עדי נס: על עבודתו האמנותית


התמונה של משה גנן
65 צפיות

ניתוח היצירה

עדי נס, ללא כותרת (רות ונעמי מלקטות), 2006, צילום[1]

נושא התמונה: "רות ונעמי", האוספות שאריות מזון מהרצפה בתום יום שוק. סביב דמויות הקבצנים התנ"כיות בנה האמן קומפוזיציות ומשחקי אור[2] בהתאם למסורת גדולי הציירים הקלאסיים דוגמת רובנס, רמברנדט וקרואג'יו." )טלי כהן גרבוז, ynet, 22.03.07)הדגש בסיפור במקרא, ספר רות הוא על הדמויות המשתתפות בו. ראשית הסיפור עומד בסימן האבידה. נעמי נשארת גלמודה: "ותישאר האישה משני ילדיה ומאישה" (רות 1.5). זו נקודת השפל שבסיפור, מכאן עלייה. הסיפור מתרכז בקשרים הנרקמים בין הדמויות, כאשר לא בשלילתם. אבל רק ערפה מתרחקת. ("ותשק ערפה לחמותה ורות דבקה בה" - הנשיקה היא של פרידה[3] (רות 1.14). מודגש אופיין וגורלן ההפוך של שתי הכלות. (המדרש איננו סולח לעורפה והופך אותה לאם אמו של גלית). ערפה היא דמות הראי של רות. נעמי ורות שבות לשדות בית לחם. רות מחליטה לשבור לחם על ידי ליקוט שבלים, ככתוב: (רות 2.2) :"וַתֹּאמֶר רוּת הַמּוֹאֲבִיָּה אֶל נָעֳמִי: אֵלְכָה נָּא הַשָּׂדֶה וַאֲלַקֳטָה בַשִּׁבֳּלִים...וַתֹּאמֶר לָהּ לְכִי בִתִּי"). רות ליקטה בעומרים אחר הקוצרים. אמנם לא לבדה: לפי דברי בועז אליה אנו שומעים כי בשדה איתה וגם נערים (שתפקידם, בין היתר, לשאוב מים. זו מלאכה קשה, כפי שלמדנו במקרא במקרהו שלאליעזר מדרמשק, יעקב ומשה שהנערות המתינו עד בואם כדי שיגוללו את האבן הכבדה מעל פי הבאר). ע"פ מבקר האמנות bill horrigan[4] הצילום רומז לציור של הצייר הצרפתי jean- françois millet, המתאר מְאַלְּמוֹת בשדה.אך כן מעיד גם נס עצמו (כמובא במאמרה של dana gillerman, "home sweet home", haaretz 26.1.2007: "the photograph of ruth and noemi is based on a connection between the scene from the biblical story and …millet's 'the gleaners'".מילה (1814-1875) היה איש האסכולה לציור של ברביזון. הוא אהב לצייר סצינות של עבודות שדה ואיכרים. הוא היה שייך לאסכולה של הנטורליזם והריאליזם בציור.

ברקע

בתמונה נראות שלש דמויות, מן הסתם שלש נשים, עסוקות בעבודות השדה. הן מתייחדות בלבושן ובכובעיהן ושמלותיהן בעלי צבעים שונים. נראה כי הן מלקטות מהאדמה שבלים שהתפזרו מידי הקוצרים אחר הקציר, ובכך מלאכתן דומה למלאכת רות בשדה בועז.

ברקע

ברקע התמונה: ערימות קש, עגלה עמוסה רתומה לסוסים ובתי הכפר. לנושא המבחן, לצילום,זיקה לתמונתו של מילה שגם היא נושאה עבודת נשים בשדה.

גם בצילום, הרקע המסודר במאוזן, משקף את עמידתן בשורה זו ליד זו של הנשים: (לא למשל זו במרחק מזו או זו מאחורי זו). ואמנם אין להבחין בבתים, עצים, עגלה וכל כיו"ב כבתמונה אליה הצילום מבקש להתייחס, אלא בתפזורת זבל: בתמונה המקורית של מילה שלש דמויות, בצילום רק שתים.בתמונה הדמויות פונות שמאלה, בצילום הדמות השמאלית לפחות פונה ימינה.בתמונתו של מילה הנשים מלקטות שבולים. בידיהן מלילות. הן אוספות את השיבולים לתוך שק הקשור למתנן . בצילום הנשים מלקטות תפוחי אדמה או פירות עגולים כלשהם, בלתי מזוהים[5], הנראים כאילו התפזרו במקרה והן מלקטות אותם אל תוך קרטון פירות מעוך וממורטט (של תנובה?). על פי פירוש רש"י של טלי כהן גרבוז (בynet, - בביבליוגרפיה בסוף עבודה זו) תמונת שתי אצילות המראה רות ונעמי מלקטות פירות רקובים מעל רצפת השוק. ניתן היה ( אך ראה בהמשך) לטעון כי הדמות הימנית היא נעמי - וזאת על פי המטפחת בה כרוך ראשה, היכול להעיד על גילה. הנערה משמאל נראית, לכאורה, צעירה יותר. בצילום (רו"נ2, בהערה מס' 1) רות מימין ונעמה משמאל – המעיד על תכנון התמונה בואריאציות.לצילום שם, שהצלם נתן לו: הוא קורא לצילום הדמויות שהעמיד על רקע דליל ובלתי מוגדר בשם "ללא כותרת (רות ונעמי מלקטות)". כך דרכו של הצלם לכנות את יצירותיו בכינוי - "ללא כותרת", ובסוגריים מעין אינדיקציה והסבר, שהצילום נראה זקוק לו, כי אחרת המתבונן בתמונה לא יזהה בו את הגיבורים המקראיים[6]. אמנם גם "דוד" של מיכאלאנג'לו באופיצי יכול היה להיות כל גבר צעיר ללא שם, (אין די לזיהויו במקלע שעל כתפו שאין כלל לזהותו כמקלע): אך רוב הציורים והתמונות המספרות את תכנן ומזהות את גיבוריהן. (כך למשל אי אפשר, נדמה, לטעות בנושא התמונות של משה עם לוחות הברית, או שושנה רוחצת, תמונות שקשה לטעות בנושאן, וכיו”ב. כך, למשל, גם דוד עם הראש של גלית או יהודית והולופרנס, שתי יצירות מידי קאראווג'ו caravaggio , שאהב את נושא הראשים הכרותים.גם ציורים אחרים באמנות נושאים שם, אם שם שהאמן נתן להם, או אחרים, אך ע”פ רוב היצירה מזוהית גם בלוא הכי.במקרא - נעמי כבר אישה מבוגרת. היא מעידה על עצמה: 2.12: " שֹׁבְנָה בְנֹתַי לֵכְןָ כִּי זָקַנְתִּי מִהְיוֹת לְאִישׁ". ואף אמנם, אין היא יוצאת לעבודה והיא רק מחכה לשובה של רות לבית (כמתואר על ידי הנערים של בועז האומרים על רות: " ... וְעַד עַתָּה זֶה שִׁבְתָּהּ הַבַּיִת מְעָט". (רות 2.7). בשום מעמד במקרא אין נאמר כי נעמי מלקטת, לבדה או עם רות, או עובדת כל עבודה שהיא בשדה או בבית .ייתכן כי הצלם ניסה להעמיד תמונה מקראית לצילום, אך לא הכיר את המקרא ולא העמיד תמונה מקראית כלל. צרכיו האישיים להתראה חברתית גברו עליו.למה הדבר דומה? דומה הדבר לאמונה הנפוצה לפיה חוה נתנה לאדם בגן העדן תפוח.כפי שאין במקרא שום מעמד בו נעמי עובדת עם רות בשדה, כך אין בסיפור על גן העדן במקרא שום תפוח. כך גם האמונה - או הטעות האופטית - לפיה רות ונעמי ליקטו יחד שיבולים בשדה – תמונה הזויה שאין לה בסיס בכתובים, ואף על פי כן נראה כי עבור רבים הוא מסמל את הקשר בין השתים. מכאן שיש לדון בצילום בניתוק מההקשר אליו תת-הכותרת רומזת.אלה סתם שתי נשים (לא שלש) העובדות בחוץ, במגרש לא מוגדר וריק, ונראות מלקטות לארוחתן פירות שאולי הובלו על עגלה לגל הזבל ונפלו מאחור והתפזרו. הנשים עניות - כמו רות ונעמי. הן מלקטות מאשר נמצא להן ברשות הרבים - מפירות שבעליהם כבר נתייאשו מהם, כמו שרות עשויה ללקט מִלֶּקֶט שיכחה ופאה. (כך רש"י על רות פרק ב פסוק ז: "ותאמר - בְּלִבָּהּ. אלקטה נא - לקט השבלים. ואספתי בעמרים - שכחה של עמרים. על פסוק 2.16 הוא אומר: "וגם שֹׁל תָּשֹׁלּוּ - שָׁכֹחַ תשכחו: עשו עצמכם כאילו אתם שוכחים[7]. האמן שיצירתו נידונית במבחן זה הוא עדי נס[8]. נס שייך לשורת האמנים שיצירתם מבקשת להיות הערה בשולי יצירות קודמות. ואמנם, לדעת מבקרים אין יצירה שאיננה מתייחסת ליצירות קודמות (רולאן-ברט). כאלה באמנות רבות - במוסיקה ובציור ובספרות קיימות דוגמאות אין ספור, אם מתוך חקיינות, אם כפלגיאט, אם כפרפאפרזה, (לדוגמא: עיבוד לשישה פרלודים ופוגות מאת באך, מוצארט, קכל a 404, עיבוד נושא על פי טעם התקופה מחדש, פרודיה[9], ישוע של מארק שגאל, לחילופין של פאול גוגן; הנושא מוצג לפי טעם ולפי מושגי הדור, עיבוד באמצעים הטכניים המודרניים ועוד הרבה. גם היצירות שנוצרו על פי הנושאים היהודיים - הלקוחים מחיי היהדות או מהמקרא, מהמדרש, מהכתבים החיצוניים וכו' - רבות. אמנים לומדים את מבנה יצירות קודמיהם, או נאמנים לסגנון ולמבנה התמונה וגו' הנהוג בזמנם, ואין בכך חידוש. ואמנם, האמן המאוחר לא אחת מבקש להביע את מרירת רוחו בפרודיה על היצירה הקודמת[10], על ידי הקומנטציה שלו על היצירה הקיימת מכבר. כך רבים מתצלומיו של הצלם עדי נס עוסקים בסתירת מיתוסים. מעבודותיו עולה שהמיתוס וייצוגו יכולים להתקיים בימינו רק כשהם סותרים את עצמם. נס מְאַבֵּן דימויים היסטוריים, אך גם יוצק בהם משמעויות חדשות על-ידי הסטתם ממשמעותם המקורית. (דוד שפרבר, "עקדת הבנים והנפתם", ("קולך", פורום נשים). גם הפארפרזה, כאמור, והפרודיה, כאמור, נפוצות באמנות. די אם נזכור כי היצירה "דון קיחוטה" של סרבנטס נכתב כפרודיה לרומן האבירים, במחזות שקספיר ("חלום ליל קיץ", למשל - אנו רואים פרודיות למחזות התוגה הנפוצות בתקופת חייו של שקספיר באנגליה: "טריסטאם שנדי" של sterne הוא פרודיה על ז'אנר הרומן: ועוד. כך גם בעולם הציור והפיסול ( האם פסל best במצרים, a fat bearded dwarf, ugly to the point of being comical. he is often shown sticking out his tongue and holding a rattle או פסלו של pietro barbino בפירנצה, או "בלזאק" בעירומו, פסל של רודן הן יצירת פרודיות, אירוניות וכיו"ב כלפי נושאן[11]? ואמנם - אם נחזור לצילום עצמו - אם הצילום הנידון מבקש לשחזר קטע מיתוס מחיי רות ונעמי על פי המקרא - אכן יש בו פרשנות שניתן לומר עליה כי היא עולה מהטקסט המקראי. הצילום מהווה פרודיה אירונית על הטקסט. הצילום מביט בעיני הטקסט ואומר עליו את האמת. המדובר בשתי קבצניות המבקשות להתפרנס משאריות, לחיות על חשבון כלל, כאותן מאספות של נס החיות מן הזבל. אמנם, האמן נס מרחם עליהן והוא מתארן באופן בוטה למדי. אין אלה אלא שתי נשים קבצניות - וכך הן גם נראות בצילום, ללא בושה, ללא חן והדר. רק רגלי זו שאנו חושבים אותה לצעירה - היא כל נכסיה. בעוד רגלי המבוגרת נתונות במעין מכנסים, כלבוש התימניות למשל, הרי שרגלי הצעירה, שאיננה לבושה לבוש תנ"כי כלשהו, אלא לבוש של ימינו, חשופות, מושכות בנעוריהן, אולי כהכנה לפגישתה עם בועז. (על רקע לבושה המאל ואפור של נעמי ועל רקע אפרורית אדמת השוק משטח העירום בגופה בולט ורב יחסית). מכל מקום, יש בצילום מעין סתירה למיתוס של נעמי ורות, שדמותן מוערצת במסורת ישראל. (רות היא אם אמהותיה של דוד המלך). הסצינה שבצילום היא מתוכננת. הצלם מצא דמויות מתאימות לתכניתו לצלם תמונה הזויה מהמקראות, והעמידן על רקע של מגרש ריק ובלתי מוגדר כדי שתאסופנה שאריות, על רקע שהוא מצא מתאים כדי לרוקן את המיתוס מתכולתו הזהובה, הטבעית, מלאת החיים. יש, לדעתי, הבדל תהומי בין תמונה מוזמנת, מתוכננת, מאורגנת מראש על ידי הצלם לבין תמונה כגון זו שמצולמת על ידי אלכס ליבק ומופיע מעת לעת בעיתונות. תמונותיו של ליבק עושות רושם של ספונטאניות, הן מלאות הומור וחיות. הן פרי עין בוחנת היכולה להבחין בנתון במציאות, בַּמְּיֻחָד, במקרי אך משמעותי. תמונות נס הן חסרות חיות, חסרות הומור, ומעוררות רושם של סתמיות. הוא העמיד נשים בפוזה, גברים בתנוחה, עירום גברי דוחה במילייה מודרני ( =נוח), חיילים שהוא ביים אותם סביב שולחן בסדר מסוים שתוכנן על ידי ליאונרדו. ומה בכך? האם אמנם אמנות היא חיקוי, כדברי אריסטו, או חיקוי של חיקוי, חיקוי של חיקוי משפיל, כאשר האמן איננו צריך להשקיע הרבה ביצירתו, והוא לעולם איננו מתרומם מעל לריאליה, לגופני, לחומרי, לפרטיקולארי, בלי לגעת באוניברסאלי בכלל.ואמנם אין בכוונת נס להתבדח על חשבון גיבורותיו: כוונתו להביע דרכן מחאה חברתית.

המבנה

המבנה היסודי של הצילום הוא המרובע, הטרפז והמשולש:להשוואה (מקרית: מובאה מתרגיל בשיעור אחר): (דירר, אפוקליפסה).חיתוך העץ של אלברט דירר מתייחס לחזון יוחנן בברית החדשה, פרק 12.

(דירר,

התמונה מתארת את המסופר בפרק, ולא כאן המקום לפרשה. לצרכינו יספיק אם נתבונן בתמונה ונראה את מארג הצורות המהוות לה שלד:– מרובעים, מעגלים, מעוקלים, זרים, חלק עליון, חלק תחתון, מרכז ושטח מחולק (בין האישה משמאל לבין הדרקון בעל שבעת הראשים מימין, ועוד הרבה). כפי שסומנו באיור.לפי פרסומים, ההתייחסות של היצירה לכאן ועכשיו, למצב הארץ-ישראלי: "עדשה לא אדישה: במוזיאון ישראל צלמים ישראלים מגיבים על המתרחש בארץ: תערוכה קבוצתית של אמנים ישראלים היוצרים בצילום ובווידיאו, וביצירתם מגיבים ומביעים דעה על המתרחש בארץ בעת האחרונה בזירה הפוליטית, הביטחונית והחברתית. האמנים המציגים ... עדי נס..." (מתוך פרסומת על תערוכה).יצירה המתייחסת לכאן ועכשיו[12] שייכת לכאן ועכשיו. תחולתה מצומצמת. עם חלוף הכאן והעכשוו היצירה מאבדת את נקודות התייחסויותיה והיא נעלמת מהתודעה. היא איננה. היא לזמנה ולמקומה ותו לא. באבוד קשריה עם ההווה המשתנה היא הופכת למוצג היסטורי, מוזיאלי.על אחת מיצירותיו של נס נאמר; “במבט ראשון נראה התצלום כתיעוד של מצוקה ישראלית כהווייתה. אבל האם הוא אמיתי, או שמא הוא עוצב והועמד ביד-אמן? אצל עדי נס הגבול בין הטריטוריות הללו מיטשטש.” הוא מצלם "קירות מתקלפים, רחובות דלילים": "התצלומים שלו בדויים אך מבוססים על סיפור אמיתי".הז'אנר של צילום מבוים המחקה רגע במציאות, נכנס לשפת הצילום בשנות השמונים והתבלט בעיקר בצילום של האמן הקנדי ג'ף ווהל. ווהל מביים סצנות בעלות משמעות סימבולית וקושר אותן לתולדות אמנות המערב. יש קבוצה שלמה של צלמים אחרים העוסקים בהתקה של היומיומי אל המרחב הסימבולי.[13] הם מביימים התרחשות, אירוע, הבימוי מאיר את הכל כמו במת תיאטרון והופך את הרגעי והסתמי לכאורה, לבעל משמעות עמוקה.אלה אם כן יצירות שיש להן מה לומר על עוני וההזנחה הפושים בחברה הישראלית כלפי שכבות האוכלוסייה העניות. מכנסי נעמי מצביעים לעבר עדות המזרח, שנס מבניה, מבני עיירות המוכות רגשות הקיפוח. את אלה אולי בא נס הביע, אל עבר אלה להצביע. כך הוא עצמו מעיד בראיון:

obviously each creation is influenced by the artist's biography. i think that as one who grew up being different, gay, from a peripheral development town and a lower-class sephardic family in a masculine society, that i adopted a perspective which i am unable to shake even today: the perspective of the outsider. i'm an outsider looking into the center; somewhat admiring, somewhat critical. it's not coincidental that all the heroes of my pictures come from the fringe: street people, prisoners, tenement youth: ("an interview with adi nes", "big red and shiny" by james dugan, 28.4.2008).

יש לציין כי תכנים סמליים ניתן ליחס לא רק להעמדות מלאכותיות, מבוימות של המציאות, אלא גם לכל תמונה שהיא, שהיא מסמלת מעמד, דור, מקצוע, משפחה, תקופה או כל הכללה שהיא. לא נוכל להיפרד מעבודה זו מבלי להקדיש מלים מספר לעצם אמנות הצילום – לצילום האמנותי המודרני.אמנם לא כאן מקום לערוך סקר ההיסטורי של הצילום. נסתפק באשר נכתב על אמנות הצילום המודרני, על ה-new objectivity כזרם אמנותי בצילום – וזאת על פי ספרם של helmut & alison gernsheim: a concise history of photography, p. 204 ff.

זרם האמנות בצילום שעל פי דרכיו והישגיו מצלם נס אינו חדש.

“of..lasting importance in the evolution of modern photography …was …the new objectivity movement pioneered by albert renger-patzsch. neue sachlichkeit was a term coined in 1924 by gustav harlaub..to denote the style of several german neo-realist painters. later it was also applied to the new realism which found expression in photography and cinema.fascinated by the beauty of everyday things, renger—patzsch from 1922 onward made close-ups of natural and man-made objects, isolating the subject from its surroundings and recording it with the utmost realism and textural detail. renger—patzsch’s book die welt ist schön (1928) is an eloquent proof of his contention that the esthetic value lies just in these specifically photographic qualities.fascinated by the beauty of everyday things, renger—patzsch from 1922 onward made close-ups of natural and man-made objects, isolating the subject from its surroundings and recording it with the utmost realism and textural detail. renger—patzsch’s book die welt ist schön (1928) is an eloquent proof of his contention that the esthetic value lies just in these specifically photographic qualities….neue sachlichkeit was a reaction against sentimentality, romanticism, picturesqueness, flattery in portraiture, and falsification of any kind”….the exponents of new objectivity were interested above all in everyday things (ומה יותר יומיומי מהפירות הרקובים הנשארים מפוזרים על הרצפה אחר יום השוק) their portraits were naturally of the everyday people, not celebrities.

המיוחד בעבודותיו של נס הוא כי הוא מעמיד אנשים פשוטים בתפקידי celebrities. בקונטקסט יומיומי ועלוב.אמנות הצילום הריאליסטי-אובייקטיבי התפתח והגיע לממדים כל-כוללים דווקא בגרמניה של שנות ה-20 של המאה הקודמת. אמנים-צלמים הציגו בצילומיהם איכרים בלבושם העממי (הנושא של רות ונעמי בלבושם ה"עממי", דהיינו לבוש-קרעים של אנשים פשוטים). הם הציגו מעמדות חברתיים לאשורם, כמות שהם, ללא כחל וסרק ובלא חנופה להם: הם צילמו קבצנים, פועלים קשי יום, חסרי בית ואחרים , באופן אובייקטיבי. התפוצצות האוכלוסיה בתחום הצילום הוא דבר ידוע ונפוץ. לפי e. h.gombrich (in the story of art, p. 488):

“there are many millions of camera-owners in every western country and the number of colour photographs produced must run into millions. there are bound to be many lucky shots among these which may be as beautiful and evocative many average landscape-paintings .

אמנם לצייר תמונה עדין דורשת כישרון יותר מאשר לבצע לחיצה על כפתור המצלמה. נסכם: זו אמנות הזועקת ומאירה את המציאות המיידית על עליבותה, קבצנותה, ריחוקה מכל האסטטי, אמנות המשתלבת בזרמים "אסטיתיים" מודרניים. וכך כותב bill horrigan:

all of the biblical stories portraits were shot in marginal sections of tel aviv where nes had been unable to avoid witnessing rifts in the social fabric based on income disparity, where the promises broken by the promised land had become undeniable. as he's said, "in the new series, i deal with people whose identity is being erased by society, by economic and social forms of integration taking place both in israel and all over the world (bill horrigan).

הערה: אין בתשובה זו למבחן התייחסות לנטיותיו המיניות של האמן לא כשהן לעצמן ולא כפי שהן עשויות להתבטא ביצירותיו.נספח א': הערות לביבליוגרפיה שלהלן ותמציות מאמריםחלק זה של העבודה פונה אל מאמרים - בלא מספר - שנכתבו על עדי נס ויצירתו. אין הם מאמרים "אקדמיים" - ע"נ (=עדי נס) טרם זכה מונוגרפיה כאמנים רבים אחרים. המאמרים עליו מפוזרים בקטלוגים של תערוכות ועיתונות מקרית וכותביהם בד"כ אינם ידועי שם.מספרם רב מאד - מודד להצלחתו יוצאת הדופן של האמן - ואין למנותם. נוכל להתייחס במסגרת עבודה זו אך למעטים מהם.חלק מהמאמרים מתייחד עם קורות האמן - עם נטיותיו המיניות[14], מוצאו מהעדות, מעיירת פיתוח המשקפות חיי מעמדות סוציו- אקונומיים נמוכים, לימודי האומנות בהם לקח חלק. המאמרים משקפים את אמונת המבקר בהתייחסות יצירות ע"נ ליצירות אמנים דגולים, רמברנדט, קראוג'יו, מילה, ג'ריקו (עוזי צור, "תרבות וספרות", הארץ, 3.3.2000)[15] . לפי יואל שליט ("portrait of the artist as a political philosopher", tikkun, july/august 2006 ) "nes has become regarded as the face of modern israeli photography. politically charged, theoretically informed, contending with the intersection of gender, class, religion and nationality, nes' work resonates with…intuitive understanding of the…complexities of israeli culture".ניתן לומר אפוא כי ע"נ מעלה בצילומיו את המציאות הישראלית, את גילויי החיים בהם הוא עוסק ושהשראתם העיקרית באה מעיירת הפיתוח לרמת אמנות. המאמרים מתייחדים עם הביקורת החברתית המומחשת בסחי שהתמונות מתארות - נוח ערום בשכרותו, הגר קבצנית וכו': התמונות הופכות לחילוני ויומיומי את הקדוש (ליאונרדו). הזמן אליו מתייחסים נושאי צילומיו הוא מימי המקרא ועד ימינו. באמצעות סיפורי התנ"ך הוא עוסק במצב החברתי בישראל, המתאפיין בקריסה חברתית-כלכלית ובמציאות של בתי תמחוי לעניים ההולכים ומתרבים (אורה קראוס, אוצרת התערוכה "התנ"ך עכשיו" - על נחום גוטמן, עדי נס וגו' " בגלריה העירונית ברחובות, textura.)דליה קרפל במאמריה מציגה את שיטות העבודה של האמן.המאמרים עוסקים כמובן גם ביתר הנושאים וההשתמעויות של היצירות - בפניהן הארוטיות, החברתיות, האישיות, המגדריות. הם מתעסקים בצדדים הטכניים של עבודת האמן, בהעמדות המתוכננות, בדרכי שכירת ניצבים בסוכנויות לדוגמנים, בבחירת הצבעים (כגון שינוי צבע המים משקוף לשחור, וכו', בחיפוש אחר הסטריאוטיפ כאובייקט הצילום.יש המתייחדים עם זיקתו לנושאים דתיים מהתנ"ך. בכך עוסק מאמרה של סמדר שפי הארץ, 26.4.2007. כיון שע"נ חיפש גם בהקשרים אלה את ההומו-ארוטי, כמה מהיצירות נראות בעיני המבקרת מביכות.גם ליסה גולדמן משבחת את עבודות הצלם. ("adi nes is one of israel's best known and most respected photographers…each of [his] photographs is planned far in advance…models are recruited, locations chosen, sets designed: the result is a work of art. היא מגלה את הנשיות בגבר שנס מצלם, בעיקר בחיילי צ.ה.ל .גולדמן מספקת פרטים על תערוכות צילומי נס בעולם - קהיר, ביירות, איסטנבול, רמללאה וקווית.הקשרים אחרים אליהם יצירות ע"נ מתייחסות הן המיתולוגיה היוונית, סרטי ג'אן ג'נה, וסרטים אחרים. jesse hamlin, sfgate) ) ," …it is no accident' that [a.n's] photography have the look and feel of carefully staged film stilts" (daniel cornell, "imprisoning desires", catalogue adi nes, 13.3.2004)." "on closer inspection, however, the discernible makeup brush and cosmetic paints signal that the apparent wounds are fabricated".כיון שקורנל מפרסם את מאמרו במגזין למודה לנשים, הוא שם דגש לא מעט במאמרו על לבוש החיילים וכו' שבצילומי ע"נ.מאמר נוסף -ודומה - של קורנול התפרסם בעברית ב"קטלוג עדי נס", 13.3.2003, ובwall texts- באותו תאריך.אילן שיינפלד, (בן זוגו של האמן) מנתח את צילום הרמת הדגל כמנותק מהמלחמות שגברים מחוללים - באופן מפתיע שיינפלד מתייחס להרמת הדגל האמריקאית באיוו-ג'ימה, לא להרמת דגל-הדיו באילת. כדרך מבקרים פרוידיאניים מקובלים הוא כותב כי "the flag-raising is erecting a male phallic structure while ridiculing the impulse of the male, whenever he might be, for purposeless conquests". (2004, san francisco chronicle).עוזי צור מעלה במאמרו המפורט הדן בערכים האסטטיים שְׁאֵלָה שמבקרים רבים מתלבטים בה לגבי צילומי נס: אם הם משקפים אמת, או הם רק תפאורה? שהרי שחקניו נוהגים, עומדים או יושבים ומחייכים או מביטים נוכחי המצלמה כפי שנס מורה להם לעשות. בכך אמנותו.רוב המבקרים חוזרים איש על דברי רעהו - בימוי, הומו ארוטיות, עיירת פיתוח וכיו"ב. כך גם אילן שיינפלד במאמרו "private sebastian", heiliger sebastian catalogue, 14.11.2003 .יהודה שנהב (13.4.2001, "קטלוג עדי נס") יוצר אנלוגיה בין יצירות ע"נ ודימוי ברומן של בורחס. לרגל כך הוא מטפל באביזריו של נס - ספר טלפונים, רשימת ניצבים- כביצירה נפרדת. הוא עומד על העובדה ש"אין נשים ביצירות ע"נ", - לפחות הן מועטות, באופן יחסי, או גם נכנסו אליה במאוחר..הוא מעיד על התמונות כי הן מדויקות, סטריליות ונטולות מהמציאות. לדבריו של הפרופ' שנהב הכישרון שיצר כאן, גורם שדבר אשר בני אדם מעריצים אותו ייראה פסול, ודבר אסור ייראה מותר". היוצא הוא כי ע"נ הוא לוחם חופש ביצירותיו. שמעונה קוגן simona kogan, "photographer adi nes connects ancient and modern israel", "israel 21c, כותבת: [a. n.] is one of israel's most praised and respected young photographers. his photos have appeared in galleries throughout israel, america and europe…etc.nes concentrates on meticulously staged color photographs that place israeli characters in urban israeli contexts, but modeled on classic, modern and historical sources".נתן בורשטין עוסק בערכם הכספי של יצירות נס. ((nathan burstein, revealing his sources, the jerusalem post, 30.3.2007) הוא כותב: nes is not quite correct in stating that his works are not provocative.it is, ..it compels viewers to reevaluate the well known images …etc.נדירים דברי ביקורת על עבודת האמן. למצוא כאלה לעתים מרענן. בכתבתו של robert l. pincus: when pictures work they shout without noise", the sun diego union-tribune, 6/5/2002 " כותב: adi nes sometimes tries to fool you and sometimes he doesn't. there are pictures in his exhibition that look as if he is simply observing life as he finds it. [similarly as alex lübeck does in his pictures] nothing looks more straightforward than his images of soldiers sleeping in a bus.then there are photographs that let you know, from the get-go, that the artist from tel aviv has staged every scene on view in the downtown space of the museum of contemporary art, san diego. with only minimal effort, a viewer figures out that his vision of one soldier comforting a wounded comrade is an artificial moment. the man in pain is being treated not with a medical implement, but with a makeup brush. ביבליורפיהgernsheim. helmut & alison, a concise history of photography, thames and hudson, london, 1965 דוד שפרבר, "עקדת הבנים והנפתם" ("קולך", פורום נשים).דוד שפרבר, “שבירת ההיררכיה והמיתוס הפטריארכלי ביצירתו של עדי נס”, באתר טקסטורהטלי כהן גרבוז, “הגר בשנות האלפיים”, 22.03.2007, ynet שרון שילוח, פשט, 04.04.2007, נענע 10 1. adi nes, photographing israeli identity, fora.tv june, 20082. jess t. dugan, an interview with adi nes, big red&shiny april 28, 20083. bill horrigan, adi nes biblical stories, wexner center for the arts brochure february 2, 20084. smadar sheffi, backyard bible, haaretz guide april 26, 20075. simona kogan, photographer adi nes connects ancient and modern israel, israel 21c april 29, 20076. nathan burstein, revealing his sources, the jerusalem post march 30, 20077. presentation to the israeli cultural excellence foundation, omri shenhar march 26, 20078. caroline lagnado, biblical heroes in dire straits, forward march 16, 2007 9. stephen vider, mean streets, nextbook.org february 15, 2007 10. dana gilerman, home sweet home, haaretz january 26, 200711. samuel klein, quoting caravaggio, contemporary art january, 200712. joel schalit, portrait of the artist as political philosopher, tikkun july/august, 200613. catherine somze, meeting with adi nes, eyemazing issue 02, 200614. toby kamps, the ages of man, dreaming art dreaming reality catalogue april, 200515. s.r.f, adi nes, art on paper january/february 200516. lisa n. goldman, photographing the politics of identity, haaretz december 3, 200417. jesse hamlin, adi nes, san francisco chronicle april 22, 200418. daniell cornell, imprisoning desires, catalogue adi nes march 13, 2004 19. daniell cornell, about adi nes' photographs, wall text march 13, 2004 20. prof. mordechai omer, foreword, catalogue adi nes march 13, 2004 21. nili goren, turning fiction into routin, catalogue adi nes march 13, 2004 22. shira breuer, the workers will wear red to the gallows, haaretz january 6, 200423. ilan sheinfeld, adi nes, the promise the land catalogue january, 2004 24. ilan sheinfeld, private sebastian, heiliger sebastian catalogue november 14, 200325. jonathan turner, stars of david, blue september, 200326. david deitcher, get real, time out new york april 10, 200327. holland cotter, adi nes, the new york times april 4, 200328. richard goldstein, a soldier named desire, the village voice april 2, 200329. chris schmidt, boy soldier, hx – issue 603 march 28, 200330. robert l. pincus, mortal vision, the san diego union – tribune may 6, 200231. robert l. pincus, when pictures work, they shout without noise, the san diego union may 6, 200232. pat sherman, myth, militarism an gay iidentity, gay & lesbian times may 2, 200233. toby kamps, adi nes, mca san diego catalogue april 28, 200234. paul foss, adi nes at the museum of contemporary art, san diego, artext fall, 200235. prof. yehuda shenhav, memory engineered, adi nes catalogue april 13, 200136. ellen ginton, dionysus in kiryat yam, adi nes catalogue april 13, 200137. doron rabina, about the time the beard begins to grow, adi nes catalogue april 13, 200138. prof. mordechai omer, foreword, adi nes catalogue april 13, 200139. meir ronnen, post-zionist sex, the jerusalem post june 22, 200140. daniel grushkin, telling it in gat, the jerusalem report june 4, 200141. daliah karpel, the only democracy, ha’aretz magazine april 6, 200142. ami barak, an army of light and shade, soldiers catalogue 200143. uzi tzur, renaissance men, ha’aretz march 17, 200044. judy dempsey, seeing through the image, financial times march 11, 200045. billy muskuna lerman, the hero’s soft spot, ma’ariv newspaper february 11, 200046. yoav shmueli, immediate, strong, hypnotic, ma’ariv newspaper february 11, 2000 שיכונים מכושפים, עדי נס, חידושים מדע ודעת מס' 4. כתב העת של אוניברסיטת בר-אילן פברואר 2009הרצאה בפני אורחי הקרן למצוינות בתרבות, עמרי שנהר 26 מרץ, 2007התנ"ך בחצר האחורית, סמדר שפי, מוסף גלריה הארץ 30 מרץ, 2007ynet, הגר בשנות האלפיים, טלי כהן גרבוז 22 מרץ, 2007נס ברחוב אלנבי, עינת פישביין, 7 ימים ידיעות אחרונות 9 מרץ, 2007לכולם יש בעיה עם הבית, דנה גילרמן, מוסף גלריה הארץ 26 ינואר, 2007 סיפורי התנ"ך של עדי נס, סוזן צ'בלאו, קטלוג עדי נס 2007 מרץ, 200747. "יותר מהאימה, החסד", דורית לויטה-הרטן, קטלוג עדי נס 2007 מרץ, 200748. פתח דבר, פרופ' מרדכי עומר, קטלוג עדי נס 2007 מרץ, 200749. משל לחיי האדם, טובי קאמפס, קטלוג חולמים את האמנות חולמים את המציאות אפריל, 2005פתח דבר לקטלוג ווג, פרופ' מרדכי עומר, קטלוג עדי נס 2004 13 מרץ, 2004להכניס את הבדיה לשגרה, נילי גורן, קטלוג עדי נס 2004 13 מרץ, 2004תשוקות אסורות, פרופ' דניאל קורנל, קטלוג עדי נס 2004 13 מרץ, 2004גברים במלכודת, במחנה 12 דצמבר, 2003מסדר זיהוי על המסלול, שירה ברויאר, מדור אופנה מוסף גלריה הארץ 29 דצמבר, 2003קורבנות אופנה, מאיה בקר, תרבות מעריב 5 דצמבר, 2003גלותא דארץ ישראל, גיא מעין, אחרת 2002תן לי קלוז על בורקס סמי, יעל בדרשי, וואלה 18 אפריל, 2001זיכרון מהונדס, פרופ' יהודה שנהב, קטלוג עדי נס 2002 13 אפריל, 2001המועד הסמוך לצמיחת הזקן, דורון רבינא, קטלוג עדי נס 2002 13 אפריל, 2001דיוניסוס בקריית ים, אלן גינתון, קטלוג עדי נס 2002 13 אפריל, 2001פתח דבר, פרופ' מרדכי עומר, קטלוג עדי נס 2002 13 אפריל, 2001קוויר בעיירה, דליה קרפל, מוסף הארץ 6 אפריל, 2001צבא של אורות וצללים, עמי ברק, קטלוג חיילים 2001קרווג'ו היה מתגאה בתלמידו, עוזי צור, ספרות ותרבות הארץ 3 מרץ, 2000בטנו הרכה של הגיבור, בילי מוסקונה לרמן, סופשבוע מעריב 11 פברואר, 2000מיידי, חזק, מהפנט, יואב שמואלי, סופשבוע מעריב 11 פברואר, 2000כל הקודם זוכר, דורון רבינא, מוזיאון תל חי לצילום 31 מאי, 1997[1] לעדי נס צילום נוסף בנושא רות ונעמי: גם זו על רקע של ארגזי פירות במחסן כעין-נטוש. וראה להלן: גם כאן רגלי האישה המבוגרת במכנסים, רגלי הנערה הצעירה חשופות. אין קשר מובהק בין המקרא לצילום. (מאמרי ביקורת אחדים רומזים לקשרים בין עבודות האמן לארוטיקה - אם כי בדרך כלל גברית).

לעדי

[2] צל? בצילום זה אין נראה כי לדמויות יש צל. בצילום של רות ונעמי הנלווה להערה שלעיל (מס' 1) ניכר צל מעט. [3] וראה ביאליק רביצקי, ספר האגדה, עמ' לד.: "כל נשיקה של תפלות, חוץ מ...נשיקה של פרישות" (=של פרידה): "ותשק ערפה לחמותה". שם, עמ' פד.: "ערפה – שהפכה עורף לחמותה": ולפי המהר"ל, "והענין הוא ע"פ מה ששמעתי מכ"ק אבי אדמו"ר זצללה"ה בפירוש דברי הגמ' סוטה: יבואו בני הנשוקה [זה גלית הפלשתי שהיה בן ערפה שנאמר בה ותשק ערפה לחמותה]. (שמואל, פרשת וישלח, שנת תרע"ב).[4] " the two women on their own, scavenging for survival (modeled on dean-francois millet's 1857 the gleaners), are ruth and naomi as they walk among us today, enacting the parable's beautiful testament to fidelity: "wherever you go, i will go, wherever you will live, i will live. your people shall be my people, and your god, my god". )bill horrigan ). [5] לפי סימונה קוגן (ראי ביבליוגרפיה)"nes staged the location ("the end of the world in my eyes") and the vegetables ("onions and garlic because they are dry, basic and make people cry.")"[6] כדבר יואל שליט במאמרו (ב"תיקון": "each of the portraits is "untitled", with a parenthetical designation giving the name of the old testament individuals depicted". [7] בבלי ובמקומות אחרים אין ספור דיני לקט שכחה ופיאה.[8] עדי נס נולד ב-1966. הוא צלם ישראלי. מתמחה בצילום אמנותי המציג סיטואציות שונות כגון סדרת צילומים העוסקת בסיפורי התנ"ךבין השנים 1989 עד 1992 למד צילום בבצלאל. ב-1996-1997 למד מולטימדיה ותכנות במכללת סיוון בתל אביב. ב-1999 קיבל את פרס שר החינוך והתרבות לאמנות חזותית. ב-2000 זכה נס בפרס גוטסדינר של מוזיאון תל אביב ובשנת 2003 קיבל את פרס ליאון קונסטנטינר לצילום של המוזיאון. הציג תערוכות יחיד במוזיאון תל אביב והשתתף בתערוכות בינלאומיות שונות. עדי נס הוא אמן נבחר של הקרן למצוינות בתרבות משנת 2005.בין צילומיו המפורסמים צילום שזכה לכינוי "הסעודה האחרונה", המציג קבוצה של חיילים המבוימת בהעמדה המאזכרת את הציור הסעודה האחרונה של הצייר לאונרדו דה וינצ'י. ב-16 במרץ 2005 נמכר הצילום ב-102,000 דולר במכירה פומבית.‏‏ ב-27 בפברואר 2007 נמכר הצילום בשנית, הפעם ב-220,000 דולר, בכך שבר נס את שיא התמחור על צילום ישראלי .מובן שאין לדון יצירה על פי ערכה בשוק. נסתפק בהערכתה על פי תפיסות אסתטיות צנועות יותר. [9]"the verists can be thought of as the more revolutionary wing of the new objectivity, epitomized by otto dix and george grosz. their vehement form of realism distorted appearances to emphasize the ugly, as ugliness was the reality these artists wished to expose. this art was raw, provocative, and harshly satirical". וראה להלן.[10] כדבר נתן בורשטין (ראה ביבליוגרפיה), הכותב בקשר לעבודת נס על : "the insights and small ironies of the "bible stories", etc.[11] rodin ... settled on an athletic figure, leaning slightly backwards... when finally exhibited at the 1898 salon, it was widely attacked. critics dismissed it as a crude sketch, associating the figure with everything from an erected phallus to a sack of coal to a snowman, and interpreting him masturbating under his protecting coat. the société des gens de lettres ..., rejected piece and the payment it owed him. rodin's admirers, who mainly supported the politically volatile imprisoned jewish officer dreyfus, tried to collect enough to purchase the monument for public display but instead retired it to his studio at meudon, refusing to allow it to be cast during his lifetime. in 1939, 22 years after rodin's death, balzac was finally cast in bronze and placed at the crossing of the boulevards montparnasse and raspail.*כבגון יצירה בעלת משמעויות פוליטיות. "עדי נס מתרחק ככל האפשר מהמיידי", גרבוז ב-ynet[13] הקשר אל המקום הוא בדיוק הלולאה שעדי נס נאחז בה כדי להגיד משהו בעל משמעות. גם בצילומים שלו הנוף מקומי. אבל נס מסתכל אל המציאות ולא רואה גבעות מוריקות, מדבריות אקזוטיים ושיחי צבר. הוא מפנה את המבט אל העיר הענייה של שנות האלפיים, המדרכות הממוטטות, ארגזי השוק והירקות המתגוללים על הארץ בערב, ואל מכונות הווידאומט המשוממים. כך גם בצילומים המתייחסים לרות וכו'. בשניהם ארגזי פירות ופירות מפוזרים.[14] דליה קרפל במאמרה ב-twitter'הארץ, "קוויר בעיירה" מביאה עדות מפי האמן:: "בכל טקסט שקראתי בילדותי חיפשתי את ההומו-ארוטיות". קרפל מרבה להתייחס לאלמנטים ההומו-ארוטיים ביצירת ע"נ, עד כי היא כמעט מעמידה אותה כנושא עיקרי או בלעדי של היצירות.[15] in meir ronnen's article in the jerusalem post, 22.6.2001 he writes about nes' tableaux (tableau=הצגה דרמטית): "the ideas come from greek mythology and without actually copying classic poses, ostensibly refer to works like rubens' death of adonis in the israeli museum. but they really refer to the photographer's own childhood and the discovery of his own homosexuality".

קטגוריה: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר