אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ביקורת אובססיבית כפייתית


הפרעה אובססיבית כפייתית (obsessive compulsive disorder או ocd) היא סוג של הפרעה נפשית המונעת מהסובלים ממנה לתפקד באופן נורמלי. ההפרעה מאופיינת ע"י מחשבות פולשניות וטורדניות המציקות ללוקה בהפרעה בלי הרף ומביאות אותו לעשיית מעשים ונקיטה בצעדים שלא יעלו על דעתו של אדם נורמלי. הוא מודע לאי הרציונליות של מחשבותיו והוא איננו מאמין בהן, אבל הוא איננו מסוגל להשתחרר מהן. אנשים הלוקים בהפרעה, מתביישים בה (זה בלשון המעטה), ומשקיעים מאמצים ניכרים בהסתרתה.

על מנת למנוע אי הבנות, לא עשיתי הסבה מקצועית, ואין בכוונתי לכתוב כאן מאמר רפואי. נושא המאמר, כפי שניתן להבין מהכותרת, הוא העיסוק האובססיבי בישראל ובסיכסוך הישראלי ערבי, פעילות שהתנהגות העוסקים בה מאופיינת ע"י מרבית הסימפטומים של ה ocd.

זאת תופעה שאין לה אח ורע לכל אורך ההיסטוריה האנושית. ביום רגיל, יום בו התותחים שותקים, מתפרסמים בתקשורת העולמית, בשפה האנגלית בלבד, בין 800 ל 1,000 כתבות ו/או ידיעות על ישראל ועל האזור. כאשר חלה "התחממות" באזור המספר תופח לפחות בסדר גודל. לעתים תכופות, גם בידיעות וכתבות שלכאורה אינן עוסקות בישראל, הכותב מוצא את הדרך ל"הכניס" מה שהוא. למותר לציין שבדרך כלל "תוספתא" כזאת לא נועדה להחמיא לישראל.

ישראל היא היום המדינה המושמצת ביותר בעולם - המדינה היחידה בעולם נגדה מתנהלת מערכת תעמולה אדירה, מערכה משומנת הנהנית מתקציבי ענק. לא עובר כמעט שבוע בו לא מתקיימים באיזה שהוא מקום כינוס או הפגנה נגד ישראל. על פי רוב זה מתקיים במוסדות אקדמאיים, אבל הפעילות הזאת גולשת גם למרכזים קהילתיים למיניהם ולעתים לסתם הפגנות רחוב. במקביל, הון רב מושקע בגיוס צבא "מתנדבים" הנשלחים לפוצץ הופעות של ישראלים הבאים להסביר את הצד הישראלי. הם לא בוחלים באמצעים, ולא נרתעים משימוש באלימות פיסית.

בכל רחבי העולם, מהודו ועד כוש, שבע ועשרים ומאה מדינה, מדינת ישראל היא "הילד הרע", האחת והיחידה המאיימת על שלום העולם, האחת והיחידה הכובשת את אדמתם של עמים אחרים, והאחת והיחידה המנהלת משטר אפארטהייד כלפי תושביה. מאות אירגונים וגופים ששמו להם למטרה בחיים להביא ישועה לאנושות רואים במדינת ישראל את שק החבטות עליו אפשר וראוי לפרוק את כל התיסכולים שלהם. אין, ולא היתה בהיסטוריה של המין האנושי, שום מדינה בעולם נגדה התנהל קמפיין דמוניזציה כזה.

למה זה כך? במה זכה עם ישראל ל"כבוד" המפוקפק הזה? האם אנחנו באמת כל כך רעים? אולי בכל זאת הקמפיין האובססיבי הזה איננו אלא צורת ביטוי של גלגול מודרני של שנאת ישראל שלוותה אותנו לאורך כל הדורות? הבעיה היא שאם אתה רק מזכיר את המילה אנטישמיות, מיד קופצים עליך מכל צד – כל פעם שמי שהוא מעיז למתוח ביקורת על ישראל אתם מכנים את זה אנטישמיות. לא כל ביקורת לגיטימית היא אנטישמיות. וחסל סדר דיון ענייני.

"ביקורת לגיטימית"? נו, באמת. אני חייב להודות שכאשר יושבים עם זכוכית מגדלת ונוברים במשך שעות בים המלל היומי המתפרסם על מדינת ישראל (למי יש זמן לעשות את זה?) נתקלים פה ושם בפרור של "ביקורת לגיטימית", אבל זה בקושי טיפה בים של שקרים והשמצות שכל כולם לא נועדו אלא למטרות דמוניזציה. כל פעולה בה ישראל נוקטת מוגדרת באופן אוטומטי כ"טבח", כ"ג'נוסייד", כ"שחיטה", ו/או כ"פשע נגד האנושות". זאת איננה ביקורת. זה ביטוי לשנאה תהומית, שנאה שרצינו להאמין שהיא עברה מן העולם אחרי שהשואה הראתה לעולם למה זה יכול להוביל.

הסופר והוגה הדעות הבריטי, ג'ורג' אורוול, הגדיר אנטישמי כ"אדם השונא יהודים יותר מהמינימום ההכרחי" (an anti-semite is someone who hates jews more than is absolutely necessary). על אותו משקל אפשר לאמר בימינו "אנטישמי הוא מי שמותח ביקורת על מדינת ישראל יותר מהמינימום ההכרחי".

בשבוע שעבר התפרסם שברונית בריטית (חברת פרלמנט לשעבר), יצאה ב"ביקורת" על כך שצוותי ההצלה של צה"ל שנשלחו להאיטי גנבו אברים לצורכי השתלה. היא כמובן לא ניסחה את זה בצורה כל כך בוטה. היא יישמה לצורך העניין טכניקה שפותחה ע"י אירגונים ישראליים כמו "בצלם" ו/או "גוש שלום" – במקום להשמיע האשמות ישירות היא אמרה שיש "לחקור טענות שחיילים ישראלים מהמשלחת להאיטי גנבו אברים לצורך השתלה ממטופלים". אלו טענות? מי העלה טענות כאלו? היא בעצמה קרוב לוודאי (להזכירכם, סיפור דומה על גניבת אברים לצורך השתלה בידי חיילי צה"ל, הופיע בעיתונות השוודית לפני מספר חודשים בנסיבות דומות. גם אז הצדיקו את העלילה במעשיות על "חופש הביטוי" ועל "ביקורת לגיטימית"). ככה זה. ישנן "שמועות", הועלו "טענות", אין כמובן שמץ של הוכחה לדברים, אבל "צריך לחקור". וכדי להקנות אמינות לדברים דואגים שיהיה גרעין של אמת. לא כל דברי ההשמצה של הברונית היו שקר – אחרי ככלות הכל נוכחות צה"ל בהאיטי היא אמת שלא ניתנת להכחשה.

על מנת להבין יותר טוב את המכניזם של התהליך, נעשה אתנחתא קצרה ונחזור מספר שנים אחורה. שמונה שנים אחורה למען הדיוק, לאביב של שנת 2002. צה"ל יצא למבצע חומת מגן שנועד לחסל את קני הטרור בשומרון. למי שכבר לא זוכר את כל הפרטים, בג'נין התנהל קרב קשה מאוד בשטח בנוי. על מנת לצמצם את הפגיעות בקרב התושבים הלא לוחמים, צה"ל נמנע מלהפעיל את השריון והארטילריה או את חיל האוויר כפי שהתבקש מהמצב (במצבים דומים בעיראק ובאפגניסטאן האמריקאים ובעלי בריתם אינם מהססים להפעיל את מלוא העוצמה וזה בא לידי ביטוי במספרי הנפגעים בקרב הלא לוחמים, אבל שם זה לא מזיז לאף אחד). התוצאה בג'נין היתה נוראה. 23 הרוגים וכ 60 פצועים לכוחות צה"ל. במקביל נהרגו 52 ערבים, רובם ככולם מחבלים נושאי נשק, מספר לא גבוה במיוחד של נפגעים לגבי קרב שהתנהל בנסיבות שתוארו. זה לא מנע מהתקשורת להפיץ סיפורי זוועה על "טבח" (massacre) שחיילי צה"ל ביצעו בג'נין. הגדיל לעשות שרות השידור הבריטי, ה bbc, שבמשך שבוע ימים שידר ערב אחר ערב את המעשייה הזאת. הדברים הגיעו לידי כך שאפילו עיתונים כמו ה observer ו le monde, שאינם ידועים כאוהדי ישראל במיוחד, בקרו את ה bbc על ההגזמה. בעיתונות האמריקאית הסיפור זכה לכינוי "הטבח שלא היה ולא נברא" (the massacre that never was). זה לא מנע מקופי ענן, מזכיר האו"ם באותם ימים, ליזום שליחת וועדת חקירה (מהדורה מוקדמת של וועדת גולדסטון) לאזור, אבל אחרי שאריק שרון הודיע לו שישראל לא תשתף פעולה עם הוועדה ושאין לה מה לחפש באזור, הוא ירד מהרעיון, במיוחד אחרי שהרשות הפלשתינאית הודתה שהמספר הכולל של ההרוגים בצד הערבי היה כ 50 בלבד, שמרביתם היו לוחמים ושלא היה שום "טבח". אבל זו רק התחלת הסיפור. אחרי שכולם חשבו שהנושא ירד מעל סדר היום, בא אירגון "בצלם" והפיק על סמך הכתבות של ה bbc דו"ח על הטבח שלא היה ולא נברא, דו"ח שהוגדר ע"י מחבריו כדו"ח המבוסס על "עדויות מהשטח". כתבות של ה bbc זה לא בדיוק "עדויות מהשטח", אבל עבור אירגון "בצלם" מה שמתפרסם ב bbc הוא מקור מהימן גם כאשר אלו סיפורי אלף לילה ולילה. הסיפור לא נגמר עם פירסום הדו"ח. בעיקבות הדו"ח, במאי ערבי ישראלי הפיק סרט "דוקמנטרי" בשם "ג'נין, ג'נין". בין השאר הסרט מכיל סצינות המתארות דחפורים של צה"ל "מיישרים" בתי מגורים על תושביהם ומכסים בעפר קברי המונים אליהם הוטלו גוויותיהם של קורבנות הטבח שלא היה ולא נברא ("אלפי הרוגים" לפי גירסת מפיק הסרט). לסרט הוענקו, כפי שניתן היה לצפות, פרסים בפסטיבלים בינלאומיים, ומפיק הסרט זכה לתהילת עולם. למותר לציין איך משתקפת תדמיתה של ישראל ביצירה הקולנועית הזאת, המוצגת באופן שגרתי בכינוסי הסברה ברחבי העולם בהם נמתחת "ביקורת לגיטימית" על מדינת ישראל הטובחת ללא רחם בפלשתינאים המסכנים ומונעת מהם לממש את שאיפותיהם הלאומיות. הנהלת הסינמטק, שסרבה לבטל את הקרנת הסרט, הצדיקה את הסרוב בטענה ש"צילומי הבתים ההרוסים בסרט הם אותנטיים" ולכן יש בסרט "אמת" – זה נכון, במהלך הקרב נהרסו בתים . . .

ישנה "חלוקת עבודה" בין מפיצי ההשמצות לבין הפעילים המייצרים את חומר הגלם עליו מתבססות ההשמצות. פעם זה בא מ"למעלה" כמו במקרה של סרט הדיבה "ג'נין, ג'נין" אותו תיארתי בקטע הקודם, ופעם זה בא מ"למטה" - מי שהוא מתנדב לנקוט ביוזמה של "יש שמועות" ו/או "הועלו טענות", ובעקבותיו נמצא מי שמעלה את הדרישה ש"צריך לחקור". מי יחקור? איזו מן שאלה זאת? וועדת חקירה "אובייקטיבית" תחקור – עיין ערך גולדסטון. מיותר לציין שממצאיה של וועדת חקירה כזאת נקבעים מראש, ושכל קשר ביניהם לבין מה שקרה בפועל הוא מקרי לחלוטין. ממשלת ישראל, למרות כל נסיון העבר איננה מונעת מוועדה כזאת לבוא לאזור – "אין לנו מה להסתיר" . . . כאילו שוועדה כזאת באמת באה לבדוק את מה שלישראל יש להסתיר.

גם בתחום הזה ישנה דוגמא אקטואלית. ראיתי בטלוויזיה לפני כשבוע הופעה של "חושף אמת" כזה שהתפאר איך בעקבות לחצים שלו ושל חבריו, צה"ל "נאלץ" להודות שבמהלך מבצע "עופרת יצוקה" היה שימוש ב"נשק אסור", וששני קצינים בכירים הועמדו לדין על כך. בדיקת הפרטים העלתה שכל הסיפור היה מצוץ מן האצבע. לא "נשק אסור" ולא בטיח. צה"ל השתמש בפצצות זרחן – נשק בהחלט לא סימפאטי – אבל אין שום אמנה או חוק בינלאומי האוסר את זה. צה"ל, משיקולים שלו, החליט לא לתת פירסום לעובדה, אבל זה לא היה בגלל שהשימוש בנשק הזה "אסור". הנזיפה שהקצינים קבלו בכלל לא קשורה לשימוש בנשק הזה אלא לעובדה שהם אישרו פתיחה באש במקום שסיכן את העמדות של האו"ם. באשר לצד המוסרי של השימוש בפצצות זרחן, לא נראה לי שלמי שעבורו השימוש במטעני חומר נפץ ממולאים במסמרים בקרב אוכלוסיה אזרחית הוא אמצעי לחימה לגיטימי נגד "כיבוש", יש זכות דיבור.

ההסתה האנטי ישראלית במסוה של "ביקורת לגיטימית" מתנהלת בכל צורה אפשרית ומעל כל במה מזדמנת. אין גבול למידת האבסורדיות אליה המבקרים מצליחים ל"התעלות" (או לרדת - תלוי איך מסתכלים על זה). דוגמא טובה היא זו של העיתון היוקרתי the lancet, היוצא לאור בבריטניה. זה עיתון מדעי המפרסם מאמרים ועבודות מחקר בתחום הרפואה. בחודש שעבר התפרסמו בעיתון הזה ממצאים של "מחקר" שעסק בקשר שבין הכאת נשים ערביות ע"י בעליהן בשטחי יהודה ושומרון לבין הכיבוש.

בחיפוש שעשיתי (שטחי, אני מודה), לא הצלחתי למצוא מחקרים דומים העוסקים ב"טיפול" לו זוכות נשים ערביות מידי בעליהן בארצות מוסלמיות אחרות כמו פקיסטאן, או סעודיה או מצרים. זאת לא הפעם הראשונה ש"מחקרים" כאלה מתפרסמים מעל דפי העיתון הזה עם כל הגושפנקה ה"מדעית" הנלווית. "מחקר" אחר שזכור לי עסק בקשר שבין מספר חולי הסכרת בקרב תושבי רצועת עזה לבין "המצור".

הדחף האובססיבי הגורם לאנשים לעסוק כל הזמן ב"ביקורת" ישראל איננו נחלתם של אנשים המתגוררים בחו"ל בלבד. בתוככי מדינת ישראל יש צבא ענק של מאות (ואולי אלפי) מתנדבים, פעילים ש"ביקורתם עיסוקם". בהשאלה משמו של ספר שכתב חוקר השואה דניאל יונה גולדהאגן "תליינים מרצון בשרותו של היטלר" (hitler's willing executioners), מתנדבי הצבא הזה הם "תועמלנים מרצון בשרות המערכה נגד מדינת ישראל" (israel's demonizing willing executioners). במאמר מוסגר, למילה executioner יש יותר ממשמעות אחת, זה יכול להיות "תליין" או "מוציא להורג", אבל זה יכול להיות גם "מבצע" או "מוציא לפועל". אני משאיר לקוראים להחליט לבד איזו משתי המשמעויות היא ההולמת.

מעבר לשביעות הרצון הנובעת מסיפוק הדחף האובססיבי, הפעילות הזאת משתלמת מבחינה כלכלית ומפרנסת בכבוד את העוסקים בה. הון עתק המוזרם מכל מיני קרנות מפוקפקות, ממדינות עויינות, מהאיחוד האירופי ומתורמים פרטיים למדינת ישראל משמש למימון הפעילות הזאת שהיא פעילות עויינת לכל דבר. המימון ממקורות זרים מביא לכך שהחלק הארי ממלאכתם של העוסקים במערכת ההשמצות האנטי ישראלית המתנהלת ברחבי העולם נעשה בידיים מקומיות - עיין ערך גולדסטון.

התקשורת בארץ מרבה לעסוק בימים אלה בפעילותו של אחד מהגופים האלה – הקרן החדשה לישראל, קרן בה מועסקים בנוסף ליו"ר – פרופ' נעמי חזן, חברת כנסת מטעם מרץ לשעבר – כ 100 פעילים הנהנים ממשכורות מכובדות. "מקארתיזם" זועקות כותרות העיתונים, "סתימת פיות", "סכנה לדמוקרטיה" ועוד כהנה וכהנה, הכל כמיטב כושר ההתבטאות של הכותב. בעיתון "מעריב" מיום 12 בפברואר, 2010, מתפרסם ראיון עם נעמי חזן. ממש בא לי לבכות כשקראתי את דברי ה"מסכנה" הזאת. מי שהוא פרסם את האמת על פעילות הקרן, במי היא תומכת, ומה היתה תרומתה להשמצות המופיעות בדו"ח הדיבה של גולדסטון. נו באמת, איך הוא מעיז.

על מנת להבין במה מדובר, ביום שלמחרת פתיחת מבצע "עופרת יצוקה", לפני שהיו ידועים פרטים כל שהם על מה ולמה, הגב' חזן ניסחה והפיצה עצומה המגנה באופן חריף את מדינת ישראל. בעצומה הזאת התגובה הישראלית מוגדרת כ"שחיטה" של הפלסטינים, לעומת זאת המלים "קסאם" או "שדרות" כלל לא מוזכרות בה. בין השאר, העצומה הזאת היתה "הכשרת קרקע" לקראת הופעתו של גולדסטון על הבמה. לדעתה של גב' חזן העצומה הזאת עומדת בקריטריונים של "ביקורת לגיטימית", ומתיחת ביקורת עליה היא בחזקת "מקארתיזם".

הנהלת הקרן מצביעה על תמיכתה בעמותות חשובות ובקידום זכויות של קבוצות שונות, אבל אפילו אם זה היה נכון, זה בכלל לא רלוונטי. מעשי צדקה אינם מהווים מתן הכשר לביצוע פשעים. התמיכה והסיוע שהקרן נותנת לגופים העוסקים בפעילות אנטי ישראלית, גם אם זה רק חלק, אפילו אם זה רק חלק משני בלבד, מפעילויות הקרן, אינם מקבלים הכשר גם אם הם נעשים על הרקע של תמיכה במטרות צודקות. וזה לפני שנכנסים לדיון בשאלה מה בדיוק מסתתר מאחורי מושגים כמו "עמותות חשובות", או "זכויות של קבוצות שונות". על המשקל של "מי שישן עם כלבים קם עם פרעושים", מי שנכנס לקן הצרעות של שנאת ישראל יוצא ספוג בארס.

וכך אנו מגיעים למסכת היחסים של הקרן עם גולדסטון. האיש הזה נשלח לארץ מטעמה של קבוצת המדינות המובילות בתחום של דיכוי חופש הפרט ורמיסת זכויות האזרח. כל צורה של שיתוף פעולה אתו היא הבעת הזדהות עם הנורמות של זכויות האזרח המקובלות במדינות ששלחו אותו. זה כשלעצמו היה צריך להיות סיבה מספקת שהקרן, שנושא השמירה על זכויות האזרח חרוט על דגלה, תימנע מכל מגע אתו. אבל ככל הנראה הדחף הכפייתי של הכפשת מדינת ישראל חזק יותר מהאידיאל של שמירה על זכויות האזרח.

תופעה ידועה אצל אנשים הסובלים מ ocd היא שהצורך האובססיסיבי גורם להם לאבד כל שליטה והם אינם בוחלים באמצעים כדי לספק את התאווה שאף פעם איננה יכולה לבוא על סיפוקה. ידועים מקרים של אנשים שסבלו מאנורקסיה שהרעיבו את עצמם למוות.

מעבר לתעמולה, ההשמצות והדמוניזציה, "מבקריה" של מדינת ישראל מנהלים גם מסע שיטתי להחרמת מדינת ישראל. למסע הזה התנדבו עשרות (ואולי מאות) ממיטב האינטלקטואליה הנאורה הקוראים באופן שיטתי לארצות העולם ליישם חרם כזה. ראיתי לפני מספר ימים בתוכניתם של מרדכי קירשנבאום וירון לונדון "מבקר" אחד כזה שהתפאר בתרומתו למסע הזה. הדבר היחיד

שהפריע לו היה השימוש במלה "חרם" – הוא היה מעדיף לכנות זאת "בויקוט". אומנם זו לא מילה עברית אבל יש לה משמעות אוניברסלית וקונוטציה קצת יותר חיובית (כך הוא טען). פרופסורים במוסדות להשכלה גבוהה בישראל, שמשכורתם משולמת ע"י משלם המסים הישראלי, נוסעים לכינוסים בחו"ל בהם הם קוראים בגלוי להחרמתה של מדינת ישראל. לפטר אותם? חס וחלילה – יש להם קביעות. לפגוע בהם בצורה אחרת כל שהיא? חס וחלילה – יש "חופש אקדמאי".

הצורך האובססיבי לעלות על עגלת התעמולה האנטי ישראלית הוא יותר מ"הפרעה" (disorder) גרידא. לעניות דעתי זה ביטוי לליקוי נפשי הרבה יותר חמור - "איידס" במישור הנפשי (aids – acquired intellectual deficiency syndrome). בתרגום חופשי "תיסמונת נרכשת של שכל דפוק". זה מונח שאני המצאתי, אם כי אני משוכנע שיבוא יום ורופאים המתמחים במחלות נפש יתנו עליו את הדעת ואולי גם יצליחו למצוא לו מזור. זה ליקוי נפשי שלא נולדים אתו. זה ליקוי נרכש, ליקוי הנרכש כתוצאה משטיפת מוח שיטתית מתמשכת. לא מתים מהליקוי הזה, אבל בדומה לאיידס במישור הפיסיולוגי, עדיין לא נמצאה לו תרופה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר