אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

סתם מצלמות


ספק אם יש מישהו בישראל שמשלה את עצמו שמנהרות רפיח הפסיקו לפעול. צה"ל בשלל אמצעיו הטכנולוגיים ובמאמץ אין סופי אמנם הצליח לחשוף ולמנוע חלק גדול מפעילות המנהרות אך לא להשביתה כליל. כיום כשצה"ל איננו - התנועה במנהרות של כל מה שיש לו ביקוש בעזה, סמים, זונות, מוצרי חשמל וכמובן כלי נשק מכל סוג, היא כמעט חופשית. כבר נתפסו פעילי טרור שדרך אותן מנהרות עברו ל-מצרים ומשם ניסו להגיע לישראל דרך הנגב, בראשם חוליית ה'מהנדסים' מועדות ההתנגדות העממיות בעזה שנלכדה ליד מצפה רמון ב 05/10/2005 בדרכה לג'נין.

ספק אם יש מישהו שמשלה את עצמו שכוח משמר הגבול המצרי חסין לשוחד ובקשיש. במזה"ת, כתמיד, אפשר תמורת פרוטה ושווה פרוטה להעביר כמעט כל דבר ממצרים לרצועה וחזרה.

ספק אם העובדה שפלמוני מגדיר את עצמו 'אל קאעידה' ומחובר לבדווים בסיני באמת משנה באופן כל שהוא את יכולת הטרור הפלשתיני ברצועה - טרור שנצרף בחמש שנות מלחמה עם ישראל. לא חסרים ברצועת עזה 'מהנדסים' למטענים מכל סוג, למנהרות ולטילי קסאם - 'מהנדסים' המוזנים בידע ורעיונות מ-החיזבאללה, מ-איראן ומדמשק. אחת היא אם הם מכנים עצמם 'פלג אבו ריש', 'חוליות אבו הונוד', 'חללי ג'נין' או כל שם יצירתי אחר. בעזה למילה 'אל קאעידה' אין משמעות מקצועית - אולי רעיונית. החשש מחדירת 'אל קאעידה' לעזה צריכה להטריד את הפלשתינים פי כמה מאשר אותנו כי המשמעות האמיתית היא שמאבקם הלאומי בנו יהפוך לספיח של הג'יהאד העולמי נגד תרבות המערב.

החלטנו לצאת מעזה ולעזוב את הפלשתינים לנפשם, לגורלם ולאחריותם. עלינו להתמיד בהחלטה הזו על משמעותה האמיתית עד הסוף למרות הסיכונים הרבים. עלינו לאפשר להם לפתח את כלכלתם כראות עיניהם. לשמור על גבולנו ולמדוד לפלשתינים רק לפי מעשיהם ותוצאותיהם. יתכן ורצועת עזה תגלוש לאנרכיה גמורה ולטרור פנימי וחיצוני כלפינו. יתכן גם שתחל שם התפתחות כלכלית חיובית ואינטרס כללי לשמור על השקט . כל מה שיקרה שם אסור שיקרה בגלל מעורבותנו אלא רק בגללם. כל יום שעובר ומעבר הגבול מרצועת עזה לשכניהם הערבים ברפיח סגור בגללנו הופך אותנו מחדש ליותר ויותר מעורבים ואחראים לגורלם. ליותר ויותר לריבון העל האמיתי על האחריות הפלשתינית המדומה.

האינטרסים של מדינת ישראל להתנתק מחיי הפלשתינים בעזה ולשימם אחראים מוחלטים על גורלם לטוב ולרע גוברים בהרבה מונים על האינטרס הביטחוני הצר של השב"כ לקבל בזמן אמת עדכונים על מעבר רפיח. את האינטרס הלאומי שלנו אנחנו מכופפים לכמה מצלמות של השב"כ שכבר בכתיבת שורות אלו מצא הטרור הפלשתיני אלף דרכים לעשותן לכמעט מיותרות. הגיע הזמן שהאינטרס הלאומי יגבר .

מו"מ במעגל

מאז תחילת הסכסוך בינינו לפלשתינים לפני 80 שנה יצאו לאוויר העולם מאות יוזמות לפיתרון. המו"מ בינינו התקיים בכול צורה אפשרית. בוועידות בינ"ל, במו"מ באמצעות מתווכים, באופן ישיר או עקיף, במחשכים ולאור השמש. יש הרבה סיבות למה חזרנו תמיד לנקודת המוצא ולמעגל האלימות. חלקן זמניות לתקופתן. חלקן בעיות יסוד.

הישוב היהודי שלפני קום המדינה ומדינת ישראל בראשיתה הוכיחה פעם אחר פעם את נכונותה לאכוף את המרות הלאומית על כל פלגי העם. מה'סיזון' ב 1946 עוד טרם קום המדינה ועד פרשת 'אלטלנה' ופירוק הפלמ"ח מיד בהיווסדה ב- 1948. ציוני דרך כואבים ושנויים במחלוקת לנחישות הישראלית לקיים מרות לאומית אחת. החברה הפלשתינית מאז המרד הערבי הגדול בשנים 1936 עד 1939 , לאורך כול מאבקיה בפלשתין נגד הבריטים, בירדן, ב-לבנון ונגדנו ניהלה אותם כמאבק כנופיות בה כל ראש קבוצה, כל תת פלג פורש מחזיק בידו את זכות הווטו על ההחלטות הלאומיות ומנהל את מלחמתו הנפרדת נגד האויב מבחוץ אבל גם נגד היריב מבית. פעם אחר פעם גלש המאבק הפלשתיני לאנרכיה פנימית מאז חאג' אמין אל חוסייני, מנהיג המרד הערבי בפלשתין ב 1939 עד אבו מאזן מודל 2005. רק פעם אחת בכול ההיסטוריה הפלשתינית הקצרה נעשה ניסיון לאכוף את המרות הלאומית בכוח. לבקשת שמעון פרס ב 1996 עצר יאסר ערפאת את גל טרור המתאבדים החמאסי מעזה בגל מעצרים וגילוח זקנים באופן זמני עד ההזדמנות הבאה. 'אלטלנה' פלשתינית מעולם לא הייתה .

כרגע הרחוב הפלשתיני אנרכי כתמיד. חבורות חמושות, חלקם לוחמים חלקם פושעים גרידא, סוחטים בכוח האלימות והנשק תפקידים ומשרות במנגנוני הביטחון השונים עד כי אין להבדיל בין החבורות החמושות מי ממונה על שמירת החוק ומי מפר אותו. לא נבנית ברשות תשתית שתוכל באמת, בעתיד הקרוב, לאכוף את המרות השלטונית הנדרשת.

יש רבים מאיתנו שלאור התהליך מתלוננים ש"הפלשתינים לא מחמיצים הזדמנות להחמיץ הזדמנות". זה נכון רק בתנאי שהמטרה הלאומית הפלשתינית היא באמת - שתי מדינות לשתי עמים. יתכן שהמטרה הלאומית הפלשתינית היא 'מדינה אחת מהים עד הנהר', כפי שבכירים פלשתינים לא מהחמאס כיאסר ערפאת ו-פייצל חוסייני התבטאו לא פעם אחרי הסכם אוסלו. אזי "הפלשתינים מעדיפים להחמיץ הזדמנות ולא להחמיץ את המטרה". כפי ש-אהוד ברק גילה להפתעתו מהתרסקות תהליך אוסלו ב ספטמבר 2000. אפשר לכן להניח שהמטרה הלאומית הפלשתינית, במקרה הטוב, עדיין לא מגובשת ולכל פלג מטרה משלו. לנו אין באמת מושג.

בישראל יש אמנם הכרה רחבה שלא נשלוט לעד מהים עד הנהר. שבסופו של דבר נצטרך להתפשר על ארץ ישראל. עדיין מתנדנדת המטרה הלאומית שלנו בין 'שלום' ל 'מדינה יהודית דמוקרטית'. אין סתירה מלאה בין המושגים.למרות זאת כל מושג מייצג גישה שונה לפלשתינים, מגדיר אחרת את הקו האדום שלנו ויוצר ציפייה אחרת מתוצאות המו"מ. 'מדינה יהודית דמוקרטית' אפשרית מתוקף הנחישות וההתמדה שלנו. ה'שלום' גוזר תלות מלאה בפלשתינים. מכאן כבר נסחפנו בעבר להזנחת הזהות הלאומית ולתפיסה שהשלום עצמו יוצר את הביטחון. מה שאולי נכון לגרמניה וצרפת ותלוש לחלוטים מהמזרח התיכון. כשלון תהליך אוסלו שהתנהל רובו בצל טרור משתכלל וקריסת ממשלת ברק לתוך מלחמה אלימה בפלשתינים הם הוכחה חייה לטעות בהבנת הנקרא.

מי שקורא לעבור מיד למו"מ על הסכם הקבע, גלוי או בחשאי, קורא לחזור על שגיאות העבר ולהטיח פעם נוספת את הראש בקיר. קורא להתעלם מתנאי היסוד שהכשילו כל כך הרבה פעמים בעבר כל פתרון. ההליכה במעגל אכן יוצרת תחושה של תנועה אבל סופה תמיד באותו המקום לאחר שהאנרגיה והזמן בוזבזו לשווא, כפי שזה במציאות, לצערנו.

הגיע הזמן שישראל תפסיק להתמקד בפתרון הסכסוך ותתחיל לנהל אותו לזמן ארוך תוך היצמדות לשני עקרונות. מינימום מעורבות והתערבות בחברה הפלשתינית מקסימום יוזמה בחברה הישראלית לעצב את גבולות מדינתנו כמדינה יהודית דמוקרטית שאינה שולטת ומתערבת בחיי עם אחר.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דני רשף