אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הרהורים אטומיים: סיפורו של נשיא


פרנקלין דלנו רוזוולט
פרנקלין דלנו רוזוולט

פרנקלין דלנו רוזוולט הנשיא קבל החלטה הרת העולם על סמך מידע מפוקפק ביותר

דמותו של הנשיא רוזוולט שנויה במחלוקת עד היום, ויש עדיין רבים המבקרים את מדיניותו, בעיקר בתקופה שקדמה למלחמת העולם השניה. יש הרבה מהמשותף למדיניותו של רוזוולט לזאת של הנשיא הנוכחי, ומטבע הדברים הביקורות הישנות עולות מחדש. אין בכוונתי לכתוב כאן ניתוח של נשיאותו של רוזוולט. אסתפק בהערה שמעמדו של רוזוולט בעיני העם האמריקאי היה מעל ומעבר, והוא נבחר לארבע כהונות של נשיאות, דבר שלא היה לו כל תקדים בהיסטוריה האמריקאית (זמן קצר אחרי פטירתו, ב 1946, התקבל תיקון לחוקה שהגביל את מספר הפעמים שנשיא יכול לכהן לשתיים). לדעתי האישית רוזוולט היה אחד מגדולי הנשיאים של ארה"ב – ברמה המשתווה ללינקולן ולוושינגטון, ומזלה של האנושות היה שהוא הנהיג את ארה"ב בתקופת מלחמת העולם השניה.

הנושא עליו ברצוני לכתוב כאן הוא ההחלטה שרוזוולט קבל בסתיו של שנת 1939 לפתח את הפצצה האטומית (פצצה גרעינית למען הדיוק) מה שידוע בהיסטוריה כ"פרוייקט מנהאטן".

כשמסתכלים על התהליך שהוביל לפרוייקט מנהאטן מפרספקטיבה של ימינו הדברים פשוט אינם מתקבלים על הדעת. ממש לא יאומן איך החלטה גורלית כזאת שהיוותה נקודת מפנה היסטורית והכניסה את האנושות לעידן האטום, עידן ה"אמצעים להשמדת המון" (weapons of mass destruction או wmd) התקבלה בצורה כל כך פרטצ'ית. בהשוואה למצב דומה בימינו, המידע עליו רוזוולט הסתמך בקבלת ההחלטה להתחיל את פרוייקט מנהאטן היה הרבה יותר מפוקפק וחסר בסיס מאשר זה שעמד לרשותו של הנשיא בוש כאשר הוא קבל את ההחלטה לפלוש לעיראק.

ב 11 באוקטובר, 1939, נמסר לנשיא ארה"ב, פרנקלין רוזוולט, מכתב עליו היו חתומים שני מדענים, לאו סילארד (leó szilárd), פיסיקאי יהודי יליד הונגריה, ואלברט איינשטיין (albert einstein). שמו של סילארד היה מוכר רק לחוג מצומצם של אנשי מדע, ומחוץ לקהיליה המדעית הוא היה בחזקת אלמוני. שמו של איינשטיין היה מוכר הרבה מעבר לקהילה המדעית. הוא היה מה שמכונה היום סלבריטי. המכתב הזה שינה את מהלך ההיסטוריה ופתח את הדרך לעידן האטום.

בשורות הבאות אסקור בקצרה את האירוע ואת מה שהתרחש סביבו כשהשאלה המרכזית היא האם זה היה יכול לקרות היום.

נשיא ארה"ב יושב בלשכתו בחברת יועצו וידידו האישי ועובר על הדואר היומי המונח על שולחנו אחרי שעבר את ה"מסננת" של העוזרים הרבים המקיפים אותו. אחד המכתבים מושך את תשומת לבו – הוא לא מבין בדיוק מה המכתב רוצה לאמר. הוא קורא שוב, ושוב איננו מצליח להבין בדיוק במה מדובר. "אתה יכול לאמר לי מה רוצים ממני כאן?" הוא שואל את עוזרו ומוסר לו את המכתב לקריאה. העוזר קורא את המכתב, וגם הוא לא מבין את תוכנו. הוא קורא שוב ועדיין התמונה נשארת מעורפלת. מדובר שם על אטומים ועל גרעין ועל הרס בעוצמה אדירה, אבל הוא לא מצליח להבין איך ולמה. מהמעט שהוא מבין הוא מסיק שהמכתב עוסק בפיסיקה וזה מה שהוא אומר לנשיא. עדיין התעלומה נשארת בעינה – מה לנשיא ולמדע הפיסיקה? העוזר מסתכל מסתכל על תחתית העמוד. החתימות המופיעות מפתיעות עוד יותר מאשר תוכן המכתב. אחת מהן אינה אומרת לו מאומה, אבל השניה היא של אדם הנחשב לגדול מדעני הדור אם לא גדול המדענים בכל הדורות. אדם שלדברי יודעי דבר חולל מהפיכה בהבנת חוקי הפיסיקה, מהפיכה שאין לה תקדים מאז שניוטון גילה את חוקי הגרוויטציה. הנשיא ועוזרו, שידיעותיהם בכל מה שקשור למדע הן שטחיות במקרה הטוב, תוהים "מה יש לאיש הזה לאמר לנשיא ארה"ב?".

משפט אחד המופיע במכתב נקלט בתודעתם של השניים – ניתן לייצר פצצה בעלת עוצמה חסרת תקדים, עוצמה העולה על כל מה שהעולם ידע עד היום. משפט אחר נראה מטריד לא פחות, דובר בו על כך שמדענים בגרמניה עובדים על פיתוח נשק כזה ושאם הגרמנים יהיו הראשונים לפתח פצצה כזאת שום כוח בעולם לא יוכל למנוע מהם להשתלט על העולם. הנשיא ועוזרו מסתכלים אחד על השני, ואחרי מספר דקות שתיקה, הנשיא פנה לעוזרו במשפט שנכנס להיסטוריה "פה, צריך לעשות מה שהוא בנידון!" (pa, this requires action!).

אינני יודע אם התרחיש המתואר כאן הוא מה שבאמת קרה במציאות, אבל זה לא כל כך רחוק.

במכתבם לרוזוולט, סילארד ואיינשטיין תארו את פוטנציאל ההרס של השימוש בנשק גרעיני והצביעו אל האפשרות שהגרמנים יפתחו נשק כזה ובעזרתו ינצחו במלחמה. הגירסא ההיסטורית הרשמית מספרת שלמקרא המכתב, הנשיא רוזוולט פנה לשלישו הצבאי, גנרל ווטסון (edwin m."pa" watson) ואמר לו "פה, צריך לעשות מה שהוא בנידון!" (pa, this requires action!). בעקבות ההוראה הזאת ארה"ב החלה בפיתוח הפצצה האטומית – "פרוייקט מנהאטן" יצא לדרך. בקווים כלליים הסיפור הזה נכון, אבל כמו בהרבה סיפורים מהסוג הזה, המציאות היתה קצת שונה.

במציאות העיניינים התנהלו בעצלתיים, ועברו יותר משנתיים מהיום בו רוזוולט קרא את המכתב עד שפרוייקט מנהאטן החל לזוז.

המכתב שנמסר לרוזוולט בחודש אוקטובר, נכתב ונשלח באוגוסט אותה שנה. עברו שלושה חודשים עד שמי שהוא בין פקידי הבית הלבן החליט שיש טעם ל"הטריד" את הנשיא ולהביא לידיעתו את תוכן המכתב. בין אוגוסט ואוקטובר של אותה שנה חלו מספר שינויים בזירה העולמית – מלחמת העולם פרצה, כיבוש פולין בידי הגרמנים הסתיים לא מכבר והיא חולקה בין רוסיה וגרמניה ע"פ הסכם מולוטוב-ריבנטרופ שתפס את מעצמות המערב בהפתעה. בריטניה וצרפת היו במצב מלחמה עם גרמניה, אבל זו עדיין לא היתה "מלחמת עולם" של ממש. רוזוולט, שהתקרב לשנה האחרונה לתקופת כהונתו השניה כנשיא, כבר חשב על הצעד חסר התקדים של הגשת מועמדותו לתקופת כהונה שלישית. רוזוולט ידע שמעורבות אמריקאית במלחמה אירופית נוספת היא הדבר האחרון שהאמריקאי הממוצע רוצה לשמוע עליו. כל מסע הבחירות שלו נוהל סביב ההבטחה שארה"ב לא תתערב במלחמה. אף אחד לא העלה על דעתו שזה יקרה והרבה יותר מהר ממה שאפשר היה להאמין.

כמו רוב הפוליטיקאים רוזוולט לא הבין הרבה בנושאים מדעיים. למרות זאת, הסכנה הכרוכה בהימצאות נשק עם פוטנציאל הרס כפי שתואר במכתבם של סילארד ואיינשטיין (המושג "נשק להשמדת המונים" weapons of mass destruction או wmd עדיין לא היה קיים בלכסיקון) בידי המשטר הנאצי בגרמניה נראתה לו סיבה מספקת כדי להתייחס ברצינות לנושא – חתימתו של איינשטיין על המכתב תרמה הרבה לאמינות המסר. הוא מסר את המכתב לעוזרו לטיפול נוסף. הצעד הראשון היה הקמת "וועדת אורניום" שבראשה עמד ביורוקרט בשם בריגס (lyman briggs) ממשרד התקנים ( national bureau of standards). למרות שהקמת הוועדה היתה החלטה אישית של הנשיא, לצעד הראשון הזה לא היה כל המשך, והנושא שקע בתרדמה.

המצב היה שונה בבריטניה. בפברואר 1940 הוקמה וועדת מוד (maud - military application of uranium detonation) ללימוד הנושא. הוועדה הגיעה למסקנה שפצצת אורניום היא בגדר האפשרי. דו"ח עם ממצאי הוועדה הזאת נשלח לבריגס בארה"ב אבל לא זכה לכל תגובה. אחרי המתנה של יותר משנה, אחד מחברי וועדת מוד נשלח לארה"ב בקיץ 1941 לברר מה קורה. הוא גילה שבריגס הניח את הדו"ח במגירה ולא טרח להראותו לחברי וועדת האורניום בראשה הוא עמד. השליח הבריטי נפגש עם כל חברי וועדת האורניום וכן עם פיסיקאים נוספים כדי ליצור אצלם מודעות למימצאי וועדת מוד. לפגישות האלו היו תוצאות והחלה תזוזה. בדצמבר 1941 הוקם גוף חדש - "המשרד למחקר ופיתוח מדעי" (office of scientific research and development) שהיה בעל סמכויות נרחבות ועליו הוטלה המשימה לנהל פרוייקטים הנדסיים למטרות צבאיות. הפרוייקט נכנס להילוך גבוה עם מינויו של גנרל גרובס (leslie groves), קצין "ביצועיסט" מחיל ההנדסה, לעמוד בראשו בקיץ 1942. גרובס מינה את הפיסיקאי רוברט אופנהיימר לתפקיד המנהל המדעי של הפרוייקט. הוא דחה את התנגדות ה fbi למינוי (הם ראו באופנהיימר סיכון בטחוני בגלל קשריו עם חוגים רדיקליים ודעותיו הפוליטיות).

מאותו הרגע, הפרוייקט נמשך ללא הפרעות עד לסיומו המוצלח בקיץ 1945. הניסוי הראשון נערך בחודש יולי 1945 ובחודש אוגוסט אותה שנה הפצצות הראשונות הוטלו על יפן והביאו לסיומה של מלחמת העולם השניה.

עד כאן ההשתלשלות ההיסטורית.

לפני שאמשיך, מספר מלים על הרקע המדעי של הפרוייקט. מנקודת מבט מדעית המצב בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה היה שונה לחלוטין מזה של היום. הפיסיקה המודרנית היתה עדיין בחיתוליה. מבנה האטום היה כבר מוכר ומובן, אבל מעט מאוד היה ידוע על מבנה הגרעין והכוחות הפועלים בתוכו. למאות ספורות בלבד של מדענים בכל העולם היה מושג של ממש במבנה הגרעין, וגם אצל אלה הידע היה בעיקרו תיאורטי בלבד. היו הרבה מודלים והשערות וקשה היה להחליט מה נכון ומה לא. אצל רובה של הקהיליה המדעית הידע על הגרעין ועל אנרגיה גרעינית היה פחות ממה שיודע היום בוגר תיכון במגמה ריאלית. האפשרות של רתימת האנרגיה הגרעינית לשימושים מעשיים היתה לא יותר מאשר חלום של בודדים, למרות שהנוסחה (e = mc2) היתה ידועה. ההכרה שלנוסחה הזאת יכולה להיות משמעות מעשית היתה נחלתם של בודדים בלבד. 

רוברט אופנהיימר מונה למנהל המדעי של פרוייקט מנהאטן למרות התנגדות ה fbi

בעקבות גילוי הנויטרון ב 1932, תגלית שהיתה נקודת מפנה בהבנת מבנה הגרעין, לאו סילארד הגה לראשונה את האפשרות של הפקת אנרגיה באמצעות ביקוע הגרעין ויצירת ריאקצית שרשרת. הוא גם ניסה ליצור ריאקציות כאלו במעבדה. הנסיונות נכשלו מאחר ועדיין לא היה ידוע איזה יסודות מתאימים לייצור ריאקציות כאלה. ב 1936 סילארד רשם פטנט על יצירת ריאקצית שרשרת. ב 1938, אחרי שנודע לו על הצלחת הקבוצה של אוטו האן (otto hahn) בגרמניה בביקוע גרעין האוראניום, סילארד החל בשיתוף פעולה עם אנריקו פרמי לעבוד על בנית כור גרעיני.

לסילארד, שברח מגרמניה ב 1933 עם עלות הנאצים לשילטון, היה סיוט שבעקבות ההצלחה של אוטו האן, הגרמנים יקדימו ארצות אחרות בייצור פצצה גרעינית, דבר אותו הוא ראה כאיום של ממש על עתידה של האנושות. הרעיון לגייס את איינשטיין לדחיפת הרעיון היה הברקה ממדרגה ראשונה של סילארד. בלי שמו של איינשטיין ספק רב אם מה שהוא היה זז.

למרות תרומתו המכרעת לפיתוח האנרגיה הגרעינית, סילארד נשאר אלמוני ושמו איננו אומר הרבה היום למי שאיננו בקיא ברזי הפיסיקה הגרעינית וההיסטוריה שלה.

בפרספקטיבה היסטורית השתלשלות העיניינים היתה יכולה להיות סצינה מתיאטרון האבסורד.

א. המצב הבינלאומי

בסתיו 1939 ארה"ב עדיין לא התאוששה מהשפל הכלכלי של שנות השלושים, והאפשרות שהיא תגרר להתערב במה שנראה כסכסוך מקומי באירופה לא עלתה על דעתו של אף אחד. האפשרות של התערבות יזומה נראתה עוד יותר רחוקה. המלחמה באירופה נראתה בעיני רבים כ"מלחמה כאילו". בעיתונות הבריטית והצרפתית התייחסו למלחמה כאל "מלחמה מזוייפת" (the phony war באנגלית ו une drôle de guerre בצרפתית). יעברו כ 8 חודשים לפני שהצבא הגרמני יחשוף את עוצמתו האמיתית באמצעות "מלחמת הבזק" (blitz krieg). ההתקפה היפנית בפרל הרבור היתה רחוקה יותר משנתיים.

בנסיבות האלו קשה מאוד לראות איך ניתן היה להצדיק את קבלת ההחלטה שהיתה כרוכה בהקצאת משאבים לא מבוטלים (בשום שלב לא נעשתה הערכה של ממש כמה זה יעלה), מה גם שכל הרעיון לא היה יותר מאשר ספקולציה.

ב. הבסיס המדעי

אנריקו פרמי סיפק את ההוכחה שניתן לרתום את אנרגית הגרעין לשימושים מעשיים

אף אחד בקרב הקהילה המדעית לא ידע אם האפשרות של רתימת אנרגית הגרעין לשימושים מעשיים היא ברת ביצוע. אדרבא, כמה מהמובילים בין הפיסיקאים של התקופה (רתרפורד למשל) היו משוכנעים שאין כל אפשרות מעשית ליישם את הרעיון. איינשטיין, שפיסיקה גרעינית לא היתה בדיוק השטח שלו, גם הוא לא ידע, אבל הוא סמך על החישובים התיאורטיים של תלמידו וידידו לאו סילארד. ההצלחה של אוטו האן אומנם הראתה שתהליך ביקוע הגרעין אכן יכול להתרחש, אבל מכאן ועד לשימוש מעשי של האנרגיה המשתחררת עוד רחוקה היתה הדרך. למעשה רק ההפעלה המוצלחת של הכור הגרעיני הראשון ע"י אנריקו פרמי בדצמבר 1942, היתה הוכחה הראשונה לכך שניתן לרתום את אנרגית הגרעין לשימוש מעשי. פרוייקט מנהאטן נכנס להילוך גבוה, ובמיוחד קבלת ההחלטה על הקצאת המשאבים העצומים שנדרשו לתהליך ההעשרה של האורניום, קרו הרבה לפני הצלחתו של פרמי, כשהצד המעשי היה עדיין בחזקת ספקולציה.

מנקודת מבטם של מקבלי ההחלטות (המימסד הפוליטי) הבסיס המדעי היה מפוקפק ביותר והם נאלצו לסמוך על חישובים תיאורטיים אותם לא היתה כל יכולת לבדוק.

ג. הסכנה הגרמנית

האפשרות שהגרמנים יצליחו לפתח את השימושים המעשיים של אנרגית הגרעין היוותה גורם מכריע בקבלת ההחלטה על פרוייקט מנהאטן. זה היה חלום הבלהות של המדענים בארה"ב ובריטניה שרבים מביניהם היו פליטים יהודים שברחו מגרמניה עם עלות הנאצים לשילטון. לאו סילארד היה הדמות המרכזית ביניהם, ובהחלט אפשר לראות את פרוייקט מנהאטן כיצירה אישית שלו. כדאי לציין כאן שלקראת סיום המלחמה, כשהתברר שהסכנה הגרמנית לא היה בה ממש, סילארד ארגן את "מרד המדענים" - קבוצת המדענים שניסו לשכנע את הנשיא טרומן להימנע מהטלת הפצצה על יפן, ולהסתפק בדמונסטרציה.

עליית הנאצים לשילטון חיסלה כמעט לחלוטין את הפיסיקה הגרמנית בשל בריחת המדענים היהודים. אוטו האן, מגלה ביקוע האורניום, היה כימאי שלא הבין בדיוק את מה שהוא גילה, ליזה מייטנר, שותפתו למחקר, היתה זאת שפענחה נכון את תוצאות הניסוי, אבל ב 1938 היא נאלצה לברוח מגרמניה בשל יהדותה. עדיין נותר בגרמניה מספר קטן של פיסיקאים רציניים, בראשם היו הייזנברג (werner heisenberg) ופון ווייצקר (carl friedrich von weizsäcker). שני אלה גוייסו לעמוד בראש קבוצת מחקר שכונתה "מועדון האורניום" (uranverein) שעבדה עבור חיל החימוש של הצבא הגרמני. במהותו זה היה פרוייקט בעל חשיבות משנית מאחר וההנהגה הגרמנית לא ייחסה חשיבות לפיתוחים שלא יכלו להביא לתוצאות מיידיות, ולחיל החימוש של הצבא הגרמני לא היתה נגישות למקבלי החלטות בצמרת השילטון. הגירסא ההיסטורית הרשמית היא שהפיסיקאים הגרמנים עשו כמיטב יכולתם למנוע את פיתוח הפצצה האטומית בגרמניה, ולא השקיעו מאמצים מיוחדים במסגרת הפרוייקט שהוטל עליהם. המציאות היא כנראה פחות וורודה. הייזנברג, שהיה האורים והתומים של הפיסיקה הגרמנית (הוא היה ללא כל ספק אחד מגדולי הפיסיקאים של המאה), הגיע ב 1941 למסקנה שייצור פצצה גרעינית הוא בגדר האפשרי אם כי היו לו

השגות לגבי המאמץ ומשך הזמן שיידרשו למימוש הרעיון. הוא דיווח על כך לממונים עליו וכן בשלב יותר מאוחר לאלפרד שפר, שר החימוש. רובם ככולם של הפירסומים על הנושא הם מהתקופה שלאחר המלחמה ולוקים במגמתיות ברורה לתאר את התנהגות המדענים הגרמניים באור חיובי.

בצד השני, אצל בעלות הברית, מעט מאוד היה ידוע בתקופת המלחמה על הנעשה בגרמניה בתחום חקר גרעין. למעשה לא היה בידי בעלות הברית שום מידע מודיעיני שרמז על מאמץ גרמני כל שהוא בכיוון הזה. הכל היה בחזקת שמועות והשערות בלבד, והתבסס על החשש מפני היכולת המדעית של הגרמנים (את הסכנה העיקרית ראו בהייזנברג שלגבי יכולתו המדעית לא היו חילוקי דעות). מקור המידע היחיד היתה שיחה שהתקיימה בין הייזנברג לבין בוהר (niels bohr), אותו הוא הכיר מתקופת היותו אסיסטנט של בוהר בשנות העשרים. השיחה התקיימה בקופנהאגן, בספטמבר 1941, כשדנמרק היתה תחת כיבוש גרמני. בוהר, שהיה ממוצא יהודי, התייחס להייזנברג בחשדנות מרובה וחשש להתבטא באופן חופשי. לא ידועים הרבה פרטים על מה שנאמר באותה שיחה – יש מחזה שנכתב עליה וכן הופק סרט קולנוע – אבל כל אחד הבין ממנה מה שהוא אחר.בוהר יצא מהשיחה עם הרושם שהגרמנים אכן עוסקים בפיתוח נשק גרעיני ושהייזנברג עומד בראש הפרוייקט. בעקבות השיחה בוהר התקשר עם המחתרת הדנית שהבריחה אותו לבריטניה ומשם הוא הגיע לארה"ב והצטרף לפרוייקט מנהאטן. ה"בשורה" שבוהר הביא אתו יצרה פאניקה אמיתית בין המדענים של פרוייקט מנהאטן והגבירה את תחושת הדחיפות של ייצור הפצצה.

מנקודת מבטם של מקבלי ההחלטות (המימסד הפוליטי) המידע אודות הסכנה הגרמנית היה לא יותר מאשר חרושת שמועות.

בוודאי שלא ניתן היה להגדיר אותו כ"מידע מוצק" (solid evidence).

בדיעבד הסכנה הגרמנית התגלתה כעורבא פרח. לא היה בגרמניה

שום מאמץ רציני לממש את התיאוריה. המודעות לנושא בקרב ההנהגה הנאצית היתה קלושה ביותר אם היתה בכלל. זו גם שאלה אם הגרמנים, למרות היכולת הטכנולוגית שלהם, היו מסוגלים "להרים" פרוייקט כזה בתנאי המלחמה, כשהתעשיה הגרמנית היתה נתונה להפצצות מאסיביות בלתי פוסקות מהאוויר.

באווירה של היום, החוגים הליבראליים היו אומרים שבהחלטתו לפתח נשק גרעיני רוזוולט "רימה" את העם האמריקאי (מזכיר לכם מה שהוא מנשיא אחר, יותר קרוב לזמננו?).

בחזרה לשאלה שהצגתי בתחילת המאמר, האם זה יכול היה לקרות היום? אני חושב על כל הנשיאים שכיהנו מתום מלחמת העולם השניה – מי מהם היה מקבל החלטה כזאת על סמך מכתב משני מדענים תיאורטיקאים ללא כל עדות ממשית המגבה את ההשערות שבו? היחיד שמתקרב זה רונאלד רייגאן ש"קנה" את הרעיון של טלר (edward teller) לפתח את "יוזמת ההגנה האסטרטגית" (strategic defense initiative או sdi), מה שזכה לכינוי "מלחמות הכוכבים". החלטתו זו של רייגאן הביאה לסיומה המוצלח (מבחינת ארה"ב) של המלחמה הקרה. כושר קבלת החלטות וחזון כאלה הם סחורה נדירה בימינו.

פרוייקט מנהאטן העסיק עשרות אלפי עובדים. מעבדות ענק הוקמו באזורים שוהים של ארה"ב. מאות, ואולי אלפי, אנשים ידעו על המתרחש, ובכל זאת הסודיות נשמרה לעילא ולעילא ואף מילה לא דלפה. אפילו לטרומן, סגנו של רוזוולט, לא היה מושג על הפרוייקט – הוא הוכנס למעגל היודעים רק אחרי פטירתו של רוזוולט כאשר הנשיאות עברה אליו. אין שום סיכוי שדבר כזה יכול לחזור על עצמו בימינו.

הספינרים של הבית הלבן עושים לא פעם השוואות בין הנשיא הנוכחי לבין רוזוולט – אחרי ככלות הכל יש להם מכנה משותף: שניהם קבלו את הנשיאות בתקופה של משבר כלכלי עמוק. אבל זה בבל"ת. לא רוזזולט ולא רייגאן. אני חושש מאוד שכשייעשה חשבון הנפש בתום תקופת כהונתו של הנשיא הנוכחי יתברר שהוא גם לא קארטר. בסך הכל, כמו שהוא היה לפני הגיעו אל הבית הלבן, פעיל שכונתי – community organizer, ותו לא.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר