אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

שחרור גלעד שליט: החמאס כפרטנר


סכלותה של ממשלה. המו"מ הממושך על שחרור גלעד שליט כפה עלינו את החמאס כפרטנר.

בטרוניות שיש לנו כלפי ממשל אובמה שכחנו שלא הוא שהביא על רצועת עזה את שלטון חמאס, אלא הממשל הידידותי של הנשיא בוש שאליו עורגת ממשלת נתניהו. בוש ביקש לשתול דמוקרטיה אצל הפלשתינאים וקיבל גידול שבעיניו ובעינינו הוא שורש פורה ראש ולענה- החמאס. אותו חמאס שאנו יחד עם ממשל בוש הכללנו אותו במחנה הרוע לצד תנועות וישויות הטרור- אירן, חיזבאללה וגרוריהם. זה אותו חמאס שאיתו אנו מנהלים מגעים אינטנסיביים, אף שלא במישרין, לשחרור גלעד שליט, ובעקבותיו הסרת המצור על עזה. במידה רבה -בו יהיה תלוי אופי שיחות השלום עם הפלשתינאים.

אם יש את נפשכם לדעת( שאלה ביאליקית) מי שילב את החמאס בפקעת המדינית שאנו נתונים בה, לכו אל גבעת רם, אל קריית הממשלה בירושלים . שם, בעזרת משרד הביטחון בתל אביב ניתנה לחמאס הלגיטימציה- הלאומית ובעיקר הבינלאומית. לא הממשל בראשות אובמה הכיר דה פקטו בחמאס. יש שמחייבים(אני נמנה איתם בשל כורח המציאות שנוצרה) ויש ששוללים זאת, אבל עובדה היא שאנו גרמנו לכך, ויש לכך השלכות הרבה מעבר לזירה הזאת. כי לממשלה זאת אין מדיניות.

בעת הביקור של שר הביטחון באנקרה בחודש ינואר דווח כי אחד הנושאים המרכזיים שעלו בשיחה בין שר הביטחון שלנו אהוד ברק לבין שר החוץ התורכי אחמט דבוטולו היה השאיפה של תורכיה להעביר סיוע לחמאס, שכן לתורכיה קשרים עם החמאס. ישראל התנגדה לכך בטענה שהדבר יעניק במה להילת חמאס. כמובן כול תוספת של מודעות לקיומו של חמאס מבורכת מבחינתו, אבל הוא כבר השיג את שלו. הוא גורם גם בהקשר הפלשתינאי הפנימי, גם בהקשר הישראלי וגם במישור הבינלאומי.הממשלה הזאת הוסיפה הילה לחמאס.

החמאס על פי כול הפרמטרים המקובלים נוהג כמנגנון טרור מאורגן. הוא אמנם זכה בבחירות, חופשיות פחות או יותר, אך את שלטונו הוא ביסס וכופה באמצעים ברוטאליים. הוא מוכן להקריב מאות ואולי אלפי בני אדם למען מימוש האידיאולוגיה שלו. אידיאולוגיה היא לאו דווקא זהה לערך חיובי. רוב המשטרים הברוטאליים באירופה היה להם בסיס אידיאולוגי. ככה היה לפשיזם,לנאציזם וגם לקומוניזם- הרוסי והסיני.אלה היו מדינות טרור. שפיכות הדמים הגדולה ביותר בתולדות האנושות נבעה ממניעים "אידיאליסטיים". במידה מסוימת , גם איראן נשלטת על ידי טרור.המדיניות האסלמיסטית של החמאס מבוססת על טרור.האלמנט של הפצת המסר של טרור לא רק משתלב במטרה אלא חיוני לה.והמסר מועבר באמצעי התקשורת.

תנועות טרור בימינו הם לא רק סינתזה בין פעולת טרור עצמה לבין ההדים שהיא מקבלת . המנוף הגדול ביותר של פעילות טרוריסטית היא החשיפה, וככל שהיא מתמשכת יותר כן החשיפה גדולה. זאת מאפשרת לה לנהל את התעמולה האידיאולוגית שלה. אילו התקשורת לא הייתה משמשת רמקול לפעילות הטרוריסטית החל מחטיפת מטוסים, בני ערובה, פיגועים וכיוצא באלה פעולות – האפקט שלהם היה מינימאלי או אפילו אפסי. התקשורת מאידך היא שותף כפוי מכיוון שאלה החומרים מהם היא ניזונה, והתחרות בין ענפי התקשורת או במדיה בכלל היא גורם שמגביר את החשיפה הטרוריסטית עוד יותר. זה הקשר הגורדי.

לסוגיה של מטרות טרור הוקדשו אלפי מחקרים אין ספור ימי דיון באקדמיה, במסגרת כנסים בינלאומיים והתפקיד שממלאת התקשורת בהקשר למטרות האלה.גם המכון לקומוניקציה של האוניברסיטה העברית בשיתוף מועדון שדריי הטלוויזיה , הקדיש לכך בשעתו כנס בינלאומי מיוחד בשם: "מדיה מחאה ואלימות פוליטית". ובו השתתפו בין היתר, עיתונאים,פרשנים ואנשי אקדמיה בתחום המדיה. אני נזהר מלומר שהתקשורת מסייעת, מכיוון שסיוע ממש יש בו כוונה תחילה ולמדיה,למעט תקשורת בשרות אותם גופי טרור מדינות או ישויות, אין כוונה כזאת, להיפך. התפקיד שלה הוא לדווח.כשם שלא היינו יודעים על צונאמי או הפיכות, או רציחות המוניות ללא המדיה, בעיקר היום באמצעות המדיה האולטימטיביים- האינטרנט. ככה לא היינו חשופים לאורך זמן לאפקטים של פעילות טרוריסטית. במקרה זה התקשורת היא אכן "השליח".צאו וחשבו כמה מיליוני מילים הוקדשו לחמאס רק בהקשר של גלעד שליט. אני משוכנע שהקורא, המאזין, הצופה בישראל,יודע הרבה יותר על החמאס, מאשר על הפאתח- שהוא אמרו להיות הפרטנר שלנו לדו שיח.

יש כול הסיכויים ששליט ישוחרר.עוד כמה תמרונים מצד אחד ומצד שני, בעיקר כלפי צבורים פנימיים והעסקה תשולם. ואז צריך להתנהל דיון ציבורי רציני מה קרה כאן. אילו אני צעיר הייתי מזמן מתחיל בכתיבת דוקטורט

על שליט כחלק מסימביוזה תעמולתית מצד חמאס.גם אם פה ושם הוא יוותר, הרווח הוא שלו, לא רק במספר המשוחררים, אלא בעיקר במוניטין שייצאו לו בסחר בבני אדם, כדבר לגיטימי שהעולם מקבל דה- פאקטו. זאת בניגוד לחטופים בידי גופי טרור אחרים, הוא לא פגע בחטוף פגיעה פיסית. הוא ניהל מקח וממכר ממולח, ובכך הביא את הפלגים בעזה ובדמשק לכלל תאום והסכמה ועוד ערכי מוסף כהנה וכהנה.

קופרודוקציה של איוולת מדינית.

זאת הייתה קופרודוקציה קלאסית של סכלות מצד ממשלת בוש וממשלות אולמרט ונתניהו. אם התכלית האסטרטגית שלנו הייתה לא רק הוקעת חמאס אלא להוציא אותו מכלל השפעה ואם אפשר לסלק אותו מן השלטון, כי אז הטקטיקה שלנו בגרירת המשא ומתן בנושא שליט לא הלמה את האסטרטגיה.יתר על כן, אני מסופק אם יש לנו בכלל אסטרטגיה בכול הקשור באותו אבר נגוע בשטח הפלשתינאי ברצועת עזה שבו שולט, אפקטיבית מאוד- החמאס. כמי שדוגל במדיניות של שמירה בכול מחיר על מדינה יהודית (נאום אושוויץ של נתניהו כלל אלמנט זה, אך לא המסקנה המתבקשת) אני חושב שפינוי עזה חד צדדית, על כול הטראומות והתוצאות, היה דבר חיובי.

אפשר מאוד ואילו הייתה לנו אסטרטגיה נוסח עזה צריך היה ליישם אותה גם בשטחי יהודה ושומרון. אנו מפנים את רוב השטחים למעט הגושים שאנו רוצים לשמור ולהמיר בשטחים אחרים, מכריזים על הפסקת אש חד צדדית ומחכים לכם- הפלשתינאים. אם תרצו לנהל משא ומתן יחכו לכם נציגי הממשלה ,אם תתקפו אותנו יחכה לכם צה"ל. הפועל היוצא- מדינה יהודית. בדיוק כמו אחרי מלחמת העצמאות, רק במצב משופר יותר. זאת גם כלכלית, גם ביטחונית וגם- בעיקר- אתנוגראפית. זאת בעצם התוכנית שהגה בשעתו אהוד אולמרט ונסוג ממנה. לדעתי חבל. אם אכן התחזית היא אפוקליפטית שבשולחן הדיונים במצב הקיים לא נגיע לסיכום, אנו יכולים במידה לא מבוטלת למנף זאת, מסיבה פשוטה : הנכסים בידינו. קחו ושלטו בהם כול עוד לא תפגעו בביטחוננו. העולם יהיה איתנו.

ככה קרה בסופו של דבר ביחסים עם המצרים וגם הירדנים. הפסקת אש, שהופרה תכופות, הפכה להסכמי שלום. בהבדל אחד חשוב. עם מצרים וירדן, וגם סוריה(ששעתה תגיע) היו לנו גבולות. עם הפלשתינאים לא היו. הם לא היו מדינה ועדיין הם רק ישות. אם ניסוג, והם ירצו ,ייהפכו למדינה באותם שטחים שנפנה. אם לא ירצו הפסקת אש, יקבלו אש. אך גם הסכם כזה וגם שלום יצטרכו לעשות איתנו ולא עם העולם או עם מדינות ערב.אפשר שאלה יתערבו, ורצוי שכך יהיה,כדי להביא את הצדדים לכלל הידברות ושלום. הפלשתינאים הפסידו הרבה רכבות. אנחנו בכול מקרה נשמור על מדינה יהודית ולא דו לאומית, כפי שחולמים חוגים פלשתינאיים שונים,כפי שמנסים לכפות זאת עלינו בפועל- המתנחלים, וכפי שמנבא מירון בנבנישתי.בעצם הוא אומר שמדינה דו לאומית היא כבר כאן.

עם כול זאת,אפשר לחלוק על הצעה זאת מנימוקים שונים, אך להציג מולה אסטרטגיה אחרת.סתם להגיד שזה לא טוב מבלי להעמיד חלופה, זאת לא מדיניות. ואכן, בראשיתו של דבר ובסופו, אין לנו מדיניות, לבד מאותה מנטרה יהודית ישנה שהניחה ,או "שהפריץ ימות או שהכלב ימות" ומחכים לביאת המשיח. לפי המסופר יהודי שהפריץ איים לגרשו מן האחוזה הבטיח לפריץ שהוא ילָמֵד את כלבו לשיר, בתקווה כאמור, שנס יקרה ואחד משניהם ימות.

ויקיפדיה מביא כמה דוגמאות של מה שנקרא "דחייה בקש", שיטת של "לך ושוב" או הביטוי הערבי שאומץ "בוקרה פיל מישמש" שפירושו: אין סיכוי. או אחד מ"חוקי פרקינסון" שקובע :delay is the deadliest form of denial.לאמור "דחייה היא הצורה הקטלנית ביותר של התכחשות". כול שאנו מוכנים לעשות הוא להצביע על כך שאבו מאזן לא יורד מן העץ. אולי. אבל אנו נמצאים בבונקר. זה יותר טוב, כאשר מישהו צריך להוריד חבל כדי להרים אותנו? אם זאת מדיניות הרי היא איוולת שאין למעלה ממנה, וסכלות מסוכנת ביותר במה שקשור לעתיד המדינה.

בטרור לא נלחמים רק הנשק.

אם זקוקים היינו להנחת יסוד שנשק בלבד אינו מכריע במלחמה בטרור זאת מצאה חיזוק במדיניות של מפקד כוחות בעלות הברית באפגניסטן ,הגנרל סטנלי מקריסטל.מצד אחד הוא לוחם נגד הטאליבן , מבקש ומקבל מאובמה תגבור,ומצד שני הוא מנסה לקרב אותו לשיתוף בשלטון.כאשר הצמרת הביטחונית שלנו קובעת כי קרוב ל-40% מכלל המחבלים המשוחררים חוזרים לפעילות טרוריסטית,אין בידינו שום נתון לחלוק על כך.אולם הערכה אסטרטגית היא רבת פנים. השאלה היא אם ניתן בכלל לעקור תנועת טרור קנאית או דתית רק באמצעות הנשק. קשה מאוד לעקור מן השורש תנועות כאלה. ניתן לגדוע אותן. אבל אז אם אין שינוי במציאות הגזע ינביט ענפים חדשים. או שהשורשים יוציאו עצים מקום אחר. ראו מה קרה בלבנון. במלחמת לבנון הראשונה חיסלנו שם את פתח. במקומו השתלט על המדינה- החזבאללה. חיסלנו את מזכ"ל חיזבאללה עבאס מוסאווי. במקומו קבלנו את חסאן נסקראללה.זרועות הביטחון שני תפקידים להם- להעריך סיכונים, זה התפקיד הראשוני שלהם ולהתכונן למערכה ולנצח. ההחלטה על כך היא בידי הדרג המדיני ואך ורק בו. דרג זה מביא בחשבון את כול המכלול, המדיני, הבינלאומי, הכלכלי, החברתי של המדינה.

אבל זאת ממשלה לבושה במיטב "בגדי המלכה החדשים" ואין איזה ילד שיגלה זאת. בעצם היא כולה וחבריה באופן נפרד עושים זאת די טוב. שר חוץ עם הפה הגדול שלו בעוצמה של מגוואטים ,שר התיירות, איש מפלגתו, בביקורי החוץ שלו- מופת למיניסטר שמופקד על משיכת תיירים. שר הביטחון באזהרה שלו שאם לא ננהל שיחות שלום עם סוריה עלולה לפרוץ מלחמה. ואם בכך לא די אז ביום ג האחרון בכנס הרצלייה הזהיר אהוד ברק שאם לא נגיע להסכם עם הפלשתינאים תהיה כאן מדינה דו לאומית או מדינת אפרדהייט. חג לאוזן שלי שככה שמעת וגלישה נעימה לקלֶדֶת שככה כותבת שָנים. אז מה? אמר, התיישב שוב על הכיסא ויאמר "אמרתי". וראש הממשלה מנצח על תזמורת קקופונית זאת וקורא לשרים שלא לדבר על סוריה,לאחר ששר החוץ שלו פתח את הפה הגדול שלו ואיים על נשיא סוריה ועל משטרו. זה לא תיאטרון האבסורד. זה תיאטרון חלם. ואנו לא רק צופים, אלא חיים את האיוולת הקולקטיבית של חבורה זאת ששולטת בנו.

הזמן, כפי שאני מזכיר מדי פעם בפעם לא זו בלבד שהוא לא בעדנו או נגדנו, הוא בהקשר זה אינו פונקציה בכלל. הוא הולך לבלי שוב. השאלה הגדולה היא מה אנו עושים אתו. אנו עשינו הרבה מאוד ב 61 שנות קיום המדינה, אבל לא עשינו מספיק כדי להביא סוף, סוף שלום ושלווה למדינה היהודית היחידה בעולם . מדינה ערכית שכה הרבה מדברים עליה, כה חזק שואפים אליה וכה הרבה מכשולים הנחנו בדרך למימוש החזון הזה. על משקל אמירתו המפורסמת של ווינסטון צ'רצ'יל על תפקידו של חיל האוויר המלכותי בהגנה על שמי בריטניה במלחמת העולם השנייה- אפשר לומר על ממשלתנו: never did so few so little for so many בתרגום יישומי חופשי: מעולם לא עשו קומץ פוליטיקאים קטנים, כה מעט למען כה הרבה.. מי שנכשל בראש וראשונה הוא הציבור הישראלי שבחר בממשלה זאת.

מאת: צבי גיל. אתר המחבר "זרקור".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צבי גיל