אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אובאמה והבעיה היהודית


ה"פיצוץ" האחרון ביחסי ישראל ארה"ב הביא את היחסים בין שתי המדינות לשפל שמזכיר את היחסים עם ממשל אייזנהאואר אחרי מבצע קדש. אם נעבור לעבר היותר קרוב, השוואה הולמת היא ליחסים עם ממשל בוש האב או, מה שיותר מדוייק, ליחסים עם מימשל קארטר. הנחמה היחידה שאפשר למצוא בהשוואה של הממשל הנוכחי עם שני האחרונים היא ששניהם נאלצו להסתפק בתקופת כהונה אחת, מה שמעורר את התקווה שאולי זה יהיה גם גורלו של אובאמה. למעשה במהלך המחצית השניה של המאה הקודמת, למעט אייזנהאואר, כל הנשיאים שנקטו במדיניות אנטי ישראלית בוטה (פורד, קארטר ובוש האב) נכשלו בניסיונם להיבחר לתקופת כהונה שניה. האם זה מעיד על כוחו של "הלובי הישראלי"? רק אלוהים יודע. אני מתפלא איך קרה ששני הגאונים שכתבו את הגירסא המודרנית של הפרוטוקולים של זקני ציון (השם הרשמי של המסמך/מחקר היה "הלובי הישראלי" the israel lobby), לא עלו על זה ולא הקדישו פרק לתופעה בספרם. זאת החמצה שאיננה מתאימה ל"חוקרים" ברמה הזאת.

אנחנו היהודים נוטים להסתכל על כל דבר דרך המשקפיים של אם "זה טוב ליהודים" או אם "זה רע ליהודים" (כותרת המאמר לקוחה מהבדיחה היהודית הידועה אודות "הפיל והבעיה היהודית"). בהתאם לכך השאלה הראשונה שעולה לגבי כל מועמד חדש לנשיאות בארה"ב היא אם הוא יהיה "טוב" למדינת ישראל או "רע" לה. זאת כמובן צורה לא כל כך חכמה של הצגת הדברים כי נשיא אמריקאי נבחר על מנת לנהל את ארה"ב ולא כדי לנהל את מדיניותו ע"פ האינטרסים של מדינת ישראל. בכל זאת, כשמדברים עם יהודים אמריקאים הנימוק של "הוא יהיה טוב לישראל" או "הוא תומך בישראל", או כל שטות אחרת ממין זה עולה בכל פעם כהצדקה להצבעה עבור מועמד כזה או אחר. כאילו שלנשיא ארה"ב אין בעיות אחרות שמעסיקות אותו.

לא קשה לראות ש"אהבת ישראל" או "שנאת ישראל" לא היוותה גורם בקבלת ההחלטות של הממשלים השונים לגבי ישראל. החריג היחיד היה קארטר שהיה (ונשאר) אנטישמי וזה השפיע על החלטותיו ומדיניותו (בין השאר הוא ניסה לטרפד את השלום עם מצריים כי זה לא תאם את הרעיונות שלו). ניקסון שהיה אנטישמי נקט במדיניות שהיתה מאוד פרו ישראלית. קיסינגר שהיה "המוציא ומביא" והפוסק האחרון בנושאי חוץ בתקופת פורד, היה רחוק מאוד מלהיקרא שונא ישראל, אבל הוא נקט במדיניות שהזיקה מאוד לישראל. בוש האב היה למיטב ידיעתי אדיש לחלוטין לנושא. כל הנשיאים האלה ניהלו את מדיניותם בהתאם לאינטרסים של ארה"ב כפי שהם ראו אותם. אם וכאשר זה פגע בישראל זה לא נבע משיקולים של אהבה או שנאה (חוץ מקארטר, שאותו כבר הזכרתי).

בהתחשב בעובדה שגם בקרב העם היושב בציון לא שוררת תמימות דעים בקשר למה טוב ומה רע למדינת ישראל ומה המדיניות הטובה ביותר בה על הממשלה לנקוט, זו טיפשות מוחלטת לצפות שנשיא אמריקאי יתאם את מדיניותו לפי הקו הרגעי הנקוט בידי ממשלה ישראלית כזאת או אחרת.

אחרי ההקדמה הקצת ארוכה הזאת אנחנו מגיעים להווה ולאובאמה. אתחיל בכפירה בדעה המקובלת בימים אלה בקרב החוגים המוגדרים כימניים. אינני חושב שלמדיניותו של אובאמה כלפי ישראל יש איזה שהוא קשר ליחסו ליהודים (ראיתי כבר במספר בלוגים ובבטאונים ימניים את הכינוי "אנטישמי" תואר שהוא בהחלט לא מוצדק לדעתי). בהחלט ייתכן שלאור הרקע שלו אובאמה איננו אוהב יהודים במיוחד, אבל בהשאלה מההגדרה של ג'ורג' אורוול, אינני חושב שאם אובאמה שונא יהודים הוא שונא אותם יותר מהמינימום ההכרחי. במלים אחרות, הוא איננו אנטישמי (אם כי כשאני רואה את ההופעות של כמה מעוזריו הקרובים בטלוויזיה, קשה לי להבין איך הוא עדיין לא נהיה כזה . . .).

הבעיה האמיתית של אובאמה קשורה למדינת ישראל באופן חלקי בלבד. הבעיה האמיתית של אובאמה היא "אפס הישגים". בתום שליש מתקופת נשיאותו הוא עדיין לא יכול להציג בפני הציבור האמריקאי שום הישג של ממש. מדיניות "ההתקרבות" שלו בזירה הבינלאומית היא כישלון מוחלט. ביחסיה של ארה"ב עם מדינות עוינות ו/או לא ידידותיות לא חל כל שיפור (ביחסים עם חלק ניכר מהן חלה הדרדרות), בעוד שאת ה"מחיר" - פגיעה בוטה במדינות ידידותיות כמו אנגליה ואוסטרליה, קולומביה והונדוראס, אוקראינה ופולין, הוא כבר שילם. בגרמניה ובצרפת ג"כ אין לו הרבה מעריצים (בחוגים הרשמיים). זכייתו של אובאמה בפרס נובל עבור שום דבר איננה בדיוק הישג שראוי להתפאר בו. הוגו שבז בוונצואלה העליב את אובאמה בפרהסיא, בנוכחות כל ראשי מדינות דרום אמריקה, והוא ממשיך לעשות זאת באופן עקבי. אחמדינג'אד באיראן מצפצף על אובאמה בגדול (בשפה עממית הייתי אומר שהוא מ . . . עליו בקשת). כל זה כלל לא משפיע על מאמצי החיזור של אובאמה אחרי שני הדיקטטורים האלה. על הרקע הזה הטרוניות על "עלבון" שהוא ספג מישראל נשמעות קצת נבובות.

מצבו של אובאמה בחזית הפנים איננו יותר טוב. הרפורמה במערכת הבריאות, אותה אובאמה הפך לגולת הכותרת של מדיניותו בנושאי פנים, תקועה על שירטון בינתיים. גם אם הוא יצליח להעביר את החקיקה בקונגרס בסופו של דבר, זה עשוי לעלות לו באיבוד השליטה בקונגרס. יוזמות תחיקה אחרות – בנושאי האקלים והאנרגיה תקועות ואין כמעט סיכוי שהן תתקבלנה. יוזמה אחרת של אובאמה, רפורמה במערכת החינוך, מוגנבת בדלת האחורית כתוספת (rider) לחוק הרפורמה במערכת הבריאות. בקצב הזה, גם בנאום על מצב האומה בשנת 2011 לא יהיה לו הרבה מה לספר לציבור.

כניסתו של אובאמה לנושא הסיכסוך הישראלי ערבי היתה כמו של פיל בחנות חרסינה. מאחר והוא בעצמו לא היה מומחה גדול בנושא, הוא עידכן את עצמו באמצעות "תדרוך" שניתן לו ע"י ארגון יהודי, שדולה חדשה שקמה בקרב יהודי ארה"ב, בשם j-street. האירגון הזה מציג את עצמו כשדולה "פרו ישראלית" התומכת בשלום. במה מתבטאת ה"פרו-ישראליות" של השדולה הזאת? הם הסבירו שהמטרה לשמה הם קמו היא לנטרל את ההשפעה שיש בוושינגטון לאירגון aipac - נו באמת. אני משאיר לקוראים להחליט לבד איזה מין תדרוך אובאמה כבר יכול היה לקבל מאירגון כזה. בזמנו התפרסם ב"מעריב" מפיו של יוסי ביילין שגם הוא היה שותף לתדרוך הזה, אבל לסמוך על מילה של ביילין . . .

הישגו המיידי של אובאמה בעקבות התדרוך הזה היה עצירה מוחלטת של כל המגעים ושל המשא ומתן שהתנהל בין ישראל לבין הערבים. אפשר להתווכח אם היה תהליך שלום, או שהצדדים סתם שיחקו בקקה (אני מתנצל על הביטוי אבל לא מצאתי מה שהוא יותר הולם), אבל היו מגעים והתנהל משא ומתן עם אולמרט ועם ציפי לבני, וזה היה בדרך להמשיך עם נתניהו אחרי שהוא נבחר. המציאות היתה שלמרות שהבניה ביהודה ושומרון ובירושלים נמשכה כמעט באין מפריע זה כלל לא הפריע לערבים. הערבים אף פעם לא התייחסו להתנחלויות כאל "מיכשול לשלום". מנקודת מבטם, מאחר ומטרתם מלכתחילה היתה חיסול מוחלט של הנוכחות היהודית באזור, אז מה זה כבר משנה להם אם תהיינה עוד כמה התנחלויות אותן יהיה צריך להרוס? בא אובאמה והעלה דרישה אולטימטיבית שמדינת ישראל תפסיק באופן מיידי ומוחלט את הבניה בהתנחלויות. אנשי j-street הסבירו לאובאמה שזה מה שמונע מהשלום להגיע לאזור. הערבים לא היו זקוקים ליותר מזה. אחרי ככלות הכל הערבים אינם יכולים להרשות לעצמם לדרוש ממדינת ישראל פחות ממה שוושינגטון דורשת ממנה. וכך בשעה טובה (או בשעה גרועה, תלוי מאיזה צד מסתכלים) בא הקץ על המו"מ. גם אם זה היה רק מו"מ כאילו (מה שנכון עובדתית לגבי כל תהליך אוסלו מיומו הראשון), זה היה מה שהוא. גם אם זה היה מו"מ, שבהשאלה משיר ידוע, אפשר היה לאמר עליו ההיית או חלמתי חלום, הוא נתן לאנשים מה שהוא להיתלות בו, שביב של תקווה. בעקבות יוזמת אובאמה גם המעט הזה גז והיה כלא היה.

אלה שמלכתחילה ראו בתהליך המדיני שבא בעקבות אוסלו אסון יכלו לאמר על המצב החדש, בהשאלה מההגדה של פסח, לְפִיכָךְ אֲנַחְנוּ חַיָּיבִים לְהוֹדוֹת לְהַלֵּל לְשַׁבֵּחַ לְפָאֵר לְרוֹמֵם לְהַדֵּר לְבָרֵךְ לְעַלֵּה וּלְקַלֵּס אֶת j-streetשֶׂעָשָׁה לָנוּ אֶת כָּל הַנִּסִּים הָאֵלּוּ.

במאמר מוסגר, כנשיא מתחיל אובאמה לא היה מודע לכך שנשיא ארה"ב איננו מעמיד את היוקרה האישית שלו על אולטימטום אם הוא איננו בטוח שהאולטימטום יתקבל, אבל זאת פאשלה שחזרה אצלו כמה פעמים גם בנסיבות אחרות וגם עם פרטנרים אחרים, לא רק עם מדינת ישראל.

עברה כמעט שנה עד שאובאמה קלט שהייעוץ שהוא קיבל מאירגון j-street לא שקף אלא את האג'נדה של חברי האירגון הזה בלבד ללא כל קשר למדיניותה ו/או שאיפותיה של ממשלת ישראל. שהרעיון לסמוך על j-street לא היה מוצלח כמו שזה נראה בהתחלה. אחרי שנתניהו לא התקפל אלא באופן חלקי בלבד, והמו"מ נשאר תקוע ללא סיכוי לחידושו, אובאמה נאלץ להודות בפומבי שהיו לו צפיות מוגזמות.

שורה של נסיונות החיאה שהתבטאו בסדרה כמעט אינסופית של דילוגים אותם בצע "שליח המצווה" מיטשל, הגיעה לשיאה בביקורו של ג'ו ביידן, סגנו של אובאמה, באזור. ביידן, הידוע כשוטה החצר של מימשל אובאמה, הביא עמו את בשורת חידוש המו"מ בין הצדדים. נו טוב, לא בדיוק מו"מ אלא רק "שיחות קירבה", אבל גם זה מה שהוא. אחרי ככלות הכל מכאן הכל התחיל לפני שלושים שנה, לפני שמי שהוא חלם על אוסלו. ממש כמו בסרטים - בחזרה אל העתיד (back to the future). להודעה על פריצת הדרך במו"מ התלוותה בשורה קצת פחות נעימה. בכל מה שקשור לאיום האיראני, נאמר לנתניהו שיהיה עליו להזדיין (תרתי משמע) בסבלנות.

וכך אנו מגיעים לפיצוץ הנוכחי ולמשבר שחל בעקבותיו ביחסי ישראל ארה"ב. כפי שניתן היה לצפות, התקשורת בישראל ושורה אינסופית של פוליטיקאים מכל הקצוות מציפים את הציבור בהסברים והתנצלויות על התקלה שקרתה, על "אי ההבנה", על ה"עיתוי", על השלומיאליות של הממשלה ועוד כהנה וכהנה. אבל לא נראה לי שזה כל כך פשוט כמו שזה נשמע.

לא אכנס כאן לדיון בשאלה מי כן ידע, ומי לא ידע, ומה מי שידע ידע ומתי הוא ידע את זה. בשביל זה כל החכמולוגים של התיקשורת מקבלים משכורת. ישנן בכל זאת מספר תהיות. נושא הבניה בירושלים לא היה בחזקת סוד מדינה. האמריקאים מכירים את הנושא הזה טוב מאוד. בעת ההתקפלות החלקית של נתניהו, בה הוא הסכים להקפאה זמנית של הבניה ביהודה ושומרון, הוא הבהיר שירושלים איננה נכללת בהקפאה. האמריקאים לא התלהבו מהרעיון (זה בלשון המעטה) אבל הם קבלו את זה בשתיקה ועברו לסדר היום. שלא יספרו מעשיות שהם "הופתעו". גם הסיפור על "העיתוי" הוא קשקוש. מי שהוא באמת מאמין שאם אישורי הבניה היו מונפקים ע"י הוועדה בעוד שבועיים, אחרי שובו של ביידן לוושינגטון, התגובה האמריקאית היתה שונה? אם הבניה ביהודה ושומרון ו/או בירושלים היא באמת הסיבה לכך שהשלום מסרב להגיע לאזור (הנחה שהיא כמובן חסרת בסיס לחלוטין, אבל זה נושא לדיון בפני עצמו) אז מה העיתוי כבר משנה?

למרות שאינני מייבין, ואינני מומחה (מומחה במילעיל ולא במילרע) וגם אינני יודע כל או פרשן מקצועי, אני מרשה לעצמי לחלוק על הקו לפיו כל האשמה מוטלת על ממשלת ישראל שלא ידעה לכלכל את מעשיה בתבונה. בעבר, לעתים תכופות הבעתי את דעתי שבישראל הכלל הקובע הוא סוף מעשה באי מחשבה תחילה. הפעם, גם אם זה נכון שההחלטה על אישורי הבניה התקבלה בלי שחשבו על כל ההשלכות ושמי שצריך היה לדעת לא ידע, זה לא היה משנה כהוא זה. לדעתי האמריקאים חיכו לנתניהו בסיבוב, ואם זה לא היה קורה היום זה היה קורה ברגע הראשון שישראל היתה נוקטת בצעד דומה (חכו לראות מה יקרה כשעשרת חודשי ההקפאה יגיעו לקיצם, כאשר ישראל תנסה לחדש את הבניה ביהודה ושומרון). אובאמה זקוק להישג כל שהוא כאוויר לנשימה. האכזבה שלו מכך שהוא לא הצליח לכופף לנתניהו את היד בסיבוב הראשון רק חיזקה את שאיפתו לנסות שוב ובאופן יותר ברוטלי. נתניהו לא הצטיין בעבר בעמידה בלחצים. על זה אובאמה בונה. אם נתניהו יתקפל הפעם זו תהיה באמת בכיה לדורות.

לסיום, מספר מלים על ירושלים ומקומה ביחסי ישראל ארה"ב. מעט מאוד יודעים את זה, והנושא כמעט לא מוזכר אף פעם, אבל המחלוקת בין ישראל וארה"ב איננה מצטמצמת לחלקי ירושלים ששוחררו (או נכבשו, תלוי בהשקפת העולם) ב 1967. מרבים לדבר על מיקום השגרירות האמריקאית, והנושא עולה כאן לכותרות במהלך כל מערכת בחירות לנשיאות כשכל מועמד, בהופעותיו לפני קהל יהודי, מתחייב להעביר את השגרירות לירושלים. אפילו אובאמה עשה את זה. ההתחייבות הזאת לא מומשה אף פעם (אובאמה נסוג מההתחייבות עוד לפני שנבחר). יש החלטה של הקונגרס על כך ואושר המימון הדרוש, אבל שום דבר לא זז. בסערת ההחלטות וההבטחות אף אחד לא שם לב לעובדה הרבה יותר חמורה - ארה"ב איננה מכירה בריבונותה של מדינת ישראל על אף חלק של ירושלים. לא ירושלים המערבית ולא המזרחית, לא הצפונית ולא הדרומית, לא ירושלים של מטה ולא ירושלים של מעלה (לגבי האחרונה הם אולי יהיו מוכנים לגלות קצת גמישות . . .). זה המצב מהיום הראשון. עמדתה של מחלקת המדינה היא שמעמדה של ירושלים נקבע בהחלטת החלוקה של האו"ם מה 29 בנובמבר 1947, על פיה ירושלים נועדה להיות עיר בינלאומית. העמדה הזאת לא שונתה ע"י אף אחד מהמימשלים שהיו בארה"ב בששים ושלוש השנים שחלפו מאז שאותה החלטה התקבלה. משום מה אף אחת מממשלות ישראל לא עשתה שום דבר בנידון. יצחק רבין המנוח עשה אפילו צעד בכיוון ההפוך. כשבתקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה אירגון aipac הצליח להעביר בסנאט החלטה שתחייב את העברת השגרירות האמריקאית מתל אביב לירושלים (ההחלטה התקבלה כמעט פה אחד), רבין התערב וניסה למנוע את קבלת ההחלטה. למותר לציין שנושא ההכרה בריבונות ישראל על ירושלים כלל לא הוזכר.

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר