אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הבדלים


ניראה שרעיון חלוקת הארץ בינינו לפלשתינים נהנה מתמיכה חסרת תקדים - מהשמאל הפוסט ציוני עד הליכוד וישראל ביתנו. נתניהו ועוזי לנדאו עצמם לא פוסלים עקרונית את חלוקת הארץ אלא שרף ההתניות שלהם הוא בעננים ותלוי לחלוטין בפלשתינים: 'יתנו – יקבלו '. אפילו אביגדור ליברמן, שהיה ימין מובהק, דוגל בחלוקת הארץ על בסיס דמוגרפי. לכאורה אין הבדל, למעשה יש הבדל גדול בעיקר בין שתי המפלגות המובילות כרגע בסקרים - מפלגתו החדשה של אריק שרון 'קדימה' ומפלגתו הכאילו חברתית של עמיר פרץ 'העבודה '.

מפלגת העבודה בעלת זכות היוצרים על הסכם 'אוסלו', שאימצה לעצמה במצעה את נוסחת 'ג'נבה', יוצאת מתוך גישה סלחנית ואופטימית לציבור הפלשתיני. להערכתה הציבור הזה רוצה ויכול לחיות בשלום עם ישראל בתנאים שגם ישראל יכולה לקבל. יש לפלשתינים הנהגה לאומית שיכולה להוביל את התהליך לאורך זמן. קשיי ההנהגה הפלשתינית במימוש סמכותה נובעים בעיקר מהמכשלות שישראל מציבה, לפעמים מתוך עקשנות וחשדנות חסרת טעם. בחזון ה'שלום' של השמאל פועלות שתי החברות במשותף בפיתוח הכלכלה והחברה ונלחמות ביחד בפשיעה, בעוני ובטרור משל היו צרפת וגרמניה האויבות לשעבר שהפכו לאוהבות. השתלבות עד כדי 'התחבקות' חסרת מחיצות .

אין לגישה הזו תשובה למקרה האפשרי שהפרשנות לחברה הפלשתינית מוטעית מיסודה. למקרה שחלום חליפות האסלאם הכלל-ערבית במזה"ת יגבר על שאיפות השלום הארציות והמקומיות. אין לגישה הזו מענה לאפשרות שהחלום הלאומי הפלשתיני מתמקד בתיקון העוולות ההיסטוריות שנעשו להם, לדעתם, מתחילת הציונות. אפילו ייקח הדבר דורות רבים. בלי קשר למה שניתן להשיג בדורנו עכשיו למען הדורות הבאים. בעיקר לא ברורה ההנחה שתהליך הפיוס שנכשל מעל למאה פעמים מאז הצהרת בלפור ב- 1917 בתנאים נוחים מאד לערביי ישראל - חזקה עליו שיצליח הפעם .

הגישה הנגדית לחלוקת הארץ יוצאת מנקודת מוצא הפוכה, מחמירה ופסימית לחברה הפלשתינית. להערכתה החברה הפלשתינית שרויה באנרכיה ובמשבר מתמשך שימשך עוד זמן רב. החלום הלאומי הפלשתיני לא וויתר על השמדת ישראל וודאי ינצל רגע של חולשה ושעת כושר לחיסולנו. מרקם החיים המשותפים ב'מעטפת' אחת הוא מתכון בדוק לחיכוך בין תרבויות, רמת חיים ושאיפות לאומיות ובסופו לאלימות מתחדשת. חלוקת הארץ אינה 'שלום' אלא התנתקות מהפלשתינים איש לדרכו כשבינינו חומה. מרקם הכלכלה והחיים בפלשתין צריך להתעצב עם ובשיתוף העולם הערבי הקרוב לו. ההתנתקות לכן אינה רק קו גבול חסום אלא גם התנתקות חברתית וכלכלית עד כדי חוסר תלות, ככל הניתן, שלהם בנו ושלנו בהם. ככל שהגדר חסומה יותר צריך המעבר הפלשתיני לעולם הערבי להיות חופשי וקל יותר.

הגישה הזו יוצרת חששות בממסד הביטחוני שהטרור יוכל לנוע בחופשיות מסיני לבית חנון בשערי שדרות או לטול כרם בפאתי נתניה. קשה לעכל זאת כמו גם את האפשרות שאוניות בנמל עזה לא יפרקו רק מלט ויעמיסו הדרים אלא גם יפרקו קטיושות. אבל, מול החלופה הדמוגרפית והמדינית ונוכח היכולת המבצעית והטכנולוגית של צה"ל, זה סיכון שאנחנו לא רק רשאים אלא חייבים לקחת .

נכון, אף מפלגה לא הציגה בצורה בוטה את חזונה לישראל 2010 בהקשר לסכסוך עם הפלשתינים. זה מדבר על תהליך 'שלום' ומו"מ 'בגובה העיניים' וזה מדבר על עיצוב גבולות הקבע של ישראל אבל גם מוסיף שלא תהיה יותר 'התנתקות חד צדדית'. קל מאד להתבלבל. בכל אופן, גורלה של ארץ ישראל לחלוקה בינינו לפלשתינים קרוב מתמיד. הבחירות לכן יתמקדו לא בצורך לחלק את הארץ אלא באופן שנחלק אותה. בתחום הזה יש הבדלים גדולים מאד. זה ממש לא אותו הדבר וזה נתון בידנו בבחירות הקרובות.

בכל זאת יהודית.

איך שלא נתבונן במפעל הציוני - שיבת העם היהודי לארצו, הוא התגשם במידה רבה על חשבון עם הארץ היושב כאן ברובו מאות בשנים. צריכה להיות סיבה מוסרית רצינית מאד להצדיק את המעשה עצמו ואת הקורבנות הרבים לנו ולפלשתינים בעימות שהתפתח.

וודאי שלא הגענו לכאן, לאחד המקומות האלימים והבעייתיים בעולם, כדי לכונן דווקא פה, במלחמה בלתי פוסקת, דמוקרטיה לדוגמא. לו כך היה הדבר היה בכך מעשה עוול מוסרי מהמדרגה הראשונה. המוני היהודים שהיגרו לכאן - מי מרצון ואמונה, מי כפליט חרב ומי כסתגלן השואף לחיים טובים יותר - לא באו כדי לכונן עם חדש וישות חדשה על חשבון עם אחר במרחב כל כך עוין. רק זכות ההגדרה העצמית של העם היהודי להיות כאחד העמים במקום בו החלה ההיסטוריה שלו וכוננו יסודותיו הלאומיים מצדיקה מוסרית את המעשה הציוני.

הצהרת בלפור מ- 1917 – המסמך המכונן של ההכרה העולמית בזכותנו על הארץ הבטיח לאפשר "הקמת בית לאומי לעם היהודי". נכון שזכותם המוסרית של הבריטים להבטיח אדמה שאינה שלהם, מיושבת על ידי עם מקומי, לעם שאינו כאן, מוטלת בספק. בכל אופן מגלמת הצהרת בלפור הכרה בקשר ההיסטורי הטבעי בין העם היהודי לארץ ישראל. גם מגילת העצמאות שלנו מתחילה במילים "בארץ ישראל קם העם היהודי". אכן מדינת ישראל היא מיזם של העם היהודי. חוק השבות והוויכוח 'מיהו יהודי' משקפים יותר מכל את הזהות בין מדינת ישראל לכלל העם היהודי .

לא רק אנחנו יוצרים את הקשר בין יהדות למדינת ישראל. חלק גדול מהביקורת על מדינת ישראל ואמות המידה הנדרשות מישראל בכל מעשיה, אמות מידה שאף מדינה בעולם לא הצליחה לעמוד בהן עד כה, מקורם ביחס החשדני והדו-ערכי כלפי היהדות והיהודים. בעולם המוסלמי הגידופים כלפי היהדות והיהודים "בני הקופים והחזירים" הם חלק מהטיעון האידיאולוגי נגד עצם קיומה של מדינת ישראל. כמו בהרבה מקרים בהיסטוריה היהודית העולם החיצוני הוא שמגדיר לנו את יהדותנו גם שלא לרצוננו.

למרות הזהות היהודית הברורה של מדינת ישראל יש רבים בציבור החילוני, ובעיקר במחנה השמאל, שמאד לא נוח להם עם הגדרת מדינת ישראל כמדינה יהודית והם מחפשים לעצמם זהות בישראליות. התרבות הממלכתית חילונית המתגבשת כאן זרה לרוב ההיסטוריה היהודית של עם בלי ארץ . יש לכך, לדעתי, ארבע סיבות עיקריות:

הסיבה הראשונה: הציונות היא במידה רבה תוצר של זרמי חשיבה אירופאים של המאה ה- 19 הזרים ליהדות: הלאומיות המודרנית וה'אמנציפציה' שהיא שוויון כלפי החוק ליהודים באירופה. התמהיל של הזיקה היהודית לארץ ישראל, זכות ההגדרה העצמית הלאומית ושוויון הזכויות יצר גם את הציונות וגם, לצערנו, את ההתבוללות היהודית.

הסיבה השניה: הבורות של רוב הציבור החילוני במורשת ובתרבות היהודית, בהיסטוריה הרוחנית והלאומית ובזרמי החשיבה הרבים שהיהדות הוציאה מתוכה. לגבי החילונים היהדות היא רק אמונה דתית אנכרוניסטית בהשגחה עליונה שאינה מתאימה עצמה לעידן המודרני שבו יש הפרדה בין לאום, לאומיות ואמונה דתית.

הסיבה השלישית: בארץ היהדות הדתית היא בעלת צביון פוליטי ימני מובהק ובמרכז המחלוקת הציבורית בארץ. מצוות ישוב הארץ תמיד הייתה קיימת בסל המצוות של היהדות, אך תמיד כשאיפה יותר ממצווה מעשית. היהדות הדתית לאומית בישראל הפכה את המצווה הזו לכמעט יהרג ובל יעבור. מצווה הדורסת וגוברת על כל המצוות האחרות של בין אדם לחברו, מערערת את כל האיזונים ומשביתה חלק גדול מהמחלוקות שתמיד היו הצד היצירתי בתרבות היהודית. היהדות הדתית לאומית מונהגת על ידי זרם רבנים המתיימר לדבר בשם ההשגחה העליונה עצמה ורואה במצוות ישוב הארץ ערך הגובר על סמכות המדינה ועל אחדות העם היהודי עד כדי להתנתק ממנו. בבורותנו, יש לומר ולהדגיש, משקף הזרם היהודי הזה, לנו החילוניים, את היהדות כולה. יותר משהם ניכסו לעצמם את היהדות אנחנו, השמאל החילוני, וויתרנו עליה לא היום ועכשיו אלא כבר לפני זמן רב , עוד מראשית הציונות.

הסיבה הרביעית: ' האנומליה של העם היהודי' - תמיד היה מסובך וקשה להגדיר את העם היהודי שהתגבשותו לעם וההיסטוריה שלו כל כך חריגים .

יש לשמאל הרבה סיבות להיות גאה בהיסטוריה והמורשת היהודית. אין שום הצדקה לחשוש מזהותה של מדינת ישראל כמדינה יהודית דמוקרטית. מדינה - מפני שהיא מגלמת את הריבונות שלנו על ארצנו ואת אחריותנו לגורלנו. יהודית - מפני שהיא חלק מהזהות שלנו וההצדקה המוסרית להיותנו דווקא כאן ודמוקרטית - מפני שהיא צריכה להיות שוויונית גם למיעוט הערבי ולאפשר את תחושת השייכות, חופש הדעה והיצירתיות לכולם.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דני רשף