אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

רוח פרצים


כמה נעים לי לצטט את עצמי. הנה קטעים מתוך דברים שכתבתי ופרסמתי באתר שלי ב-2003. 5. 16 תחת הכותרת "פרץ וצווחה".

"...היום יש לנו את עמיר פרץ.

איך זה שבמשך עשרות שנים יש לנו איזה פרץ? שלא נותן לחברה הישראלית לשכוח מהיכן בא. כולם יוצאי מרוקו. כולם עסקו ועוסקים בשכבות החלשות של החברה. שניים מהם צמחו מתוך העבודה ולחמו למען קבוצות כאלה ואחרות של אנשי עבודה. שניים מהם, יהושע פרץ ועמיר פרץ, עלו וצפו מתוך ישובים מוכי מצוקה והיו למנהיגים אוטנטיים.

אז אולי, אולי עמיר פרץ הוא זה שיחזיר מעט מהצבע לפניה של ההסתדרות. אולי הוא זה שיצליח לשקם ולו במעט את מה שהרס קודמו, שבחדות לשונו "הצליח" להרוס גם את ההסתדרות וגם את קופת-חולים וגם את מפלגת העבודה, והוא עוד מוסיף להסתובב בראש מוגבה, להתיר חרצובות לשונו, ולהצהיר שהוא הוא המציל הגדול של כל מה שהרס.

אז אולי עמיר פרץ הוא זה שיצליח לנסות ולבנות מחדש את העבודה כערך. כן! עבודה זה ערך! כמו שפעם לפני שהיו "פועלים זרים". כש"עבודה עברית" היתה ערך וההסתדרות היתה לא רק "איגוד מקצועי" אלא השקפת עולם, וקופת-חולים נתנה (על אף מגבלותיה) שרותי בריאות טובים יותר משרותי "ביטוח בריאות ממלכתי".

אולי יהיה זה הוא שיחזיר למונח "סוציאליזם" משהו ממהותו ולא יקים לנו מפלגה "סוציאל-דמוקרטית" על ידי אבירי הלשון החדה שאולי יודעים מה זו דמוקרטיה, אבל סוציאליזם! מה להם ולסוציאליזם?! עבודה! מה להם ולעבודה?! הרי הם כולם לא יותר מחבורה של עסקנים פוליטים שכוחם בלשונם. שהישגיהם העיקריים עד היום היו: הרס ההסתדרות, הרס חברת העובדים, הרס מפלגת העבודה ולאחרונה גם הרס מפלגת מר"צ.

אז אולי צריך לתת לעמיר פרץ את ההזדמנות. מי יודע, אולי זה יצליח. אולי."

הפעם, בייחוד לאור כל הסקרים , נראה היה כי מי שמתמודד כנגד כוח עליון, הוא דווקא עמיר פרץ

היום כשהבחירות לראשות מפלגת העבודה הסתיימו בניצחונו של עמיר פרץ, אפשר לראות כי לא היה זה ניצחון ברור מאליו. פואד בן אליעזר, הוותיק והמנוסה, שרבות דובר בקיומה של המערכת הארגונית העומדת לרשותו ושהוא, כן גם הוא, בן עדות המזרח, נשאר הרחק מאחרי פרץ. אבל ההפתעה הגדולה והמרעישה היא ששמעון פרס, הפסיד גם הוא. לא שזה דבר שלא קרה אף פעם. שמעון "מה אני לוזר?" הפסיד הרבה פעמים, אולי יותר מכל אחד אחר מהמשתתפים בחיים הפוליטיים בישראל, עד שלפעמים אפשר לחשוב שיש איזה כוח עליון שלא נותן לו לנצח. אולם הפעם, בייחוד לאור כל הסקרים, נראה היה כי מי שמתמודד כנגד כוח עליון, הוא דווקא עמיר פרץ. מתמודד ממש כנגד "המנהיג" הכמעט נצחי של מפלגת העבודה. ממש כנגד "תופעת טבע" שמסרבת להעלם מחיינו הציבוריים. אומרים המבקשים להתנחם כי ההפרש בין פרס לפרץ היה רק שני אחוזים, אבל לא הוא. אל נשכח כי פרס לא עמד לבד כנגד פרץ. אינני יודע כמה קולות הביא איתו מתן וילנאי לברית המוזרה הזו – פרס/וילנאי. ברית כל כך מוזרה עד כי קשה להבין אותה. האם אפשר לחשוב ולהאמין כי מתן וילנאי הוא כל כך תמים, שהוא מוכן להצטרף בעד נזיד עדשים שעוד לא בושל, ולקבל על עצמו את תפקיד שר הביטחון ב"ממשלתו" של פרס שעוד לא נולדה ושכל מי שעיניים לו ומעט שכל בקודקדו, יודע שהסיכוי שתקום, בתנאים הקיימים, שואף לאפס. אבל אני מניח כי גם ווילנאי כמות שהוא, היה שווה כמה קולות. אז מה באמת היה כוחו של פרס? ומה מידת התבוסה שהביס אותו עמיר פרץ, ואל יקל הדבר בעיניכם, יש לעובדה זו משמעות רבה לבחינת הצעדים הראשונים שעשה פרץ לאחר היבחרו, משמעות שאנסה לעמוד עליה מאוחר יותר.

אני מודה כי בפעם הקודמת שכתבתי את הדברים המצוטטים, היתה ההתמודדות של פרץ על ראשות ההסתדרות. הפעם ההתמודדות היא במגרש אחר. זו התמודדות במישור הכלל-ארצי. זו היא ליגה אחרת. לא אמהר להמר על כך שעמיר פרץ הוא כבר ראש ממשלת ישראל הבאה. הוא עוד לא וגם לא בטוח אם יהיה. היום הוא עומד להתמודד כנגד אנשים אחרים, על תפיסת עולם אחרת, על אג'נדה אחרת. כנגד ראשי מפלגות אחרות, אבל לא רק. עוד עליו להתמודד על מנהיגות מפלגת העבודה. אכן הוא זכה בתפקיד יו"ר המפלגה, אבל כמו שכולנו מכירים את הדברים, זה עוד לא מבטיח לו להיות מנהיג המפלגה. אני כבר שומע את קולות ההשחזה של כלי החתירה. חתרנות היא הרי המומחיות של פרס. ראינו איך בשנים האחרונות, כשלא היה לו תחת מי לחתור, התעמעם הברק שבעיניו. הרטוריקה היתה בסדר, בייחוד באותם המקרים שמישהו ערער על סמכותו. כשפרס מתרגז, הוא במיטבו. אין מה לומר, לדבר הוא יודע (כשרון שאפשר לגלות גם אצל כמה עסקנים זוטרים אחרים שצמחו במפלגת העבודה). לחצוב להבות לשון הוא יודע. אבל הסתבר שגם עמיר פרץ אינו קוטל קנים בתחום הזה.

רקע צבאי אין לשניהם. כל העם כבר עייף מרקע צבאי. לכולם יש מה לומר כנגד הגנרלים. לדעתי שלא בצדק. כי לצערי גם כיום, אף כי הבעיה האקוטית היא לא בעיית הביטחון, היא עדין בעיה מרכזית ביותר בחיי המדינה, אלא שכל הגנרלים, עד היום, כשלו ונכשלים בפתרון הבעיה הזו. לא בגלל שהם לא מוכשרים, הם בהחלט מוכשרים. רק שהבעיה גדולה על כל אחד מהם בנפרד ועל כולם "ביחד", אך לא כאן המקום לדון בבעיית הביטחון, רק נחזור ונאמר כי לא פרס ולא פרץ הם מומחים לבעיות צבא וביטחון, ולא להם להתרכז בבעיה זו.

אם לא ביטחון, אז מה כן?

מדינת ישראל הולכת ומתפוררת מבחינה חברתית/כלכלית. הדבר בא לידי ביטוי חריף ויום-יומי גם כאשר נדמה שמדובר בבעיה המדינית. אם נזכור את כל התגובות החריפות שהיו בעד ונגד ההתנתקות, נראה כי מה שהפריע לרוב הציבור בארץ לא היה דווקא הצד הביטחוני, שגם הוא לא היה שולי, אלא הצד החברתי/כלכלי הוא שעמד במרכז המאבק על ההתנתקות. היתה זו שאלת האלטרנטיבה וההעדפה של חלוקת העוגה הכלכלית. פעם אחר פעם נשמעה, ובצדק. הטענה שאם המדינה לא היתה משקיעה תקציבי ענק בהקמת ובהחזקת ההתנחלויות, הרי שהפנית התקציבים לפתרון הבעיות החברתיות/כלכליות היתה פותרת, או לפחות מקלה בצורה משמעותית את בעיותיהם של חסרי הדיור, והאימהות החד-הוריות, והנכים, והקשישים והילדים הרעבים. אינני רוצה להיכנס כאן לוויכוח האם זה היה באמת כך, אך לבטח כך ראה את זה רוב הציבור בארץ.

על אף שההתנתקות כבר קמה והיתה, אני לא רואה את הפניית התקציבים לפתרון הבעיות האלה. אולי מהסיבה שבעיית מפוני גוש קטיף עוד לא נפתרה ואולי משום שמדיניות ממשלת הליכוד בשיתוף מביש עם מפלגת העבודה, עוד לא מצאה לנכון לפעול בכיוון זה, ולצערי גם חלק נכבד ממפלגות האופוזיציה רק מדבר, מן השפה ולחוץ, על בעיות חברה וכלכלה, אך בפועל הן מקדישות את מירב כוחן הדל להתנצחות עם הממשלה בשאלות המדיניות הביטחונית.

ומה הלאה?

היום נבחר לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה עמיר פרץ שהוא כל כולו איש חברה וכלכלה. לא סתם חברה וכלכלה, אלא חברה יותר שוויונית ויותר צודקת, או מה שפעם נקרא סוציאליזם והיום קשקשני הדור קוראים לזה סוציאליזם דמוקרטי. נשאלת השאלה, האם בתנאים הקיימים היום במדינת ישראל הדבר אפשרי והאם יהיה זה עמיר פרץ שיוכל להביא את הבשורות האלה לחברה הישראלית.

את הכתבה הנזכרת לעיל פתחתי בציטוט הבית האחרון בשירה המדהים של קדיה מולודובסקה "גלגולו של מעיל" בתרגומו של נתן אלתרמן:

"...פרץ פרץ זהו לץ!

מטפס מעץ על עץ,

מחלל בחלילים

לכלבים וחתולים, ...

... מביטים כולם בפחד,

רועמים כולם ביחד:

פרץ! תיש! סיח! כרכשתא!

אי המעיל אשר לבשת?

אז ענה להם הנער

בלשון חדה כתער:

צד ימין אני מסרתי

לחתול אשר זכרתי,

חלק שמאל אני שלחתי

לחתול אשר שכחתי,

והיתר-חור מול חור-

תקבלו לפי התור."

האם השיר הזה יכול לתת לנו זווית ראיה או ראשי פרקים לדרך הרצויה (לדעתי) בה ילך עמיר פרץ?

מי שינסה לראות את עמיר פרץ כליצן (וישנם כאלה) טועה בשוגג או מטעה במזיד את הציבוריות הישראלית. עמיר פרץ הוא פוליטיקאי חריף ומשופשף. אם מישהו חושב שבהסתדרות הכל הולך על מי מנוחות, אינו מכיר את המציאות. אם מישהו חושב שבבית הוועד הפועל של ההסתדרות לא גועשים היצרים, לא נרקמות הקנוניות, כנראה שמעולם לא ניסה להבין את מהות ההסתדרות. אמת נכון שההסתדרות של היום אינה כזו שהיתה לפני שנהרסה על ידי חיים רמון. אולם גם כיום היא גוף אדיר עצמה ועתיר נכסים. גם כיום, ועמיר פרץ הוכיח זאת, יכולה ההסתדרות לפגוע אנושות בכלכלת ישראל, או במהופך, להביא לרגיעה בשוק העבודה ובכך לתרום תרומה נכבדה להתפתחות החיובית של המשק והכלכלה. (ולא משנה אם הוא איש של הוועדים הגדולים כפי שטוענים חלק ממתנגדיו. גם הוועדים הגדולים הם חלק מכלכלת המדינה ועובדים רבים מועסקים על ידי אותם אירגונים שעליהם נמתחת הביקורת.)

אמת נכון שההסתדרות של היום אינה כזו שהיתה לפני שנהרסה על ידי חיים רמון. אולם גם כיום היא גוף אדיר עצמה ועתיר נכסים.

עמיר פרץ לא נפל מהשמים אל הזירה הפוליטית. נכון שעד היום לא נשא בתפקיד ממשלתי כלשהו. אולם להערכתי תפקיד יו"ר ההסתדרות הוא הרבה יותר משמעותי מתפקידם של שרי ממשלה רבים ובייחוד בממשלות האחרונות שבהן מכהנים שרים חסרי כישורים וחסרי מעמד ציבורי, ולא כאן הוא המקום להיכנס לפרטים, מה גם שרוב הציבור בארץ יודע מה הביא את אותם אנשים להיות שרים בממשלה.

אכן, איש לא יוכל להתעלם מהעובדה שכיום מפלגת העבודה אינה יותר מאשר מעיל מהוה, ממורטט ומסמורטט. אבל הוא עדין מעיל שלא מעט אנשים מנסים להתעטף בו. תהיה מפלגת העבודה קטנה ומסכנה ככל שתהיה, היא בכל זאת המפלגה השניה בגודלה בארץ. רבים עוד זוכרים, לטוב ולרע, את ימי תפארתו של המעיל הזה ועוד רבים הם המקווים והמאמינים כי עמיר פרץ, דווקא הוא ובעיקר הוא, יהיה זה שיוכל לתקן את המעיל ולהחזיר לו את ימי תפארתו.

עמיר פרץ פרץ כרוח פרצים אל תוך המציאות הפוליטית הכלל ארצית. דרכו לא תהיה סוגה בשושנים. רבים רבים מרגישים מאוימים מכניסתו זו.

שמעון פרס: האם מישהו חושב לרגע ששמעון פרס יהיה מוכן להיות מספר שתים של עמיר פרץ? פרס יודע שבלי מפלגת העבודה הוא לא הרבה יותר מכלום. לפרס זיכרון ארוך, הוא עוד זוכר מה היה למורו ורבו הפוליטי, דויד בן גוריון, שברגע שסולק ממפא"י לא נשאר ממנו אלא איבר מדולדל שבמרכזו היו שמעון פרס ומשה דיין. באם דויד בן גוריון הגדול לא הצליח לגרור אחריו למפלגת רפ"י יותר מחמישה חברי מפא"י מהשורה השניה, למה יחשוב שמעון פרס, או מישהו אחר, כי אם יפרוש פרס ממפלגת העבודה, ינהרו אחריו יותר חברי כנסת מאשר חברי כנסת "שנהרו" אחרי בן גוריון? ותוצאות הבחירות לתפקיד יו"ר המפלגה, הן ההוכחה הברורה ביותר לכך. נשאלת השאלה: האם יוכל פרס להתגבר על יצרו ולא לחתור תחת מנהיגותו של פרץ? אני אישית לא מאמין בכך, ואני מכיר את דרכו של פרס כבר מראשית שנות השישים. אני מאוד חושש כי פרץ כבר עשה את השגיאה הראשונה בכך שהבטיח לפרס את שהבטיח לו ונתן לא את אותו הצד במעיל שמיועד היה למי שפרץ זכר.

לא ברור לי מי הוא אותו חתול נשכח אליו נשלח הצד השני של המעיל. חושי אומרים לי שיהיה זה אהוד ברק שאין לי ספק שעוד ינסה לחזור למרכז הזירה הפוליטית. ולהערכתי הוא גם יצליח בכך. אולם רק בתנאי שידע לרסן את עצמו ולחכות לבואה של השעה המתאימה לכך.

ומי הם כל השאר שיקבלו חור מול חור ולפי התור? כולם יודעים מי הם. כולם יודעים מי היא אותה עדת העסקנים המחכים לתורם. כל אותם שרים הנאלצים כיום לוותר על כיסאותיהם. כל אותם שרים שכל אחד ואחד מהם חושב כי הוא עולה על עמיר פרץ אך הסכימו להפקיד בידיו מכתבי התפטרות. מי מהם יקבל חור ומי לא? מי מהם ימצא את עצמו ראוי להמשיך ולהיות חבר הליגה השניה של המפלגה לאחר שהתרגל להיות בליגה הראשונה בממשלה בה היתה מפלגת העבודה שותפה נחותה לדרכו של אריאל שרון?

החברה הישראלית זקוקה לרוח פרצים כאוויר לנשימה. ועמיר פרץ הוא זה שיכול כיום להביא אותה. אך הלוואי שתהיה לו ולנו התבונה לדעת כי רוח פרצים יכולה להיות רוח רעננה, רוח שתפריח ותפזר את המשקעים המזוהמים והמזהמים הרובצים על חלקים רבים של חיי החברה והכלכלה,,רוח שתפיח תקווה חדשה של אמונה שהחברה הישראלית יכולה להשתנות. שהמציאות יכולה להשתנות ושהדבר נתון בידיהם של הישראלים. יחד עם זאת אסור לשכוח שרוח פרצים יכולה להשאיר מאחריה נתיב של הרס, של תוהו ובוהו.

על עמיר פרץ לזכור את כור מחצבתו. לזכור שהוא בא נישא וניצח משום שהוא אמור לבשר על עתיד חברתי/כלכלי. אני תקווה שיהיה לו הכוח לא להיסחף אל מערבולת הבעיות הביטחוניות/צבאיות. הסיכסוך הישראלי-ערבי, שלא מצא את פתרונו במאה השנים האחרונות, יכול לחכות.

חשוב יותר למצא פתרון לסיכסוך שבין הישראלים לישראלים.

חשוב יותר למצא פתרון לסיכסוך שבין החילונים לדתיים.

חשוב יותר למצא פתרון לסיכסוך שבין אשכנזים לבין עדות המזרח.

חשוב יותר לפתור את הסיכסוך שבין העשירים לעניים.

חשוב יותר למצא פתרון לסיכסוך שבין אזרחי ישראל היהודים לבין אזרחי ישראל שאינם יהודים.

חשוב יותר למצא פתרון לסיכסוך שבין הפרזיטים לבין המגזר היצרני.

חשוב יותר למצא פתרון לסיכסוך שבין המשתמטים לבין הנושאים בעול.

אם לא יהיה לנו שלום מבית, לא יהיה לנו שלום מבחוץ.

אני חושב כי הדברים אפשריים. אך על עמיר פרץ לדעת: טישטוש עמדות לא יביא את השינוי. עמיר פרץ צריך לתקן את המעיל, לא לזרוק אותו. אהוד ברק כבר ניסה לזרוק את מפלגת העבודה ותוך זמן קצר נזרק בעצמו מהחיים הציבוריים.

עמיר פרץ צריך לדעת כי דרכה של מפלגת העבודה היתה דרכה של הציונות הסוציאליסטית. לא דרכו של הקישקוש, שבמציאות הישראלית הוא חסר משמעות. ישראל לא זקוקה לסוציאל-דמוקרטיות מבית מדרשו של יוסי ביילין.

ישראל חייבת לחזור אל הציונות!

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אהרון חבר