אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ביקור חובה - רשמים מיום אמן בשדרות


התמונה של שושנה ויג

דינה חורי האמנים וצוות המורים. שולחת תמונות: שוש ויג

"את משוגעת" כך כינה אותי אדם קרוב כשאמרתי בבית, שאני מתכוננת לצאת לכמה שעות ביקור בשדרות. לנו במרכז הארץ יש הרגשה ששדרות היא מקום מסוכן ואין מתקיימים בו החיים השגרתיים ורק טירוף עשוי להוביל מישהו נורמאלי מן המרכז לשדרות, והכול בשל המצב הביטחוני בו שרויה העיר שלא בעוונותיה. וכך משקיבלתי את ההזמנה של המשורר ארז ביטון מנהל המרכז הים תיכוני הבינלאומי בישראל לבקר בשדרות בלמתי את פי מיד עם התגובה הראשונה וחיכיתי לצאת לביקור והמתנתי לחלוק חוויות רק כשאחזור.

בדרך למפגש התוודה ארז ביטון בפניי שהיו אמנים שביטלו השתתפותם ביום האמן בשל החרדות שתקפו אותם. נגנית מפורסמת הודיעה שאינה מורשית לנגן שבוע שלם. מישהי אמרה שאינה יכולה לקחת סיכון כל כך גבוה ולצאת לקרבת הסכנה יש לה משפחה והיא אחראית מאוד למשפחתה.

ואני כדי לשכנע את עצמי להשתחרר מן הפחדים אמרתי לעצמי, מה שדרות לא שייכת לארץ שלך? היא בוודאי שייכת! עניתי לעצמי ואני צריכה לבקר גם בחלק ארץ זה! והאמת, לא הצטערתי כלל וכלל. פגשתי אנשים מקסימים שקיבלו אותנו בסבר פנים יפות והעניקו לנו חיבוק אוהב ומרגיע. הייתה שם שפיות שלא ראיתי כמוה. עוד בדרך לשדרות הספקנו אני וארז ביטון לחלוק חוויות משותפות מעברינו. שנינו הכרנו את אשקלון. אני שגדלתי והתבגרתי באשקלון בשכונת אפרידר ונופי ילדותי הם הנופים האלה שנושקים לשדרות, ושדרות הייתה עיירה שכנה לבית ילדותי. וארז ביטון נזכר, פשוטו כמשמעו, בתקופת היותו פסיכולוג ועובד סוציאלי באשקלון בשנות השישים ראשית השבעים כשבע שנים עד שנת 1973. כשארז דיבר על אשקלון הוא כל הזמן חזר על מילים בעליות קונוטאציות חיוביות, הוא זכר משפחות שהיו איתו בקשר. זכר מקומות שהתגורר בהם, ליד גני שמשון וליד מלון אשקלון. זכר את השכונות של אשקלון של פעם: עתיקות ואפרידר. המון געגועים היו לארז ביטון המשורר בדברו על העיר אשקלון. איך אמר בסיכומה של השיחה הקצרה, הייתה תקופה יפה.הגענו לשדרות . המשוררים ארז ביטון, בכבודו ובעצמו, הרצל ובלפור חקק כולם יו"רים בעבר ובהווה של אגודת הסופרים העברים. העיתונאית ניצה שפירא, נגן הגיטרה הקלאסית, ירון חסון. הצייר, מיכאל אלקיים. הצייר בפה, יוחאי לוי, והפסל אלון אהרוני. ואנוכי, שושנה ויג בתפקיד הדוברת, בתפקיד העיתונאית מן האינטרנט ובתפקיד עצמי המשוררת והסופרת.

מקום המפגש היה בית הספר הממלכתי הדתי למדעים בשדרות. קיבלה אותנו מנהלת בית הספר הגב' דינה חורי. דינה, אישה נאה וגבוהה, השרתה עלינו מן הרגע הראשון הרגשת רוגע ושלווה. לאחר אתנחתא קלה בחדר המורים והתוודעות לצוות החינוכי התפזרנו בין הכיתות. מכיתה א' עד כיתה ו'. כיתות קטנות ומקסימות בה ישבו בנים ובנות והקשיבו ברוב קשב לסיפורי המשוררים ויצרו במרחב הפתוח בחצר בית הספר יצירות אמנות וגם בחלל בית הספר פיסלו וציירו.המשוררים סיפרו לילדים על תהליך היצירה. המשורר ארז ביטון סיפר לילדים כיצד הוא כותב וכיצד אדם עיוור מצליח לקרוא ולהתעדכן בתקופה שלנו. יש מחשב מיוחד שמתרגם כל סימן לקול וכך אפשר לדעת מה כותבים. כמו כן, העביר המשורר בין ילדי הכיתות הגדה כתובה בכתב ברייל. לצידו של ארז ביטון הופיע נגן הגיטרה הקלאסית הספרדית ירון חסון. הוא ליווה את דבריו של ארז בהפסקות מוזיקאליות. מסתבר שירון וארז משתפים פעולה במופע משותף כבר תקופה ארוכה ומופיעים יחד באירועים משותפים.הילדים ישבו והקשיבו כמחצית השעה לדברים השקטים והנעימים של המשורר ארז ביטון והיו מוקסמים גם מסיפוריו של ירון על הגיטרה שקיבל יום אחד כהפתעה מדודו ביותו ילד.העיתונאית ניצה שפירא הדריכה את הילדים בכתיבה עיתונאית. כיצד להכין כתבה לעיתונאים צעירים. כשעברתי בין הכיתות יכולתי להבחין ברחבה הפתוחה בין הכיתות בצייר אמן הפה, יוחאי לוי, בחור בראשית שנות הארבעים מרותק לכיסא גלגלים משותק ברוב חלקי גופו עקב תאונת אופנוע ומצייר בפה. הוא צייר לילדים ציורים על פי בקשותיהם והם בחריצותם רצו לצייר בצבעים עליזים את הציורים שהוא צייר בעיפרון שלו. בחצר בית הספר הייתה פעילות עוד לפני הגעתנו. הפסל, אלון אהרוני, הגיע והעמיד בחצר מערבל בטון וערבל בהנאה בטון כדי לפסל לילדים כבשים ובאר לכבוד הסיפור המקראי של יצחק ורבקה. בסיום היום עמדו כמה כבשים ליד באר מקורזלות תלתלי בטון. אחד ממבני המסתור שהוצבו בחצר בית הספר זכו לעיטור של הצייר מיכאל אלקיים. מיכאל צייר לילדים את ציור רות המואביה והם עטפו את הציור בצבעים חמים מעטרים את המבנה שניצב בחצר בית הספר והוא שינה את צורתו למבנה צבעוני ולא היה עוד בטון קר וקודר בחצר בית הספר.

מיכאל אלקיים ואני וציור רות המואביה

המשוררים הרצל ובלפור חקק עברו בין הכיתות וסיפרו את סיפור ילדותם, כיצד הפכו לכותבים, כיצד חלמו להוציא את כתב היד הראשון שלהם בדמות עיתון שכונתי לילדים שהדפיסו וכיצד קיבלו מבית דפוס שהיה בסמוך לבית ילדותם אותיות עופרת כדי ליצור את ההדפסות הראשונות. הראו לילדים כותנות קטנות שתפרה להם אימם. הילדים היו נרגשים מן הסיפור ומן המוצגים שנשמרו מן העבר הרחוק. וזכו להכיר את הסיפור כיצד נולדים משוררים. גם אני סיפרתי לילדים על כאב השורשים הכפולים (המושג שאול מספרה של ד"ר חלי אברהם איתן שיצא לאור בימים אלה בהוצאת עקד כ"אב השורשים הכפולים", בו היא מזכירה כמה משיריי בהקשר זה). סיפרתי על אבי יצחק ילד בשואה, שהלך לאיבוד כל ימות המלחמה, סיפרתי על אמי רבקה, שעלתה לארץ בטוניס. סיפרתי על אהבה ועל שכול. על תקומה ועל עצב. אחד הילדים שישב בספסל הראשון הפתיע אותי בסיום הסיפורים שלי ושאל אותי בת כמה אני. כשאמרתי מהו גילי שאל אם אני מחמצנת את השיער, כי בכלל אני לא נראית בת גילי אני נראית בת שלושים הוא קבע. המורה ניסתה להסות את הילד שישב קרוב אליי, אך אני חייכתי ובהחלט לקבל מחמאה מילד בכיתה גימל או בית זה בהחלט מעורר גאווה. בדרכי חזרה עם נגן הגיטרה ירון חסון, סיכמנו שמה שמחזיק אותנו הוא ניצחון הרוח. הרוח כשהיא רוצה לשמור על שפיותנו מחפשת כיוונים של התפתחות רוחנית של עשייה. וכאן ביום האמן בשדרות בהחלט הייתה עשייה רבה ובהחלט יצאנו כולנו נשכרים מיום מפגש כזה עם יישוב שבהחלט עומד בחזית ובזכותו קיימת כאן מדינהלפני שיצאתי לדרך ביקשתי לקבל מהילדים משוב. שקד מכיתה ג' של המחנכת אסתר מבית הספר התורני מדעי עמד לידי והשיב לשאלות שלי בעיניו החכמות ובדבריו המאירים:

ארז ביטון אני וירון חסון

שקד, מהי ההתרשמות שלך מיום זה? "-היה לי קשר. ראיתי סופרים ואדם שיודע לצייר רק עם הפה ולא עם הידיים. היה לי טוב כי שרו וניגנו בכיתה. -את מי אתה זוכר במיוחד?- זה שמצייר בפה.וכאן לא התאפקתי ושאלתי את השאלה הכי לא חכמה שלי. איך זה לחיות בשדרות? ושקד הרבה יותר חכם ממני עונה לי , קצת מפחיד , אבל זה לא נורא. כי כבר התרגלתי למצב כבר לא נלחץ. - האם נולדת לתוך זה? -נולדתי לתוך זה, אבא שלי זוכר כשזה התחיל כשלא היה צבע אדום ואז אמרו בחדשות שהערבים יורים קאסמים והתחיל צבע אדום.- מה היית רוצה לשנות בעיר הזאת?- -את הקאסמים שיפסיקו הקאסמים. וגם היה לנו כייף כשסיפרת לנו על אבא שלך, איך ששכחו אותו כשהיה בפולין. - ספר לי משהו יפה על החיים במקום:- -יש לי במקום הזה הרבה חברים. הרבה ילדים שכייף לי איתם בשכונה. אני פוגש הרבה חברים חדשים שכייף לי איתם.- אנשים חדשים באים לגור כאן?- - לא ממש, הייתי רוצה שיבואו אם הם חברותיים. "- גם אוראל ולורן עמדו לידי כל העת כששוחחתי עם שקד ורצו להצטרף לשיחה, מה דעתכן על יום האמן?- כייף ונהניתי, פגשתי סופרים במציאות סופרים מפורסמים מאוד. - את מי אתן זוכרות?- הרצל ובלפור הם שמרו את המזכרות שלהם של הבגדים שלהם שהיו קטנים ואת התמונות שלהם. - באים אליכם הרבה מבקרים?- הרבה, באו אלינו אנגלים ועשו לנו ריקוד.- משהו מפריע לכן?- משהו שמפריע לי ? אולי קצת הקאסמים. נפל גם אצלנו בשכונה שלנו. - מתי זה קרה? - ביום שלישי שבוע שעבר בצהריים. - מה הרגשת?- נכנסתי להיסטריה וזה מפחיד.- מי הכי מפחד? אחותי הקטנה רצה מהר לממד. היו ילדים שאמרו למשתתפי יום האמן, שאילו היו נופלים קאסמים במרכז הארץ, הכל היה מסתיים מזמן, התחושה שהם בשוליים של החברה ואינם חשובים עלתה מדבריהם.

ליד הבטונדא

בסיום יום האמן פתחה המדריכה המחוזית ורדה הר צבי ו ברכה על היוזמה של יום אמן בשדרות.לסיום מדברי הסיכום של מארגן הפעילות המשורר ארז ביטון:"אני מודה למנהלת דינה חורי שמשרה אוירה של התרוממות רוח בבית ספרה, למרות המצב בעיר. אנו המשוררים באנו לכאן לתרום. אנו המשוררים מוכתבים על ידי הדחף ההיסטורי של נביאי ישראל. השירה שלנו היא צל חיוור של מזמורי תהלים, של שיר השירים, של שירת הים. העם בנוי מרקמת הזהב הנרקמת שתי וערב מכל מסורותיו, והרקמה נמתחת באמצעותנו אל העתיד."דברי הסיכום של יו"ר אגודת הסופרים המשורר בלפור חקק:"המשוררת לאה גולדברג כותבת: בארץ אהבתי על צריח דגל/ בארץ אהבתי יבוא עולה רגל/ בשעה ברוכה המשכיחה כל צער. ואכן גם בעצם הימים הקשים הדגל הלאומי נמצא על הצריח, ואנו באים לכאן היום כעולי רגל, בשעה ברוכה המשכיחה כל צער. איננו שוכחים לרגע שאנו במאבק מתמיד על קיומנו מאז שנות היישוב והקמת המדינה. חשוב על כן שהסופרים באים לתרום, הדאגה לזולת היא אבן יסוד במסורת היהודית. אין חוק שעל היחיד לתרום לכלל, אך זה נתון למצפונו של כל אדם. אנו באנו לתרום ויצאנו נתרמים ומחוזקים."אחר כך בדרך חזרה הודיעו שכבר נופלות פצצות מרגמה בנגב המערבי. ואולי יש הסלמה? ועדיין חיים אנשים בשדרות. לקח לי עשרים שנה לאהוב / את החור באמצע שום מקום הזהפקעות הכותנה הפיצו להבה לבנה / והרוח הייתה בעוכרי הברושים / עד שראיתי לראשונה, / בעין נכונה, / את הבתים חסרי התחכום תחת גג העננים, / עד ששמעתי / את ההמיה המופלאה של הרחוב/ ....שמעון אדף מתוך הספר המונולג של איקרוס 1997 השיר שדרות. אני התאהבתי בשדרות תוך יום, וכבר עכשיו בכתיבת שורות אלה אני מתגעגעת לילדים הקטנים ולמקום הזה שמזכיר גם לי את נוף ילדותי.

תמונות באדיבות שושנה ויג

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שושנה ויג