אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אריק שרון: האיש שלא ממתין


אריק שרון. האיש שלא ממתין.

תכונה אחת בולטת יש לאריק שרון. בכל מקום, בכל מצב תמיד ידע להיות היוזם, להכתיב את הקצב, לקבוע את כללי המשחק ולחתור למטרה. מפעולות התגמול וטבח קיביה, מהמיתלה עד קרב אום כתף, מצליחת התעלה עד הקמת הליכוד, ממלחמת לבנון עד הר הבית, מחומת מגן עד ההתנתקות. תמיד ידע ראש הממשלה לשבור את כללי המשחק ולהכתיב את אלו שלו. כדי לשמור את היוזמה ידע אם צריך לעוות את האמת, להטעות את הסובבים, להתעלם מהוראות ולפרש את הפקודות הרבה הרבה מעבר לכוונתן המקורית, לפעמים לאסוננו ולפעמים לטובתנו. רק דבר אחד לא ידע אריק שרון מעולם לעשות כשהאחריות בידיו. לשבת ולהמתין לאירועים שיכתיבו את הקצב והכיוון וייטלו את היוזמה מידיו. זה סוד כוחו, זו עוצמתו.

אתמול יום שני במסיבת העיתונאים שערך בערב הודיע ראש ממשלה על עוד מהלך אופייני, עזיבת הליכוד והקמת מפלגה חדשה. שוב טרף אריק שרון את הקלפים, הכתיב את כללי המשחק וקבע את הקצב. אבל על הבמה ישב כביכול אריק אחר. אריק הממתין, זה שאחרים יכתיבו בשבילו מה , מתי, היכן ולמה.

עד היום קשה לדעת האם 'מפת דרכים' היא נוסחה חדשנית להיחלץ מהסכסוך הישראלי פלשתיני בקרוב או מרשם בדוק להקפאת הסכסוך לזמן בלתי מוגבל. לפי תוכניתו המדינית כפי שהציג אותה אריק שרון לא תהיה עוד התנתקות. ישראל תיצמד ל'מפת דרכים' שבה מוטל על כול אחד "לעשות את חלקו" כדבריו. בראש ובראשונה, כמובן, על הפלשתינים להילחם בטרור. אז, רק בסוף התהליך, הגיוני שנאלץ לפנות עוד ישובים. על פי דבריו במשתמע לא הוא " יעצב את גבולות הקבע של מדינת ישראל" כפי שהצהיר לא פעם אלא אבו מאזן אם וכאשר ילחם בטרור, אם וכאשר יחלץ מהאנרכיה, אם וכאשר יפרוק את הנשק מהמליציות והכנופיות. עד שכל זה יקרה האיש שתמיד יוזם ומוביל מתכוון לשבת, לחכות ולהמתין לניסים שאולי יבואו ואולי לא.

אם ראש הממשלה אכן מתכוון "לעצב את גבולות הקבע של מדינת ישראל". ליזום ולקבוע, כמנהגו, את הקצב אזי זה בהחלט בהישג ידנו בדורנו. אם אריק שרון מחכה להבשלת החברה הפלשתינית ולהתגבשותה אזי 'עיצוב גבולות הקבע' של מדינת ישראל תלוי הרבה יותר באבו מאזן, בחמאס, במצוקת ארה"ב בעיראק, במה שביניהם ובשפע של גורמים נוספים.

מה בדיוק יעשה אריק שרון בעתיד אם יבחר לראש הממשלה קשה מאד לדעת. אפשר אבל להעריך לאור ניסיון העבר מה הוא לא יעשה. הוא לא ישב וימתין לאבו מאזן, לחברה הפלשתינית וליוזמות בין לאומיות חדשות שימלאו את סדר היום המדיני בינינו לפלשתינים. ברגע מסוים, כדרכו בקודש עד כה, ישבור את הכלים ויכתיב את הכללים עם או בלי הפלשתינים.

תקלה אסטרטגית

יש סימנים רבים שלממשלת ישראל אין ולא הייתה מדיניות ברורה לאחרי ההתנתקות - לא בהגדרת המטרות האסטרטגיות ולא בהכוונת הצעדים הטקטיים. מצד אחד ביקשה ישראל לקבל מהאו"מ החלטה על סיום האחריות והכיבוש הישראלי של עזה ומצד שני ביקשה לשלוט על המעברים והמעטפת החיצונית של עזה ולשמר את השליטה הישראלית בשלט רחוק. משל הייתה ההתנתקות לא צעד אסטרטגי מרחיק ראות אלא שיפור הערכות טקטי בלבד. זה רק אחד הביטויים לחוסר מדיניות ברורה שקיבלה את מלוא ביטויה בסוגיית המעברים מעזה - אלו שבין עזה לעולם הגדול ואלו שבינם לבינינו.

ברור לכולם שלא כל האיומים על ישראל שווים, ברור שלא כל הצעדים הביטחוניים הם בעלי משקל זהה במניעת טרור. ברור גם שצעדים ביטחוניים בלבד לא מספיקים והם חייבים להיות מלווים בצעדים נוספים, מדיניים וכלכליים, כדי לפחות למנוע אסון הומאניטרי בצד הפלשתיני. צעדים שיאפשרו התפתחות של איזו צורת חיים תקינה עם תקווה להתפתחות כלכלית. רק איזון נכון בין שפע של אינטרסים ביטחוניים, כלכליים ומדיניים, חלקם סותרים, יכולים להביא את המדיניות הביטחונית לכלל מיצוי מלא שסופו הורדת מפלס הטרור לרמות נמוכות ביותר גם אם לא למיגורו המוחלט.

מטבע הדברים צריך לכן לתעדף את הצעדים הביטחוניים ולשקלל אותם מול שאר הצעדים הנחוצים לייצוב המצב ולהורדת מפלס הטרור. בהחלט צריך וחייבים להתפשר על אמצעים ביטחוניים, שחשיבותם המעשית לביטחון קטנה, כדי לאפשר לחיים הכלכליים ולאינטרסים המסחריים להתפתח כמשקל-נגד אפשרי לטרור. באותה מידה צריך להתעקש על אותם צעדים שיכולים למנוע מהטרור הפלשתיני הישגים אסטרטגיים שסופם לסחוף את כולנו למעגל אלימות מתחדש.

משיצאה ישראל מעזה איבדה במידה רבה את השליטה במעברים למצרים. גם לפני כן שליטתנו הייתה חלקית ושפע של נשק ותחמושת הוחדרו לרצועת עזה. למעשה המדיניות הרצויה מרגע שעזבנו את עזה הייתה שכל מה שקורה שם הוא מעניינם ואחריותם המוחלטת של הפלשתינים. המענה הביטחוני צריך להיות מותאם להתנהגות הפלשתינים. ממילא, מרגע שיצאנו מעזה, היכולת שלנו לפעול מראש לסיכול הטרור הפכה לשולית ביותר. הרי רק מחבל מעורער בנפשו יעדיף את מעבר רפיח, לכשיפתח, על אפשרויות השוחד ונתיבי המנהרות הנגישים לכל מבריח ומחבל.

כאשר הגיע לכאן שרת החוץ של ארה"ב קונדוליסה רייס היה מובן שהיא לא תסתפק רק בהסכמה בין דחלאן למופז על מצלמות רפיח המיותרות

האיום האמיתי הפלשתיני מעזה אינו בפיתוח קטיושה משופרת או ירי טילי נ"מ מהסוג שעשרות ממנו נורו על מטוסינו בלבנון באפס הצלחה. כרגע האיום האמיתי הוא זליגת היכולת הפלשתינית שהצטברה והשתכללה ברצועת עזה בשיטות הפעולה, טכנולוגיית קסאם וטילי נ"מ ליהודה ושומרון. בעזה השפעת הטרור הפלשתיני מוגבלת. אפילו יצליחו הפלשתינים להפיל מסוק זה עדיין יהיה 'רק' מחדל ביטחוני עם השפעות מקומיות. הצלחה יחידה ובודדת של טיל נ"מ להפיל מטוס נוסעים ממריא מלוד היא אירוע טרור חמור, אסון כלכלי לתיירות ופגיעה קשה בדימוי של ישראל בעולם. זה לא עוד פיגוע - זה איום אסטרטגי.

מכאן ההיגיון היה צריך להיות לעזוב את הפלשתינים לנפשם ברצועת עזה, ליטול את הסיכון של הצלחות אפשריות מקומיות בטרור לפלשתינים, לקדם את הסיכוי החמקמק שאולי יתפתחו שם חיים כלכליים תקינים על ידי הרחבה מכסימלית של תנועת הסחורות והשירותים לרצועה. וודאי לא להטיל מצור כלכלי על מעל למיליון פלשתינים בשביל התפוקה הביטחונית השולית של מצלמות במעבר רפיח. במקביל הייתה צריכה ישראל להתעקש ביטחונית ומדינית על פיקוח מרבי אפשרי על התנועה בין עזה לגדה כדי למנוע שאמצעים ' מפירי איזון' כמו טילי נ"מ יגיעו ליהודה ושומרון.

חוסר האיזון שבין החשיבות שכלכלת עזה בכל אופן תתפתח לשוליות של סוגית המצלמות ברפיח לא יכלה אלא להזמין סד של לחצים בין לאומיים להפסיק את ההתקוטטות העקרה בין דחלאן למופז. לחצים מיותרים לחלוטין שסופם שנאלצנו גם להתפשר על החשוב באמת .

כאשר הגיע לכאן שרת החוץ של ארה"ב קונדוליסה רייס היה מובן שהיא לא תסתפק רק בהסכמה בין דחלאן למופז על מצלמות רפיח המיותרות. רק הסדר תנועה כולל בין עזה למצרים, בין עזה לישראל וכמובן בין עזה לגדה המערבית יכל להצדיק את השיבוש בלוח הזמנים של האישה החזקה בעולם. בסד ההסדרים שנכפו עלינו בחופזה של 24 שעות נפרמו סידורי הביטחון ההכרחיים, לא בין עזה למצרים, אלא בין עזה ליהודה ושומרון. משלא התפשרנו בסוגיות השוליות נאכף עלינו הסדר כולל גם בסוגיות המרכזיות והדרך לזליגת היכולת מעזה ליהודה ושומרון היא עתה סלולה יותר כמו גם האפשרות לטרור שבשומרון מהווה איום אסטרטגי אמיתי.

כמובן השב"כ עדיין פרוס מצוין ביו"ש . יכולת הסיכול של צה"ל היא חסרת תקדים אם כי לא מושלמת. מן הסתם נמצא פיתרונות יצירתיים לסיכול האיומים גם בעתיד. כנראה שלא נמצא פיתרון לחשיבה האסטרטגית הלקויה זו שלא יודעת לתעדף, להבדיל בין החשוב לשולי ולהתמקד בעיקר, זו שלא למדה : 'תפסת מרובה – לא תפסת '.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דני רשף