אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרצל - אגדה


בנימין

הרצל

"אם תרצו אין זו אגדה"

טוב, אבל נניח שאנחנו לא רוצים.

אז מה, זו כן תהיה אגדה?

אז אם אמר וגם אם לא אמר זה בכלל לא משנה כיום. כיום, לאור המציאות, זה הכל אגדה. אפילו האמרה עצמה: "אם תרצו אין זו אגדה" גם היא כבר אגדה.

כל ניסיון לבחון את המציאות בארץ כנגד החזון, ימצא כי יותר מאשר "חזיה", היתה זו "הזיה", ויותר מאשר חזון, היתה זו משאלת לב שהדמיון בה גדול מאשר הראיה הרציונלית.

אולי אני טועה כשאני אומר שלדעתי זו היתה רק אגדה. הספקות התעוררו כשקראתי השבוע כתבה רדודה המתארת את רדידותו של מוזיאון הרצל החדש*.

אבל מי אני שאפקפק בדבר? אני באמת לא רוצה להיות רע. אני לא רוצה לקחת לאף אחד את הרצל. מה יש? לרומא היו רמוס ורמולוס. ל-טרויה היתה הלנה היפה. ליוונים היו בכלל המון כאלה שהם אגדות. אפילו לפלשתינים, כשתהיה להם מדינה, יהיה להם יאסר ערפאת. אז למה שלנו לא יהיה הרצל? נכון, הדברים המיוחסים לו שהוא אמר בקונגרס הציוני הראשון: "בבזל ייסדתי את מדינת היהודים" הם הגזמה פראית. בבזל, לא הרצל ולא אף אחד אחר לא ייסד את מדינת היהודים. "מדינת היהודים ההרצליינית" לא נוסדה, לא קמה ולא תקום. האמירה הזו מעידה כי הרצל לא הכיר, לא את העם היהודי ולא את ארץ ישראל,וזאת על אף שביקר בה פעם**.

אבל, מה לעשות? כל אחד, כל ארגון, כל מדינה, צריכים שיהיה להם איזה "אב" או "אבות מייסדים" (אף אחד לא רוצה להיות בלי אבא. אפילו שישנן כאלה החושבות שאבות זה דבר מיותר). כשהיה ברור שהמושג הזה "ייסד" לא מתאים ואף אחד לא יקבל אותו, אז אמרו שהוא "חוזה" המדינה. נו טוב, כל דימיון בין החזון שלו והמציאות הוא יותר דמיוני מהדמיון עצמו. הרי כל נביא תנכי, בין אם הוא נקרא חוזה או לא, חזה אז, מתוך שהכיר את הארץ והעם, את דמות המדינה/חברה של אז וכאילו ראה בעייני חזונו גם את המציאות המדינית/חברתית של היום. כבר אז, בימי הנביאים התנכיים, היו "חסרי דיור" והיו עניים, היו מושחתים. גם אז היה קשר הדוק בין הון לשלטון. גם אז היו שופטים (נו אני לא רוצה לומר מה הם היו) כמו שיש היום. נכון שאז לא היו אימהות חד- הוריות (מה זה?), אבל היו אלמנות והיו יתומים והיו "פועלים זרים" והיו גרים, כאלה שלא היו יהודים וכאלה שרימו כדי שיחשבו שהם יהודים, ותאמינו לי שלא לגמרי ברור לי למה הם היו צריכים את זה.

באמת שאני לא רוצה לחזור על עצמי ולומר שהרצל היה "הוזה" ולא חוזה. אז אני מוותר, שיהיה! אחרת מה נעשה עם "רחוב הרצל" ו"שדרות הרצל" ו"הר הרצל" ו"קבר הרצל" והרצליה, והרצליה הצעירה והרצליה פיתוח, מה נעשה שיש לנו את כל אלה ועל אף זאת פחות ופחות ישראלים, ובייחוד ישראלים צעירים, יודעים מי היה הרצל, וזה גם לא כל כך איכפת להם.

מה נעשה?!

"אההא"! נקים מיד "מוזיאון הרצל" חדש חדיש, המילה האחרונה, 3.2 מיליון דולר. לא חשוב אם אף אחד לא יבקר בו, זה לפחות ייתן "כבוד" לכמה אנשים וזה ייתן מקום עבודה לכמה אנשים. אם זה לא יספיק? נכריז על "יום הרצל" שיהיו עוד כמה "מכובדים" ונהיה מרוצים כי בכנסת נוכחו היום כ-30 חברי כנסת, שזה הישג בלתי רגיל, כי בדרך כלל, אפילו במליאת הכנסת נוכחים פחות חברי כנסת מזה.

סוף מעשה במחשבה תחילה. מה תחילה? אחרי שהיה ברור שהרצל הוא רק "חוזה המדינה" ושלא לפני הרבה זמן התחילה העלייה הראשונה (1882), היה צריך למצוא גם "מייסד" למדינה, כי הרי לא יכולה להיות מדינה בלי אב/אבות מייסדים. זה לקח די הרבה זמן, לא שהיו חסרים כאלה שרצו להיות "מייסדי המדינה" היו, אבל לא נמצא אף אחד שכולם הסכימו כי הוא האיש. מה גם שעוד לא היה ברור שתהיה מדינה. ידעו שיהיה "בית לאומי", אבל מדינה?! מי? מתי? איפה? לא אלמן ישראל, וגם היום הזה הגיע: "בארץ ישראל קם העם היהודי", הצהיר דוד בן גוריון בטכס הכרזת העצמאות ב-1948. 5. 14 . אמר, הכריז, אמת? לא אמת? בארץ ישראל לא קם העם היהודי. העם היהודי ברובו, גם אז וגם היום עוד לא התרכז בארץ ישראל (עד היום גם לא ברור מי הוא יהודי). בן גוריון ידע שמה שהוא אומר אינו אמת. לכן בהמשך הוא מזכיר את "הישוב העברי" ואכן, לדעתי, הישוב העברי בארץ ישראל הוא שהקים את מדינת ישראל כמדינה לעם היהודי, ורצוי שלא לשכוח את זה. כל השאר אינו אלא מס שפתיים ובאותו המטבע, מס שפתיים, "שילמו" לבן גוריון, ולימים, בתחילה בצנעה מסוימת, החלו להכתיר אותו בתואר "מייסד המדינה".

לצערי שוב אני צריך להיות רע. דוד בן גוריון אינו ולא היה "מייסד המדינה". לצורך זה אני אפילו מוכן לקבל את דבריו כי מדינת ישראל הוקמה על ידי "הישוב העברי" בארץ ישראל ושהוא עצמו, וכל שאר המשתתפים בטכס היו "נציגיו" של הישוב הזה ושל התנועה הציונית והם ה"מכריזים" על הקמת המדינה.

אז רבותי וגבירותיי, דוד בן גוריון אינו "מייסד" המדינה יותר מאשר בנימין זאב הרצל. השני, הרצל, היה חוזה/הוזה והראשון, בן גוריון היה נציג/מכריז. ואבות/אמהות המדינה הם אנשי הישוב העברי שחי בימים ההם בארץ ישראל. הם אבות ואמהות המדינה והם בנות ובני המדינה. הם האבות והאמהות השכולים והם הבנות והבנים היתומים.

* ב-05. 5. 18 פרסם תום שגב בעיתון "הארץ" את הכתבה: "במוזיאון הרצל החדש ישראל נראית כמו "אלטנוילנד" בלי שטחים, בלי עובדים זרים". וכותב תום שגב: "הוא [הרצל] תיעב את ירושלים..." אז מה הרבותא? כל מי שביקר אז בארץ ישראל, בייחוד מאירופה, ונתקל במציאות שהיתה קיימת אז בירושלים לא "אהב" את מה שראה וגם היום ישנם כאלה, כולל "ישראלים טובים", שמתעבים את ירושלים.

"... בנו התנצר והתאבד, ביתו התמכרה לסמים..." מה זה שייך לדמותו של הרצל ומה זה שייך למוזיאון שהוקם בימים אלה? אין אלה אלא דברי רכילות.

"... הרצל היה נמוך, רק 165 סנטימטר...כך מסביר המוזיאון למבקרים..." אכן זה פרט כל כך חשוב שעליו צריך לעמוד בכתבה על המוזיאון?

"... מכאן מגיעים אל "חדר הרצל" המקורי: שולחן הכתיבה, הכורסאות, האורלוגין, וכל מיני חפצים. בשנות החמישים היה "חדר הרצל", שבו רוכזו החפצים האלה, אתר תיירות פופולרי בירושלים. עם השנים הוזנח, התפורר, היה מאכל לעש – וכעט שוחזר. גם רואים את כובע השעם שחבש הרצל כשפגש בקיסר גרמניה וילהלם השני במקווה ישראל – 1898..." לא יאומן כי יסופר: "גם רואים את כובע השעם."

כאן עובר תום שגב להשמעת האג'נדה הפרטית שלו. להזכירכם, אנחנו עוסקים במוזיאון הרצל. נכון, בזמנו של הרצל "אין זכר לשטחים". "הסכם אוסלו לא קיים". "אין בעיה דמוגרפית". "אין זכר לאפליית המזרחים". "ציונות הכיפות הסרוגות לא קיימת". "אין עובדים זרים". ועוד.

אכן, יתכן ורדידות הכתבה מתאימה לרדידות המוזיאון.

** ב-1898 ביקר הרצל בארץ ישראל. בין השאר ביקר גם בירושלים ואף ישן בה. החדר בו ישן היה לימים ל"מוזיאון" קטנטן וצנוע. הוא היה ממוקם ברחוב ממילא, בערך באמצע הדרך שבין צומת אגרון ודוד המלך, וחומת הבטון הגבוהה והמכוערת שחסמה את הכביש המוביל אל שטח ההפקר שבין ירושלים המערבית והעיר העתיקה שהיתה בשליטת הערבים והלגיון הערבי. היינו סטודנטים "תפרנים". בתחילת הדרך היתה "המנזה": מסעדת סטודנטים, האוכל היה מחורבן, אבל זול. לפעמים, כשהיה לנו זמן ומעט כסף, היינו הולכים בין הבתים החצי הרוסים עד למאפיית הבורקס שבקצה הרחוב, קרוב לחומת הבטון, מאפיה שאפתה את הבורקס הטובים ביותר שאכלתי מימי. מאפה חם, ישר מהתנור, גבינה ופזי (סלק עלים, או תרד). היינו עומדים ברחוב ליד הפינה שעליה היה כתוב בצבע שחור: "מקום קדוש לא להשתין" והכתובת לא היתה סתמית, היתה זו פינת השתנה מצחינה. כמעט בצמידות לפינה היה "חדר הרצל" המקורי. כולו דירת כוך חשוכה. מוזיאון זעיר אך נוגע ללב. לפעמים היינו נכנסים. זה לא היה "מקום פופולרי". מעטים ביקרו שם. תיירים לא באו לשם, לאיזור הספר המוזנח. רק מעבר לגדר שמעבר לכביש נראו קומותיו העליונות של מנזר וינסנט דה פול המדהים ביופיו הארכיטקטוני. והחדר בו ישן הרצל? היום אפילו פועלים זרים לא היו גרים בחדר שכזה.

קריאה נוספת - אימגו

הרצל / אלטנוילנד - שורשים, חזון ומציאות

אלטנוילנד - אם תרצו, אין זו אוטופיה

הרצל לא גר כאן יותר / משה שוקד

בנימין זאב הראשון פוגש את וילהלם השני

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת אהרון חבר