אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

האיגוד ארצי של עיתונאי ישראל - בר מינן שקם לתחייה רגעית


אבירי "הממלכה הרביעית" - "האיגוד ארצי של עיתונאי ישראל"- בר מינן שקם לתחייה רגעית במשבר רשות השידור.

האיגודים המקצועיים באירופה נולדו יחד עם המהפכה התעשייתית במאות ה 18, 19 והראשונה שבהם היה איגוד פועלי הדפוס.אותו דפוס אשר שימש כמדיה לעיתונאים אשר העבירו בו את המסר. אולם ההבדל בין איגודים מקצועיים שונים לבין איגוד עיתונאים הוא בכך שהראשונים דואגים לתנאי עבודה ושכר הוגנים, זכויות של עובד ומניעת שרירות לב של המעסיק, שלא לדבר על התרומה הכוללת בתחום שוויונות וזכויות אדם. איגוד העיתונאים לא עוסק במוצרים בני קיימה כמו עץ, מתכת, בניין, מוצרים שחיוניים ביותר לחיינו הפיסיים. אך בצד הדאגה לחבריו, הוא עוסק בהעברת מסרים ובחופש הביטוי ובהגנה על אלה שעומדים מול שרירות לבו של השלטון, אתגר שהוא חיוני לנו כאוויר לנשימה בחברה דמוקרטית פתוחה. האם הוא ממלא את התפקיד הזה.???

אלמלא המשבר ברשות השידור ספק אם רבים היו מתוועדים למוסד ששמו "אגודת העיתונאים" ועוד פחות מזה למוסד ששמו "האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל".ספק רב עוד יותר אם היה להם מושג ירוק מדוע העיתונאות נקראת " הממלכה השביעית". בעצם לא רבים מקרבנו ב"ברָנז'ה", כפי שהענף שלנו מוכר בסלנג, ( ותיאטרון בית לייסין מעלה מחזה בשם זה) יודעים את הפשר. מקורית היא נקראה "הממלכה הרביעית" ( לפי אדמונד בורק ותומס קארלייל- הוגים אנגליים במאות ה-17 וה-18 ) על שום שהאחוזות –estates, כפי שנקראו בפיהם, היו בית הנבחרים, בית הלורדים והכנסייה.ואילו המעצמה הרביעית the fourth estate הייתה העיתונות.אצלנו יש שמייחסים זאת לשליט הפרוסי ביסמרק אשר דיבר על שש המעצמות והשביעית היא העיתונות. ככה או אחרת, כינוי זה אומר כוח אדיר, גורם משפיע, תהודה ציבורית. ואכן כמו הרבה כינויים, שהם, או מה שמייצגים, ירדו מנכסיהם, זה חל גם על איגודי העיתונאים אצלנו. הם לא ירדו- הם התדרדרו.

אם יש את נפשכם לדעת מדוע למשל לא קיים כיום איגוד ארצי של עיתונאים - הסיבה היא כמעט היסטורית טריבאילית. העילה לפרוק המסגרת, גם אם בשם בלבד, היה ריב ומדון בין יו"ר האגודה בירושלים בשעתו, אלישע שפיגלמן, לבין יו"ר האגודה בתל אביב, משה נסטלבאום. שניהם לא אהבו אחד השני. ובאין אהבה מתגרשים יחד עם הנדוניה הלא היא האיגוד הארצי- משל מדובר היה במונרכיה (unia ) פרסונאלית. ומכיוון שאי אפשר מבלי להשחיל תככים פוליטיים, אלה הושחלו. מי שידע את המלאכה הזאת היטב היה אורי פורת, מנכ"ל רשות השידור ותכססן מעולה שהכיר טוב מאוד את השיטה האימפריאלית של הפרד ומשול. בעוד שאורי פורת הטיב לעשות את השטיקים בכוחנות אך בלשון רכה כמו מרלון בראנו בתפקיד דון קורליאונה, מי שבא אחריו יוסף בראל הצטיין גם בכוחנות וגם בלשון בוטה, אך למען אותה מטרה על מנת להשליט את רצונו על עובדי הטלוויזיה.

אגודת העיתונאים בירושלים עדיין איגוד מקצועי.

כדי לסבר את האוזן ולפתוח את העין, בפועל רק אגודת העיתונאים בירושלים יכולה לשאת את התואר כאגודה מקצועית שנאבקת למען חבריה. זאת מן הטעם הפשוט.אנשי רשות השידור עדיין קשורים בהסכם קיבוצי מול המעסיק- רשות השידור, ובעצם מול האוצר. העיתונות הכתובה כולה אינה קשורה עוד בהסכמים קיבוציים, שכן העובדים במדיה הכתובה וגם האלקטרונית המסחרית, מועסקים ע"פ חוזים אישיים. מכאן החשיבות של פיצול "פוליטי" בין האגודות. האגודה התל אביבית כמו האיגוד הארצי היא בעצם ריקה מתוכן.הפעילות הבולטת שלה באחרונה היה כנס אילת לעיתונות, אירוע ראוותני, בלון צבעוני מלא אוויר, שבו השתתפו בתפקיד טווסים גם אנשי אקדמיה אשר שקשוק רגליהם במימי חוף אילת הוסיף להם הנאה והם יוצאו ידי חובה בנשיאת הרצאה ממוחזרת מן הפקולטות. מבחינה זאת ייעשה צדק פואטי כאשר ביום א' הקרוב, ה- 14 במרץ "העין השביעית" והמכון לדמוקריה, שהיא חלק ממנו, יערכו שולחן עגול בנושא " לא רק למדורי הברנז'ה"- על המצב בעיתונות הכתובה.

בית

בית סוקולוב. צילום: צבי גיל

ועוד תופעה מעניינת. במקום יריבות על איכות, הזירה עברה לכמות. לאמור כמה חברים מתְפָקדים ומשלמים דמי חבר ורשאים להצביע. מכיוון שכפי שציינתי, האגודה הירושלמית הייתה דומיננטית במספר חבריה- רובם עובדי רשות השידור, זאת התל אביבית, סיפחה אליה את עיתונאי כול הארץ- והמספרים מדברים- הרייטינג הכי גבוה של האגודה.

מי שמנהל את האיפרכיא התל אביבית ביד רמה מאוד הוא יוסי בר מוחא מנכ"ל בתשלום, יש אומרים תשלום גבוה למדי. עד כדי כך שכאשר שאלתי כמה חברי אגודה בתל אביב מיהו היו"ר, הם לא ידעו. הרי היושב ראש הוא הנבחר בעוד שהמנכ"ל הוא פקיד. אבל ב"גוגל" מצאתי שמדובר באדם ששמו הוא אבי פז והוא מנהל "רדיו דרום". לצדו ואחריו מופיעים שמות של "וותיקים" שמקשטים את התואר בשובל שמות כמו אלה שמופיעים בסוף רשימות מועמדים לבחירות. מכובדים עם קבלות מן העבר הרחוק. בעבר הקרוב אין במה להתגאות. מנכ"ל האגודה, גם מנהל, כמובן, גם את בית סוקולוב, הלא הוא האכסניה של העיתונאים התל אביביים על שמו של אחד מגדולי העיתונאות היהודית – נחום סוקולוב..

אני יכול להעיד שבאותם מקרים שביקרתי במקום לא ראיתי, בקפה בחוץ, מעין מרפסת צרה מאולתרת, זכר של עיתונאי. נכון, רוב העיתונאים כיום עובדים מן הבית במחשב, או במערכת. בכול זאת אכסניה עיתונאית במקום כזה הייתה אמורה למשוך חברים לסתם מפגש להחלפת מידע וכיו"ב. ומה שגם כן נכון הוא שעיתונאים רבים משלמים דמי חבר כדי שיוכלו להחנות את רכבם בחניון של האגודה- במקום מרכזי בתל אביב- רחוב קפלן פינת אבן גבירול ורחוב דיזנגוף. נוח מאוד.המסעדה בפנים, אינה אכסניה כמו בעבר שקבלה זיכיון לבית קפה בתנאי שעיתונאים לא רק יוכלו לסעוד ולשוחח אלא גם לשלם תעריף נמוך. ככלות הכול זה הבית שלהם. הזיכיון ניתן היא לפאב ובאר.

לי כמובן, זאת חתיכת נוסטלגיה מעידן מעניין הרבה יותר. מעט מאוד נשאר מרוח התקופה שאני זוכר בהיותי בשנות ה- 60 ראש מערכת החדשות והאקטואליה של קול ישראל בתל – אביב, לא רחוק מבית סוקולוב.ב"בית" הזה. הייתה מבואה גדולה, הייתה מסעדה הומה, היה גן רחב ידיים. פורום ז'ורנליסטי למהדרין. רוב מסיבות העיתונאים בתל אביב התקיימו בבית סוקולוב. הערך המעשי היה כמובן תשלום בעד שימוש באכסניה, והמוניטין של הבית. אבל הערך המוסף החשוב היו פגישות וחילופי מידע וגם רכילויות בין העיתונאים. כמו שצריך להיות שוק תקשורתי. אבל ככול הנראה הפאב העכשווי מכניס יותר כסף ממסיבות עיתונאים. אני מציין תופעות אלה מכיוון שהן סימפטומטיות למציאות, לחלל המקצועי הזה ששמו עיתונאות אשר מתקשט בתואר הממלכה השביעית, שעובדי רשות השידור הם חלק מן המכלול.

גן נעול-אחי.הפאב הוא בלילה. צילום: צבי גיל

בתקופת יוסף בראל כמנכ"ל הרשות השכיל ירון אנוש יו"ר האגודה בירושלים לחתום על תקנון עם האגודה התל אביבית והצליח להחיות את האיגוד הארצי, לפחות להלכה. הוחלט ששנה וחצי יכהן כיו"ר האיגוד נציג ירושלמי ולאחר מכן ברוטציה יכהן יו"ר תל אביבי. בירושלים נבחר אריה שקד שתיפקד לדעת חברי האגודה, יפה מאוד, אך כעבור שנה וחצי החלה מהומה כשיוסי בר מוחא מנכ"ל האגודה התל אביבית רצה לרוץ לתפקיד והירושלמים התנגדו משום שיש ניגוד אינטרסים. מאותו רגע, בר מוחא, שלטענת הירושלמים הבין שהוא לא יהיה יו"ר, העדיף את המצב העכשווי. המצב הוא שבן מוחא, כשהוא כמנכ"ל האגודה, למרות שיש שם יו"ר בתואר, מנהל את העניינים וזוכה לקרדיט הנכסף על פעולותיו. עיקרם, כפי שכבר הזכרתי, סיפוח האגודה החיפאית ואחר כך רוב הפריפריה כך זכה למספר העיתונאים הגדול ביותר. בתל אביב כ 1400 ובירושלים כ 950. לדעת אנשים שבקיאים במערכת התככים -תל אביביים וירושלמים כאחד, נוטים להאמין שמנהל האגודה בתל אביב היה רוצה לבטל את הסכם הרוטציה ולבחור יו"ר לאיגוד על פי מספר הבוחרים, ובכך להבטיח את תפקיד היו"ר לתל אביב.

קפיצה מעל לבריקאדות.

ועוד תופעה שאני מבקש לציין הזכרתי את האגודה בירושלים בהקשר של היותה אגודה שעומדת מול המעסיק והאוצר בכול הקשור לעתידם של אנשי רשות השידור, בייחוד לאחר הרפורמה שעליה מדברים כה הרבה. מי שעמד עד לפני כשנה וחצי בראש האיגוד הארצי של העיתונאים היה אריה שקד. הוא כיום מנהל "קול ישראל " בפועל. על פניו נראה העניין תמוה, שכן אדם שמייצג ציבור עובדים, בראש וראשונה כלפי ההנהלה, מתמנה לאחד התפקידים הבכירים, אשר מטבע הדברים עלולים לעמת אותו מול העובדים שאותם ייצג. אני לא מתייחס לטיב המנוי, כלומר לכישורים של האדם למילוי התפקיד. כבר התבטאתי שלעניות דעתי מוטב שלתפקידים בכירים יתמנו אנשים ולא יעמדו למכרז. כי מכרז עלול להיות גם תפור וגם עילה שוועדה בחרה ולא הממונה הישיר. מכאן שלא זאת הסוגיה. הסוגיה היא מה שנקרא "ניגוד אינטרסים". אולם מינוי זה הוא כאין וכאסף לעומת מצב של "שבירת כלים" יחד עם שבירת "השביתה הגדולה ברשות השידור " בשנת 1988.

מי שהיה היו"ר של האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל, אמנון נדב שעמד בראש המערכה המרה והמתישה שהעיתונאים היו מצויים, הוא שחצה את הקווים. השביתה הגדולה נסתיימה לא "בהליכה לקנוסה" אלא בזחילה של עובדי רשות השידור לבניין כלל, מקום משכנה של הנהלת הרשות אז. בניין כלל, למי שלא מכיר את ירושלים, הוא מעין אגף גבוה של שוק מחנה יהודה. מנכ"ל הרשות אז אורי, פורת הכריז מלחמה נגד הוועדים והוא הביס אותם והשפיל אותם. מבחינתו הוא ראה זאת כדבר לגיטימי לעמוד מול כול מי שמונע ממנו לנהל את המוסד. הוא לחם גם נגד הוועד המנהל שהתמנה על ידי ממשלת ליכוד כמוהו."איך אני יכול לנהוג את הדבר הזה כאשר יש לי שבעה (חברי הוועד המנהל-צ.ג) second drivers שכול אחד מושך לכוון אחר"- הוא אמר לי בטון השקט הממזרי שלו. העובדים נסוגו לאחור בבושת פנים. אמנון נדב נע קדימה ונתמנה למנהל "קול ישראל".

אגב אם מישהו משלה את עצמו שהדברנים העיתונאים חורצים לשון בענייניהם כמו שלשונם משתלחת באחרים, הוא טועה.הם נוהגים כמו חברי מנזר השתקנים, או המנזר הפרנציסקאני של אומברטו אקו ב"שם הוורד".הם קוּטֶרים, אבל בכול הקשור לאגודת העיתונאים- אֶה בֶה ציגֶלהֶ- מֶה.

לא מכבר התוודע בפני אחד מבכירי העובדים ברשות, שמוכר לי כאיש בעל יושרה: "למרות שאני חבר באגודה ולכן גם באיגוד זה יותר מ-40 שנה, הבנתי את מה שקרה וקורה שם. כל עשר שנים בערך הרגשתי דחף לעסוק בענייני ציבור. כל פעם זה הסתיים בפיאסקו. מה שדיכא אצלי כל עניין בסינדיקליזם עד שיצרי גבר עלי שוב לזמן קצר. הדוגמה המובהקת ביותר הייתה בזמן השביתה הגדולה שנסתיימה כידוע לך גם כן בכישלון. לאחר מעשה נוכחתי לדעת כמה תמים הייתי. למשל הבחנתי רק בדיעבד שראש האיגוד הארצי בזמן השביתה התמנה אח"כ למנהל הרדיו. אבל למרות שמצפוני נקי, כנראה ידעתי והבנתי רק מעט מאד מן המתרחש. נדרתי שלא לקבל עלי שום תפקיד נבחר או ממונה באיגוד המקצועי כי כנראה איני כשיר לזה".

פועל

פועל קורא עיתון- פסל במבואה ריקה

האמת היא שלאחר עידן שבהם ראשי האגודות והאיגוד היו בעלי עוצמה מול השלטון והמעבידים בעיתונות, לא היו רבים שהיו מוכנים להתנדב לתפקידים אלה.כאשר בשיחה עם שבתי טבת בשעתו, והוא עודו עיתונאי פעיל ועדיין לא ההיסטוריון של בן גוריון, הבעתי מורת רוח ממה שנעשה באיגוד, טבת שאל אותי:" צבי אם אתה מוכן אני בטוח שנוכל להעביר את זה". אמרתי שאני לא מוכן. ואם אני לא מוכן מדוע שאחר יהיה מוכן לעשות זאת בהתנדבות. מנכ"ל אגודה לא עובד בהתנדבות והוא מקבל שכר. בדיוק כמו עורכי דין שמנהלים את המאבקים המקצועיים של האיגודים מקבלים שכר. עם זאת, זה לא אומר שהעיתונאים צריכים להפקיד את ענייניהם בידי מי שעשוי להיות מוכשר אך משתמש בכול אמצעי להשגת מטרה.העיתונאים משאירים את האתיקה לוועדת האתיקה או למועצת העיתונות ובכך מלאו את תפקידם. כול אחד לחלקה הקטנה שלו. ובמצבים של חלקות קטנות אין איגוד מקצועי.

גם בנושא אמנון נדב אני לא מתייחס אל האיש וכשירותו המקצועית למילוי תפקיד כזה או אחר. אני כן מתייחס לפן המוסרי של לעבור קווים. מעניין שבריאיון שמשתרע על שני עמודים ו"בלעדי" במגזין "ד' מרקר" מן – ה 7 לחודש זה, המראיין אופיר בר זהר אמנם מזכיר את נדב, ככתב בדרום ובכנסת ומנהל "קול ישראל" במשך 15 שנה, אבל אין כול שאלה לגבי נסיבות הגעתו לראש הפירמידה ברדיו הציבורי.הריאיון נערך לקראת כניסתו של נדב לתפקיד יו"ר מועצת הרשות השנייה. ברשות השנייה אין אמנם וועדי עובדים. אבל יש שם אינטרסנטים כלכליים אדירי כוח, ולא שמתי לב שבכך הוא רואה את האתגר הגדול שלו. הציטוט שבעיני היה משמעותי הוא "כרגע כול ההבדל בין רשות השידור לרשות השנייה הוא שרשות השידור, שהיא במימון ציבורי ולא בהכרח עוסקת בזה, ואילו הרשות השנייה עוסקת בשידור ציבורי על אף שהיא מסחרית".הנה מקדמה נאה. מה זה מסחרי אני יודע, אבל אני תוהה מה זה " ציבורי" לפי הפרשנות של נדב. וכי במה תעסוק טלוויזיה מסחרית? בעצים ובאבנים?.אלא אם כן הוא התכוון שגם מוצרי היגיינה, ומזון הם עניין ציבורי, וזה נכון. ללמדך שהפרסומת הוכתרה כעניין ציבורי. לעומת זאת אף ערוץ ברשות השנייה לא אימץ בשעתה אל "שיטת השקשוקה". ורק הערוץ הציבורי, שממנו בא נדב שידר את הכתבה.יו"ר וועדת הטלוויזיה במועצה, שנדב יעמוד בראשה, יעקוב שחם, מצוטט( ד'מרקר 11.3.2010 ) כי ב"ערוצים 2 ו- 10 אין תחקירים על טייקונים".ואגב, לא צריך תביעת עיין מיוחדת כדי להבחין שלעתים קרובות גם בכתבות נושאיות מובהקות יש פה ושם סימביוזה בין פרסם לפרסומת, שלא לדבר שרבות מן הכתבות הם פרי היוזמה לא של המערכת אלא של יחצ"נים ומשווקים למיניהם. מישהו שומע על כך מפי האיגוד של העיתונאים.? הסיבה היא שהאיגוד הארצי הוא פיקציה. יש אגודה בירושלים ויש אגודה בתל אביב שהיא מאגדת את כול העיתונאים חוץ מירושלים.

עד לפני זמן מה האגודה בירושלים הייתה מסגרת לעיתונאים ברשות השידור והם היו הגורם הדומיננטי. בהבדל מן האגודות שנבחרות על חבריהן האיגוד הארצי לא נבחר על ידי החברים כמו איזו וועידה שבה נציגות יחסית לעיתונאים. גם כאשר האיגוד היה קיים הוא שימש מעין קונפדרציה מאוד רופפת. מאידך רשות השידור לא הכירה, מטעמה שלה באגודה בירושלים אלא באיגוד הארצי ולכן לא עמדה מולה נציגות מגובשת של כלל העיתונאים. ובכול הקשור לצד היוניוניסטי, רק היחסים עם רשות השידור היו סוגיה שנויה במחלוקת או לסיג ושיח, שכן ההסכם הקיבוצי עם העיתונים מזמן עבר מן העולם ורוב העיתונאים קשורים, כאמור, בחוזים אישיים.

ב-5 באוקטובר 2009 פרסם אורן פרסיקו מאמר ב"העין השביעית"( המקוונת) על המתרחש באיגוד העיתונאים והוא מצטט בין היתר חבר האגודה הוותיק והבולט חיים שיבי: :

"האיגוד הארצי הוא כרגע חותמת ריקה מתוכן, הנשלפת לפי הצורך. אין מוסדות, אין ועדות, אין בקרה, אין שקיפות". לדבריו, מאז ומתמיד שרר מתח בין שתי האגודות באשר לשאלה מי יהיה יו"ר האיגוד הארצי, אך הוא אינו זוכר שאי-פעם הגיע המצב לכדי שיתוק דומה לזה של השנים האחרונות. הקיפאון הנוכחי, מסביר שיבי, פוגם לא רק ביכולתם של חברי האגודה הירושלמית להשפיע על תוכני הכנס השנתי לעיתונות שמפיקה האגודה התל-אביבית, אלא גם על יכולתם לייצג את כלל עיתונאי ישראל מול גופים בינלאומיים.

שיבי, יחד עם חברים אחרים באגודה, אמורים היו להשתתף בפגישה עם מזכ"ל הפדרציה הבינלאומית של העיתונאים, איידן וייט בחודש נובמבר האחרון. לפני כמה חודשים(כלומר ביוני 2009- צ.ג) הביא וייט לסילוק האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל מהפדרציה במהלך מעורר מחלוקת, שלטענת הישראלים היה נגוע במניעים פוליטיים. לפי חברים באיגוד הירושלמי, ללא איגוד ארצי הפועל כהלכה אין לשתי האגודות יכולת לתאם עמדות באופן תקין לקראת פגישה שכזו."חילוקי דעות זה דבר לגיטימי בתנאי שיש מסגרת לליבון חילוקי דעות", אומר שיבי, אך לדבריו, במקום איגוד ארצי המקיים ישיבות שתוכנן והחלטותיהן נרשמים בפרוטוקול הנגיש לחברי האגודות ונתון לפיקוח וביקורת לדבריו, נשלחו כבר שלושה מכתבים מטעם האגודה הירושלמית לאגודה התל-אביבית בבקשה לדון במצבו של האיגוד הארצי, אך לא נענו.

פרסיקו אומר כי יוסי בר-מוחא, מנכ"ל אגודת העיתונאים התל-אביבית, רואה את הדברים אחרת. "קיים שיתוף פעולה מלא בין אגודת העיתונאים ירושלים ותל-אביב, שיתוף פעולה פורה ומעניין", הוא מרגיע, וטוען כי הנהלת האגודה( כלומר – יוסי בר מוחא- צ.ג) קיבלה עד כה רק מכתב אחד מהעמיתים הירושלמים, ולאחר קריאתו וקיום דיון מסודר, יחזירו את תשובתם, "ברוח טובה כמובן, כי אנחנו מסתדרים טוב מאוד עם האגודה בירושלים". בנושא אחד מסכים בר-מוחא עם שיבי: האיגוד הארצי הוא כיום כותרת ריקה מתוכן ממשי. "האיגוד לא מהווה ולא יהווה לעולם ארגון גג של אגודת העיתונאים", הוא אומר. לדבריו, האיגוד הארצי הוא "אך ורק שם", ונועד לשמש ארגון יציג מול המעבידים בתקופה שבה העיתונאים הועסקו בהסכמים קיבוציים. עם המעבר להעסקה בחוזים אישיים, איבד האיגוד הארצי את עיקר תפקידו, אף כי בעת הצורך, כמו למשל במקרה של איום עיתונאי "הארץ" בסכסוך עבודה, האיגוד שימש להם ארגון יציג, שההחלטות התקבלו תוך תיאום זריז בין הנהלות שתי האגודות."

עד כאן ציטוט מתוך הכתבה ב"העין השביעית". כיום כחצי שנה לאחר פרסום המאמר אני יכול לומר כי ההרמוניה שעליה מדבר בר-מוחא היא לעג לעיתונאים בכלל ולירושלמיים בפרט. עיתונאי רשות השידור שעומדים כעת מול מערכה קשה לגבי עתידם, מוכנים להיאחז בכול קש, ולהישען על כול קיר ,כולל הקיר של בית סוקולוב שלידו אורגנה הפגנה יחצנית למען השידור הציבורי. בידיעה שהופיעה בעיתונות, ערב ההפגנה ידעו מי ומי מבין "המפורסמים" שיבואו.הם באו כמו שהם באים לכול אירוע יחצני שהוא in. הדיבורים על שידור ציבורי הם עכשיו באופנה בקרב האצולה של הממלכה השביעית.הצביעות תמיד חוגגת.אבל מדוע נלין על עמיתנו בעיתונות הכתובה, הרי בקרב העובדים עצמם ברשות אין הזדהות עם המטרה המשותפת.

פיצול פנימי.

ככה כותבת כרמית גיא - ב"עין השביעית" בתחילת השבוע, בין היתר.:

"מה שקשה מכול הוא הידיעה שאת הירייה ברגל הם חוטפים לא מן המנהלים אלא מן החברים שמעבר לזכוכית, שמונעים משיקולים אחרים ומנהלים את מאבקם המקצועי בנפרד. לא בפעם הראשונה לא מצליחים שם לגבש עמדה משותפת לכול העובדים מול הגורמים מבית ומבחוץ על עצם קיום הרשות." ועוד היא כותבת על בקע ישן שלא התאחה., המאבק על קיומה של הרשות מתנהל באווירה קשה ולא מפרגנת. נדמה שהבעיה של השידור הציבורי נוגעת אך ורק לעובדיו. רק מעטים מהעמיתים בארגוני תקשורת אחרים "מעיזים" להביע תמיכה גלויה. רובם מתקשים להסתיר את השמחה לאיד, ולא מבינים שאם תיסגר רשות השידור, גם השידור המסחרי ישקע עמוק יותר בבוץ שהוא מתבוסס בו ממילא"

מה שכרמית לא כתבה הוא שתופעה זאת של קנאת חינם בעצם מלווה את עובדי רשות השידור ובעיקר את אנשי הטלוויזיה הישראלית- כיום ערוץ 1-. מאז הקמתה. חלק נבע מיזו קנאה אישית על החשיפה וחלק כמוצר לוואי של המו"לים שלהם אשר חרדו שהמדיום החזותי יגזול מהם את הפרסומת, בעוד שבדיעבד ההיפך קרה. לחברי האגודה בירושלים יש בטן מלאה כנגד עמיתיהם בתל אביב. "איזה מין חברים אלה שלא שמעת מהם מילת מחאה במהלך כל המשבר ברשות השידור, שלא לדבר על הפגנה או אירועי תמיכה פומביים, ואפילו לא מודעה בתשלום, שמית, כול אחד בעיתון שלו, ובהנחה, כאות הזדהות עם הקולגים ברשות. כי להשבית הם לא ישביתו ואנו מבינים זאת."

ובכל זאת אם הפגנת ההמשך שנערכה ביום שני השבוע מול בניין הכנסת היא איזו אינדיקציה, הרי זה שהעובדים עצמם מותשים ורבים מקרבם, בעיקר מן השורה, לא באו. ה"כוכבים" דווקא הופיעו. גם חברי נכנסת מן האופוזיציה הופיעו. חבל שלא ראינו איזו כרזה מכוונת לראש הממשלה: ";ביבי אתה קדחת את החורים בספינה- סתום אותם"

אשר לפן האחר של פעילות האגודה- הפן התוכני- כלומר המסר כנדבך חשוב לדמוקרטיה ולחברה הפתוחה, האיגוד מזמן פסק להיות כזה.

" לטוב או לרע, לא זכור לי שאגודות העיתונאים או האיגוד הארצי הרבו אי-פעם לעסוק בעניינים עקרוניים של המקצוע. הם הסתפקו בדרך כלל בנושאים הרגילים, כלומר החומריים, של איגוד מקצועי. הלוואי וגם את אלה היו מקדמים תמיד בהצלחה"

אומר לי עיתונאי בכיר. הפן הזה של תוכן המסר של אותו איגוד מקצועי שחבריו מתיימרים להיות כלבי השמירה של הדמוקרטיה, אותו לא תמצא אפילו בתקנון האיגוד האבוד.

תקנון האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל שאושר ביום 14.03.04מכיל סעיפים רבים שרובם מנהליים,, תפקודיים, מוסדות האיגוד וכיו"ב.רק שני סעיפים מתייחסים לנושא האתיקה. סעיף 4שמתייחס לכלל האתיקה של חברי האיגוד- במישרין. וסעיף 3א –בעקיפין שחבר באגודה יכול להיות אדם שפרש מעבודתו בתקשורת וכפוף לכללי האתיקה העיתונאית. זהו, "העין השביעית" בפורמט המקוון נשארה המראה הרפלקטיבית, הזרקור היחיד שמאיר את הפינה הזאת, שהיא די אפלה.

כמו שיש אנשים חיים שלא יודעים עליהם שהם עדיין חיים ככה יש גופים מתים שלא יודעים שהם מתו. האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל שייך לסוג האחרון. המצָעֵר הוא שמותו מסמל את המוות האיטי יותר של העיתונאות הכתובה.מרשל מק-לוהן חוקר החברה והתקשורת הקנדי, אשר טבע את ההגדרה "המדיה הוא המסר"- חזר בו עם הזמן מן הקביעה הזאת. אילו חיי כיום מן הסתם היה חוזר בו מן "החזרה בתשובה". המדיה- העיתונות- היא המסר- העיתונאות. זה הדימוי וזאת הצורה.

כמו שיש אנשים חיים שלא יודעים עליהם שהם עדיין חיים ככה יש גופים מתים שלא יודעים שהם מתו. האיגוד הארצי של עיתונאי ישראל שייך לסוג האחרון. המצָעֵר הוא שמותו מסמל את המוות האיטי יותר של העיתונאות הכתובה.מרשל מק-לוהן חוקר החברה והתקשורת הקנדי, אשר טבע את ההגדרה "המדיה הוא המסר"- חזר בו עם הזמן מן הקביעה הזאת. אילו חיי כיום מן הסתם היה חוזר בו מן "החזרה בתשובה". המדיה- העיתונות- היא המסר- העיתונאות. זה הדימוי וזאת הצורה.

מאת: צבי גיל. אתר המחבר "זרקור".

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צבי גיל