כיצור הגופני, שיש בו ממלאות החומר ואשר עצם שמו מעיד – בחישוב גימטריאות – על רמ"ח האיברים המרכיבים את גוף האדם. בניגוד לכל הנחה מוקדמת, הרי זו רוחניותו הטהורה של אדם הראשון ומותר רוחניותו של נוח, שהינן סיבה לשקיעתם ולשקיעת צאצאיהם.אדם הראשון מוביל אותנו אל המבול, ואילו נוח – למגדל בבל ולתוצאותיו. רק אברהם עצמו – בתמורה היסטורית ראשונה – בא להמחיש את הייעוד האנושי, וייעוד זה נובע באורח פרדוכסלי משלימות הגוף ("שלימות גופו"), השלימות היחידה שיכולה להיות בית הקיבול של הצורה ושל הצלם האלוהי, היחידה המאפשרת לזרוק אל הרוח את האתגר, המתיר לה – תוך כדי התעלות על החומר – לשלוט בו ולפתחו. המהר"ל הרחיק לכת בפיתוח הנושא בראותו בתופעת המילה אצל אברהם את המילה הגופנית, ולא את המילה הרוחנית – "מילה בגופו" – והיא מקור שלימותו. ניתן להמשיך בנקל הנחה זו ולהציב השוואה משלימה בין המהר"ל ובין מיקל אנג'לו, בהתאם להשקפותיו של פרויד. למעשה,מופתעים לעיתים קרובות מן הנאיביות, שבה עיצב מיקל אנג'לו את האדם בעירומו.

פסל דוד שלו הוא דוגמה טובה לכך. איבר המין אינו מכוסה בעלה צנוע של תאנה.האמן מציג לראווה את איברי הגוף, כשם שהמוהל חייב – לשם השלמת הטקס המסורתי – להציג לראווה את האיבר הזיכרי של האדם. בל נשכח, שאברהם לא היה בן ח' ימים ביום שבו נימול, אלא בן תשעים ותשע שנים. אף הוא היה חייב – בהיותו בשיא בשלותו האנושית – לחשוף את האיבר החסוי ביותר בגופו כדי להשיג אותה שלימות פיזית, שבלעדיה יישותו הרוחנית תהיה פגומה. ניתן לדמיין את ברית המילה של אברהם, כשהיא מפוסלת בשיש על-ידי מיקל אנג'לו, וזו תהיה דומה במהותה לשורות שאותן הקדיש המהר"ל בכתביו למעמד זה. בלי להרחיק לכת עד כדי כך נאמר, כי לתיאולוג היהודי וכן לאמן הנוצרי, מוסרו הדתי של האדם, שהתגלם באברהם לגבי הראשון ובמשה לגבי השני, איננו זה של יצור נעלה ועליון, אלא של אביר המכניע את סוסו ומרסן אותו תוך אדנות או זה של עץ זקוף, ששורשיו יציבים בקרקע, והוא מושך את לשד חיותו, את יישותו ואת חייו מתחתיו, מספק את עצם קיומו ומפריש די כוחות לפרוש את עלוותו ועפאיו, לייצב את גזעו,לחבוק את האדמה בהיקפה הפלאי של פריחת עליו, להרקיע שחקים בזינוק הנהדר של כותרת פרחיו.אצל המהר"ל, כמו אצל מיקל אנג'לו, משורטטת ונרשמת הגדרה חדשה של האדם. אצל שניהם מחליפה אותה הגדרה אנושית את כוחניותה של הרוח, והיא נובעת מאדניו היציבים של החומר, כוח של חיזוק אושיותיו ותימוכן. רק מרכבה אחת יש לה לרוח והיא – ייעודו הפיזי של האדם.נתחום עתה את ההומניזם של מיקל אנג'לו ושל המהר"ל בממדיו האנכיים, במארג הקשרים ששני מאמינים אלה הציבו ביחס לאדם, שאינו עוד בעל יכולת אוטונומית והוא משולח אל מצבו האנושי-הנברא כשהוא תלוי ברצון-על עליון, רצון יוצרו.

עליונות זו, נשגבות זו של ה' ביחס לאדם, היכן יכולות הן למצוא ביטוי מאפיין יותר מאשר במעשה הבריאה עצמו, התגלות היצור האנושי, הנזרק מן האין על-ידי היוצר-הבורא ונאלץ מעתה ואילך לשאת בקירבו לנצח את אותותיו של שעבוד מקורי זה, שאף פרומיתיאוס עצמו לא יכול היה להשתחרר ממנו. אותו מעמד קדום של פנים אל פנים, שיש בו משום הגדרה טיפולוגית – של הנברא מול בוראו – הגיע לכלל הבעה אצל מיקל אנג'לו בקאפלה הסיסטינית בסצנה אחת, ידועה ומוכרת כיצירתו "משה", אך בה בעת גם מזעזעת ופרדוכסלית כמותה. אם במעשה הבריאה האל נמרץ בעוצמת שליטתו (ועוצמה נוצרת – כמו אצל משה – מן החומר ומן הרוח, מעוצמת הבשר ומקרינה רוחנית), הרי מול האל, האדם אינו בחזקת אטום, עובר או עבד, אלא שותף עמית. רומן רולאן כותב, כי האדם שווה לאל: הוא מתעורר מתרדמת העפר ומתבונן בדומייה, פנים אל פנים באל שהעירו – מוכן ומזומן להתמודד עימו.אך מפתיע במיוחד פרט בולט, שרומן רולאן התעלם ממנו בניתוחו, ואילו מבקרים ומפרשים אחרים גילוהו והצביעו עליו: יקיצת האדם נעשית באמצעות ידיו של היוצר הפרושות אל עבר הנברא, אבל ידיים אלה אינן נוגעות בו. בין ידו של האל לידו של האדם ישנו מירווח זעיר, שאין לשנותו, חלל ריק.האם יש לראות במירווח זה – בדומה למרסל בריון – את סמל החיים?"כאשר צייר מיקל אנג'לו את בריאת האדם, מתעורר אדם לחיים מבלי שייגע בו האל. הוא מושיט את ידו אל האל, המושיט אף הוא את ידו, והניצוץ הבלתי נראה, שאינו קיים,שניתז בין שתי האצבעות המתוחות זו לעומת זו כמו בין שני קטבים חשמליים, הוא החיים". (מרסל בריון, "גאונות וגורל – מיקל אנג'לו" ,ע' 210 , פריס, 1939).

כאשר

נראה לי, עם זאת, כי אמיל זולא הוא אשר חדר למסתרי סודו של מיקל אנג'לו, כאשר פיענח אותו – באחד הקטעים היפים שבכתביו – לא במשמעותו הביולוגית, אלא בכוחניותו התיאולוגית:"אולם, איזו התעלות של הגוף האנושי, של עוצמתו, של יופיו ושל חינו. הה! אלוה זה, זקן מלכותי איום ואבהי נישא בסערת יצירתו, זרועותיו פרושות, יוצרות עולם! ואדם נעלה זה, מתואר בקו אצילי, ידו פרושה-מתוחה, והאל מפיח בה רוח חיים באצבעו, ללא מגע, תנועה הראויה להערצה, מירווח קדוש בין אצבע זו של היוצר וזו של היצור הנברא, מירווח זעיר, שבו נובע האינסופי מן המסתורי והבלתי נראה". (אמיל זולא, רומא,ע' 226, 1900).אם נראה לי, שצודק אמיל זולא בהציבו את משמעותו של מירווח ריק זה במימד הדתי של הקדושה, הרי זה משום ששוב היה זה בן דורו של מיקל אנג'לו – המהר"ל – אשר הגדיר את יחסי הנברא והבורא, האדם והאל, במונחים, שיש בהם כדי להבהיר, ולו רק בצמצום,כמו אלה של אמיל זולא, את האגדה על הפרסקו של מיקל אנג'לו.דומה,כי ניתן לקשר לשורות אלה של אמיל זולא את דברי הפרשנות של מדרש נבחר אחד, שהשפיע על המהר"ל. דברי המדרש מראים כיצד הוגשם מעשה ההתגלות: "ר' ברכיה הכהן בשם ר' שמואל אמר: הלוחות היה אורכן ו' טפחים ורוחבן ו', והיה משה אוחז בטפחיים והשכינה בטפחיים וטפחיים באמצע, ומשם נטל משה קרני ההוד" (מדרש שמות רבה, פרשה מ"ז, י"א, תלמוד ירושלמי, מסכת תענית ע' ס"ח, ג').הרבה דברי פרשנות נכתבו עוד לפני המהר"ל. כותביהם הטעימו עד כמה דימויו של המדרש היה מוצלח, כיוון שהוא הצביע בוודאות על הקירבה הרבה שבין האל לאדם – יסוד הברית: "והיה משה אוחז בטפחיים והשכינה בטפחיים". התגלות החוק האלוהי למשה אינה אלא מעין חזרה על בריאת האדם על-ידי הבורא, במשמעות של צעידה בצוותא,של מאבק (רומן רולאן: מאבקו של יעקב במלאך), מאבק שהוא עצם משמעותם של חיים (מרסל בריון) הנתפסים ברובד המטאפיזי של הנצח.אולם המהר"ל הוא הפרשן היחיד המעלה כיוון חדש בהסברו למילים "וטפחיים באמצע". הרי זה באותו "מירווח קדוש...מירווח זעיר, שבו נובע האינסופי מן המסתורי והבלתי נראה" (אמיל זולא), שבו הוא רואה את הרעיון הנעלה של המדרש, שהרי אילו היו יד האל ויד האדם גובלות זו בזו, שום דבר לא היה מביא אותן אי-פעם לכלל מגע. הן היו נשארות בנפרד לעד, מדגישות ומטעימות את בדידותן הבלתי נמנעת של שתי הוויות הנוגדות זו את זו, שהינן בבחינת תרתי דסתרי. אם האל הווה – הוא בהכרח הכול, והאדם אינו אלא מאומה. לעומת זאת, אם האדם הווה וקיים, הוא יכול לתבוע בצדק את היותו הכול, ואז אין עוד הצדקה לקיום האל. הפרדה בין האל לבין האדם היא, אפוא, הכרחית – חלל ביניים – no man`s land וכןno god`s land בעת ובעונה אחת, חלל השומר על מרחק הדדי בין שני הצדדים הבלתי שווים והמנוגדים זה לזה. אולם החיים, המאבקים ושיתוף הפעולה בין יד האל ויד האדם מתכוננים ומתקיימים דווקא מעבר למרחק זה עצמו, מעבר לחלל זה, אותו מירווח קטן וקדוש. (מהר"ל, "תפארת ישראל", ס"א, ס"ב, ו', "נצח ישראל", ו' וכן א. נהר, "באר הגולה", ע' 62 – 63 ,190 – 191 .העובדה, שהאל והאדם מושיטים את ידם זה לזה מעל לתהום המפרידה ביניהם – היא היא הרז, שאותו גילו המהר"ל ומיקל אנג'לו לאדם בן המאה הט"ז: האחד בשימו דגש ביראת כבוד ביחס לפרט, הנראה לכאורה שיגרתי בטקסט תלמודי עתיק ובהפכו הדגשה זו לשלטת ולקובעת בכל שיטתו התיאולוגית, והשני,בהותירו, ממרומי פיגומי מלאכתו על תקרת הקאפלה הסיס טינית מירווח זעיר בין שתי אצבעות, הנפרשות זו לעומת זו, בעצם ראשיתה של דרמה קוסמית, אשר המירווח ההוא יעניק לה את משמעותו הגואלת והסופית.--אנדרה נהר (1914 - 1988), אחד המעצבים המרכזיים של דמותה הרוחנית של יהדות צרפת לאחר מלחמת העולם השנייה. כיהן כראש המכון ללימודי יהדות באוניברסיטת שטרסבורג. עלה ארצה ב- 1974 . חיבר ספרים חשובים בנושאי תנ"ך, קורות עם ישראל והתמחה במהר"ל מפראג.מצרפתית:ד"ר אביב עקרוני

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת

.