הרצל אמר - דיוקן הרצל באמנות שימושית


100 צפיות

מות הרצל, והוא בן ארבעים וארבע שנים בלבד, היכה בהלם של תדהמה וצער את העולם היהודי ציוני. בכח חזונו ונחישותו הקדחתנית, באמצעות כספי משפחתו, נתן הרצל תנופה רבה לרעיון אותו יצק בדמות ארגון ומוסדות ציוניים של קבע. במהלך פעילותו המדינית הוא בא ויצא בפני מלכים ושועי ארץ כ"שר וגדול". אף שמטרתו המדינית לא צלחה בידו, ניתן להעריך, במילות ימים אלה, כי הצליח "לשים את הציונות על המפה". את גדול הישגיו ועיקר תרומתו נתן הרצל שלא מדעת, כתב אחד העם ממתנגדיו החריפים והבוטים של הרצל ומעשה ה"ציונות המדינית" שלו: "הרצל האיש החי, אפשר ואפשר היה לפקפק בהרבה מדבריו ומעשיו.." אבל "... הרצל הדמות האידאלית, כמו שהוא הולך ונברא עתה לעינינו.. מה נהדר יהיה מראהו ומה רב יהיה כוחו. "... הוא נתן לנו את עצמו בתור "נושא" ל"שירת התחיה", נושא שיוכל הדמיון להאחז בו בשביל לעשותו לגיבור לאומי עברי שבו יתגשמו השאיפות הלאומיות בצורתן האמיתית".

דיוקן הרצל וביטוייו המגוונים באמנות השימושית היו לאורך המחצית הראשונה של המאה העשרים הסמן החזותי המובהק ביותר ללאומיות העברית החדשה בארץ כמו גם בכל רחבי העולם היהודי - ציוני. הדיוקן היה בבחינת הצהרת זהות: קנית הרצל , קנית חלק ושותפות בסיפור. הצבת את דיוקנו או תמונתו – הגדרת את המרחב כמראה מקום ציוני.במאמר זה אבקש להציג את דיוקן הרצל באמנות השימושית וביטוייו המגוונים לאורך המאה העשרים כביטוי לפני חברה ציונית ישראלית והשינויים שחלו בה בפריזמה של "נושא לאומי" בדמות דיוקן הרצל, כהגדרת אחד העם, והשינויים שנמסכו בו.

דמות דיוקנו של הרצל נתקיימה בהוויה ציונית למן ראשיתה, במגוון רחב של תוצרי אמנות שימושית. חפצונה החזותי של תימה לאומית בדמות מראה מנהיגיה וסמלי גיבוריה האידאיים כחלק מפרויקט התרבות הלאומי נתקיימה בהוויה הציונית, כצורך הגיוני בעידן של התפתחות תקשורת כתובה ומצולמת ובמציאות של יכולות שכפול טכני וקלות הפקה והפצה. עניין באמנות כביטוי למציאות אידאית חדשה של לאומיות אתנית גם אם לא ציונית הובלט והומחש בהקשר לתרבות יהודית באמצעות ציירים כמו מוריץ אופנהיים, מאוריצי גוטליב או הפסל מארק אנטוקולסקי, ובאמצעות מספר תצוגות אמנות, במחצית השנייה של המאה התשע עשרה. המחשבה והויכוח באשר לאמנות ותכליתה הטרידה כמובן גם בהוויה היהודית ציונית של שלהי המאה התשע - עשרה: האם המימד האסתטי הוא המימד היחיד להתייחסות לאמנות או שמתקיים בה, ולא פחות, גם המימד התכליתני. בקונגרס החמישי הבהיר מרטין בובר את חשיבותה ותפקידה של האמנות: "ביצירת האמנות בא לכלל ביטוי כל המייחד את הלאום, ולפיכך האמנות שלנו היא הדרך היותר טובה להתוודע אל עצמנו כעם... אני מצפה מן האמנות היהודית להיות העמקה נהדרת והפנמה של הציונות". הרצל, בעצמו איש תקשורת המודע ליכולותיה, הכיר בחשיבות הציור והצילום ככלי של השפעה והבניית תודעה לאומית, והעמיד עצמו כמודל בפני ציירים פסלים וצלמים. בסיפור "המנורה" שפרסם בעיתונו המחיש משמעות החפץ – מנורת החנוכה – כמייצר תחושה לאומית. מראה מנורת החנוכה הדולקת במלוא עצמת שמונת קניה, שימש כתזכורת מתחדשת לפרקי גבורת עבר בארץ תנ"ך רחוקה, הבנה משמעות חדשה והגדיר את המרחב כולו. כזה היה גם חלום ה"חדר היהודי" של בוריס שץ, מייסד "בצלאל" ומפיצה הנלהב של האמנות השימושית הציונית המתחדשת. שץ שפגש את הרצל כדי להרצות בפניו את חלום וחזון בית הספר לאמנות ונפעם ממראה פניו העבריים אידיאלים, הבין את המשמעות הרבה המיוצרת במראה החפץ האמנותי הציוני. כבר בקונגרס החמישי הציג שץ את פסל מתתיהו" שלו שהפך לאיקונה ציונית שהועתקה ושוכפלה רבות ברחבי העולם היהודי כדי לבשר את ראשית תחייתו המתחדשת של עם בארצו. תחיה זו זכתה לחיזוק במראה תוצרי מלאכה ואמנות בם נשזרה פעמים רבות דמות המנהיג - בנימין זאב הרצל.

הערצת אישיותו של הרצל הפכה את המנהיג לאגדה עוד בחייו. תמונת דיוקנו הפכה עם מותו לסמל הנפוץ ביותר של התנועה הציונית – תופעה מקובלת בתנועות לאומיות אירופאיות שהציונות היתה אחת מהן, כשבשונה מהן בקשה לחבר עם מפוזר אל עברו במרחב גיאוגרפי אחר. התפתחות הטכנולוגיה של הצילום, התקדמות והתרחבות שיטות ההדפסה השכפול וההפצה, הביאו להופעת דיוקנו של הרצל באינספור ביטויים של גרפיקה ואמנות שימושית שסימנו והגדירו את המרחב הציוני. מראהו כשל נביא קדמון בלבוש מודרני, נשתלב בציפיה יהודית רבת דורות לבוא המשיח שבעיני רבים נתגלם בדמות הרצל. מרכזיותו של האיש בחלום הלאומי, הדל עדיין במראה גיבורים לאומיים מודרניים, לצד היות דיוקנו המרשים קל מאד לזיהוי, הביא לשימוש בדיוקנו על ידי התנועה הציונית למן הקונגרסים הראשונים.

הרצל עצמו היה מודע לערכו החזותי והניח אחריו מבחר גדול של צילומי וציורי דיוקן ששימשו מקור מרכזי בעיצוב דמותו באמנות השימושית. עוד לפני התכנסות הקונגרס הציוני הראשון בבזל 1897, שנתן הכרה וגושפנקא רשמית למנהיגותו, הופיע הרצל בפני המונים רבים בתקווה לשכנעם במציאות רעיונותיו. בהרצאה בפני אגודת ה"מכבים" בלונדון הבין הרצל את המימד הממגנט במראהו והעריך כי שוב אין מראהו ברור בקרב ההמונים אלא כענן של אגדה בתוכה יהלך ויוליך את העם היהודי למרחב כיסופיו. לפיכך טרח המנהיג לשוב ולהצטלם כדי לקיים מראה "אותנטי" של מפגש עם הקייזר הגרמני במקוה ישראל, כך הניח לליליין לצלמו בתמונת המזכרת המונומנטלית שלו, צופה בריין ממרפסת מלונו, כשרק מי שהילך בחדר הקטן שבמלון יוכל להבין את המאמץ הלוגיסטי צילומי שנדרש כדי להפיק מראה "אקראי" זה, וכך שימש כמודל בפני צייר הפורטרטים ההונגרי ג' קופאי, האמן המאייר והצלם א. מ. ליליין, הצייר הרמן שטרוק, הפסל פרידריך באר ורבים אחרים – מודע לציור הצילום והתיעוד החזותי כמכשיר תעמולה מודרני להפצת הרעיון הציוני.

הרצל

שימוש רב נעשה במראה האיקוני של הרצל הצופה ממרומי המרפסת בבאזל, כאמצעי מתווך למראות ציוניים המתקיימים מכח מבטו של הרצל שהעניק להם מהשראתו והמחיש את הקשר בין החזון ותהליך מימושו

עד להופעתו של הרצל היו דמויות היסטוריות מסורתיות כמשה ואהרון מרכיב מרכזי באיקונוגרפיה הציונית לצד דמויות מעולם מסורתי דתי ומראות עממים של אתרים קדושים. למן הופעת הרצל התייחד מקום מרכזי להפצת דיוקנו בעיקר באמצעות השימוש בתצלומו בפרופיל שעון על מעקה המרפסת, וצדודיתו המצולמת בפעם האחרונה על ידי אוסקר מרמורק בוינה. תיאור הדיוקן בפרופיל הוא אחת מהצורות המסורתיות בהיסטוריה של האמנות, ולנוכח השימוש של האמנות השימושית בקונבנציות צורניות מוכרות, הובלט גם דיוקן הרצל בפרופיל קל לזיהוי ופשוט לתרגום, והפכו ללהיט שיווקי בידי תעמולה ציונית כמו גם מידי יצרנים לא יהודיים שנתנו ביטוי לביקוש הרב בשורה אינסופית של תוצרים. עוד בחייו הבליטו ליליין באיוריו את סיפורי התנ"ך וגיבוריו. כך שימש דיוקנו להמחשת פני מלאכי השמים כמו גם לביטוי פני משה נושא לוחות הברית ויהושע בן נון הלוחם שאחז בחרב כדי לממש את צוואת משה ולהנחיל את עם ישראל בארץ כנען. אוריינטליזם אירופאי חבר לרנסנס לאומי מתחדש כדי להפיק סמלי עבר בדמות הווה כתמצית של יופי מזרחי וחוזק פיזי של היהודי החדש המבקש לחדש ימיו כקדם ולחזור אל מכורת עבר.

עוד בחייו שימש דיוקנו כאלמנט שיווקי מוכר של חפץ ואידיאה. כך כוס זכוכית מ – 1898, שמעליה הכריז הרצל: למען ציון לא אחשה", כך בשעון כיס, עבודת כסף ואמייל מ - 1903, שבמרכז לוח הספרות העבריות שלו דיוקנו של המנהיג, כך בקופסת סיגריות שיוצרה בבאזל על ידי ס. טייבר ונשאה את דיוקן הרצל ונורדאו, וכך במראה דומה מעל גלויות אגרות ברכה ואפילו דגל לשמחת תורה שיוצר ברוסיה ב – 1902. מותו של הרצל היה כמובן לנקודת ציון להאצה והגברה בהפקת מראה דיוקנו. אחד המפעלים המרכזיים שיצר שץ ב"בצלאל" היה סידרת דיוקנאות של גיבורי העם – גדולי הציונות לצד דמויות בולטות בישוב הארץ ישראלי – כמרכיב בתהליך הלידה מחדש הציוני. שץ יצר מספר רב של תבליטי זיכרון וביניהם לוח זיכרון להרצל, בו שילב את דיוקן המנהיג עם פסל משה שלו לצד ציטוט מדברי הרצל המאמין ב"דור יהודים חדש" – "המכבים עוד יקומו" ו"אם תרצו אין זו אגדה". דמות משה ודיוקן הרצל – המנהיגים את עמם אל ארץ מובטחת –חיברו אצל שץ עבר והווה לרצף אחד של זמן היסטורי. לבד מלוח זיכרון זה, נעשה גם תבליט זיכרון נוסף לזכרו של מחולל הציונות המדינית. לוח זיכרון זה שונה מאד מן התבליט הקודם, ועיקרו תמונת הווי יהודי של תפילה הנישאת לזכרו של המנהיג המת, כשפסוקי התפילה הם במרכז התבליט. נשוא התפילה – "שר וגדול בישראל בנימין בן יעקב המכונה תיאודור הרצל" – מוצג בימין התבליט בקונוונציה חזותית מקובלת הנשענת על מבט מן הצד ושמירת הדמיון למנהיג בהדגשת זקנו. פועלו הלאומי של המנהיג מקבל ביטוי חזותי בדמות סמל הקונגרס הציוני המוצג משמאל כנגד דיוקנו. עיקרו של לוח זיכרון זה הוא תפילת "אל מלא רחמים" שמילות ראשיתה וסופה חרוטים בו.

דמות דיוקנו של הרצל קבלה לאורך השנים ביטוי רב בגרפיקה השימושית מתוצרתם של סוכני התרבות הפרטיים בארץ ועוד יותר בחו"ל שעשו שימוש בדיוקנו כאלמנט משווק ומוכר של ויזואליה לאומית וחזקו ברצון ובשמחה, גם אם מבלי דעת, מסר ממסדי ציוני. פרס יהודי משל "היברו פאבלישינג" ב – 1906, שהופק והודפס פעמים רבות גם בשנים מאוחרות יותר, הציג את תהליך המעבר החזותי מ"סביבה יהודית" ל"סביבה ציונית" בתיווך דיוקן הרצל במרכזו של מגן דוד מקושט. לא עוד מראה יחיד של יהדות חלוקה ירושלמית ליד הכותל המערבי אלא גם ובעיקר חלוץ זורע בשדות ארץ ישראל. מראה הבית שמאחוריו הבליט עדיין תפיסה ויזואלית בתבנית מרכז אירופאית, אך מראה השמש הזורחת בנוסח ליליין נצר הבטחה של שינוי חזותי מתבקש.

שימוש רב נעשה במראה האיקוני של הרצל הצופה ממרומי המרפסת בבאזל, כאמצעי מתווך למראות ציוניים המתקיימים מכח מבטו של הרצל שהעניק להם מהשראתו והמחיש את הקשר בין החזון ותהליך מימושו. הרצל, בדרכו הרומנטית, ביקש לייצר פיתרון בכח מהלך גדול וחד של השגת צ'רטר על ארץ ישראל וכשל, אך העניק השראה לציונות מעשית מגשימה כמו גם למראות עבר יהודי שגוייסו גם הם להבלטת גיאוגרפיה יהודית – ציונית.

תהילתו החזותית של הרצל תתקיים בכל רחבי עולם יהודי -ציוני באמצעות מפעלה הגרפי של הקרן הקיימת שתביא את נוכחותו האידאית לכדי מציאות חזותית מתחייבת באמצעות כרטיסים, בולים, גלויות וכרזות. אומני "בצלאל" שבו להבליטו בצלחות קישוט, לוחות גבס ועץ ואף כדיוקן צרוב ומעוטר על תרמיל פגז בריטי של מלחמת העולם הראשונה. תמונת דמותו המוכרת עיטרה תדפיסי תמונות כרזות ושטיחי קישוט כחלק מתמונת אמנות מזרחית מסורתית.

הקמת המדינה נתנה את האות למגוון תוצרי מזכרת שבהם הובלטה כמובן דמות הרצל גם כתזכורת מסמלת לאיקונה של ריבונות במעמד הכרזת המדינה מעל גבי גלויית תקליט מקרטון. בין התוצרים בלטו צלחות הקישוט – פריט אופנתי בראשית ימי מדינה- במגוון עיצובים בחומרים רבים בישראל כמו גם ברחבי עולם יהודי. צלחות זכוכית ופורצלן מתוצרת עולם יהודי בארה"ב ואירופה, צלחות מזכרת מנחושת שבמרכזן מדליית ברונזה של הדיוקן המוכר, צלחות נחושת מרוקעות ביד נאיבית אוהבת של סמלי ריבונות כמו מפת המדינה, סמלה ודגלה ולצידם כתובות ופסוקים.

הדי האירוע הגבירו כמובן את הפקת תוצרי הרצל שליוותה את הקמת המדינה. למגוון התמונות, הכרזות ואלבומי התמונות הרבים נוספו שלל חפצים כמו מדליות סמלים ומטבעות, פסלוני ברונזה וגבס, מנורות הנושאות את דיוקן הרצל כמו גם מאפרות ואפילו דגם קברו בוינה ששימש מקדש מעט לזיכרון המנהיג. מגוון תוצרי האמנות השימושית שהופקו בסמוך לאירוע סימנו קו יצרני שיווקי קבוע, למן ימי מנדט, של שימוש בתימות מוכרות ויפויין להפקת סובנירים "מוכרים", ביטוי לנכונות היצרנים שלקחו חלק ביצירת הקו השיווקי של סמלי לאומיות מתחדשים כמו גם ראי של פני החברה הישראלית וציפיותיה האסתטיות. גם בימי מדינה, ולפחות בראשית שנות החמישים, נזדרזו רבים לקשט את המרחב הפרטי שלהם ולעטרו בסמל לאומיות נוסח דיוקן המנהיג לצד תוצרים נושאי מראות "לאומיים", אורינטליים וכמו תנ"כיים.

קו חזותי מתבקש חיבר בין מראה הרצל הנואם בקונגרס הציוני הראשון לישיבת הכנסת במדינת ישראל הריבונית בבחינת חלום שנתגשם ונתממש בעולם נאיבי צבעוני ואוהב של אגרות ברכה. הרצל ומראה הכנסת – עדיין בבניין לחוף ים תל אביב - חברו לדמות משה כדי לייצר קו מיתי של גאולה והתגשמות חלום הדורות בדמות מדינת ישראל מודרנית של חשמל בניין ויצירה. מבשר הגאולה הריבונית, חבר למממשי הגאולה בדמות חיילי צה"ל צועדים, התבונן בסיפוק באניה מקושטת נושאת שמו הנכנסת לנמל חיפה עם שובה ממסע מארה"ב- שוק ציוני מרכזי של תוצרי קק"ל מפיקת סדרת בולי "שנה טובה" בדמות הרצל במלאות מאה להולדתו, ושב להביט במראות ריבונות טריטוריאלית מתרחבת מהנפת דגל לשמחת ריקוד על יד הכותל.

עוד שימש הרצל קישוט מעטר, לצורך ושלא לצורך, באיגרת שי לחיילים המבקרים בתערוכת הבולים הלאומית "תבול" בתש"ט, לציון יובל לגימנסיה הרצליה, לפתיחת סניף הדואר על א. ק "תיאודור הרצל" בתשי"ז, כמו גם לציון קונגרסים ציוניים בימי מדינה, "אם אשכך ירושלים, תשכח ימיני", תזכורת ל"שלח את עמי", וגם לציון "תערוכת המרד" משל תנועת החרות בתשי"ט שכמו בקשו להזכיר בחיבור חזותי של ז'בוטינסקי והרצל, שראשיתו כבר בשנות העשרים, את היות הרצל של כ-ו-ל-ם.

דיוקן הרצל בלט כסממן חזותי של ריבונות ועצמאות בכל מעמד רשמי מצולם או מצוייר שתורגם לתוצרי אמנות שימושית מוכרת. כך הופקו שורת מדליות ונדפסו בולים כביטוי להווית חוב רשמי של כבוד וזיכרון. תמונתו עיטרה קישוטי נייר רבים כמו גם עטיפות תקליטים להן שימש דיוקנו מראה מחוייך ומוכר. תמונתו שימשה כדגם לתמונות רקמה, לתבליטים מגבס ונחושת של עבודה עצמית ואף כמתווה לעבודת דיקט ומשורית – תוצרים מתבקשים של שיעורי המלאכה בבתי הספר בשנות החמישים והשישים. עבודת הרקמה המתכת והעץ אפשרו גם לילדי ישראל לרקוע לנסר ולרקום את תמצית זהותם הציונית כחלק מחינוך שכיוון כמובן להכרה והזדהות עם סמלי ריבונות ציונית כאן בארץ מולדת.

דיוקן הרצל כמימוש של זהות לאומית אהובה ונערצת הופק בקשת רחבה של מסרים שכיוונו לעולם הילדים. שוב חבר ממסד ציוני בעיקר באמצעות "מועצת המורים למען הקרן הקיימת" שהוקמה כבר בשנות השלושים, לרשת סוכנים פרטיים שהפיקו קוד חינוכי הראוי להילמד. הילד העברי – ישראלי למד על הרצל כמו גם על מפעלות הקרן הקיימת בהשראת חוזה המדינה בארצנו המתגבשת – אם תרצו אין זו אגדה. דמות הרצל הובלטה באגרות ופנקסים לילדים, בשלל תעודות מצויירות של גן, במקראות, ספרי לימוד וספרי קריאה ובתעודות נטיעת עצים בהן נתקיים גם דיוקן הרצל כשותף חזותי פעיל למעשה הציוני הטוב.

דיוקן הרצל על סמלים ותגי נייר לרוב היה חומר חזותי שהופק עבור מבוגרים אך לקח בחשבון במיוחד את נחישותם של הילדים. אלה, נאמנים למשימת גיוס תרומות והפצת מסרי קק"ל ציוניים, סבבו ברחובות ואלצו – שכנעו, באהבה וגאווה, את המבוגרים לרכוש ולענוד סמני ממסד לאומיים בימי מנדט ומדינה. שנת חמישים למותו – 1954, היתה לאירוע של חינוך לאומי במסגרתו עלו ילדי ישראל לקברו של הרצל- ברוח של מסורת עלייה לקברות צדיקים – כדי לכבד ולהתכבד בהילת קיום מצוות ציוני. "וזאת לתעודה כי התלמיד (ה) עלה (תה) לירושלים בשנת תשט"ו, היא שנת הרצל, על מנת להתייחד עם רוחו של הרצל, חוזה מדינת היהודים, בעיר הנצח ירושלים, לבה של ארץ ישראל, בירתה של מדינת ישראל". אמן ואמן. הילדים הטובים באמת קבלו לבד מן הפנקס והתעודה גם סמל בדמות מפתח לחדר הרצל שעל ההר – דמי מפתח של אהבה, אהדה והזדהות. אהבה שכזאת נוצלה כמובן להפקת תוצרים לילדים למן נייר עטיפה של מסטיק ועד לגב אחורי של מחברת או יומן, למן תמונות איסוף ועד למשחקי רביעיות של קלפים ועיטורי קופסות משחקי לוח.

למן סוף שנות החמישים שוב אין מתקיימת תהילתו החזותית של הרצל, להוציא סידרה מחודשת של כתביו שהופקה ב – 1960- שנת המאה להולדתו, ובול מתבקש לציון מאה שנה להולדתו. דיוקנו ימשיך לעטר מעט מתוצרי הגרפיקה השימושית, תמונתו תמשיך ותקיים היבטים ממלכתיים של עיצוב ממסדי כמו כרזות מטבעות ובולים, אך יהיו אלה רק בחזקת גינוני טקסיות מחייבת. גיבורי תרבות עכשוויים – במדינה שבה הפכה הריבונות לעובדה של קבע ששוב אינה מעוררת התפעלות, וטוב שכך - הם שאכלסו מעתה את הווית הקול הציבורי. חזרתו ליום יום החזותי תעשה על ידי ממסד עם הופעת שטר המאה לירות – "הרצל", באמצע שנות השבעים, "בולי הרצל", כפריט שימושי של משלוח חבילה או מכתב, ודיוקן על כרטיס טלקארד בשנים מאוחרות יותר.

יובל המאה לחלום ציוני שהחל בבאזל, שהשתלב עם יובל חמישים למדינה, שב והזכיר לרגע קצר גם את הרצל בשלל תוצרי מערכת חינוכית פורמלית ואפילו משחק חינוכי בתוך אכילת דגני בוקר, כביטוי לניסיון שיווקי ששוב לא נשען על הווית תודעה פעילה, אלא על "חובה" ומצוות אנשים מלומדה.

בשנת חמישים וחמש למדינה נוסף דיוקן הרצל לדגל המדינה כקישוט המוצמד לחלון המכונית. על מראה הפלסטיק הצבעוני המחויך נרשם באותיות בולטות "דר הרצל" כנראה גם לטובת הדור שאולי לא ידע... – ואם תרצו, זאת כל ההגדה.

ביבליוגרפיה

ח. גרוסמן, "עת לכל חפץ", עת מול 176, 2004, עמ' 11.

ד. טרטקובר (אוצ.), הרצל בפרופיל דיוקן הרצל באמנות השימושית, קטלוג תערוכה מוזיאון תל אביב, תשל"ט.

ר. קלמן (אוצ.), ח. גרוסמן (אוצר אורח), אין זו אגדה קטלוג תערוכה, אוניברסיטת בן גוריון תשס"ד.

קטגוריה: 

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר