אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

טרילוגיה


זמן ב- 03/02/1969 נבחר יאסר ערפאת הלוחמני ויו"ר הפת"ח שקרא להשמדת ישראל ליו"ר אש"ף. הוא החליף עם אנשיו את המנגנון המסואב והמושחת של אחמד שוקיירי קודמו והיו"ר הראשון של אש"ף. כעבור כ- 24 שנים שינה אש"ף את עורו (אולי) והכיר בזכותה של ישראל להתקיים. יש אצלנו כאלה השואבים עידוד ותוך עריכה גסה של העובדות ההיסטוריות גוזרים גזרה שווה על שלטון החמאס: אל יאוש, כמו שפת"ח סירב להכיר בנו וסופו שהתרצה כך גם החמאס. רק תתנו לו ולעצמנו זמן. כמובן צריך לשאול את כל מי שנזקק לתקדים הפת"ח האם הוא מוכן לחכות 24 שנים או אפילו רק עוד 12 שנה. וכפי שאותו תקדים מלמד עובדתית, הרי ההכרה המיוחלת רק האיצה את מעגל הדמים והאיבה בין העמים לשיאים חדשים והפתרון רחוק כתמיד או מתמיד .זמן הוא המשאב האסטרטגי החשוב ביותר. שלא כמו שטח, אוכלוסייה, משאבי טבע, תרבות ויכולת טכנולוגית הוא ניתן במידה שווה לכולם - לחלש ולחזק לאביון ולבריון. הזמן ניטרלי ואינו מפלה בין עם לאומה ובין צפון לדרום. יש לו רק תכונה אחת לזמן. יש לו נטייה לעמוד לצידו של מי שמנצל אותו ומעצב את האירועים ואת כיוונם והוא נוהג להתל ולחמוק מהאצבעות של מי שממתינים לאירועים שיקרו. הרי מה שיקרה רק לעתים נדירות מצדיק את הציפיות ולעולם לא מפצה על הזמן שבוזבז . הכרהלמרות שמדינות העולם הכירו בזכותו של העם היהודי למדינה משלו בארץ ישראל בהחלטת החלוקה מ- 1947 הרי כמעט כל דבר שעשינו להגשמת הזכות הזו לא זכה מעולם להכרה בין לאומית. ירושלים לעולם לא הוכרה כבירת ישראל על ידי אומות העולם לפני 1967 וודאי לא גבולותיה המורחבים מאז. גבולות 1949 הוכרו רק כגבולות זמניים של הפסקת אש עד הסכם שלום עם שכנינו לקביעת גבולות הקבע. כך גם סיפוח הגולן. ההתנחלויות בשטחים לא רק שלא הוכרו על ידי מדינות העולם אלא שימשו בסיס קבוע לגינוי ישראל בכל פורום בין לאומי. למעשה רוב העולם לא הכיר עד היום באיזה מעשה ישראלי שהוא מעבר לתוכנית החלוקה מ- 1947 אלא אם נעשה בהסכמה ערבית דוגמת גבולות ישראל עם מצרים וירדן.חאוויר סולנה, שר החוץ של האיחוד האירופי, הופיע בפני הפרלמנט האירופי בשטרסבורג ב- 06/04/2006 והודיע שאירופה "תתמוך בשינוי גבולות 67' רק בהסכמה" הוא הוסיף שתוכנית ההתכנסות מדאיגה את אירופה בכל הקשור לתהליך השלום. יש בהחלט מקום לשאול מה בדיוק החידוש. הרי תוכנית ההתכנסות לא מעבירה אותנו ממצב של תמיכה, הסכמה והכרה בין לאומית למצב של אי הכרה אלא ממצב של אי הסכמה לאי הסכמה אחרת. כנראה שרק שלום מזרח תיכוני מקיף בהסכמה, אי שם באחרית הימים, או לחילופין תוכנית החלוקה מ- 1947 יזכו אותנו לבסוף בהכרה אירופית.הרוח

החברה בישראל, כמו גם ברוב מדינות העולם, אינה מקשה אחת. למרות זאת לכל המדינות שאינן במצב של מלחמת אזרחים יש ממשלה אחת ואף מדינה עם כבוד עצמי לא תקבל שהמחלוקות בתוכה ילובו על ידי מעורבות חיצונית. כשזה קורה זה בדרך כלל מוביל לאסון. האסלאם הקיצוני בצורותיו השונות הוא כעת הכוח הפוליטי המגובש, המלהיב, הממוקד והחזק ביותר בעולם הערבי מוסלמי ואנחנו אפילו לא יודעים האם ההוריקן הזה עדיין צובר תנופה ומתעצם לדרגה גבוהה יותר או שכבר עבר את שיאו. החמאס הוא נציג אוטנטי אמיתי של הלכי הרוח בכלל המזרח הערבי והמוסלמי, שפלשתין היא חלק ממנו, והוא זכה בהנהגת החברה הפלשתינית ברוב חוקי שהוא מעבר למקובל בחברות הדמוקרטיות בכלל. יתר על כן החמאס כרגע הוא הכוח המלוכד החזק והממושמע ביותר בחברה הפלשתינית וקשה לתאר עימות פנים-פלשתיני שהחמאס לא מנצח בו בקלות, לפחות כרגע.הרעיון שהחברה הפלשתינית אינה מקשה אחת, כפי שהתבטא לאחרונה עמי אילון, לכן מותר ללבות את המחלוקת בחברה הפלשתינית באמצעות אש"ף מתאימה למי שמסתכל על החברה הפלשתינית בפטרונות והתנשאות כאויב הנצחי שלנו שתמיד יש להחלישו בסגנון הפרד ומשול. הרעיון הזוי לגמרי למי שרוצה להגיע להסדר עם הפלשתינים "בגובה העיניים". עמי אילון ומפלגת העבודה לוקחים על עצמם את האחריות למלחמת אזרחים פלשתינית ביומרה להציב את אש"ף הדועך כתחליף לממשלת החמאס החוקית ואין למהלך דבר עם הסיכוי להגיע אי פעם להסדר. ההיפך הוא הנכון. עמי אילון הרבה להשתמש בביטוי הלקוח מעולם הימאים שאם אינך יודע לאן אתה רוצה להגיע אין רוח , גם הטובה ביותר, שתיקח אותך לשם. כימאי הוא וודאי יודע שימאי טוב יכול אפילו בתמרון מפרשים נכון להפליג ולזגזג מול הרוח. דבר אחד לא הצליח אף ימאי לעשות - להחליף את הרוח לצרכיו.

הסתבכנו.

תוצאות הבחירות האחרונות הם מכה קשה מאד לעם ישראל מכל זווית ומכל השקפה. אולי אפילו מטילה צל על הדמוקרטיה הישראלית כולה, צל על עתידה .תוצאות הבחירות הוכיחו שאין רוב מוצק וברור לאף מדיניות שהיא, לא מדינית ביטחונית ולא חברתית. אמנם אין גוש חוסם לימין אבל אין גוש תומך בשמאל. קואליציה עתידית שהיא סוג של ממשלת אחדות בין שתי מפלגות, עם שאיפות לרשת אחד את השנייה בקרוב, היא מתכון בדוק לממשלה לא יציבה שמרגע הולדתה נערכים המפלגות שבה לסיבוב הבחירות הבא . כדי להצליח בסיבוב הבא צריכות המפלגות כבר מההתחלה להוכיח במה הם טובות יותר ובמה המפלגה השותפה לממשלה רעה לישראל. אין נושא כלכלי או מדיני שידון לגופו של עניין והכול ימדד כספין תקשורתי לצבירת נקודות בדעת הקהל. זו תהיה ממשלה בצל האפשרות לבחירות פתאומיות כל הזמן. כזו שמתנדנדת מרגע הקמתה. כאילו לא די בכך, התוצאה הלא מספקת בבחירות מבחינת המפלגות המובילות קדימה והעבודה בהכרח יובילו למתחים פנימיים בתןך המפלגות עצמן ויוסיפו גם למתח בין המפלגות המובילות עצמן.במצב הזה באופן טבעי חוגגות המפלגות הקטנות והכיתתיות. יציבות הממשלה הדו-קוטבית עבודה קדימה תהיה תלויה במפלגת גימלאים, בעיה קטנה מפני שדרישותיהם, בלי קשר לצדק שבהם, הן סבירות לממדי הכלכלה הישראלית . אבל בעיקר תהיה תלויה יציבות הממשלה במפלגות הדתיות שדרישותיהן ה'חברתיות' יכולות בהחלט לעכב ולערער את ההתפתחות הכלכלית של מדינת ישראל. להגדיל מחדש את מאגר הלא עובדים מעקרון, ברשות ובתמיכתה הנדיבה של המדינה והקופה הציבורית . בבחירות הוכח שקצב האירועים במדינת ישראל ובעיקר תדירות הבחירות יוצרים שחיקה קשה ביכולת האזרחית להיות מעורב , להבין את התהליכים ולהאמין בדמוקרטיה. דרושים שינויים תחוקתיים המעניקים יציבות לממשלה למשך קדנציה שלמה. למרבה הצער לשינוים תחוקתיים צריך רוב יציב ולא פזילה לסיכויים בבחירות הקרובות. הרוב הזה כרגע לא קיים והסיכויים לתיקונים מייצבים בפוליטיקה הישראלית קטנו מאד. בבחירות הקרובות נלך פעם נוספת מבולבלים, בשיטה לא יציבה, עם ציבור אדיש הולך וגדל וסיכוי קטן לחולל את השינויים הנדרשים .שעון החול המדיני הולך ואוזל. בעוד כשנתיים וחצי יעבור ממשל בוש בארה"ב מהעולם. אולי המשענת היציבה ביותר שיש והייתה לישראל אי פעם. מי שימשול בארה"ב יאמץ מדיניות אחרת. מניסיון העבר ואפילו יהיה הממשל אוהד לישראל אנחנו צפויים ללחצים וחופש הפעולה המדיני שאנחנו נהנים ממנו היום יצטמצם מאד. נראה שמרחב הזמן המדיני שעוד נותר לנו והממשלה המתנדנדת שאנו צפויים לה יביאו אותנו לכדי החמצה מדינית נוספת .כמו שאמר העיתונאי ארי שביט באחת התוכניות בטלוויזיה: " המפץ הגדול ניפץ – לא בנה " . לפנינו תקופה של קפיאה על השמרים, של הרבה הישרדות, הרבה ספינים ומעט תהליכים ושינויים.המוצא היחיד מהתהליך המדרדר הוא ממשלת מעבר זמנית לשנה שממוקדת רק בדבר אחד – התאמת החוקה והשיטה הדמוקרטית לאתגרים הקשים מכל של מדינת ישראל . חוקה דמוקרטית שמעניקה יציבות לשלטון לפרק זמן סביר ובמקביל מגבירה את הפיקוח התחוקתי של הכנסת על הממשלה. מן אריק שרון סוחף כול באישיותו יהיה לנו רק אחד לכמה עשורים אבל את הממשלה צריך לנהל כל הזמן וכל מי שיגיע לראשות הממשלה ירצה לנהל את המדינה ולא לשרוד אותה. לכן יפה שעה אחת קודם כי אנחנו בהחלט במדרון. לדעתי האתגר שבפני ישראל קיומי וקשה מאתגר האינתיפדה הפלשתינית ומאתגר ההתנתקות. אם לא נתעשת – הסתבכנו כהוגן.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דני רשף