אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השואה על פי ראאד סלאח


לראאד סלאח מחאג´נה, ראש התנועה האסלאמית באום אל פאחם, יש תפיסת עולם מגובשת ביותר כלפי השואה הפלסטינית. השואה הפלסטינית היא כמובן האסון שקרה ב-1948 שהוביל לגירושם כ-700,000 פליטים מארצם וממולדתם, על ידי הכיבוש הציוני.[2] בשנת 2008 הוציאה התנועה האסלאמית בראשותו, פנקס כיס בצבע ירוק שכותרתו באנגלית Returnee Document ובערבית: ות´יקה עאהד [תעודת החוזר]. מתחת לכותרת, מופיעה מפת פלסטין השלמה בגבולותיה המנדטוריים, ומתחתיה כתוב באופן סימבולי המספר 6,000,000 לאמור נכבת פלסטין מקבילה לשואת היהודים השנואים. הנכבה - האסון הנורא של העם הפלסטיני ב-1948, בו עזבו פליטים פלסטינים רבים מסיבות רבות ומגוונות, חלקם אף מתוך אמונה תמימה כי מדינות ערב יגמרו עם היהודים והם יחזרו לבתיהם שמחים וטובי לבב.

הנכבה מקבילה לשיטתו של ראאד סלאח לשואת היהודים בה נטבחו בתאי הגזים 6,000,000 יהודים במהלך מלחמת העולם השנייה, על לא עוול בכפם. אכן, השוואה "מוצדקת והגיונית". במאמר באלקודס מובא סיפור אחד מני רבים של עאדל אלדג´אני, פליט ממערב ירושלים. עאדל וקרובים נוספים ברחו מפני הציונים ב-1948. לטענתו אחרי דיר יאסין ב-10 באפריל 1948, חשבנו שהם [הציונים] יבואו ויפוצצו כל דבר. הסברה הרווחת הייתה שהדבר זמני מכיוון שצבאות ערב ינצחו תוך חודשים והפלסטינים ישובו לבתיהם.[3] ערביי פלסטין ברחו מסיבות רבות שחלקן מיוזמתם וכחלק ממלחמת מגן של הישוב היהודי[4] ולא כחלק מ"פתרון סופי" של "טיהור אתני", כפי שטוענים היסטוריונים פלסטינים.[5]

בפתח החוברת מופיעה התחייבות הפליט השב למולדתו:

זהותי: מוסלמי.. ערבי..פלסטיני..היגרתי ממולדתי בשנת 1948 ועוד לא מצאנו מפלט בגלות, מצפה לשיבה הקרובה, סובל יחד עם בני עמי מהחיים והעקירה המכאיבים. [אנו סובלים] מרציחות ורדיפה נדידה ומקיפוח.
הצעתי לרבים מהמשפחות ומיקיריהן בתוך פלסטין ומחוצה לה הנלחמים בציונים, וכן נגד ערבים אחרים. אלו השופכים דמינו כמפל מים, ומקיזים את דמינו בפשעים [לאורך] שנים. אני מרים את קולי פעם אחר פעם ללא [שום] תמיכה ועוד לא [נטשתי] את שאיפתי לאדמתי ואמונתי בזכותי התומכת בי ושולחת תקווה לליבי.    
יושבי האוהלים, [היושבים] תחת קשיי השמש הקופחת וקור החורף הצורב, אבל אני סבלן ובעל סבלנות רבה לעיני פלסטין. הכול בשל הדברים הללו:  

שבועת האל... כי יישאר נאמן למולדת.
שבועת האל ... להביא את בניו לאהבת המולדת.
שבועת האל... שיהא עומד כמגן למען המולדת.
שבועת האל...שנדחה את תוכניות היישוב מחדש.
שבועת האל... שבשום אופן לא נאבד תקווה מהמולדת.
שבועת האל... כי נשוב יום אחד למולדת.   
על החתום: החוזר (עאהד), 2008 (למניינם), 1429 (היג´רה).

 

 

 

תעודת שיבה חוץ

סריקה: ד"ר שאול ברטל

 

החוברת יצאה בחסות מרכז אלדראסאת אלעאסרה [מרכז ללימודים מודרניים] – אום אלפאחם ("אלחרכה אלאסלאמיה"-התנועה האסלאמית), 2008 למניינם, 1429 להיג´רה. כלומר על ידי התנועה האסלאמית הפועלת בעיר הישראלית אום אלפאחם. בראש הפלג הצפוני של התנועה האסלאמית שאום אלפאחם היא מרכזה הפוליטי עומד השיח´ ראאד סלאח שאף שימש בין השנים 1989 -1999, כראש עיריית אום אלפאחם. החוברת יצאה לאור ב-2008, לרגל 60 שנות נכבה.
החוברת כוללת בתוכה נתונים רבים המדגישים את גודל האסון. כבר בעמוד הראשון מוצגים הנתונים האישיים של אותו פליט הרוצה לשוב לארצו.
שם: פליט ממעבדות אלנכבה.

תאריך לידה: 15/5/1948 (יום הקמת מדינת ישראל).
גיל: 60 שנה.
מספר הילדים: 6 מיליון.
מקום מגורים: ללא מולדת.
צבע העיניים: אדום.
תקופת השירות: עד השיבה.   
מקום לידה: פלסטין.
מקצוע: מהגר.
צבע השיער: לבן.

תקף במדינות הבאות: כל מדינות העולם יותר מ-200 מדינות.

ההגדרה פליט ממעבדות הנכבה אינה מקרית ואף היא כמו המספר הסימבולי, באה להראות את ההשוואה לשואת היהודים באירופה. יום הקמת המדינה, הוא יום אבל המציין אסון שקרה לפני 60 שנה, עבור אותה תנועה אסלאמית הפועלת בגלוי ובאופן חוקי במדינת ישראל אותה היא משמיצה. כל מדינות העולם מכירות בפליטים הפלסטיניים, למרות שעברו 60 שנה. הפליטים כמובן אינם מעוניינים לגור בשום מקום אחר פרט לפלסטין אליה הם "כמהים".[6]

 

תעודת שיבה פנים

סריקה: ד"ר שאול ברטל

 

בהמשך החוברת ישנו פירוט של שמות הכפרים שהיגרו מהם פליטי 1948. אותם כפרים שהיו והיום הם אינם. החלוקה היא לפי מחוזות בפלסטין שחרבו לפי הסדר הבא: מחוז באר שבע, מחוז בית שאן, מחוז ג´נין, מחוז חיפה, מחוז חברון, מחוז רמלה, מחוז צפת, מחוז טבריה, מחוז טול כרם, מחוז עכו, מחוז עזה, מחוז ירושלים, מחוז נצרת, מחוז יפו. בסופה של סקירה זו של הישובים מופיעה טבלה מסכמת.[7] לפי טבלה זו חרבו 531 כפרים, שבהם גרו 805,067 איש, המונים כיום בשנת 2008, 5,248,185 איש. כלומר אין מדובר ב-6 מיליון פליטים כפי שמופיע ומודגש בעמוד השער של החוברת. אך למה לתת לעובדות לבלבל את ראאד סלאח, גם אם נניח לצורך העניין, כי שאר נתוניו שפורסמו בחוברת זו נכונים.[8]

העמוד הבא מציג נתונים מספריים אודות העם הפלסטיני. נתונים אלו מבוססים על אומדנים של מרכז לחקר הפליטים והגלות הפלסטינית משנת 2008. בטבלה נתונים המציגה את הרכב העם הפלסטיני, ניתן להבין כי בפלסטין עצמה נמצאים 4,965,646 מיליון איש. הפלסטינים בתוך פלסטין מחולקים לשלושה אזורי משנה: הגדה המערבית (2,345,107 איש, כולל ערביי מזרח ירושלים), רצועת עזה (1,416,539 איש) והאזורים שנכבשו משנת 1948 (כלומר "ערביי ישראל" המונים 1,604,000 איש). בגלות הפלסטינית כלומר שאר מדינות ערב ומדינות נוספות מונים הפלסטינים שבגלות 4,610,000 איש.[9] כלומר לפי טבלה זו העם הפלסטיני כולו מונה 7,694,598 איש. מודגש בתחתית העמוד כי 80% מאנשי פלסטין ישבו בשטח שהפך להיות ישראל לפני שנעשו לפליטים.  
בהמשך לנתונים אלו מוצגת טבלה נוספת שכותרתה: מתי גורשו? טבלה זו מחלקת לפי תקופות את עזיבתם של 805,067 פליטים במהלך 1948, לשלוש תקופות עיקריות:

א.      לפני הקמת מדינת ישראל כשהם עדיין תחת שלטון המנדט הבריטי – 413,794 איש מ-213 כפרים. (52%, מהפליטים עזבו עוד לפני הקמת מדינת ישראל). 
ב.      במשך מלחמת 1948 – 339,272 איש, מ-264 כפרים, (42%).
ג.       אחרי חתימת הסכמי ההודנה (שביתת הנשק) או בתאריך לא ידוע -  52,001 איש, מ- 54 כפרים, (6%).   
העמודים הבאים בחוברת מתמקדים במחנות הפליטים. כותרת פרק זה בחוברת היא המדריך למחנות הפליטים. כך מפורטים בקפידה כל מחנות הפליטים המוזכרים בהתאם לסדר הופעתם בחוברת: בלבנון (14 מחנות), סוריה (10 מחנות), רצועת עזה (8 מחנות מוכרים ועוד 6 מחנות אשר אינם מאורגנים על ידי אונר"א, סוכנות הסיוע של האו"ם). הגדה הפלסטינית ולא המערבית (20 מחנות פליטים, ביניהם מוזכר גם מחנה פליטים שעפאט היושב בצפון ירושלים וסופח לישראל) וירדן (10 מחנות פליטים).

עמוד 32, בדיוק בסוף החוברת, מובא שיר שכותרתו עד מתי תכעסו? מפרי עטו של המשורר ד"ר עבד אלעזיז אלתמימי. השיר עוסק בשאלה על מה אלוהים כועס? התשובה בשיר ברורה אלוהים כועס כי שופכים את דמינו כמפל מים, אלוהים כועס על אלו שגרמו לסבל שלנו ולקחו את אדמתנו וכפרינו, אלוהים כועס על כל המסגדים שנהרסו חוץ ממסגד אלאקצא שגם אותו האויב מתכנן להרוס. בקיצור,  אלוהים כך מגלה המשורר כועס על הנכבה.[10]

בסיום החוברת בעמוד האחרון מופיע נספח ארגוני. בנספח זה מוזכרים ארבעה סעיפים שלאחריהם יש פנייה אישית לשר הפנים. נספחים אלו כוללים בתוכם הנחיות לפליט הרוצה לצאת לביקור בארץ אחרת. הרי הפליט הוא נע ונד, ללא שום מקום תחת השמש. לכן עליו לפעול כביכול לפי ההנחיות המפורטות להלן:
1.      אם רוצה הפליט להשיג תעודת מסע [דרכון] או לחדשה, הוא צריך להוכיח כי מגוריו במחנה [פליטים] וכי אינו עוסק בעיסוקים אסורים המפורטים לפי החוק. [עליו לדעת] כי אם הוא יהיה שייך לכל ארגון שהוא הקורא לשיבה, יהיה עליו לשלם תשלום בשל כך.

2.      המשיגים את המסמך שצוין לעיל, מאושרת להם הנסיעה לכל מדינות העולם המונות 200 מדינות והמוזכרות בעמוד מיוחד, וזה [אישור הנסיעה] הדבר הכי חשוב בפלסטין.

3.      כל מי שרוצה לעשות מה שצוין לעיל, עליו להגיש את תעודת המעבר, לידי מקום העבודה האזרחי שלו. לא תאושר לו [למבקש] עזיבת מקום העבודה או המדינה אלא בהסכמת מעבידו.

4.      רשאים שירותי הביטחון [לעכב] בעל התעודה הזאת שצוינה לעיל [ולבודקה], כל מדינה בהתאם לנוהלי האבטחה שלה בנסיבות העניין.     
החוברת מסתיימת באגרת לשר הפנים. באגרת זו נכתבים הדברים הבאים:

תעודה ממשלתית זו מבוססת על כך שהפליטים הינם אורחים. לא רשאי אדם אחר להשתמש בה חוץ מבעליה, למדינה יש זכות לשלוף תעודה זו מתי שתרצה או לבטל את תוקפה.

מי שנושא תעודה זו כפליט, הוא חסר בית, מהגר, פלסטיני ואינו אזרח. לכן, מומלץ לבדוק את מסמכיו ונתוניו במדויק. כך מסתיימת החוברת.

 

תעודת שיבה פנים

סריקה: ד"ר שאול ברטל

 

הפלסטינים אם כן הפכו לעם חסר מולדת, הנתון לרחמיהם של מדינות העולם. כך מתבטאת השואה של 6,000,000 פליטים.[11] הם איבדו את אדמתם, את ביתם וחמור מכול את כבודם. הטיב להגדיר זאת ההיסטוריון הפלסטיני, עארף אלעארף, "בתקופה זו פקד אותנו הערבים בכלל והפלסטינים בפרט, אסון שכמוהו לא פקד אותנו דורות רבים. מולדתנו נגזלה, גורשנו מאדמותינו, ואיבדנו מספר רב מבנינו, ומעל לכל אלה כבודנו נפגע עמוקות".[12] השיח´ המהלל בנאומיו את זכות השיבה הפלסטינית אינו רואה שום פתרון אחר פרט לשיבת הפליטים לבתיהם בתוך ישראל. דבריו אלו הם בניגוד לעמדת אש"ף הרשמית לפיה חזרת הפליטים לבתיהם בתוך ישראל היא רק אפשרות אחת מבין מספר אפשרויות שהפליט יוכל לבחור מבניהן את האופציה הטובה לו ביותר.[13]   

ראאד סלאח אינו מסתפק בכך. ב-2 באוקטובר 2009 בנאום בפני אלפים בפסטיבל המהרג´אן לאחר הפגנות ומהומות נרחבות שהיו בכל רחבי מזרח ירושלים בתחילת חג הסוכות ונמשכו ביתר שאת אחר נאומו במהלך כל ימי חג הסוכות, בירך ראאד סלאח את אלו שהשתתפו בהפרות הסדר עד כה ועודד את שומעיו להמשיך בדרך ההתנגדות. סיסמת הפסטיבל הייתה "אלאקצא פי חטר" [אלאקצא בסכנה] ו"פי רוח ודם נפדיק יא אלאקצא" [ברוח ודם נפדה אותך אלאקצא]. 
"ההפגנה והפסטיבל שהיו הם אות ניצחון לכל השהידים (קדושים שנהרגו על קידוש השם באסלאם) שלנו בפלסטין, מאז תחילת הנכבה שלנו של פלסטין. כאות ניצחון בערה אלאקצא וירושלים. בהזדמנות זו אנו מבטיחים לשמור אמונים לכל השהידים ונאמר בפומבי אם הממסד הישראלי ייתן לנו לבחור בין להיות שהידים או לוותר על זכויותינו בירושלים ובמסגד אלאקצא. תשובותינו ברורה ברוך הבא למלחמת הקודש בשל האל בשכונות ירושלים וברוך הבא למלחמת האל בחצר מסגד אלאקצא המבורך".[14]

לשיטתו "אנו כיום עם פלסטיני בלי כבוד, עולם ערבי בלי כבוד ואומה אסלאמית בלי כבוד. מצב זה ימשך עד שיפסק הכיבוש של פלסטין ועד שיפסק הכיבוש של אלאקצא".[15] ב31 במאי 2010 כמעט וניתן לו מבוקשו לבחור בדרך השוהדא, עת השתתף במשט "החירות" בספינת המרמרה יחד עם פעילי "שלום" שהיו במשט "החירות" לרצועת עזה. ב-11/6/2010 בראיון עם הכתב מחמד דחו ברשת אלג´זירה סיפר השיח´ על השתתפותו במשט. השיח´ ראאד סלאח הוצג בראיון כראש התנועה האסלאמית "פי דאח´ל פלסטין" [מפנים פלסטין – כינוי הרווח לתיאור ערביי ישראל המכונים גם ערביי הפנים]. המראיין מציין את לידתו של השיח´ ב-1958, הסמכתו במכללה האסלאמית בחברון, היותו יו"ר אגודת אלאקצא והמקומות המקודשים ומגן להם, וכן הדגשת גזר דינו של 9 חודשי מאסר שניתן לו בגין השתתפותו במהומות נגד הפעילות הישראלית בשער המוגרבים בשנת 2007.[16]  

בפתח דבריו שלח השיח´ ברכות למשפחות השהידים מתורכיה וברכות לנשיא גול ולנשיא ארדואן. השיח´ מספר על כך שבזמן שהתחילה ההתקפה הנפשעת כולנו היינו מתפללים את תפילת אלפג´ר (תפילת השחר) ברחבת הספינה. כבר בתחילת התפילה התחלנו לשמוע את הקולות מלמעלה של כבלים היורדים וצעקות של אנשים. ההתקפה החלה ללא שום אזהרה מוקדמת. אז הבנו שההתקפה הישראלית החלה, ישר שמענו ירי ותוך דקות השתלטו על פיקוד הספינה. מייד אחר כך, שמענו שיש  שהידים ופצועים. התוקפים הישראלים ביצועו חיפוש בכל אגפי הספינה, ואמרו לנו לעמוד עם ידיים מאחור.

לטענתו ישראל ניסתה לחסל אותו במשט והוא מביא הוכחות לכך מהחדשות אותן השמיעו נציגי הממשלה הישראלית בחדשות בעברית. לטענתו "כוחות הים הישראלי כשירדו כדי לבצע את הפשע שלהם בספינה כשהם רעולי פנים, ראו אחד מהאחים התורכיים ששמו איברהים שדומה לי, וירו עליו בראשו. כך הגיעה הידיעה למשרד ראש הממשלה ולתקשורת שהשיח´ ראאד סלאח מת".[17] הוא ממשיך ואומר כי חבר הכנסת טאלב א(ל)סנאע התקשר למשרד ראש הממשלה ואמרו לו ששיח´ ראאד סלאח הלך ולאדם נוסף ממפקדת הצבא הישראלי אמרו שהשיח´ אבוד (מילים אלו הוא אומר בעברית ואז מסביר את משמעותן בערבית). הוא ממשיך ומפרט את כל פשעי ישראל כפי שברצונם לתבוע היות והם היו במים בינלאומיים תחת הדגל התורכי.[18]

השיח´ מדגיש בראיון בתגובה לשאלה נוספת של המראיין את הדברים הבאים: שום דבר לא יפגע באחדות הפלסטינית של כל חלקי העם הפלסטיני. הכוח הצלבני הזר לא יפגע באחדות הפלסטינית, הכוח הקולוניאליסטי האמריקאי לא יפגע באחדות הפלסטינית. ואף אחד לא יצליח למנוע מאיתנו את שחרורה המלא של פלסטין וגיבושה של עמדה פלסטינית אחידה בשאלת פלסטין.[19]

בנאום נוסף שלו ב-21/6/10 אומר השיח´ בין יתר דבריו, "כי משט החירות הוא רק ההתחלה לחירותה של פלסטין, חירותה של רצועת עזה, חירותה של ירושלים הכבושה, חירותה של הגדה המערבית, חירותם של הפליטים הפלסטיניים השבים לבתיהם ואדמותיהם ולמקומות הקדושים שלהם בגליל, בנגב, בעכו, בחיפה,ביפו, בלוד וברמלה. זהו קול השהדה. לאמור חירות אמיתית תושג רק לאחר החזרת זכויותיו המלאות של העם הפלסטיני.[20] רק תיקון אסון הנכבה – שואת פלסטין, יוביל לחירות האמיתית של עם פלסטין.

בשנים האחרונות הולכת ותופסת את מקומה תופעה פוליטית חדשה בקרב ערביי ישראל – מחקרי הנכבה. נכבת פלסטין נתפסת כ"חטא הקדמון" של היווצרותה של ישראל. מכון מדא אלכרמל – המרכז הערבי למחקר חברתי יישומי,  שבראשו עומד פרופסור נדים רוחאנה השיק פרויקט של חקר הנכבה שמטרתו לבנות היסטוריוגרפיה פלסטינית חליפית להיסטוריוגרפיה הציונית בדבר מהלך מלחמת 1948 והסיבות לקריסת החברה הפלסטינית.[21] מהלך זה מלווה בארכיון שבו נאספים עדויות שונות על המיעוט הערבי בפלסטין. גם התנועה האסלאמית מתבססת על נתוני מרכז לחקר הפליטים והגלות הפלסטינים ("בית התפוצות" הפלסטיני). הציונים לפי נרטיב זה מוצגים כגזלנים, רוצחים וככאלה שגירשו וגם ירשו.[22] התנועה הציונית היא תנועה קולוניאלית מתנחלת שנישלה את הפלסטינים מזכויותיהם, כך מגדיר אותה לדוגמה, ד"ר אמל ג´מאל[23]. ראאד סלאח בסך הכול הולך צעד אחד נוסף קדימה ומשווה את הנכבה בשיטות באמצעים וגם בתוצאה לשואה הנאצית באירופה.       
 

[1] ד"ר שאול ברטל הוא מרצה לעניינים פלסטיניים באוניברסיטת בר אילן.
[2] ראה ספרי הפלסטינים מהנכבה לפדאאיון, 1949 – 1956 (ירושלים, 2009), ע´ 11. שם מצוין כי מספר הפליטים ממלחמת 1948, נע בין 650 אלף איש ל-1,000,000 איש. לפי אומדן של סוכנות הסיוע והתעסוקה של האו"ם הוגדרו כפליטים בספטמבר 1949, 726,000 איש. שם, ע´ 27. אומדן ממוצע זה בין גרסאות ישראליות של כ-520,000 איש לגרסאות ערביות של 900,000 איש מקובל גם על בני מוריס שבחן את הסוגיה לעומקה. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים הפלסטינים 1947 - 1949 (ת"א, 1986), ע´ 397 -399.
[3] ג´האד אלח´אזן, אלקודס, 13 בספטמבר 2007. מרדכי להב שבדק סוגיה זו מאשר כי אכן בתקופה זו של אפריל -  מאי 1948 היה עידוד ערבי לנטוש עד שיכנסו צבאות ערב ב-15 במאי ויסלקו את הישות הציונית. מרדכי להב, חמישים שנות הפלסטינים, 1948 – 1999 (חיפה, 2000), ע´ 267 – 273. להב מביא עדויות רבות נוספות המוכיחות טענה זו.
[4] רוב רובם של החוקרים בתחום מסכימים עם הנחה זו. ישנם סיבות רבות ומגוונות ליציאת הפליטים הפלסטינים מפלסטין במהלך מלחמת 1948 אך ברור כי גם הפליטים אשמים ולו חלקית במצבם. כמו כן, ברור לחלוטין כי יציאתם של הפליטים הפלסטינים הייתה תוצר של מלחמה ולא כחלק מתוכנית של טיהור אתני. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים, ע´ 382 – 385. מרדכי להב, חמישים שנות הפליטים הפלסטינים, ע´ 231 -324. יואב גלבר, קוממיות ונכבה (אור יהודה, 2004), ע´ 466 -479.  
[5] ראה: מחמד מסבאח חמדאן, אלאסתעמאר ואלצהיוניה אלעלמיה (צידון, 1967), ע´ 282 – 293. לדבריו של מחמד חמדאן (פלסטיני מחברון), היהודים למדו מאירופה הנוצרית את שיטותיהם אותם הפעילו במעשי הטבח והגירוש כלפי העם הפלסטיני. עבדאללה פרנג´י שנולד בבאר שבע ב-1943 וכיום הוא יועץ לענייני חוץ של נשיא הרשות הפלסטינית, מחמוד עבאס, כותב בספרו בנוגע לתוצאות הנכבה, כי למרות שקשה להאמין בכך, הרי שהיהודים התנהגו בנכבה בדיוק באותם שיטות ואמצעים כמו הנאצים.
 Abdallah Frangi, PLO and Palestine (London, 1983), pp. 90-91.                                                                      
[6] שאול ברטל, הפלסטינים מהנכבה לפדאייון, ע´ 30 – 33.
[7] חשוב לציין כי שם המחוז נגזר מהעיר הגדולה ששכנה בקרבתו גם אם אותה עיר לא נכבשה בסופו של דבר. למשל שמות הכפרים: אסדוד [אשדוד], קסטינה, מסמיה אלכבירה, מסמיה אלזע´ירה, וג´וליס שהיום הן שמות צמתים באזור קריית מלאכי – אשקלון ושייכים לפי הרשימה למחוז עזה. בטבלה המרכזת (עמוד 11 בחוברת), ניתן לראות כמות הכפרים שחרבו סך הכול למשל: מחוז עזה: 46 כפרים שמנו ב-1948 – 79,947 ומונים כיום ב-2008, 521,360 איש. 
[8] לגבי מספר הפליטים ראה הערה 2. לגבי מספר הכפרים ישנם גרסאות שונות. בני מוריס מונה 369 כפרים. בני מוריס, לידתה של בעיית הפליטים, ע´ 586 – 592. מחקר של ד"ר שריף כנענעה, מאוניברסיטת ביר זית מעריך את מספר הכפרים ב-450. דני רובינשטיין, חיבוק התאנה, זכות השיבה של הפלסטינים (ירושלים, 1990), ע´ 13. נייר עמדות של המחלקה המדינית לענייני המשא ומתן של אש"ף, בראשות סאאב עריקאת מדבר על 726,000 פליטים (כלומר מקבל את אומדן האו"ם) ו- 400 כפרים הרוסים. מנט´מה אלתחריר אלפלסטין, דאארה שאון אלמפאוצ´את, נט´רה עלא אלמפאוצ´את (רמאללה, אוגוסט 2009), ע´ 17.  
[9] ירדן היא המדינה עם כמות הפלסטינים הרבה ביותר ובה מתגוררים נכון לשנת 2008, 2,225,000 איש.
[10] שיר זה של עבד אלעזיז אלתמימי, המתגורר כיום בירדן, זכה לתפוצה רחבה בעולם הערבי כולו. ניתן למצוא את השיר באתר של חבר הפרלמנט המרוקני מחמד יתים. yatimdepute.jeeran.com/archive/2007/3/186168.html או באתר העוסק בשירה הערבית [אלקסידה אלערביה], alqaseda.com/vb/showthread.php?t=4490.  
[11] כיום הפלסטינים טוענים שמספר הפליטים מתקרב ל-7,000,000 איש. מנט´מה אלתחריר אלפלסטין, דאארה שאון אלמפאוצ´את, נט´רה עלא אלמפאוצ´את, ע´ 17 – 19. 
[12] עארף אלעארף, נכבת פלסטין ואלפרדוס אלמפקוד (הגדה המערבית, 1951), חלק ראשון, ע´ 3. (יצירה ספרותית כבירה זו נכתבה בשישה כרכים עד שנת 1956).
[13] האפשריות הנוספות הן בהתאם להחלטה 194 של האו"ם. א. שיבה לישראל. ב. יישוב מחדש במדינה שלישית או במדינה הערבית המארחת. ג. חזרה למדינה הפלסטינית. כמובן שבכל האפשריות הללו הפליט מקבל פיצוי כספי בגין כל הנזקים החומריים והנפשיים שנגרמו לו במהלך שנותיו כפליט. וכן פיצוי מלא על רכושו שהופקר למדינת ישראל. דוברי אש"ף מדגישים כי הפליט יקבל חופש בחירה לבחור בכל אחת מאפשרויות אלו. זוהי העמדה הרשמית של אש"ף לגבי זכות השיבה. שם, ע´ 18-19.  
[14] youtube.com/watch?v=rrOr9NJPlbs מהרג´אן אלאקצא פי חטר ה-14 [פסטיבל אלאקצא בסכנה ה-14].
[15] שם, שם.
[16] ראה: רונן מדזיני, "9 חודשים בכלא לראאד סלאח על תקיפת שוטר", Ynet, 13 בינואר 2010. ynet.co.il/articles
[17] השיח´ גם אמר דברים דומים לפני הדיון בשחרורו. יניר יגנה וג´קי חורי, "השיח´ ראאד סלאח: החיילים ניסו להרוג אותי", הארץ, 3 ביוני 2010. haaretz.co.il/hasite/spages/1172164.html
[18] youtube.com/watch?v=ygWv754IPU8. ראיון ישיר עם השיח´ ראאד סלאח. במהלך הראיון נשאל השיח´ מספר שאלות על ידי חלק מהמאזינים.
[19] שם,שם.
[20] youtube.com/watch?v=x6-2urAULB4. דברי השיח´ ראאד סלאח במהרג´אן שנערך לרגל קבלת פניהם של אסירים משוחררים בעראבה. בפסטיבל זה השיח´ מדגיש בפני האסירים כי גם אם נמצאים פיזית בכלא הרי שלא ניתן לגזול מהם את חירותם הפנימית. בנאום נרגש השיח´ מספר על ניסיונו עם הכלא הישראלי ועל משמעות החירות בעיניו. 
[21] הוניידה גאנם, לבנות את האומה מחדש, אינטלקטואלים פלסטינים בישראל (ירושלים, 2009), ע´ 27. וכן: mada-research.org.
[22] ראה: סוהאד בשארה, "מביזה לביזה, ישראל ורכוש הפליטים הפלסטינים", עדאלה, הירחון האלקטרוני מספר 64, ספטמבר 2009.
adalah.org/features/land/article_haoketz_suhad_aug2009_Hebrew.pdf.
[23] ד"ר אמיל ג´מאל הוא מרצה בכיר בחוג למדעי המדינה באוניברסיטת ת"א.ראה:  "על מוסריות הזכויות הקולקטיביות של הערבים בישראל", עדאלה, הירחון האלקטרוני, מספר 12, אפריל 2005.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת שאול ברטל