אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אמנות הארץ חמסה


הגשר שמעל לירקון לא מפסיק אף פעם להרשים אותי. אני מדמה בעיני רוחי איך יכול האזור היה להראות אילולא היו בונים כאן נמל מכוער עם מחסני ענק ומפעל יצור חשמל מאיים. מדובר בפנינת טבע אמיתית. אני כמעט ויכול לראות את הסירות השטות, את שמשיות החוף ואת האנשים המטיילים להם בין נהר ים וחול. חבל שאילי הנדל"ן וחוסר התכנון המאפיין והמרגיז כל כך, שוב כבשו עוד חלקת אדמה מאיתנו. כעת הגשר מוביל אל פרויקט גדול המימדים הזה שנקרא "אמנות הארץ" וזו כבר בפעם החמישית. על גבו הוא נושא כעת גברים נשים זקנים וטף וכולם, כך נראה, בדרך החוצה. אחרי מבט. אחרי ביקור בחטף. אני לא שומע שיחות התפעלות. לא שומע דבר. המטרה המוצהרת של הפרויקט, הינה להביא את האמנות אל לקהל הרחב, לשדך ב"בליינד דייט" בין אלה שאמנות היא חייהם לבין אלה שכלל לא מכירים או מוקירים אותה. האם המטרה הזו הושגה?!כבר ממבט ראשון היה ניתן להבחין שהשנה התערוכה קטנה ביחס לשנים הקודמות: פחות אנשים, פחות יצירות, פחות אבטחה ("יש לך נשק?! לא, לא, זה בסדר אתה יכול להיכנס". זאת לעומת פעם שעברה שבה הייתה בדיקה קפדנית שלא הייתה מביישת את שדה התעופה jfk ) האם המסורת הקצרה של עיתון ה"ארץ" גוססת ועודה בת חמש?!בכניסה לתערוכה עמד מתקן היתולי, כמעט כמו מתקן שעשועים, שבו ניתנה הזדמנות לעוברים ושבים ליהנות מחוויית "מאחורי הקלעים". הקהל הוזמן להיכנס למכונית שצולמה בחזיתה תוך כדי כך שהתמונה המתקבלת מוקרנת על מסך אל מול ה"שחקנים" הנוסעים לכאורה כך שיוכלו לראות את עצמם. מתקן מאולתר הזרים טיפות מים מעל ויצר אשליה של גשם בעוד פנס שכוון ונשלט ידנית ע"י מפעיל נתן תחושה של אורות מכוניות חולפות. כך הסביר המפעיל. המתקן, שהופק ע"י בית הספר "מנשר", הצליח למשוך קהל רב בטריק בנאלי וזול בעיני. אך עם זאת, נסך על פני העוברים והשבים חיוך ילדותי ומופתע כשראו את עצמם משחקים על המסך. ראיתי בעיניהם תחושת בלבול ופליאה, כאילו ראו קסם. האומנם זהו חינוך לאמנות?

כאילו מהקצה השני של הסקאלה, הקשתה התערוכה בהמשכה במיצב "גנים חשופים" (נעמה מישר). אוסף של גנים שכל אחד מהם מעוצב ע"פ עקרון מנחה שמרמז שמו: "גן פרטי-בקיבוץ", "גן בחצר - דרום תל-אביב", "גן ערבי בישראל", "גן הראווה – ווילה", "גן השסע – ירושלים" פוזרו ברחבה. "עכשיו אני מבין למה התערוכה בחינם", שמעתי עובר אורח אומר, בטון מזלזל ומאוכזב מן העבודות. חלקן היו טובות, אני לא אומר שלא. במיוחד אהבתי את גן השסע (ורד סינגר ו-רחל וינר) שבו נראים שני חצאי גנים, האחד מרופד בעיתונים בערבית והאחד, מעבר לגדר בכאלה בעברית. בין העציצים, בשניהם מסתתרים נרות נשמה והגנים מחוברים בצינורות השקיה משותפים ובשוקת תכלת משותפת. לא יכולתי שלא לחשוב על הכנרת שנחו עליה עיניי.

העניין הוא לא טיב העבודות כי עם שעינן משרתות את מטרת התערוכה.העבודות היו דומות מדי והדימויים בהם קשים ולא טבעיים לניתוח בעיניי מתבונן שבא לראות תערוכה להמונים.

משפטים כגון: "הראווה אינה מכלול של דימויים, אלא יחס חברתי בין אנשים בתיווכם של דימויים" שהתנוססו על חומת אחד הגנים (שהיה סגור בקופסת לבנים) לא רק שאינם יוצרים סקרנות ומשיכה אל אמנות כי עם רתיעה וסלידה. האם הכוונה הייתה שהאמנים (או האוצרת, טל בן צבי) משתמשים בדימויי העבודות לשם ראווה ועל חשבון הקהל?! התערוכה המשיכה בכניסה לבניין התחנה שם שוב הייתה צמחייה סבוכה "מבוכת הצמחים", שאני לא ראיתי בה טעם או מסר בין אם אסתטי או אמנותי. אך אז, במעלה המדרגות חיכתה הפתעה נעימה בדמות העבודה המעניינת של דורון סולומונס: "הערב חדשות". בעבודה הווידיאו הזו, רואים את קרייני החדשות המוכרים כל כך (אני הרוס על יונית לוי) מביטים במצלמה בשתיקה רועמת, מהנהנים בצורה טיפוסית, מעבירים את המשקל אחד לשני ויוצרים בנו צמרמורת של צפייה לידיעת השעה. דורון הצליח בצילום פשוט להעביר לנו בצורה חדה וברורה את האבסורד שב"מסורת החדשות" השגורה כל כך בציבור: הצפייה וההתמכרות למהדורה הבאה ומצד שני הבנאליות וחוסר החידוש שבה. על דלת השירותים בדירה שלי תלוי עיתון "ידיעות אחרונות" משנת 1973. תופתעו לגלות עד כמה הדברים נותרו כפי שהם. הקהל היה עסוק מאוד באם העבודה מבוימת או שמדובר בעריכה בלבד וזו גם עומדת לזכות היוצר, שהצליח ליצור דיון מעניין על תהליך היצירה.

דוראר בכרי, שאותו כבר ראיתי בתערוכה הגדולה של בצלאל שהייתה בשדה התעופה בן-גוריון, צייר שני ציורים שהתנוססו זה מול זה. באחד הוא מצייר את עצמו כדמות אפורה ומסכנה, כאשר עשן סיגריות עופף אותה ובידה מכחול אדום. מולה, דמות של נער חסון ויפה יושב על רקע שמיים כחולים. לשני הציורים קרא "דיוקן עצמי" והניגודיות והדיאלוג שבניהם צועקים לשמיים. האחד, דמות הערבי, המוגבל המדוכא והשני דמות האידיאל שלו בעיני עצמו.

שחר מרכוס הפתיע בעבודה בשם "דינמו", שלפי עניות דעתי, היא הטובה בתערוכה. שחקן הלבוש חליפת ספורט, רץ על מסלול ריצה אל עבר מאוורר. הרץ קשור בחבל דרך מערכת גלגלות למשקולת כך שתוך כדי ריצתו הוא מפעיל מנגנון חשמלי שגורם למאוורר להסתובב. כך יכול הרץ לנוח אל מול המאוורר וליהנות מהרוח המופקת מריצתו שלו. האירוניה בעבודה הזו גרמה לי לחיוך נבוך ולצער על החברה שלנו, שאני חלק ממנה לצערי. על ההישגיות והחומרניות כערך, על המרוץ הבלתי פוסק אחר עוד ועוד מטרות והישגים שיוצרים בתורם עוד ועוד שאיפות במעגל בלתי סופי שמשרה על רובנו תחושת החמצה וריקנות. העבודה המעולה הזו, לפי דעתי, מייצגת את בסיס מקור הבדידות והעצב בדור שלנו.

אי אפשר שלא להזכיר באותה נשימה עם "דינמו" את "יום קניות" של דורון סולומונס (שוב). הפעם דורון מראה לנו דמות תל-אביבית שעושה קניות ב- ampm.בתהליך איטי מייגע ומשעמם. הדמות נעה ברוגע ובשקט, שלפני הסערה, בוחרת אט-אט מבין המדפים העמוסים כל טוב בדממה. מתבוננת, בוחנת, נלחצת מבחירה מבין מבחר בקבוקי היין וממשיכה להעמיס לעגלת הקניות. החנות ריקה מאדם, הדמות צפה בבדידות סטרילית ונוחה, מגיעה לקופה וללא מילה מעבירה הקופאית את המוצרים תחת העין האלקטרונית, כאשר זווית הצילום היא מנקודת מבטה של האחרונה. הדמות יוצאת מהחנות שידיה עמוסות שקיות ניילון ואצבעותיה נקרעות תחת עומס המשקל של הטובין. לפתע, המוזיקה נעשית דרמטית. מוזיקת מלחמה וגבורה. החפצים נשמטים אחד אחר השני דרך קרעים בשקיות ובצילומים יפיפיים (בהילוך איטי), מנציח דורון את נפילת החפצים והתנפצותם אל הרצפה: זיתים, קפה, יין, ביצה וכו'. הדמות נותרת אדישה ובפריים האחרון רואים אותה עומדת עם שקיות ריקות ומבט אדיש. הפריים גורם לקהל לצחוק כאל מול ליצן פתטי. אולי אנחנו למעשה צוחקים על עצמנו?! על תרבות השפע שמוציאה מאיתנו כל קשר חברתי עם הסובב אותנו, עם הקלות הבלתי נסבלת של ההישרדות הפיסית, עם המבחר האפשרויות שעוטף אותנו, עם החופש הזה שהוא למעשה הכלא הנורא ביותר ("האדם נידון לחירות", כפי שטען הצרפתי ז'אן פול סארטר). מעל לכל בלטה בעיני האדישות המחרידה של הדמות לקולות הנפץ והאובדן של החפצים הנופלים. האם לא התנהגנו בדומה במהלך מלחמת לבנון השנייה, כאשר התותחים רעמו והמשכנו לטייל בשדרות רוטשילד?!עבודה נוספת חשובה בעיני היא bad boy של תום פניני. העבודה משכה קהל רב שהצטופף סביבה ובצדק. על המרקע נראתה דמות של נער בתחתוניו בחדר דלוח וצנוע כאשר הוא נשכב על מזרון זוגי כאשר זה במצב מאונך כך שלא נותר לדמות אלא להצטופף ולנסות לישון שינה לא רגועה על צלע המזרן. לאווירה התווספה מוסיקה רגועה ונעימה, דמות ירח מלא שהתנוסס מלמעלה ומין נוזל לא ברור ואפרפר שמילא את רצפת החדר. עבודת הקומפוזיציה המעולה נתנה הרגשה של עולם אמיתי-דמיוני וריתקה את הצופים. מבט ארוך גילה לפתע שהמזרן הולך ושוקע ואיתו הדמות שאינה ישנה שנת ישרים. הפחד מה יקרה שהנער יגיע לרצפה מילאה את החלל. כשהגיע הרגע הגורלי, נעלמה הדמות אל מתחת לנוזל האפרפר."מה, הוא לא יחזור?" שמעתי את חן, ידידה שלי, שואלת בקול רם. בקרן זווית ראיתי מישהו מחייך והבנתי שזה ודאי תום. אל דאגה! הדמות בסוף יוצאת מהרצפה והמזרן חוזר עולה וצף למקומו הראשוני, כך שהכול יחזור חלילה במחזוריות אין סופית. שיחה קצרה עם תום גילתה בפניי אמן צעיר ומוכשר, שהתמזל מזלו ועבודתו זו נגלתה בעיני אוצרת התערוכה במסגרת תערוכת סיום של "המדרשה לאמנויות" בבית-ברל. כמו שאומרים: דברים טובים קורים לאט, דברים נפלאים, בבת אחת. נעים היה לי לגלות שיש מסלולים מהירים להצלחה גם באמנות.לפני סיום מספר עבודות נוספות ששווה לציין והן: "תשעה ארגזים ושטיח אדום אחד" של טל שוחט, בה נראית בחורה בשמלה אדומה מביטה במקלט טלוויזיה בסרט מצויר (פופאי) כאשר היא שוכבת על שטיח אדום מעל במה ריקה וזולתה תשעה ארגזים בערימה. האם איננו צריכים כבר דבר מלבד הטלוויזיה?גבסון צבי איצקוביץ מזעזע אותנו אם מה שנראה ממבט ראשון כתמונה של ילדים בבריכה וממבט שני מתגלה כניקוי של אתר יזכרון לנופלים ע"י בני נוער.אייל דנון ו-סאמי בוכרי מכניסים אותנו ביקור ל"בית ביפו" ע"י הקרנה על שלושה כתלים, סרטים של: שירותים ישנים, סלון ובו יושבים ומדברים שלושה גברים בערבית ומטבח שבו עומלת אמא ערבייה בבישולים. הרגשה של ניקור וזלזול בתרבות השובינסטית עלתה בי. תחושת ריחוק מהאחר. הצפייה שמשהו יקרה ודבר לא קורה. מבט מאחוריי המסך עליו הוקרנה תמונת השירותים, מגלה להפתעתנו ילד המשחק משחקי מחשב של מלחמה ויריות ונראה כילד מודרני ישראלי לכל דבר. פתאום הרגשת הקלה של משהו מוכר. האם העובדה שהוא ערבי ומשחק במשחק מלחמה משנה משהו לצופה?...שחר יהלום, בעבודה ללא כותרת, מראה לנו דמות של ילד על גב אתון בנוף של אגם קטן ושקיעה. הצילום באיכות נמוכה וכמעט שאין תזוזה בתמונה. הדבר יוצר חוסר נחת וסבלנות אצל הצופה. "נו שיקרה כבר משהו". שחר מראה לנו שאנחנו בעולם שבו אין לנו סבלנות לבהות ארבע דקות בנוף יפה. להירגע ולנוח. הוא יוצר אצלי געגועים וקנאה אל הילד על בהמת המשא. האם לא לכולנו החלום של שלווה בטבע?!בן הגרי הציג עבודה יפה ומעניינת בשם "זה לא שעון" ובו מוקרן "לא-שעון" על מסך בגודל מתאים לדמות, דבר שהניב אפקט תלת-מימדי. בתוך הלא-שעון הופיעה דמות של גבר ובמקום ראשו - מחוגים ובאזור חלציו מתנדנדת מטוטלת הלא-שעון. תחושת קיבעון ותקיעות בחיים עלתה בי לנוכח עבודה זו. מיכאל רפפופרט הרשים אותי עד מאוד בשלוש ציורים סופר-ריאליסטיים. אמנות מסוג זה הוזנחה יתר על המידה לטעמי ע"י האמנות המופשטת והמבקרים.אחרון חביב, ורד ניסים צילם שלוש תמונות של "אבא", "אמא" ו"ברבור מלאכותי". האב נראה נשי ופגיע מאוד, האם קשוחה וגברית. בתמונה האמצעית של הידיים האוחזות בברבור נראית כף היד המחוספסת והקשוחה של האב, בצד התמונה של האם ואילו כף ידה העדינה של האם בצידו של האב. חילוף התפקידים הקלאסי במשפחה?! האב הוא כבר לאו דווקא ראש הבית?! האם אי פעם היה?אה כן, ויש את עבודת "בית העץ" אבל אני משאיר לכם את זאת כהפתעה...בחרתי לראות את התערוכה פעמיים ובשתי הפעמים לקחתי איתי אנשים שלא רואים תערוכות בצורה שגרתית: חן וגיל. חן נהנתה מאוד ומהר מאוד החלה לנתח איתי ביחד יצירות. אני חושב שהתערוכה "עשתה את העבודה" עבורה.גיל לא כל כך התחבר לדברים והיה חסר סבלנות. הייתי אומר שהתערוכה אפילו עצבנה אותו שכן האמנות נראתה לו כדבר מאולץ. האומן, לפי דעתו, בכוח מחפש נושאים כואבים. "הם עושים משהו שהם אוהבים, לא?! אז למה להתעסק ברע?". מה שלא הספקתי להסביר לו, הוא שאמנות, בדר"כ, היא לא ממש בחירה ע"י האמן אלא חוסר בחירה – הדרך להתאמת ולהתעמת אל מול החיים. גיא הסביר לי את זה פעם.בקיצור, לא לפספס. אם פספסתם, לא נורא. בואו בשנה הבאה (מקווה שתהיה תערוכה) או שתפתחו עיתון. יש תערוכות טובות (ובחינם) תמיד.

כתב וצילם, חנן שטיינגרט

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת חנן שטיינגרט