אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

על הנכבה היהודית שקדמה לנכבה הערבית- פלסטינית


התמונה של רבקה שפק ליסק

הקדמההקמת 2 מדינות לשני עמים ויישובם של הפליטים במדינת פלסטין זהו פתרון הוגן לסכסוך הישראלי – פלסטיני. אין ספק שהפליטים שברחו או גורשו ב- 1948 זכאים לפתרון בעיותיהם וליבי להם על הסבל שהם עברו/ עוברים, כפליטים. בעיית הפליטים יכולה הייתה להיפטר מזמן, לולא הפיכתם ע"י מדינות ערב וההנהגה הפלסטינית לאמצעי לחיסול מדינת היהודים באמצעות "זכות השיבה".חלק מהפליטים עזבו עפ"י קריאתו של המופתי חג' אמין אל- חוסיני (בן בריתו של היטלר שקרא לחסל את כל היהודים) וה"וועד הערבי העליון", שקראו לערביי ארץ ישראל לעזוב לשבוע שבועיים וכך הם הפכו לפליטים. אבל, איני שוכחת שאלה שעזבו מרצונם נענו לקריאה שכללה את הסיפא של המשפט:" עד שנזרוק את היהודים לים". אלה שעזבו בעקבות קריאה זו חייבים לקחת אחריות על החלטתם לעזוב. הם לא גורשו. הם עזבו זמנית כדי לאפשר לצבאות ערב לזרוק את היהודים לים. אלה שנשארו וגורשו נלחמו ביישוב היהודי וביצעו מעשי אכזריות באזרחים ובלוחמים יהודים. אז שיקחו אחריות על החלטתם.בקיצור, הפליטים ברחו או גורשו לא משום שישראל תיכננה "טיהור אתני" אלא משום שהם ארגנו "נכבה" ליישוב היהודי מיד אחרי הכרזת האו"ם על החלוקה ב- 1947, כדי למנוע הקמת מדינה יהודית .זכרונות ילדותזהו הסיפור, כפי שאני מכירה, מניסיון וידע אישיים על ה"נכבה, היהודית וה"טיהור האתני", כביכול, של הפלסטיניםאני נולדתי וגדלתי בפלשתינה (א"י), תחת השלטון הבריטי ובנובמבר 1947 הייתי בגיל שהייתי מסוגלת להבין את המתרחש סביבי. אם לשפוט עפ"י העובדות הערבים תכננו טיהור אתני של היהודים. מיד עם החלטת החלוקה בנובמבר 1947 פלשו עשרות אלפים חברי כנופיות ממדינות ערב והשתכנו בישובים הערביים. הם ניהלו בעזרת המקומיים יריות על ישובים יהודים ועל התחבורה היהודית וביצעו ביחד מעשי רצח אכזריים נגד יהודים לא חמושים שנפלו בידיהם, רצחו לוחמים יהודים שנשארו ללא כדורים והתעללו בגופותיהם. לאזור תל אביב- יפו –תל א-ריש – יאזור, הגיעו אנשי קאוקג'י. הערבים ומנהיגיהם הכריזו בגלוי שמטרתם "לזרוק את היהודים לים"- האם אין פרוש הדבר טיהור אתני של היהודים?א. חולון בחולון עירי, לא הייתה קיימת כל תוכנית לטיהור אתני של שכני בתל א- ריש (באותם ימים כתבו תל עריש), אבל אם לשפוט לפי העובדות, תושבי תל א-ריש תכננו טיהור אתני של יהודי חולון. עובדה היא שמיד לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה בנובמבר 1947 , ארגון ההגנה בחולון לא תכנן כל התקפה על תל א- ריש. אבל, מיד לאחר ההחלטה באו"ם החלו מתל א-ריש לצלוף על תושבי חולון ברחובות ולתוך הבתים. כמו כן, הגיעו לתל א-ריש חברי הכנופיה של קאוקג'י כדי לעזור לתושבי תל א- ריש להביא להסתלקותם של תושבי חולון ע"י יריות בלתי פוסקות. הם בנו פילבוקס על גבעה שחלשה על כל חולון, שממנו נורו היריות. היריות לא היו מכוונות רק לרחובות ולתוך הבתים, אלא גם על התחבורה מחולון לתל אביב שעברה לא רחוק מהגבעה שעליה שכנה תל א-ריש. תושבי חולון לא צלפו לעבר תל א- ריש ולא ניסו לפגוע בתחבורה ליפו. גם כאשר העבירו תושבי חולון את התחבורה לתוך מקווה ישראל שהייתה קצת יותר רחוקה מהגבעה של תל א-ריש לא פסקו הצליפות לעבר התחבורה במקווה ישראל. תל א- ריש הפכה את החיים בחולון לבלתי נסבלים ורק אז החליטו בארגון ההגנה לנסות לכבוש את תל א- ריש. מטרת הכיבוש הייתה להפסיק את הצליפות ולסלק את אנשי קאוקג'י. ההתקפה עברה בהצלחה, אבל אז באה התקפת נגד והיחידה שניסתה לכבוש את תל א- ריש נאלצה לסגת כשהיא נושאת עמה 12 הרוגים ועשרות פצועים. בשטח נותרו 7 חיילים פצועים או הרוגים. כעבור מספר ימים החזירו הבריטים חלק מהגופות. ההגנה נאלצה לקבור את הלוחמים כאלמונים משום שגופותיהם הושחתו עד כדי כך שבני משפחתם לא הצליחו לזהותם. רק לאחר 59 שנים זוהו 5 מתוך הגופות באמצעות מדגמי ד.נ.א . זה לא היה המקרה היחיד של התעללות בגופות. לאחר הכיבוש נמצאה בבאר של הכפר גופתו של צעיר בשם יעקב כץ שסימני התעללות קשים נכרו בגוויתו ואבר מינו נדחף לתוך פיו. האם יש להתפלא על כך שתושבי תל א- ריש ברחו? הם פחדו מנקמה. ב. יפוהמאמצים לשכתב את ההיסטוריה של טרום המדינה ומלחמת העצמאות ע"י ערביי ישראל והשמאל הקיצוני הפוסט- ציוני הוא המשך ישיר להכחשת השואה ולדה לגיטימציה של ישראל.יפו הייתה מרכז הלאומנות הערבית האנטי- יהודית מאז הכיבוש הבריטי. ב- 1921 פרעו ערביי יפו בתושבים היהודים בעיר. 43 יהודים נרצחו וביניהם הסופר יוסף חיים ברנר, ולמעלה מ- 200 יהודים נפצעו. מיד לאחר מכן, עזבו 10,000 היהודים תושבי יפו את העיר ועברו לגור בחולות תחת כיפת השמים, והשתקעו בתל אביב. גם בנק אנגלו- פלשתינה העביר את סניפו מיפו לתל אביב.

יפו

באפריל 1936 פרץ המרד הערבי, שהיה מכוון, לכאורה, נגד השלטון הבריטי, אך היה מלווה בהתקפות על יהודים. בפי היהודים נקראים אירועים אלה "מאורעות תרצ"ו". המאורעות ביפו החלו בעקבות שמועות שקריות ומגמתיות שיהודים ערכו "טבח" בערבים. ב- 19 באפריל תקף המון ערבי יהודים ברחובות יפו ובמקומות עבודתם. כמו כן, הותקפו שכונות דרום תל אביב שהסתיימו בהרוגים. ההמון הערבי התפרץ גם לכביש אבו- כביר, היכן שעברה התחבורה היהודית מדרום תל אביב לירושלים ולדרום הארץ, ורגם את המכוניות העוברות באבנים. כ- 20 יהודים נרצחו בדרום תל אביב ואבו – כביר.במשך כל שנת 1936 סבלו תושבי שכונות דרום תל אביב מיריות צלפים. 2 אחיות שעבדו בבית חולים ביפו נרצחו בדרכן לעבודה. ב- 16 לאוגוסט השליך ערבי פצצה מקרון רכבת על עוברים ושבים ברחוב הרצל בתל אביב (מסלול הרכבת מירושלים ליפו עבר ברחוב הרצל). התוצאה הייתה 20 פצועים וילד בן 8 שנהרג בדרכו לביה"ס. נמל יפו היה הנמל המרכזי באזור ושרת את היישוב היהודי. בעקבות ההתנכלויות הוחלט לבנות נמל בתל אביב. בזמן הכרזת האו"ם על החלוקה בנובמבר 1947 חיו ביפו כ- 80,000 ערבים. מיד למחרת החלטת האו"ם החלו תושבי יפו במלחמת התשה נגד תל אביב. כמו כן, הגיעו ליפו אנשי כנופיית קאוקג'י, שנקרא "צבא ההצלה", כדי לעזור לתושבי יפו במאבקם ביהודים. תושבי יפו ואנשי קאוקג'י צלפו במשך 150 יום ללא הפסקה לתוך השכונות של דרום תל אביב. 156 יהודים נהרגו וכ- 1000 נפצעו, ואלפי משפחות נאלצו לברוח מבתיהן. כמו כן, נערכו התקפות על התחבורה היהודית שעברה דרך אבו- כביר. המצב היה בלתי נסבל והוחלט לכבוש את יפו בתיאום בין ארגון ה"אצ'ל" וארגון "ההגנה". ההתקפה על יפו החלה ב- 25 לאפריל 1948, בהפגזה מרוכזת על העיר. כ- 1000 פגזים נורו תוך השעה הראשונה. את תושבי יפו פקדה היסטריה ועם רדת החשיכה החלה בריחה המונית מהעיר. ראשוני הבורחים היו עריקים מ"צבא ההצלה". ב- 13 במאי 1948 הסתיים הקרב על יפו כאשר משלחת כניעה של תושבי יפו בקשה הפסקת הלחימה.ג. על מלחמת ערביי יפו והסביבה בתחבורה היהודית בקטע דרום תל אביב עד בית דגן אחת המטרות החשובות של המאבק הערבי נגד הקמת המדינה היהודית הייתה ניתוק ופיצול היישוב היהודי ע"י חיסול התחבורה היהודית מתל אביב לירושלים ולדרום הארץ. כנערה, אני זוכרת היטב את ההתקפות שביצעו ערביי האזור – יפו, תל א-ריש, יאזור ובית דג'ן- על התחבורה היהודית שעברה מדרום תל אביב דרך אבו- כביר לאורך הפרדסים הערביים, הכניסה לחולון (צומת חולון, כיום), הכניסה לביה"ס החקלאי "מקווה ישראל", והכפרים יאזור (אזור כיום) ובית דג'ן (בית דגן כיום). אני התחלתי בספטמבר אותה שנה את לימודי בבי"ס תיכון בתל אביב והיה עלי לנסוע במסלול זה יומיום. כל מסלול הנסיעה של התחבורה היהודית עבר בסביבה ערבית והיה חשוף להתקפות בלתי פוסקות שהחלו למחרת החלטת האו"ם על החלוקה ב- 29 בנובמבר 1947 . ההתנכלות לתחבורה היהודית החלה בזריקת אבנים וביריות. שבוע לאחר מכן חסמו הערבים את המעבר לתחבורה היהודית. ארגון "ההגנה", שהיה אחראי, בין השאר, על קטע תחבורה זה הכשיר דרך חלופית משכונת התקווה דרך השדות ל"מקווה ישראל", כדי להימנע מלעבור באבו- כביר. כמו כן הוקמו 2 עמדות כדי לאבטח את מעבר התחבורה בביה"ח לספירט ובביה"ח ה"יוצק" שהיו ממוקמים ליד הכניסה לחולון. על מנת להגן על התחבורה, שעברה ביאזור, והתנהלה בשיירות, הוצבו נוטרים וגם גדוד פלמ"ח בפיקודו של אלי שמיר, אחיו של הסופר משה שמיר, הוצב ב"מקווה ישראל" כדי להגן על השיירות לירושלים. מאחר שמתל א- ריש צלפו כל הזמן על התחבורה מחולון לתל אביב שעברה לא רחוק מהכפר הערבי, הועברה התחבורה מחולון לתוך "מקווה ישראל". אבל, ערביי הכפר המשיכו לירות גם למסלול החדש ו"ההגנה" בנתה קיר מחביות כדי להגן על הנוסעים. לאחר שנערה שישבה לידי נהרגה מכדור שחדר בסדק בין החביות הורי שלחו אותי לגור אצל דודי בתל אביב.הערבים זכו לשיתוף פעולה עם הבריטים במאבקם ביישוב היהודי. ואכן, הערבים לא אחרו להגיב למצב החדש. ב- 20 בינואר 1948 הותקף ביה"ח לספירט וניזוק קשות מפיצוץ חבית שגולגלה ע"י הערבים. הבריטים נהגו להגיע תכופות לעמדות בשני בתי החרושת ולקחת מהצעירים את נשקם, בתואנה של האיסור על אזרחים לשאת נשק (הם היו אנשי ה"הגנה"). הבריטים דרשו מהיהודים לחסל את העמדה ומשסרבו פוצצו אותה הבריטים. אבל, אנשי ההגנה חזרו למקום. גורלם של הנוטרים, שהבטיחו את מעבר התחבורה היהודים לירושלים, שאת רובם הכרתי אישית, ואחד מהם, צבי זעירא, גר לא רחוק ממני, היה אכזרי ביותר. ב- 22 בינואר 1948 יצאה שיירה מתל אביב וכאשר הגיעה השיירה לאזור "מקווה ישראל" , הצטרפו אליהם מגיני השיירה. מספר ימים לפני כן, לקחו הבריטים מהנוטרים את השריונית בה נסעו בראש השיירות, והנוטרים נאלצו לנסוע בטנדר פתוח. בטנדר היו אלי שמיר מהפלמ"ח, ו-6 נוטרים מתחנת חולון: דוד איבניצקי, מנחם אבטיחי, צבי זעירא, יעקב עולמי, יצחק קורדובה וזלמן רוזנבלום. בכניסה ליאזור התגלה מחסום בלתי עביר ומיד כאשר הגיע הטנדר נפתחה עליו אש תופת ומוקש שהתפוצץ מתחת לטנדר העלה את הטנדר באש. חלק מאנשי הטנדר נפצעו פצעים אנושים והשאר נלחמו עד הכדור האחרון נגד המון ערבים מזויינים. ברגע שהלוחמים נותרו ללא כדורים הסתער עליהם ההמון גרר את הפצועים והמתים לפרדס סמוך שם הם נרצחו באכזריות ויש אף חשד שהתעללו בגופות. בחולון נקראת כיכר בהצטלבות הרחובות חנקין וז'בוטינסקי על שמם של ה- 7 ,"כיכר השבעה" ומצבת זיכרון עם שמותיהם הוקמה בכיכר. לא רחוק ממקום הירצחם, הוקם המושב "משמר השבעה", הנקרא על שמם. האם יש להתפלא על כך שתושבי יאזור ברחו כאשר החלה באפריל 1948 התקפת הנגד היהודית?ב- 24 לינואר 1948 פוצץ הפלמ"ח את הכביש ליד ה"יוצק", וחסם את התחבורה הערבית ליפו, כפעולת תגמול על רצח הנוטרים. ב- 28 לינואר הופיעו הבריטים בביה"ח ה"יוצק". הם הקיפו את שני בתיה"ח ושוב חפשו נשק, החרימוהו ופוצצו את האגף המערבי של ביה"ח לספירט. למחרת שוב הגיעו הבריטים ועמם ערבים חמושים. הם החרימו את הנשק, ניתקו את הטלפון ועזבו את המקום, בהשאירם את היהודים- אנשי ההגנה ו- 15 פועלים- לחסדי הערבים. היהודים ניסו להימלט אך, הערבים השיגום, רצחו 9 מהם ולקחו אחד בשבי. מאוחר יותר בלילה נמצאו הגופות ועליהן סימני התעללות קשים. למחרת נמצאה גופה נוספת. כעבור 3 ימים הובאה מיפו גופתו של השבוי שעונה קשות ובגופו ניכרו סימני התעללות קשים. הערבים השתלטו על 2 העמדות, אבל לא לזמן רב. האם יש להתפלא על כך שערביי יפו ברחו כאשר החלה התקפת הנגד של היהודים? הם ברחו מפחד נקמה על מעשי הטבח שביצעו.זהו הסיפור האמיתי על הערבים ה"תמימים" שהיהודים ה"אכזריים" וה"גזעניים" גרשו אותם על לא עוול בכפם והפכום לפליטים. פרו'פ אילן פפה,, שהיגר לאחרונה לאנגליה, קרא ל"מעשי האכזריות" של היהודים בערבים ה"מסכנים", "טיהור אתני".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק