אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שנה טובה תל אביב


התחלה

ראשיתו של הסיפור התל אביבי היא בעיר יפו, שלרגע קצר שמשה כפרק של מבוא מקדים להצגת תפארתה של העיר העברית. בהשראת הסגנון העיצובי הרומנטי שאפיין את עבודת "בצלאל" היתה העיר יפו לדימוי קדום של פסטוראליה "כמו תנ"כית" – עוגן אידאי להתחדשות הציונית בארץ ישראל (איור 1). קו נאיבי מתרפק זה חדל להתקיים בתוצרים היהודיים – עבריים במהלך שנות העשרים. מאורעות 1920-21 ומאורעות 1929, הציבו את הערבי כאויב לאומי והדירו אותו באחת מתוצרי האמנות השימושית. הערבי ששימש בעיקר כדימוי חזותי לעברי של ימי תנ"ך הוחלף בהשראת "בצלאל" במראה התימני כדימוי ארץ ישראלי קדום ועוד יותר במראה המודל החלוצי חדש שאפיוניו מרכז אירופאיים. העיר יפו, סמל של לאומנות ערבית מתגברת, נעלמה גם היא במהירות משדה אגרות הברכה שהופקו בארץ ומחוצה לה, והוחלפה במראות נופי ציון העברית בתל אביב.

ב – 1929 שימש כבר מראה העיר דימוי להוויה ערבית מיושנת לנוכח הדימוי הציוני הדינמי - מודרני. תמונת "מיידעל שולה אין יפו" –בית ספר לבנות יפו – בהוצאת "רזניק" בוורשה, הופיע כחלק מסדרת אגרות של "תמונות פלשתינה". זו כבר לא היתה העיר יפו אלא נווה צדק- שכונה עברית מחוץ ליפו – כדי להמחיש את גבולותיה הגיאוגרפיים של העיר בטרמינולוגיה היצרנית של אגרות ברכה ש"הוזזו" בסוף שנות העשרים קצת צפונה (איור 2).

מראה העיר העברית עיטר במבט תלת מימדי, איגרת ברכה מהודרת שהופקה בניו יורק עבור קהל יהודי אמריקאי ב – 1909. תל אביב בראשיתה, במרכזה רחוב הרצל ובקצהו בנין גימנסיה הרצליה, היו מוקד של גאווה והזדהות שחוזק בדמות בת – ציון המניפה את דגל ההסתדרות הציונית (איור 3). גלוית איגרת ברכה נוספת הופקה בארץ בראשית שנות העשרים. גם כאן הוצג מראה גגות אדומים של תל אביב בראשיתה וחיזק אפקט של מראה פסטוראלי מרכז אירופאי – מודרני ביחס לאוריינטליות יפואית מוזנחת. מרבית האגרות נשלחו כמובן לחו"ל, לפזורה יהודית באירופה וארה"ב, ומקדו התעניינות ומכאן התמקדות גוברת במראות העיר העברית החדשה. כך באשר למראה פרבר בתים מוקפי גינות בשנות העשרים, וכך באשר לבנייני המידות הציבוריים שהחלו לבצבץ בעיר בשנות השלושים והארבעים.

פועל יוצא מכך היה העדר "בתי החלומות" של הסגנון האקלקטי בשנות העשרה והעשרים לטובת מודרנה עיצובית בה נשתלבה גם אידיאולוגיה סוציאליסטית מתוצרת המנהיגות היישובית שגרסה פתרונות דיור נוסח סגנון בינלאומי- פונקציונלי וחסר התייפייפות קישוטית "בורגנית". עוד בלט בהעדרו, ממראות הגלויות ואגרות הברכה בשנים אלה, מראה הים, שמצא מקום רב בציורי גוטמן ורובין. הים, לא קיבל ביטוי חזותי בהיות גם יצרן הגלויות "סוכן תרבות לא רשמי" של "דת הלאום" החדשה שביקש להבליט פחות מראה תיירותי לטובת ביטוי ציוני גאה של פני עיר עברית בהתפתחותה. כך התאפיינה, למן שנות השלושים, תמצית מראות האמנות השימושית במראות של גאווה לאומית בעיר תל אביב ובניינה, בעיקר בעיני אוכלוסיית העלייה הרביעית והחמישית ששוב לא היתה חלוצית סוציאליסטית, אלא בעיקרה מתוצרת המעמד הבינוני הפולני והגרמני.בין המראות הבולטים יצוין בית הכנסת הגדול של רחוב אלנבי – ביטוי משולב של מסורת יהודית הנשזרת בקדמה לאומית ציונית, ברחוב שהוקדש למשחרר הארץ מידי הטורקים בדרך למימוש הצהרת בלפור. ברוח שנות העשרים צולם מראה הרחוב ובמרכזו בית הכנסת בשחור-לבן ונצבע ביד, כדי להעניק תוספת מייפה ומוכרת לחזות הרחוב הראשי (איור 4).

כה משמעותי היה המראה, עד שנדמה שאיש לא זכר כי שם הכיכר "ב' בנובמבר". מתחם מוגרבי, מיוזמותיו של יעקב מוגרבי, היה למראה פופולארי גם כי שידר "תרבות" – אלמנט נכבד להתהדרות ציונית שנשתלבה בהוויה של בניה והתפתחות. מסיבה זו הובלט גם מראה חזיתו המעוגלת של בנין תיאטרון "הבימה" – סמל לתרבות עברית לאומית מתחדשת (איור 6).

אגרות הברכה היו רק אפיק אחד בז'אנר של תעשיית תרבות לאומית גאה. השימוש בתמונות "לאומיות" היתה מסורת מקובלת של יצרנים רבים גם בגלל שהקרנות הלאומיות העמידו לרשות היצרנים את היכולת לעשות שימוש חינם במאגר התמונות שלהם. אך גם ללא קשר להיבט העלות, ראה היצרן הא"י, ובכללם יצרני הגלויות ואגרות הברכה, את עצמו כמספק נדבך חזותי נוסף לטובת הבניית הלאומיות העברית. הקמת נמל תל אביב, נמל עברי שהפך לצורך קיומי לנוכח שביתת ערביי יפו במאורעות 39-36, היה כמובן אירוע לאומי משמעותי שקיבל ביטוי רב באגרות הברכה. למן שנות השלושים ועד לראשית שנות השישים, רווחה אפנת גלוית הברכה ששילבה רקע חזותי קבוע עם פני מצולמים משתנה, בטכניקה של פוטומונטאז' שהיתה מקובלת מאד במרכז ומערב אירופה. הפוטומונטאז' אפשר לצלמי הקרן הקיימת להציג קולאז' חזותי של פני ארץ בשלוות בנייתה, גם בימי מאורעות, כמו גם לצלמי רחוב תל אביבים לשרת צורך בדרישת שלום ויזואלית, מן הארץ לגולה, בה שובצו מראות ציוניים. "יחי נמל תל אביב", הכריזה גלויה אחת, ובשניה ברכו הצלם ומצולמיו בתרצ"ו: "שנת עליה המונית בנמל תל אביב" (איור 7, 8).

לצד מראות תנופת בניין והתרחבות התגאתה העיר תל אביב בגיבוריה התרבותיים והפוליטיים. בשנות השלושים הופקו אגרות נושאות מראה דיוקנו של ח.נ.ביאליק, בגולה ובארץ ולצידם גם מראה בית ביאליק שנבנה בשנת 1925 בידי האדריכל יוסף מינור בסמוך לבניין העיריה כדי לשמש מרכז לעליה לרגל ותזכורת לנסיון אדריכלי לייצר סגנון ארץ ישראלי של ישן וחדש (איור 9).

באווירה זו הרי שאפילו מראה פוליטיקאי בדמות ראש העיר דיזנגוף שמשה כמראה מוכר המברך ב"שנת בנין שוממות ארצנו", בימים שמראה מנהיג מוניציפלי הוא גם מראה פוליטיקה לאומית. סוף שנות השלושים ושנות הארבעים, הבליטו גל גדול של אגרות ברכה שהציגו את רחובותיה של תל אביב כמו את פינות החמד שבה. המראות שקפו ושדרו התפתחות ציונית ובעיקר רגיעה לנוכח ימים סוערים של מתיחות ומלחמה עולמית בעולם. מוסדות לאומיים כמו הקק"ל בקשו להבליט כי גם בימי מלחמה נמשכת את השגרה השלווה בחלק זה של העולם והיצרנים הפרטיים השתלבו בקו זה והפיקו מראות תל אביב רבים, לטובת קהל צרכנים גדל בארץ, המספר סיפור הצלחתו לקהל קרוביו באירופה. בין המראות בלטו רחובות תל אביב, אלנבי ובן יהודה ואתרים כמו כיכר דיזנגוף וכיכר המושבות (איור 10):

שהמחישו עיר מודרנית "אירופאית" בנוסח הלאומי המוכר" ולאו דווקא את סגנון הבנייה הבינלאומי חדשני, שההכרה בייחודו תתגבש רק עשרות שנים מאוחר יותר.ברכת העיר העברית בימי המדינה

הקמת המדינה תהפוך את העיר תל אביב למוקד של אירועים לאומיים. מראה העיר תל אביב שהיתה לכרך מתגוון בתמונות מעמדים ממלכתיים. כך טקס הכרזת העצמאות ביום ששי אחר הצהרים של חודש מאי 1948, וכך טקס הצבת ארונו של הרצל על חוף הים בתל אביב 1949, בדרך לקבורתו הממלכתית בירושלים (איור 11).

הקמת המדינה תכניס למרכז הזירה הויזואלית מראה חייל וצבא צה"ליים. גלויות ברכה רבות השגיבו חייל עברי כביטוי של אהבה וגאוה ביהודי שסוף סוף מנצח. מראה העיר בגלויות ואגרות ברכה מגוון לפיכך במראות חייליים – בעיקר של מצעד צבאי צועד שמראה אתרים ובניינים מרכזיים בעיר משמשים לו כרקע (איור 12).

שנות השישים המחישו התפתחות טכנולוגית – תמאטית, כמו גם שינויי טעם הקהל בשדה האמנותי של אגרות הברכה. המראות הבולטים, הפעם בצילומי צבע, הציגו מראות מוכרים נוסח בנין "כל בו שלום", היכל התרבות ובנין עירית תל אביב (איור 13),

אך נדמה כי נמסך בהם גם המראה התיירותי המקובל של הגלויה והברכה המציגים לוקליות של פינות חמד מיופות כמקובל בתרבות הסובנירים התיירותית. כך "חזרה" גם העיר יפו אל המרחב החזותי של אגרות הברכה, אף שבעיקר כנקודת צילום נוחה לקו החוף התל אביבי, של מגדל שלום כסמן מגדיר של המרחב בשנות השישים ושל בתי המלון החדישים לאורך החוף בשנות השמונים (איור 14).

אפנת צילומי מקום כנתח מרכזי באגרות הברכה התחזקה בשנות התשעים לנוכח תיירות חוץ ולא פחות בשל התפתחות תרבות הפנאי הישראלית שאחד מסימניה, בעידן של טרם טלוויזיה, היה ענין רב במראות מגוונים של אתרי טיול פוטנציאלים. ניתן אמנם לראות גם במראות החדשים ביטוי של גאווה מקומית, שהרי גם מים ובניינים עד השמים ואיתם גם מראות של אמנות כיכרות צבעונית מתוחכמת הם ביטוי של יופי ומודרניות כמקור אפשרי ללוקליזם גאה. ואולם אין במראה זה את התמימות האוהדת של ימים רחוקים אלא רק תוספת אסתטית למראה תיירותי שכיח המצטלם אף טוב יותר בלילה (איור 15).

שנה טובה מיופי של עיר.

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חיים גרוסמן