אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

חופש אקדמי: הוויכוח בין ימין ושמאל


התמונה של רבקה שפק ליסק

חופשקראתי במדור "דעות" ב-ynet מאמר שנכתב על ידי 2 סטודנטים על נושא ה"חופש האקדמי" ונדהמתי ממה שתיאר הסטודנט עומר גרטל על ההוראה בפקולטה למדעי ההתנהגות באוניברסיטת בן גוריון, מצד אחד, ומהמושגים של הסטודנט רותם יפעת מאוניברסיטת תל אביב, על "חופש אקדמי", מצד שני.המושג "חופש אקדמי" נועד להבטיח למרצים במוסדות האקדמיים חופש בבחירת נושאי המחקר, במחקר ובפרסומים אקדמיים ללא התערבות גורם פנימי, אוניברסיטאי או גורם חיצוני, כמו המשטר במדינה. "החופש האקדמי" נועד להגן על חופש המחקר מפני התערבות חיצונית. המושג "חופש אקדמי" בחברה דמוקרטית מבטיח לאנשי האקדמיה את זכותם לכתוב מחקרים , המבוססים על ראיות, כמובן, בהם הם מביעים את התזה על נושאים הקשורים בהתמחותם. במסגרת "החופש האקדמי" גם לסטודנטים יש זכויות. חובתו של המרצה לתת בקורסים בהם הוא מלמד, ביטוי למגוון רחב של תזות על נושא הקורס. זכותו של המרצה להביא לפני הסטודנטים את התזה שלו, אך חובתו, להביא מגוון של מחקרים של חוקרים אחרים, אשר פרסמו מחקרים על אותו נושא. ממאמר שפירסם עומר גרטל, סטודנט בוגר אוניברסיטת בן גוריון, למדתי, שבחוג לסוציולוגיה, בו הוא למד, לא נהוג היה להציג בקורסים מיגוון של מחקרים על נושא הקורס, אלא תזה אחת בלבד. הוא אף הביא דוגמא: בקורס שעסק בתזה של אדוארד סעיד, "אוריינטליזם", דובר בהרחבה על התזה, אך לא הובאו מחקרים שגישתם שונה ויש בהם ביקורת לגיטימית על התזה של "אוריינטליזם". למשל, לא הובאו מחקרים של פרופ' ברנרד לואיס, שהוא מזרחן בעל שם עולמי, המבקר את התזה של סעיד. למותר לציין שלא הובאו מחקרים של אישים נוספים המבקרים את התזה של סעיד. חשוב להדגיש, שבניגוד לברנרד לואיס, שהוא מזרחן בהתמחותו, תחום ההתמחות של פרופ' אדוארד סעיד כלל איננו במדעי המזרח התיכון. (על הנושא, ניתן לקרוא בספרו של פרופ' עמנואל סיון, מהאוניברסיטה העברית בירושלים, שהוא מזרחן בהתמחותו, "ההתנגשות בתוך האסלאם", שיצא לאור ב- 2005 . הפרק ה- 9 עוסק ב"פולמוס המזרחנות", עמ' 147 – 169. בפרק ניתן לקבל תמונה על התזה של סעיד ועל הביקורת נגד התזה של סעיד).למותר לציין, שהתמונה העולה מתיאורו של עומר, עומדת בסתירה גמורה לזכותו של הסטודנט לקבל תמונה מגוונת ככל האפשר של כל נושא הנלמד בקורסים אוניברסיטאיים. הבאת תזה אחת ללא מגוון דעות זוהי גישה המקובלת במשטרים טוטליטריים ומקומה לא יכירנה באוניברסיטה בחברה דמוקרטית.אם, אכן, המידע שמסר אותו סטודנט הוא אמין, פירושו של דבר שבחוג שלמד הסטודנט ניתנים קורסים שתפישת היסוד שלהם מנוגדת לתפישת היסוד של העולם האקדמי. תפישת היסוד היא מתן מגוון של תזות בפני הסטודנטים כדי לאפשר להם מחשבה חופשית, כדי שהם יבחרו בתזה המשכנעת אותם. לא יתכן שמרצה יביא בקורסים רק את התזה שלו. ההגדרה של הסטודנט מאוניברסיטת תל אביב, רותם יפעת, מהו "חופש אקדמי", הדהימה אותי לא פחות. רותם כותב:"חופש אקדמי אין פירושו מקום לכל הדעות- אלא לכל מרצה להציג את הדעה שלו". אין ויכוח על כך ש"חופש אקדמי" נועד לאפשר למרצה להציג את הדעה שלו. אבל, יש להבחין בין הצגת תזה, מנומקת עפ"י קריטריונים אקדמיים, כמובן, במחקרים המתפרסמים בכתבי עת מדעיים ובספרים, או בזכותו של המרצה להביע דעתו בנושאים אקדמיים בציבור, במאמרים בעיתונות, ואף בקורסים בהם הוא מלמד. אבל, הקורסים לא נועדו להכתיב לסטודנטים דעה אחת, אלא בדיוק להפך. חובת המרצה לתת תמונה רחבה ככל האפשר ממיגוון הדעות בנושא הקורס. שום חברה דמוקרטית איננה יכולה להשלים עם אינדוקרינציה של הסטודנטים, עם הכוונתם למסלול חשיבה אחד. מתוך העיתונות למדתי ששני גופים השייכים לימין:"אם תרצו" והמכון לאסטרטגיה ציונית", טוענים שבאוניברסיטת בן גוריון, הסטודנטים נתונים להשפעה של מרצים שהאג'נדה שלהם היא "פוסט- ציונית" והם אינם מביאים מגוון של דעות על נושאי הקורסים שהם מלמדים. אם להסתמך על עדותו של הסטודנט בוגר אוניברסיטת בן גוריון, הרי שבחוגים מסויימים באוניברסיטה זהו, אכן, המצב. הגופים הללו אינם דורשים שילמדו במקום האג'נדה הפוסט- ציונית" רק את האג'נדה ה"ציונית". הם דורשים, ובצדק, שהאוניברסיטה תדאג לכך שבקורסים ילמדו מיגוון של דעות ולא דעה אחת. אין דרישה לומר למרצים איזה נושא ללמד, אלא הדרישה היא להקפיד על כך שהסטודנטים יקבלו השכלה רחבה ולא תפישת עולם אחת. מתוך העיתונות למדתי שגופים אלו החליטו לפנות לתורמים ולשכנע אותם לחדול לתרום לאוניברסיטת בן גוריון, כל עוד האוניברסיטה איננה ממלאה את תפקידה במתן השכלה רחבה, מגוון של דעות, על כל נושא הנלמד בה.למעשה, מדובר ב"חרם תורמים" על האוניברסיטה וזהו צעד הפוגע ביכולת של האוניברסיטה לספק למרצים ולסטודנטים את התנאים להם הם זכאים. הטלת "חרם תורמים" על אוניברסיטה זהו צעד שיש להתנגד לו.אבל, באוניברסיטת בן גוריון יש מרצים, כך אומרת השמועה, הקוראים להטלת חרם בעולם על אוניברסיטאות בישראל בשל אי התנגדותן למדיניות הממשלה בהקשר לסכסוך הישראלי- פלסטיני. אם,אכן, שמועה זו נכונה, יש להתנגד לאותה גישה באותה מידה. המרצים ותומכיהם המוחים נגד "חרם התורמים" ששני הגופים מהימין קוראים להפעילו, אינם עושים זאת כשידיהם נקיות. בתלמוד יש לכך ביטוי מצוין:"טובל ושרץ בידו", קרי, אינך יכול לשלול מאחרים מעשים שאתה עצמך עושה. במלים אחרות, אם המרצים בעלי האג'נדה האנטי- ציונית קוראים להטלת חרם כלשהו, הם איבדו זכותם להוקיע אחרים המטילים חרם כלשהו. לסיכום, על מנת שישראל תוכל להבטיח "חופש אקדמי" למרצים וזכות הסטודנטים לקבלת השכלה רחבה ולא חד- מגמתית, יש להבטיח שהקורסים יציגו בפני התלמידים מגוון של דעות ושמרצים או גופים שונים לא יטילו חרמות. המקום להיאבק נגד מדיניות הממשלה הוא במאמרים בעיתונות, בהופעות ציבוריות ובפעילות פוליטית.חרמות הן מנהג פסול לגבי שני הצדדים. זכותו של כל צד להיאבק על תפישת עולמו בעיתונות ובאירועים ציבוריים, אך לא בקורסים אוניברסיטאיים.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק