אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

העיתונות המודפסת: המאבק על הכמות


יש צבעים יפים יותר מצהוב.

כשם שהתשובה לכוח היא לא תמיד יותר כוח, ככה התשובה לצהוב היא לא בהכרח יותר צהוב. המערכה על התואר "עיתון המדינה" בין "ידיעות אחרונות" לבין "ישראל היום" לא מתנהלת על מכנה ציבורי משותף גבוה יותר. העיתונות הכתובה, במקום להסתכל במשקפת החוצה ראוי שתעמיד את המראה מולה. למדיום הכתוב יש עדיין סיכוי אם הוא ישכיל להביא קהל שיטעם מתכנים מעניינים ומשופרים יותר. אחרת יטבעו כולם בביצה באושה.

העיסוק בסוגיית התחרות בין "ידיעות אחרונות" שבמשך שנים רבות הוכתר כעיתון הגדול ביותר בתפוצה שלו, לבין, "ישראל היום", הבחור החדש בשכונה שהמממן שלו שלדון אדלסון אינו ישראלי אלא איל בתי ההימורים וכל הנלווה להם,לובש הפעם פן מיוחד. והוא שלא מדובר רק באובייקט, מדיני כלכלי או כול היבט אחר, אלא בסובייקט . הפגיעה היא לא רק ביוקרתם אלא בפרנסתם של אלה שעוסקים בו- העיתונאים. מטבע הדברים שהסוגיה מושכת לא רק דיווחים ,רכילות,השמצות, צדקנות וכיו"ב טיעונים אלא גם רקע רחב שכולל אנטומיה כמו רגליים פשוקות אחת לעיתונות המודפסת והשנייה למדיה המקוונת ועוד כול מיני הסברים אשר כמעט כולם הם טכניים. כלומר- השורה התחתונה היא כיצד אתה משווק את הסחורה בשוק הצרכני.

הבסיס המסחרי של המדיה.

כדי לסבר את אוזנו ולהאיר את עיניו של הקורא שלא מתמצא בהיסטוריה של העיתונאות, נגלה לו כי העיתונות והעיתונאות בכלל, לא זו בלבד שלא ירדה מהר סיני או נכללת באיזה תיקון לחוקה. מקורה הוא מסחרי טהור. מה שידוע כיום בפרסומים שונים בשם "גזט, או "גזטה".,gazeta מקורו בוונציה בסוף המאה ה- 16 והוא שימש בולטין מידע ליבואנים ליצואנים, ולחברות ספנות.המעוניינים במידע קראו את הפרטים, שילמו במטבע ה" גזטה" ופינו מקומם לאחרים בתור שגם הם באו לקרוא את המידע.. מכיוון שאין בכוונתי לעסוק כאן בתולדות העיתונות אוסיף רק שהמסחור חל גם על המדיה כולה :הכבלים, האלחוטי והאלקטרוני. המורס והרדיו הומצאו לצרכים מסחריים. גם הדובדבן בקצפת של השידור הציבורי ה- בי.בי.סי הבריטי היה בראשיתו מסחרי.

מבחינה זאת ניתן לומר כי בתחומים שונים ההמצאות הם פרי הצרכים ולאו דווקא פרי הסקרנות. וכפי שקורה בתחום הטכנולוגי ,אשר ברוב המקרים מקורו בצרכים צבאיים ואחר כך הופכים למוצר אזרחי, ככה גם- בתהליך מסוים- העיתונות הפכה כלי ביטוי וקומוניקציה- תקשורת- בין הבריות, ובינם לבין השלטון. אלמנט חשוב ביותר בחברה דמוקרטית פתוחה. ברוב המקרים העיתונות לא נשאה את עצמה כלכלית, או רק מפרסומות .הייתה עיתונות מטעם, של גורמים אינטרסנטיים שונים, גם אצלנו, כמו עיתון "דבר", שביטא את עמדת ההסתרות ומפא"י, "הבוקר" שהיה הביטאון של אנשי עסקים וכיו"ב. היו כמה עיתונים כמו "הארץ", ועיתוני הערב שלא היו זקוקים לתמיכה כלכלית חיצונית, אלא לפרסומת, או לציוד הדפסה ששימש במקרים שונים גם פרסומים יריבים, מטעמים מסחריים. אם לא עמד מאחוריה גורם פוליטי, עמד גורם כלכלי- רחב.

היה מקובל מאוד שמאחוריי העיתון יעמוד גוף אידיאולוגי, וככה הוא זוהה. הסה"כ היה מגוון דעות אשר שיקף כמעט לגמרי את הדעות של הציבור הרחב. מכאן שמי שטוענים ש"ישראל ביתנו", היא סוג אחר של תמיכה פוליטית שכחינמון מתחרה בעיתון שבעבורו צריך לשלם- לא מגלה את אמריקה.

גם הטיעון שמדובר בגורם "זר", כלומר שלדון אדלסון שאינו אזרח ישראלי מתחרה בעיתון ישראלי הוא טיעון סרק. אפשר מאוד ששלדון אדלסון תומך במפלגה מסוימת, או בפוליטיקאי מסוים, אבל העיקרון שמנחה אותו כמשקיע הוא מספר העותקים שהוא יוציא בחינם, אבל ההמוניות שלהם תמשוך מפרסמים ובכך לפחות חלק מן ההוצאות, ואפשר שכולם, יכוסו. הייתי השבוע בירושלים, ולפי התרשמות של שנים רבות ירושלמים רבים מתהלכים כששקיות ניילון בידיהם עם כול מיני פריטים, לנשמה ולגוף. השבוע שמתי לב שכמעט בכול שקית תקוע "ישראל היום". זה לא חלק מקדושת העיר, זה עיקרון מסחרי טהור של כול משקיע,לרבות משקיע זר. כול מסכה אחרת שיעטה עיתון מתחרה תהיה מצג שווא, אשר גם אצלו- הכמות ,ולא אידיאות צרופות או בלתי צרופות מכתיבה את התכנים של "עיתון המדינה", תואר שהוא העניק לעצמו. ולא זו בלבד אלא שמדובר לא רק בפרסומת גלויה אלא גם סמויה בגוף המידע או בשוליו. ההסברים שמופיעים בין היתר במגזין המקוון "העין השביעית." ושאר הכותבים בנושא נוטים למקד את תשומת הלב ביריב "האמיתי" העיתונות המקוונת- עצה למתחרים בשוק. הם לא עוסקים בתכנים.

עמיתי, העיתונאי חתן פרס ישראל, נחום ברנע,הפובליציסט החשוב ביותר ב"ידיעות אחרונות" כותב ב"עין השביעית" בין היתר: "נכון, אני עובד ב", ידיעות אחרונות". העיתון הוא מקור הפרנסה היחיד שלי. זה מחשיד אותי במידה של צדק, במשוא פנים. מצד שני מה אומר בעוד חמש או עשר שנים, כאשר בעלי הקזינו(שלדון אדלסון- צ.ג) או יורשיו ישלימו את חיסול העיתונות המודפסת בישראל. האם אוכל להסביר לעצמי מדוע במאות נושאים הבעתי לאורך השנים את דעתי, אבל בתחום הקרוב ללבי נאלמתי דום". אכן אין כול פסול בכך שברנע מבקר את "ישראל היום". ברנע כמובן, מתייחס גם לצד הפוליטי, וגם לעובדה ש"ישראל היום" מודפס דווקא בעיתון כמו "הארץ" אשר כידוע השקפת עולמו היא ניגוד לזאת של "ישראל היום". אבל ברנע לא מתייחס בליבת הסוגייה..

היכן כתוב שהעיתונות הכתובה היא "פרה קדושה", שאסור לנגוע בה רק מכיוון שהיא מופיעה על נייר ולא במחשב. רק בעבור כסף ולא בחינם. העובדה ש"ישראל היום" תומכת בביבי נתניהו והוא גם חינמון, אינה מעלה או מורידה אלא אם כן העיתונאות שלו, הז'ורנליזם, הוא זול או "צהוב". וכי הצהוב לא בולט ב"ידיעות אחרונות" בגלל הפן הפופולארי מסחרי. משום כך אם אכן התחרות היא בין צהוב לבין צהוב יותר,מדוע עלי לשלם אם אני יכול לקבל אותו חינם, והפרסומת תכסה אותו, בדיוק כמו שהיא מכסה את המוצרים שעל מדף המרכול ואלה מכסים את הפרסומות בטלוויזיה המסחרית.

קביים ציבוריים.

קיימת תפיסה באירופה,בעיקר בצרפת, שכדי לשמור על העיתונות הכתובה צריך איכשהו לסבסד אותה.אז המחיר שלה לציבור יירד. פרוספר דן כספי ,חוקר תחום התמסורת,(ואני דבק בהגדרה של תמסורת שבמרכזה המסר,לבין תקשורת שהיא האמצעי המוליך- כבלים או על-חוט) אף הציע במאמר ב "עין שביעית" להעניק בונוס לסטודנטים כדי שיהיו מנויים על העיתונות הכתובה. ראשית, הממשלה לא נותנת חינם. היא מבקשת תמורה. וכל עיתון רציני יגיד ,ובצדק "מוחל טובות". יתר על כן , זה מזכיר את הויכוח מה עדיף על מה לתמוך במבוטלים או לייצר מקומות עבודה. ברור שהחלופה השנייה עדיפה אלא אם כן מדובר בנכים, וכיום יש נכים רבים שכשרים ומשוועים לעבודה יוצרת לפרסה עצמית במקום סעד.העיתונות הכתובה היא במציאות נכה,ולא משום שמישהו דרס אותה. היא שמה לעצמה רגל והציבור לא צריך לדאוג לשיקומה.

עיתונות כתובה ראויה לכול עידוד אם היא תשנה את צבעה ואת עורה ואני חושב שכיום הציבור מוכן לכך. זאת בתנאי שלתקופה מסוימת המו"לים יהיו מוכנים להכניס את היד לכיס שלהם ולהוציא קצת כסף כהשקעה לטווח רחוק ולאפשר לציבור לטעם ממשהו משובח יותר.העובדה שסופר ידוע מגיב על החתונה של צ'לסי קלינטון, לא הופך את העיתון למשובח יותר. העובדה שיוסי שריד עושה פרסומת לכתב העת "אודיסיאה", אינה הופכת אותו ליוקרתי יותר. אינני מטיל דופי כשלהו בפרסומת שעושה שריד ל"אודיסיאה". אך זאת פרסומת ולא ביקורת.( לה אני מתכוון להקדיש פוסט מיוחד)

להזכיר נשכחות.בעידן הטרום טלוויזיוני, בראשית שנות ה- 60 כאשר ראש הממשלה דוד בן גוריון התנגד להקמת טלוויזיה בישראל מטעמים חינוכיים והחברתיים, הוא נמנה עם מיעוט, הן בקרב הציבור הרחב והן בקרב אנשי ציבור כולל חברי ממשלתו. מי שעמד מאחוריו במסע נגד הטלוויזיה היו עיתוני הערב בתחפושת ערכית בשעה שהסיבה האמיתית הייתה החשש מפרסומת בטלוויזיה שעלולה לפגוע בפרסומת בעיתונות.חשש שווא

אני מבלה יום ,יום ליד המחשב כמה שעות טובות. אבל זה לא בא כחלופה לעיתון המודפס, שגם בו אני מחפש את הטיב, האיכות, הרקע, הפרשנות הנבונה. אני עדיין לא יכול ולא רוצה להיפרד ממנו ולכן ההרגל הזה של שנים הוא ערך מוסף.הדבר האחרון שאני מחפש בעיתון אלה "החדשות" ואין זה משנה באיזה צבע ובאיזה גודל ובאיזו כותרת הן מודפסות..

חדשות ישנות.

כול מי שחשוף למדיה,מבוגרים וצעירים, מודעים לכך כי החדשות שמתפרסמות בעיתוני הבוקר, בעצם עיתוני הלילה, שכן עיתון מודפס בלילה, הם "אלטע זאכען". הוא צפה בחלקן לפחות 12 קודם בטלוויזיה, הוא שמע אותן ברדיו והוא עוקב אחריהם באינטרנט. .שום גודל של כותרת, שום שכתוב הטקסט לא יהפוך אותן לחדשות. משום כך העיתונות המודפסת חייבת למצוא דברים אחרים, שגם הם בחזקת חדשות, אף שלא קרו היום או אתמול, אלא אפילו גילוי ארכיאולוגי מפני 3000 שנה ומתגלה היום. ויש גם הרקע לחדשות שעשוי בהחלט לעניין את ציבור הקוראים.גם פרשנות נבונה, גם הצצה אל העולם הגדול ובעיקר העולם של שכיננו, אשר כפי שהעירותי במאמר הקודם, לא זוכה אצלנו לתשומת לב הראויה,למעט חריגים.. כתבות –תחקיר ,חשיפת פגעים חברתיים, כיסי המצוקה שלנו שגדלו והעיתונות חייבת להקדיש לכך תשומת לב מרבית.ואפילו דברים יפים שעושים אנשים וגופים שונים- יעניינו את הקורא,מה גם שמעשים יפים הם כיום בחזקת "חדשות". גם רכילות היא מקובלת בתנאי שהיא בקינוח. אנשים מתעניינים גם במודעות אבל, אבל אי אפשר למלא בהם עיתון. פרפראות לא מיועדות כמנה ראשונה.זאת גישה פשטנית, אבל היא נכונה מבחינת המציאות ואפשר לעטוף אותה ולעטות אותה בכול מיני קונספציות אקדמיות.

קוראיי מן הסתם מודעים לביקורת שמדי פעם אני מעלה כנגד המגזין ד'מרקר. זאת מפני שאני מייחס חשיבות לא רק למה שנאמר בו אלא מה שמשתקף ממנו, ושהוא חלק מקונגלומראט- תקשורתי-כלכלי . יחד עם זאת , אני רואה חובה לעצמי לציין שלא מצאתי שום פרסום עיתונאי שייתן לי יריעה כה רחבה על אחד מגדולי המשפטנים,וההוגים החברתיים והמדיניים כמו לואיס ברנדייס. יהודי אמריקני גאה, ציוני מסור והומניסט גדול. המגזין השבועי- ד'מרקר וויק –the marker week- הקדיש לאיש לא רק את מאמר הפתיחה של העורך הראשי, גיא רולניק, אלא מחצית מן המגזין מוקדשים לענק זה, ובצדק.( 1.7.2010 ) אפשר מאוד שהעורך האורייני והאכפתי הזה ראה לנכון להבליט את הדיוקן המופלא בהקשר של הוויכוח אצלנו לגבי תפקידו של בית המשפט בישראל. אבל מגזין זה מביא עוד נושאים בצורה נרחבת,דיוקנאות ,כתבות תחקיר , מסעות,פרשנויות, שהם חג לעין והזרמה מתמדת של מידע עשיר. חלק מן הנושאים וודאי יכולים למצוא מקום ביומונים. זאת עיתונאות עכשווית לטעמי, גם אם אני מוצא בה פגמים. אין דבר מושלם ואין לצפות שהתקשורת תהיה מושלמת.

אפילו המקומונים המצ'וקמקים, שהם פירסומונים, ו-90% מן הנייר מלא בפרסומות או במודעות על עיסויים ללא מין, משבֵץ פה ושם תכנים שמעניינים את הקורא המקומי. רובם דוחסים את תיבת הדואר שלך חינם, חינם.

אני חושב שהציבור בשל לטעם אחר,בייחוד אם יתנו לו לטעום בהגשה נכונה או בטריגר נכון. קחו לדוגמה את ערוץ אחד. בעיתונות הכתובה הייתה תחרות בהספדים ל"קשיש" זה משנות ה-60 של המאה הקודמת שהולך ומתנוון, ומן האגם נותרו מי אפסיים,לאחר שכול הטאלנטים עזבו בשל פיתויים כספיים של הערוצים המסחריים. אני ביקרתי אותו וייחלתי לשיפורו. מעולם לא קברתי אותו. פתאום גילו שבערוצים הפרטיים יש איזה "אח גדול" שמתבונן בך כול הזמן אם אתה עונה על הצרכים המסחריים שלו. מנגד "הצעקה הגדולה", הייתה סרטם של הבמאי אילן עבודי והעיתונאי מיקי רוזנטל, אשר חשפה את המרשם שמאחורי קשרי ההון והשלטון דרך סיפורה של משפחה אחת. הערוץ הציבורי הוא שהביא את הסרט.

אבל ההכרות הרחבה איתו באה דווקא מתחום אחר,תחום הספורט,סיקור נרחב של משחקי המונדיאל. זה היה טריגר טוב.מכיוון שאחרי המונדיאל אנו לא רואים את ביצועי ערוץ 1 ברייטינג, ולי אף פעם הרייטינג לא הזיז, אני מתייחס למה שעיתונאים מבקרים מגלים בערוץ הציבורי. נושאים מעניינים,כתבות חושפות, עיתונאים מוכשרים ומראיינים חריפים שעדיין נשארו במוסד על אף שיכלו לעבור בקלות את המשוכה אל האלדוראדו המסחרי,ולא עשו זאת כי "עצמאותם", חשובה להם.

זאת בשורה טובה לערוץ הציבורי, אבל היא רק בשורה, כפי שציינתי לא פעם, ועל רשות השידור לעשות הכול לממש את הפרדיגמה הזאת. במילים אחרות כמו כול דבר אחר חשוב להוכיח כי גם דברים חשובים יכולים להיות פופולאריים. ערוץ ציבורי שמנסה לחקות, אפילו בפרסומת עצמית, את הערוצים המסחריים, אין לו צידוק. הוא חייב להיות החלופה שלהם- בכול, גם בצורה וגם בתוכן שהקהל ייהנה ממנה.אגב, שידור קידומון לקונצרטים של התזמורת הפילהרמונית עם זובין מהטה, הוא משדר "שרות" במובן הפרסומי ביותר, ומקומו לא בערוץ 1 .ועוד דוגמה."משדרי השרות" למפעל הפיס הם פרסומת צרופה שלא לדבר אינפנטילית.משהו לא בסדר עם התפיסה של הממונה על הקידומונים בערוץ 1.ואשר לתכנים, אני מקבל את הנוסחה של מנכ"ל הרשות מוטי שקלאר שהתבטא בריאיון איתו "אנו גם צריכים להביא נושאים פופולאריים", כפי שכבר הערתי בפוסט אחר.

האינטרנט מול העיתון.

האינטרנט, זה ה"שטן הגדול" של העיתונות הכתובה שמתחרה בעיתונות המודפסת לא בגלל שהוא חינם אלא בגלל שפע התכנים שהוא מציע. אביא דוגמה. אני נחשב ל"פובליציסט". כלומר אני כותב על נושאים שלדעתי ראוי להעלות אותם, וב"זרקור", שלי אני מנסה להאיר גם נושאים שאני לא בקי בהם. לכול היותר אני מתחקר קצת, מעיין במקורות רפרנטאטיביים ומעלה פוסט. יש כאלה באתרים שבהם אני כותב אשר מתמחים בנושאים ספציפיים: סביבה,רפואה,רגילה וחלופית,בריאות,היסטוריה, ארכיאולוגיה, אסטרונומיה, קולנוע, מוסיקה,מסעות ועוד אין ספור נושאים שמעיינים את הקוראים. יש,כפי שאנו יודעים,טוקבקים, בתגובה לנושאים שנויים במחלקות, שמידת הסחי גדולה מכמות הבושם. אבל זה חלק מן העניין. כותרות בגודל גופן 24 לא מזיזה לקורא, גם אם היא צהובה. העיצוב מעניין אותו, ככלות הכול אריזה היא חשובה, אבל היא אמצעי לתוכן והתוכן מעניין אותו.

האצבע של שוחרי העיתונות הכתובה שמופנית אל האינטרנט, המדיום שעלול לחסל את העיתונות הכתובה, יש לה יסוד, אבל האם העיתונות הכתובה יכולה להציע את מה שמאפשר האינטרנט. אצטט קטע ממכתב למערכת ": הארץ" ,(20.6.2010 ) שכתבה לאורה הדס, מן המחלקה לתקשורת של האוניברסיטה העברית."אין סטירה בין משמעותי לפופולארי . להיפך, האינטרנט כמגרש משחקים פתוח ואינטראקטיבי, מאפשר לבני נוער להתנסות בדברים שהיו עד לא מזמן נחלתו של מיעוט: בכתיבה וכתיבה מחדש של טקסטים, לא רק למגירה אלא לקהל מתעניינים,לעתים תומך ולעיתים מבקר...... הם עורכים מחדש סרטונים, יוצרים מוסיקה,כותבים סיפורים וקומיקס לרשת ומשמיעים את קולם אל מול האולפנים וחברות ההפקה הגדולות. מתוך המבחר,הם תופרים לעצמם זהות,הגדרה עצמית וקשרים חברתיים וקהילתיים".

נכון שהעולם השתנה וישראל השתנתה.אמנון אברמוביץ', שנמנה עם חושפי "מסמך גלנט", מחשובי העיתונאים החוקרים והפרשנים שיש לנו, נשאל( גילי איזיקוביץ'-שיחת היום ,"הארץ" 10.8.2010 ) האם עולם התקשורת והעיתונות כפי שהוא מכיר השתנו. על כך השיב:."המדינה השתנתה,החברה השתנתה,השיח הציבורי השתנה וכך גם התקשורת". זאת המציאות. אבל התקשורת לא אמורה להתאים עצמה לא לשלטון ולא לשוק הצרכני. היא כלב השמירה של הדמוקרטיה וכל מה שקשור בה,כולל מניעת שלטון ההון. ויש עיתונאים, ואברמוביץ' בתוכם, שממלאים פונקציה זאת ביעילות, במסירות ובהתמדה.מה שצריך זה הרבה כאלה,עיתונאים בעלי סמכות ואחריות, בראש וראשונה בעיתונות הכתובה, שבהיבט הזה האיכות היא שיכולה לייחד אותה.

גם היום לעיתונות הכתובה יש תועלת ותוחלת בשינוי תכנים ולא צורה, בגירוי הטעם של ציבור הקוראים, גם אם זאת תרד במשקל ובמקום 50 עמודים יהיו 25 עמודים בלבד, דיאטה מופחתת נייר ופרסומת, עמודים איכותיים יותר.פחות שימוש בנייר יקבל גם את ברכת הירוקים, שכן בשביל נייר צריך לכרות עצים. אם העיתון של נחום ברנע יעשה את התפנית הזאת כי אז יהיו לו תומכים מקרב הציבור מול עיתון מרכולתי בין אם הוא בתשלום או חינמון. ואם החינמון יילך אף הוא בדרך זאת, הרווח כולו יהיה של הציבור ושל העיתונות הכתובה.

מאת: צבי גיל. אתר המחבר "זרקור".

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צבי גיל