גורגיה אוקיף - אישה על נייר


התמונה של אילנה גרף
819 צפיות

על הציירת ג'ורג'יה או'קיף

"הגברים אוהבים להגדיר אותי כציירת הטובה בין הנשים. אני חושבת, שאני אחת מהציירות הטובות בין הנשים והגברים בכלל"

איריס

איריס שחור

משפט זה, שצוטט מדבריה של מי שנחשבת לאחת הנשים החלוצות באמנות האמריקנית המודרנית של תחילת המאה העשרים, מסביר יותר מכל את הבעייתיות ממנה סבלו אמניות בניסיונן להתבלט ולהיחשב שוות לאמנים, בתקופה בה היו הנשים עדיין בשולי האמנות, בעולם בו הגברים היו אלה שעיצבו את כיווני ההתפתחות, השינויים והמהפכות באמנות. השליטה הייתה בידי האמנים, ובחברה בה לגברים מעולם לא הייתה בעיה להביע את עצמם ולהתמסר לאמנות, נותרו הנשים עם התפקידים המסורתיים, אמהות ורעיות, ובתחום האמנות מלאכת היד: רקמה ותפירה. השינוי הגיע רק הרבה יותר מאוחר, ונישא בידי אמניות שהשתייכו לתנועה הפמיניסטית, ככלי לשינוי חברתי.

כמעט בלתי אפשרי היה לנשים להתבלט, לא רק כאמניות עצמאיות אלא בכלל להעיז ולבטא את עצמן מבלי להיחשב גסות או מופקרות. במקרים בהן הצליחו להתפרסם היה להן בדרך כלל פטרון ממין זכר, וגם אז הן נשארו בשוליים, נטולות העזה לבטא את עצמן ואת רגשותיהן באופן ישיר וגלוי.

בתקופה כזו התפרסמה ג'ורג'יה אוקיף כאמנית בולטת, עצמאית ואף שערורייתית. היא ידועה בעיקר בזכות ציורי הפרחים הגדולים שלה, שצוירו בהגדלה, בתקריב, והיו בעלי אסוציאציה ארוטית, ולא פחות מאלה, בזכות ציורי הנוף המדברי שציירה בניו-מקסיקו, ציורים שביטאו לא רק מושאים חיצוניים אלא בפירוש את רצונותיה ועצמאותה, הרבה לפני פרוץ התנועה הפמיניסטית.

שבירת מסורות

ג'ורג'יה

ג'ורג'יה - צילום של אלפרד סטיגליץ (1918)

כבת למשפחת חוואים מויסקונסין, שזכתה לתמיכה בייחודה האישי ובעידוד לעצמאות ככל הנראה מבית, הפתיעה כבר בבית הספר כאשר הכריזה בפני חברותיה לכיתה שכאשר תסיים את לימודיה היא מתכוונת "לחיות חיים שונים משלכן, בנות, ולהתרכז רק בעשייה אמנותית", זאת בשנים בהן בחברה האמריקנית נשים בנות גילה היו מרוכזות בשמלות שלהן, בענייני חינוך ובבדיקת אפשרויות העבודה מחוץ לבית, עדיין תלויות בגברים שלהן ושבויות במושגי המשפחה המסורתית ובתפקידי האישה בתוכה.

במשפחתה הייתה אמנם מסורת של השכלת נשים, אך כולם האמינו כי תעסוק לכל היותר בהוראה - מקצוע ההולם אישה, במושגי התקופה, ולא באמנות עצמה לשם אמנות, באופן מקצועי ולפרנסתה. לג'ורג'יה לא ממש היה איכפת מהגבלות אלה. היא גם התלבשה בסגנון שונה, הבגדים רחבים ורפויים וקשרה את שערה בפשטות מאחור. בצעירותה למדה שיעורי ציור וב-1905 החלה לומדת במכון לאמנות ב-שיקגו. תחילה התמחתה בציור ריאליסטי, בו הצטיינה, ואף זכתה בפרס על אחד מציוריה. אבל ציור ריאליסטי לא ריגש אותה מספיק. היא אף הפסיקה לצייר במשך 4 שנים ובשנים אלו לימדה אמנות במכללה למורים.

ב-1912, לאחר שנחשפה לרעיונות חדשים הנוגעים לאמנות ,החלה מציירת שוב.

הגישה החדשה שאימצה הייתה גישה לפיה על האמנות להיות אופן ביטוי אישי לאמן. ברמה זו של הבעה קיבלו הקווים, כתמי הצבע, האור והצל בציוריה משמעות אחרת, חזקה יותר ואישית.

בהשראת גישה זו יצרה סדרת ציורים מופשטים בפחם. הציורים זכו לתשומת לבו של אלפרד סטיגליץ, מחלוצי הצילום המודרני בני-יורק ובעל גלריה נודעת ונחשבת ("291"). בגלריה שלו הוצגו תערוכות של רודן, הנרי מאטיס, רוסו, פיקביה ו-ברנקוזי, כמו גם תערוכות יחיד של פיקאסו. סטיגליץ הוקסם מן הציורים שהובאו אליו ע"י אניטה פוליצר, חברתה של אוקיף, והמילים שאמר כשצפה בהם לראשונה היו: "סוף סוף, אישה על נייר!"

הוא ארגן עבורה תערוכה ראשונה שמשכה את תשומת ליבם של אמנים ומבקרי אמנות אשר מילאו את הגלריה כדי לצפות באותם רישומים מיוחדים, בעלי אנרגיה ארוטית, שבנוסף להיותם מופשטים הקרינו כוח וחושניות יוצאת דופן.

סטיגליץ הוקסם ככל הנראה באופן אישי מן הציירת הדעתנית בת ה-23, בעלת האופי הנחוש.

הם נישאו בשנת 1924 והתגוררו ב-ניו-יורק. הוא היה גם התומך העיקרי ביצירתה במשך 3 עשורים והציג בכל שנה תערוכה מיצירותיה, כאשר היא מצידה דגמנה עבורו בצילומים אינספור ובכללם צילומי פורטרט של פניה המיוחדות, צילומי עירום וצילומים בהם מופיעות כפות ידיה המרשימות.

צורות וצבעים

נוף

נוף אבסטרקטי

בפתיחת התערוכה בשנת 1923 אמרה: "גיליתי שאני יכולה לומר באמצעות הצבע והצורות דברים שאיני יכולה לומר בשום אופן אחר ואין לי די מילים כדי לתאר אותם".

ג'ורג'יה סיפרה כי היא נושאת בראשה צורות במשך זמן רב עד שהיא מוצאת את הצבעים המתאימים להם. כאשר היא מוצאת אותם לבסוף, הצבעים מתחברים לצורות מהקטלוג הנפשי שלה, להם היא מאפשרת להפוך לציור. לדבריה, היא השתמשה בצבע כמו ברגש. דרך הצבע היא תרגמה רגשות, באפקט דומה למוסיקה, וכתוצאה, על בד הציור אכן ניכרים הקשר הנפשי שלה עם כל אובייקט מצוייר, כמו גם הדרישות האמנותיות הגבוהות שלה מעצמה.

ג'ורג'יה נשארה אישה עצמאית גם לאחר נישואיה והייתה מחלקת את זמנה בין ניו-יורק לניו-מקסיקו. כשנסעה לראשונה לניו-מקסיקו נשבתה ביופיו של המדבר והמרחבים הפתוחים שלו ומאז, במשך כל שנה, נהגה לנסוע לשם לבדה. שם ציירה בצבעי מים את ציורי הטבע שלה, את הנוף החשוף והטבעי שהקסים אותה בעדינות שירית, פרחי המדבר וגולגלות של חיות שמצאה.

עצמות

עצמות

"כשהתחלתי לצייר את הגולגלות והשלדים של החיות שמצאתי במדבר, של הפרות, הסוסים, התעניינתי בעיקר בחללים ובחורים שבהם, במה שראיתי דרכם, במיוחד בתכלת השמיים כשהרמתי אותם לאוויר..."

ג'ורג'יה אוקיף יצרה עבור עצמה מערכת דימויים צורניים, כמעט מופשטת, בהשראת צורות נוף המדבר או במבנה אורגאני של פרח והשתמשה בהם כדי לבטא את תחושותיה כאישה וכאדם.

הצורות פיוטיות ורכות, ומפתיע כמעט כיצד האישה בעלת החזות החזקה הזאת השתמשה ביד רכה בצבעי המים. הצורות הנוצרות מעוררות הקשרים שונים ומצויות בגבול הדק שבין הפיגורטיבי למופשט.

הצבעים בהם השתמשה לציור פרחי הכלניות והפרגים שלה, האירוסים והפטוניות היו עזים: אדום, סגול , שחור, מדהימים בחיותם. לעומתם, ציורי הנוף המדברי שלה צוירו בצבעי מים מעודנים ושקופים. ציוריה תמיד אסתטיים וברורים, חדים ונקיים. הם נחרטים בזיכרון ואי אפשר להתעלם מעוצמתם, בהיותם דרמטיים, חשופים וישירים, אינם מסתירים דבר.

פרג

פרג אדום

השפעת הצילום

פרח

פרח של הצלמת אימוגן קונינגהם

מאחר וחיה רוב הזמן בסביבה העירונית, בניו-יורק, אי אפשר להתעלם מהשפעות הצילום המודרני, שהתפתח באותן שנים, על אוקיף ועבודתה. ניתן לראות בחלק מציוריה את השפעת הצלמים בחברתם התרועעה, שבלטו באותה תקופה כצלמים "מודרניים", כגון פול סטרנד, אדוארד ווסטון, הצלמת אימוגן קונינגהם ואלפרד סטיגליץ, שצילמו צורות צמחיות ופרחים, ירקות כמו פלפל ענק וארטישוק, וצורות גוף אנושי תוך ניתוק מהקשרן היומיומי, צילומים גדולים בתקריב, עיסוק באור וצל והפיכת אובייקטים לצורות מופשטות.

טכניקת הציור שלה מזכירה מאוד לעיתים אסתטיקה צילומית זו, מעין סופר-ריאליזם מוגדל ונקי. כמותם, היא מתרכזת בנושא ומנתקת אותו מכל מה שסובב אותו. ציורי הפרחים שלה אינם בוטניים כלל. הפרגים, הפטוניות והאירוסים שציירה מזמינים ומפתים את המתבונן להיכנס לתוכם, לחקור את פיתולי הפרח וקפליו. היא "מכריחה" את הצופה באופן מכוון להיות מעורב רגשית בציור ולהגיב עליו, הוא אינו יכול להישאר מרוחק ובלתי מעורב.

תמונת

תמונת נוף של אדוארד ווסטון

חלוצה אמריקנית

עבור האמריקנים, מסמלת ג'ורג'יה אוקיף את האישה האמריקנית העצמאית, זו שאינה חוששת להעז, לעשות ולומר את אשר היא חשה ורוצה מבחינה אישית ואמנותית, מבלי להיות תלויה בהשפעות חיצוניות או בגברים. היא הציגה גישה חדשה, אישית וישירה ביותר, כפי שאף אישה לא העזה לעשות עד אותה העת, בחברה השמרנית של תחילת המאה ה-20.

בשנות העשרים, כשאירופה ופריז היוו את מרכז האמנות הבינלאומי, נזקקה ארצות הברית לכוכבי אמנות משלה ואימצה אליה את ג'ורג'יה אוקיף, החל בציורי הפרחים, נופי החוות וערוצי הנחלים וכלה בגורדי השחקים של ניו-יורק אותם ציירה. עצמאותה וחופש הביטוי האישי שלה סימלו את אמריקה.

באם הודתה בכך או לא, וגם כאשר סירבה לאמת את הפרשנויות, הן ציוריה והן אופן חייה היו מעין מניפסט של עצמאות נשית. היא ציירה את מרחבי המדבר בשנים בהן הדרכים בניו-מקסיקו לא היו מפותחות, ללא חשמל וטלפון, היא נזקקה לחוסן גופני ונפשי. הייתה זו הזדמנות עבורה לבחון את יכולותיה הגופניות והנפשיות כאישה, אדם ואמנית.

אי אפשר להתעלם מן העובדה, כמובן, שעם תערוכה שנתית בגלריה של סטיגליץ, שניהל גם את ענייניה הכלכליים היה קל יותר לעשות בחירות שכאלה, אך ביחס לתקופתה, העצמאות בה ניהלה את חייה ובה אמרה את אמירתה הפרטנית, שלה הייתה באמת יוצאת דופן.

ביקורות ופרשנויות

המבקרים את יצירתה היו תמיד חלוקים בדעותיהם - כאלה המעריצים את המופשטים שלה וכאלה שהסתייגו מהם והעדיפו את הציורים הפיגורטיביים.

jack-in-the-pulpit

jack-in-the-pulpit no. iv

חלק ממבקרי האמנות וחוקרי האמנות בשבעים העשורים בהם יצרה ראו בציורי הפרחים של אוקיף סמלים מיניים בוטים, בעוד שאחרים זיהו בהם חיקוי טכניקות צילום, עוד בטרם הומצא הפילם הצבעוני, וראו בציוריה לא יותר מאשר דרגה אחת מעל צילום של פרח. היו כאלה שפירשו את ציוריה כמעגלים של לידה-חיים-מוות וריקבון והיו והרחיקו לכת עד כדי מתן פירוש של עיסוק בפטישיזם עם ערך מסתורי ומיני.

בראיונות עימה סירבה אוקיף באופן קבוע לאשר או להכחיש את הפרשנויות. היא סירבה להתייחס ולא שיתפה פעולה עם מבקרי אמנות או היסטוריונים שהתעניינו גם בחייה האישיים המרתקים. הפרשנויות אף הפריעו לה, למרות שהשערוריות שעוררו ציוריה הן שהביאו לפרסומה. עקב הביקורות והפרשנויות על ציוריה, כתבה במכתב מ- 1924: "עבודותיי השנה הינן מאד על הקרקע. יהיו רק 2 עבודות אבסטרקט וכל השאר כמעט כולם אובייקטים ... הסיבה לכך היא שאינני אוהבת את הפרשנות שמייחסים לעבודותיי המופשטות"

ובראיון לרדיו אמרה פעם:

"פרח הוא במציאות כל כך קטן. לכולם יש כל כך הרבה אסוציאציות בקשר לפרחים אבל אני חשבתי לעצמי: אני אצייר מה שאני רואה, מה שהפרח הוא עבורי, ואני אצייר אותו כל כך גדול עד שהצופים העסוקים יוכלו להיות מופתעים ויקדישו זמן לראות את היופי שאני ראיתי בהם".

ב- 1970 איבדה כמעט לחלוטין את מאור עיניה ונמנעה ממנה היכולת לצייר. היא עסקה מעט בקדרות, זכתה לאותות הערכה שונים מטעם ממשלת ארצות הברית ונערכו לה תערוכות רטרוספקטיביות רבות. ב- 1986 אף הוענקה לה מדליית כבוד של האמנות ע"י הנשיא רונלד רייגן. ג'ורג'יה אוקיף נפטרה בגיל 98 בניו-מקסיקו ואפרה פוזר מעל הרי המדבר לבקשתה. בכך הפכה לעוד מיתוס אמריקני.

אבל יותר מכל, בלטה ג'ורג'יה אוקיף באומץ ובהעזה שלה לומר את שאמרה: אני אישה. אני יצירתית, חושנית, ציירת מעולה ואיני פוחדת לבטא בדיוק את מה שאני רוצה. אני משתווה לכל גבר.

אילנה גרף

אמנות טקסטורה

קטגוריה: 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר