אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יופיה של התעשייה


התמונה של מתן אהרוני

הכל החל לאחר שהייתי בפסטיבל אומנות שנערך בתל אביב, "אומנות הארץ 5", שנערך בתחנת הכוח רידינג. מכל יצירות האומנות שהיו ברחבי התחנה ובתוך המבנה הישן שלה הכי שבו את ליבי דווקא "המקומיים"- האינסטורומנטים החשמליים של התחנה הישנה, המפעל התעשייתי העירוני הזה. חלקי המכונות שייצרו בעבר חשמל הקסימו אותי. מכאן יצאתי למסע קצר להבין מאיפה ההתפעלות שלי מהמכונות הללו של מפעלי התעשייה.היצירות היפות ביותר היו עבורי הטורבינות האדומות שצצות מבטן הבטון הקר, לוחות המכוונים הישנים שנמצאים סביב קיר שלם, הברזים הגדולים שמופיעים באמצע החלל הגדול, הצינורות הרבים שמקבילים אחד לשני בכל מיני צורות גיאומטריות שיחדיו בכל כל ההמון הזה יוצרות מבנה יפיפה של ארמון של ברזל, התקרה שעשויה מרובעים קטנים והראשים העגולים שמהם יצאים בדרך כלל ניצוצות החשמל - כל אלו גרמו לי הנאה רבה שגרמו לי לחשוב לעצמי כמה יפה המכאניקה והתעשייה הישנה הזו בכלל. לתהיות אלו עלתה בי המחשבה מאיפה הפטיש הזה לתעשייה הישנה? מאיפה הופנם בי כי זה דבר יפה? הרי התעשייה הישנה הזו של המפעלים ייצרה גם המון רע- במפעלי תעשייה כאלו הייתה אכזריות כלפי העובדים, שלא זכו ליחס אנושי במפעלים. המפעלים הללו הרי מייצגים את המעמדות הפועלים עם חייהם הקשים, מפעלי תעשייה אלו העסיקו גם עבדים שהיו בעצם ילדים קטנים. אז כיצד הדבר יכול להיתפש בעיני כיפה ומושך? איפה הצד המכוער שבדבר?

גישה זו של יופיה של המכונה מזכיר לי את הגישה הפשיסטית שמאדירה את המכונה, אותה צריך לעבוד, כמו גם את המדינה, וכמו אותה התפישה הפשיסטית כי המלחמה היא יפה! האם גם בי מכוננת מחשבה פשיסטית כי התעשייה הזו הישנה היא יפה? חשבתי לעצמי מאיפה הופנמה בי התפישה שרואה באותן מכונות במפעלים הישנים כספקטקל יפה? אני מאמין כי לסרטי הקולנוע יש עבורי השפעה רבה. ואכן - המחשבה הראשונה שעלתה במוחי הייתה הסרט המופתי שהקדים את זמנו- "מטרופוליס" של פריץ לנג מ-1927. משם זכורים לי לוחות המכוונים והשעונים האנלוגיים הישנים של התעשייה, הקצוות של עמודי החשמל שמייצרים חשמל, הצינורות והברזים שאותם צריכים לסובב כדי לאזן לחצים ולהם עוד כל מיני תפקידים שלא באמת ידועים לי. אך סרט זה לא חף מביקורתיות כלפי המכונה התעשייתית. אז מדוע היפה שבמפעלים נשאר בתוכי והמכוער שמייצג זאת נשכח ממני?כדי להזכיר לאלו ששכחו או עדיין לא ראו – הסרט "מטרופוליס" הוא סרט עתידני על מציאות החיים בשנת 2020 בעיר מטרופוליס. עיר זו היא עיר עתידנית הממוכנת בצורה מופתית. העיר למעשה מורכבת משני מעמדות, ששמם הוא גם מקום הימצאותם- ישנה אוכלוסיית הפועלים - בני המעמדות התחתונים, אשר חיים בתחתית העיר. הם מפעילים את המכונות ומספקים את רמת החיים הגבוהה לבני המעמדות העליונים, העשירים שחיים מעל פני הקרקע.

מטרופוליס של פריץ לאנג

בסרט, בנו של השליט של העיר העליונה, פדר, פוגש במריה, בת המעמד הנמוך. הוא מתאהב בה ויורד אחריה אל העיר התחתונה. מריה הופכת למנהיגת הפועלים. היא מבקשת מהם שלא למרוד אלא לחכות בסבלנות לבואו של ה"מדיאטור" - "המתווך" (כינוי הלקוח מהמושג הנוצרי של המושיע). פדר מזועזע מתנאי החיים של הפועלים. הוא פונה לאביו ומתעמת אתו בנושא זה. אביו בתגובה מבקש ממדען מטורף ליצור רובוט שיחליף את מריה, כדי שזו תעשה כרצונו של השליט. מריה הרובוט לבסוף נולדת בכמה מכות חשמל חזקות. היא מסיטה את הפועלים למרד פועלים שמאיים להרוס את העיר אך לבסוף מריה האמיתית מצליחה להימלט מהמדען המשוגע, מרגיעה את הפועלים ומתחתנת עם פדר.

מתוך הסרט "מטרופוליס" עולה התחושה של איום, חוסר אנושיות, העדפת המכונה על פני אדם, בדידות וריקנות של האדם בחברה המודרנית, הצרכנית, וכל זאת למרות רמת החיים הגבוהה האפשרית הודות לטכנולוגיות.למרות הסרט ואולי גם בעיקר בגללו, קיננה בי ההערצה הזו למכונה. במפעל התעשייתי הזה שפעם גם פעל (היום הטורבינות החדשות של רידינג נמצאות ליד אך לא באותו בניין) הרגשתי כמו אחד מאנשי המעמדות הפועלים של הסרט "מטרופוליס" שאמורים לעבוד את המכונה. אבל אני גם אמור להפנים את המסר כי הם היו עבדים של מכונות שמשעבדות אותם, הייתי אמור להבין כי אפילו הרובוטית שיצרו המעמדות העליונים בסרט היא רעה ולהפנים כי המכונה היא לא באמת טובה, למרות הדברים החיוביים שגם נוצרים ממנה. לכן, אני חושב כי אנו אמורים לתפוס מרחק מהמכונה: להשתמש בה לטובתנו תוך זהירות מרבית- כמו המצב האקטואלי שחוזר שוב בעולמנו – ההמצאה הגרעינית שמסוגלת לעשות רק טוב- לייצר חשמל אך באותו אופן גם להחריב מדינות שלמות. אך לא כך הרגשתי באותה תערוכה.

לכן אולי אמביוולנטיות זו שבין טוב ורע באותה התעשייה היא שגורמת לתחושה של הערצה- כמה כוח יש בה- לטוב ולרע - וכידוע כוח הוא דבר מושך שאותו מעריכים. אולי בגלל זה דווקא התרשמתי יותר מהכל מהתעשייה הישנה הזו שסביבה הכל התנהל. התעשייה הזו, שמצויה תמיד במקומות רחב ידיים, שבו הפרט הקטן מרגיש הפעם מאוד מאוד קטן וחלש לעומתה, יוצרת תחושה כי מדובר על משהו גדול ממך, משהו אותו צריך להעריך. כך גם הכניסה למתחם הפנימי גרמה לי לתחושה שאותה הכנסיות בעולם אימצו כבר מזמן- הגודל שנועד כדי שהפרט המאמין ירגיש כה קטן וחלש לעומתה.וברור לי שלא רק אני מרגיש זאת- גם היוצרים של התערוכה לא התעלמו מהמכונה הזו הישנה- צמוד לכל קר של צינורות, קיר של שעונים וברזים הייתה גם קופסא שלתוכה צריכים להביט כמשקפת תלת מימדית שמציגה את המכונה הנוכחית כולה. מכאן שאלתי עצמי מהם הסרטים הנוספים שמקדשים או סתם מציבים במרכזם את המכונה – את התעשייה, את המפעלים הגדולים מלאי הצינורות והמיכון כולו כספקטקל אחד גדול. לא הרבה סרטים עלו במוחי. הסרט הראשון שעלה (מלבד כמובן מטרופוליס) הוא סרט די חדש וגם הוא בצורה מסוימת גם אפלולי ומנוכר כמו מטרופוליס- הסרט "צ'רלי בממלכת השוקולד" (טים ברטון, 2005) שגם שם גם התעשייה הייתה במרכזה של התמונה. גם בסרט זה המעמדות הנמוכים הם הגיבורים האמיתיים. והדבר דיי ברור- המהפכה התעשייתית שהחלה בבריטניה היא זו שילדה את המושג של "מעמד הפועלים".הסרט "צ'רלי בממלכת השוקולד", שמהווה עיבוד קולנועי שני ליצירתו של הסופר רואל דהאל, מספר את סיפורו של צ'רלי, ילד ממשפחה ענייה הזוכה בתחרות לבקר במפעל השוקולד של ווילי וונקה, הבעלים המוזרים והמופנמים של מפעל השוקולד הכי גדול בעולם. ביחד עם עוד ארבעה ילדים ממעמדות ותרבויות שונים שזכו מגיע צ'רלי למפעל ומגלה שהטיול בעולמו הצבעוני, המתוק והמופרע של ווילי וונקה אינו רגיל. גם בסרט זה המכונות והתעשייה עצמה מוצגת במרכזו כספקטקל אמיתי- כשהפעם הוא לא מוצג כרגיל, אלא בצורה מיוחדת ושונה- המפעל מבחוץ הוא קודר, מנוכר ואפרורי, אך בפנים הוא עולם קסום של צבעים, מוסיקה, תנועה, ריחות וחוויה לא רגילה- בערך אך בצורה שונה מזו שחוויתי בתוך המבנה הישן של תחנת החשמל של רידינג. לכן נדמה לי כי אני לא לבד במערכה. ישנם עוד, כמו היוצרים של הספר והסרט, שרואים בתעשייה דבר יפה. לדעתי, גם עבור הילדים והמבוגרים שצפו בסרט זה החוויה של מפעלי התעשייה תיתפש כמהנה – כספקטקל מופלא. למפעלי תעשייה אלו מחוברת באופן כמעט בלתי נפרד גם העיר, שלמעשה נולדה יחד עם התעשייה. העיר היא חלק בלתי נפרד מהתעשייה ולכן גם העיר תל אביב לא שכחה פן זה – כשהמייצג של העיר תל אביב הוא אותו תורן פאלי שנמצא בצפונה ועולה מתוך התחנה- הארובה של רידינג, אשר שודרגה מבחינה אסתטית לפני לא מעט שנים עם האורות בצבעים שצורפו אליה על ידי אמן צרפתי, אם איני טועה. כך גם בסרטים שמציגים במרכזם את מפעלי התעשייה לא שוכחים להתייחס לעיר שהמפעלים צמודים לה. כך ב"מטרופוליס" שמה של העיר הוא שם הסרט, אשר בתוכה פנימה נמצאים המפעלים. ב"צ'ארלי בממלכת השוקולד" גם לעיר יש תפקיד מרכזי, שם רוחשות הרוחות כדי לנסות ולהיכנס פנימה לתוך המפעל המופלא של השוקולד.

לכן, אולי זו העיר שמחוברת ייצוגית ופיזית אל מפעלי התעשייה היא זו שגרמה לי לתפישה החיובית ולהתפעלות מהמכונות של מפעל התעשייה. הרי לעיר שמורה אצלי פינה חמה בלב, עירי, תל אביב, היא יפה ומיוחדת במינה. יש בה גיוון ועושר תרבותי וחברתי מופלא. לכן אולי קישורה לתעשייה מוסיף להתפעלות הלא ברורה אך אמיתית למכונות הישנות של התעשייה. ועוד נקודה למחשבה. אולי המכונות הישנות הללו גם מעלות בי סוג של נוסטלגיה (קולקטיבית) לתקופה תמימה יותר, שאני אישית לא באמת מכירה. תקופה של התחלה חדשה, של חידושים שאמורים להועיל לחברה (כמו ייצור החשמל לתושבים).בכל מקרה, מעניין גם לראות כי אין הרבה סרטים נוספים שמקדשים את המפעלים ובעיקר את המכונה ו/או מציגים אותה במרכזם ומעניין לתהות למה? האם הנושא כבר לא רלוונטי? אפילו סרטו של טים ברטון "צ'רלי בממלכת השוקולד" ייצג אגדה קסומה ולא ריאליסטית כדי להימנע מהאדרת המכונה. לדעתי החשש הוא מפשיזם תעשייתי. ישנה צנזורה סמויה כנגד האדרת המכונה שבגללה אין הרבה סרטים בנושא. לעומתם, ישנם הרבה סרטים שמזהירים מהמכונה – כמו כל סרטי "שליחות קטלנית". אני בכל זאת נותרתי אמביוולנטי לגבי הנושא: המכונה נתפשת בעיני כבאמת יפה אך גם אסור להישאר אדישים ותמימים לגביה. צילום המכונות ברידינג: מתן אהרוני.באדיבות אתר טי וי ישראל

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת מתן אהרוני