אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

בגדד במקום אנקרה


דגל טורקיה

ישראל מעוניינת ומצווה לקיים יחסים תקינים וטובים, אם אפשר, עם כול המדינות בעולם שמעוניינות בכך. אולם יש מדינות שלישראל עניין מיוחד בהן, אסטרטגית, מדינית, כלכלית ועוד. כמו ב"חוות החיות" של אורוול. כולם שווים אך יש שווים יותר- מדיניות, לאומית או גלובאלית. האסטרטגיה היא הפכפכה. מה שפעם נחשב כנכס אסטרטגי פסק להיות כזה. הדוגמה האחרונה היא תורכיה.

מדינה שכלפי פנים גולשת לאיסלמיזציה וכלפי חוץ מתחברת לציר טהרן דמשק, לא יכולה להיחשב לנכס אסטרטגי לישראל. גם אם יחסה של אנקרה יתמתן כלפינו טקטית. מה הערובה שסודות צבאיים וביטחוניים לא יסתננו לירי הציר היריב. יש חלופה- בגדד, במצב של שלום כולל עם מדינות ערב.גם לאחר הוצאת היחידות הקרביות האמריקניות,ארה"ב לא תאפשר לעיראק לחבר לאיראן, וספק רב אם זה אינטרס עיראקי. בין שתי המדינות חשבון היסטורי ארוך. המשט התורכי שהסתיים במפח נפש בתוך ישראל ולביקורת מתמשכת בזירה הבינלאומית דומה לתאונה אשר חשפה שלא רק שהצמיג שהתפוצץ היה פגום אלא עוד כמה חלקים ברכב ביניהם ה"שאסי" השלד שמחזיק את כול המכונית. כרגיל, אנחנו, שידועים כחשדנים, מתעוררים מאוחר מדי, בעיקר כאשר החלום שחלמנו הוא יפה. התקשורת שלנו אשר בדרך כלל עוסקת בעניינים בינלאומיים הרבה יותר מאשר התקשורת במערב, נרדמה אף היא על המשמרת. רק עיתונאים בודדים ובראשם צבי בראל,חבר מערכת "הארץ" פרשן אורייני בכול הקשור במזרח התיכון אשר דרך הרשימות שלו והמדורים מאפשר לנו הצצה אל העולם של שכיננו.

לא רק בנושא מדיני, אלא גם תרבותי, אמנותי, ספרותי, חברתי ואפילו בידורי, תופעות שאנו לא מכירים. בכלל, אנו חוטאים, לרבות התקשורת, באי הכרת עולמם של שכינינו. טבעי שבאחרונה בראל מקדיש כמה וכמה מרשימותיו לאותו מעצמה ששוכנת על הבוספורוס- תורכיה. באחת הרשימות הוא עסק בתביעה התורכית שהורתה על מעצרים של קציני צבא שחשודים במעורבות בתוכניות להפלת הממשלה שבה שולטת המפלגה האסלמיסטית בראשות ארדואן. בכך מצביע בראל על המגמה המתמשכת מצד הממשלה הנוכחית לפגוע באותו גורם כוח שהוא גם אלמנט קונסטיטוציוני- הצבא- שמופקד לשמור על החילוניות של המדינה.במאמר ",משפט הקציניo" ( הארץ 30.7.2010 ) חושף בפנינו בראל את כל מערכת התככים במדינה חשובה זאת שנמצאת בצומת אסטרטגית מן המעלה הראשונה.

מצד אחד חברה בברית האטלנטית, ומאידך יוצרת זיקה חזקה אל אותו חלק בעולם המוסלמי שהוא החלק הקיצוני בזירה הבינלאומית- איראן וסוריה. הראשונה פונדמנטליסטית,השנייה חילונית שמחוברת לאסלם הקיצוני השיעי, החמאס והחיזבאללה באזור ואיראן בחוץ. תורכיה ואירופה. מפלגת הצדק האיסלמית של ארדואן נבחרה בבחירות חופשיות שהעולם הכיר בהם.אבל אנו הרי יודעים שגם רודנים ידועים שהמיטו חורבן על העולם נבחרו בבחירות חופשיות. ארדואן הוא לא רודן, אך בכך אני מבקש להצביע שגורמים מדיניים הרסניים לדמוקרטיה נבחרו בצורה דמוקרטית. לעומת זאת לפני פרוץ מלחת העולם השנייה, בריטניה הדמוקראטית בראשות צ'מברליין,הייתה מוכנה להקריב את המדינה הדמוקרטית היחידה במזרח אירופה- צ'כוסלובקיה- על מזבח מדיניות הפיוס עם היטלר. ישנה עוד שאלה לגבי בחירות. אין מקום בעולם שאין בחירות- גם בצפון קוריאה ובבורמה. אבל איך מתנהלת מערכת הבחירות זאת שאלה אחרת. דוגמה טובה היא בין היתר זימבבווה בראשות הרודן האכזר מוגבה. ועוד פן לסוגיה: האם משטר דמוקרטי פועל רק בימי בחירות. ראש ממשלת טורקיה,ארדואן, לפי בראל אינו מהסס להציק לתקשורת שמותחת ביקורת עליו או להפעיל לחצים על עיתונאים ולרדוף אותם שיהיו בסדר.הפרדוקס הוא, והוא אחד מיני רבים בפוליטיקה העולמית, שהצרת צעדי הצבא, עולה בקנה אחד עם מדיניות האיחוד האירופי, ותורכיה רוצה להתקבל לאיחוד. אבל כפי שקורה לעתים קרובות בדמוקרטיה הטהרנית שה- underdog הופך לזאב. הדמוקרטיה שטיפחה אותו ננשכת על ידו.וכמה מילים על אירופה ההדוניסטית והאגוצנטרית. זאת אירופה, בעלת הברית של ארה"ב, אשר דם בנייה הוקז בשתי מלחמות עולם להגנת היבשת הישנה.

אמריקה, שבלעדיה, מסע הדמים במה שהיה יוגוסלביה היה נמשך אלמלא זאת נחלצה- בכוחה הצבאי ותבונתה המדינית. עכשיו ידידיה זונחים אותה,אחת אחת, באפגניסטן.אם נאמר שהעולם הוא צבוע- לא נחדש דבר. יחד עם זאת אסור לנו להדביק תווית כזאת או אחרת, אם המדיניות של ישראל בכול הקשור לפלשתינאים לא נראית לה. היא לא נראית גם לי, ואני לא רואה עצמי צבוע, אף שבוודאי אני סובייקטיבי.דוגמה קרובה לנו. הנשיא ג'ורג' בוטש - הבן, יקיר הימין בישראל, הוא שלחץ על בחירות בעזה אשר כתוצאה מהן זכה החמאס, אחד השותפים ב"ציר הרשע" שלו עצמו. לעומת זאת המשטרים בירדן,במצרים,בערב הסעודית וברוב הארצות הערביות כשרות למהדרין.כולל לבנון שבה נערכו בחירות רק על בסיס הסכם קודם בין נציגי החמולות ובין החיזבאללה לבין ראפיק אל חרירי ותומכיו, וחרירי עצמו מנסה להשתיק את גילוי רוצחו של אביו, כמובן בלחץ של סוריה הפטרונית של החיזבאללה שאחד ממנהיגיו מואשם ברצח.."הבזאר" באנקרהחזרה לתורכיה."זה מאבק שבו אין צדיקים. אחד משלביו החשובים יוכרעו במשאל עם שיתקיים ב- 12 בספטמבר יום השנה להפיכה הצבאית של 1980. התאריך לא נקבע באופן מקרי. הוא נועד להזכיר לציבור את השלטון הצבאי המדכא של אותן שנים ולעודד להצביע בעד הרפורמות שמציע ארדואן. הרפורמות לא ייהפכו את תורכיה למדינה איסלמית יותר מכפי שהיא כיום. אבל הן יניחו את אבן הפינה לעידן חדש- עידן ארדואן. ארדואניזם במקום כאמליזם"- ( מייסד תורכיה החופשית- כמאל אתא טורק צ.ג) מסיים בראל את המאמר.

גם בהקשר זה, אירופה,, לפחות חלקים רבים מקרבה,כפי שהזכרנו, לא מצטיינת ביושרה.בפנים היא תילחם נגד חבישת הבורקה וריבוי המסגדים. בחוץ היא סופר דופר ליבראלית. זאת כמובן צביעות. באיחוד האירופי עצמו היו חילוקיי ידיעות לגבי קבלתה של תורכיה עוד לפני הרומאן שלה עם איראן והוגו צ'אבס,ועוד הרבה לפני המשט. שר הביטחון מצוטט במסגרת "כנס סגור" של מחוז הקיבוצים במפלגת העבודה כי לנוכח מינויו של ראש חדש לארגון הביון תורכי(האקאן פידאן) אשר מקורב לאיראן, עלולים סודות מודיעיניים לדלוף דרך התורכים לאיראן. גם אם דבריי נכתבו לפי הידיעה בעיתון הם לא בחזקת "גילוי אמריקה". כול אדם חושב יביע חשש זה.הנטייה שמשדרת ישראל הרשמית, ונוהה אחריה התקשורת היא "להרגיע את הרוחות" בזירה התורכית. שמי תורכיה אשר מקצרים את נתיבי הטיסה למזרח מאוד חשובים לנו. אבל ישראל, חייבת לתת את דעתה מחדש על היחסים האסטרטגיים, גם אם תורכיה תעשה כאילו תפנית כלפינו בלחצה של וושינגטון, שגם בה מתחילים להתבונן באנקרה באור אחר. זאת, כל עוד היא קשורה בצורה כזאת או אחרת עם איראן, מדינה שכול המדינות הערביות המתונות, בעצם רובן, רואות בה פגע וסכנה ליציבות האזור, שלא לדבר על ישראל שהופכת עולמות כדי שהעולם ילָמֵד את טהראן לקח צורב..ארדואן עושה מה שנוח לו ומה שמשמש אותו בדחפים הפוליטיים והאישיים שלו. בהאשימו את ישראל ב"טבח" פלשתינאים ותורכים הוא שכח כי ישראל הרשמית עשתה הכול כדי שטבח הכורדים על ידי התורכים במלחמת העולם הראשונה לא יועלה על סדר היום.

יש צדק פואטי היסטורי.עם הפנים למזרח.צדק פואטי לא פחות עם משמעות פרוזאית מאוד יכול להיות הפניית האנרגיות כלפי המזרח- עיראק, שממנה נורו עלינו רקטות במלחמת המפרץ הראשונה. עיראק קשורה יבשתית לירדן, אינטרס ביטחוני אסטרטגי מן הדרגה העליונה, גדול יותר מאשר תורכיה.זהו גם אינטרס אמריקני . ואגב, הוצאת הכוחות הלוחמים האמריקנים מעיראק, והשארת כוח לוגיסטי, היא אינטרס לא רק אמריקני אלא גם ישראלי. שכן הקזת דם נמשכת של כוחות ארה"ב בעיראק, יהיה בו סינדרום ווייטנאמי. הנשיא אובמה מודע לכך, וככה חייבם להיות אנחנו. כאשר פרשנים ישראליים מביעים חשש מנסיגה זאת,זאת הפריווילגיה שלהם, אולם מדינאי, מן הקואליציה או האופוזיציה, שייתן ביטוי לחשש כזה- יזיק. עוד זה חסר לנו שאנו נצטייר בעיני הציבור האמריקני כמי שמתנגד לנסיגת כוחות ארה"ב מעיראק. יתרה מזאת. הוצאת הכוחות הלוחמים של ארה"ב מעיראק מעצימה את החשיבות האסטרטגית של ישראל באגף המזרחי, שכולל את ירדן את ערב הסעודית. ישראל כבר מילאה בעבר תפקיד פעיל בשמירה על ירדן בגבול הצפוני. וושינגטון מן הסתם תעשה הכול כדי שהשפעתה בבגד תישמר.

אם העולם הערבי המתון יתמוך תמיכה איתנה בעיראק, אין לצפות שבגדד תחבור לטהראן. ההיסטוריה של היחסים בין השתים עקובה מדם. אבל המשימה היא גם של ערב הסעודית ומדינות המפרץ, במקום להתלונן על שאמריקה מפנה כוחות לוחמים, יכניסו את היד לכיס ויסייעו למדינה זאת להשתקם כלכלית. זאת הדרך לבלום את טהראן. אשר לנו הקשר לבגדד יתאפשר אם נעשה שלום עם הפלשתינאים. צאו וחשבו את הערך המוסף בעשיית שלום . כול העולם הערבי, או רובו, כולל עיראק, ייפתח בפנינו, ואפשר שגם מדינות מוסלמיות כמו אינדונזיה או אפילו פקיסטאן. זה יהיה מהפך ביטחוני ללא תקדים. ואם נעשה שלום עם סוריה- הרחקנו את איראן מרחק אסטרטגי.כול כך פשוט וכול כך מסובך מכיוון שפוליטיקאים מסבכים אותו והפכים אותו לפקעת. במציאות הקיימת "יחסים אסטרטגיים" עם תורכיה הם פיקציה, או שם אחר להמשך ביצוע החוזים למכירת נשק, נשק אשר בסופו של דבר עלול גם ליפול לידי אויבים.היו דברים מעולם. חמדנות כספית היא לא אסטרטגיה.גם אם הצמרת הצבאית התורכית אינה שבעת רצון ממדיניות ראש הממשלה שלהם, מעמדה אינו חזק כפי שהיה. יתרה מזאת, מבחינתנו כול חשיפה של פרצופו האמיתי של משטר גם אם הוא נבחר בבחירות דמוקרטיות, חשוב לנו. אם ארדואן מסוגל לארגן משט בים לניצול מטרות פוליטיות שלו ולאפשר הפגנות המונים של מוסלמים בתורכיה עצמה נגד ישראל - זאת תורכיה שניצבת לפנינו. בדומה למשטרים אחרים היא אינה מכירה בשפת עדנים, אלא בכריעת ברך. ארדואן כבודו במקומו- באנקרה, והוא שומר עליו בקפדנות. לנו יש אינטרסים שלנו. ואם בצדם-כבוד, זה לא מזיק בלבנט. לא צריך להושיב את ראש ממשלת תורכיה על כיסא נמוך כפי שעשה סגן שר החוץ איילון לשגריר של ארדואן בארץ. יש דרך אחרת מכובדת יותר ויעילה יותר. אפשר ולתורכיה יש מחשבות חדשות לגבי הדימוי שלה כמדינה מזרח תיכונית שמקיימת יחסי ידידות עם כולם ולכן היא ניטראלית. עניין אחד הוא קיום יחסי כלכלה,תיירות, מסחר וכיו"ב ועניין אחר לגמרי הוא קשר אסטרטגי הדדי.התגובה החיובית של אנקרה להסכמת ישראל להקמת וועדה בינלאומית לנושא המשט לעזה היא דו תכליתית. לדידה זה סימן שישראל מכה על חטא, וזה יאפשר לה לאזן קצת את היחס לישראל. אך בל נטעה .יש אנטליה, יש הבזאר באיסטנבול, יש המינארטים ויש איה- סופיה. אבל יש תורכיה אחרת.

מאת: צבי גיל. אתר המחבר "זרקור".

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צבי גיל