לאנדס: גולדסטון - עיוות של זכויות אדם חלק ב

דו"ח גולדסטון מוגדר ע"י ריצארד לאנדס בחלק השני של מחקרו כ"עיוות של זכויות אדם"

חלק א: דו"ח גולדסטון על עזה מוגדר ע"י ריצ'ארד לאנדס כ"זלזול באינטליגנציה" .

ריצארד לאנדס פותח את חלקו השני של הדיון בדו"ח גולדסטון במאמר:

Goldstone's Gaza Report: A Miscarriage of Human Rights

במאמר זה מראה ריצארד לאנדס כיצד העיתונאים ואנשי זכויות האדם של NGO ( Non-Governmental Organization) יצרו את גוף המידע שגולדסטון הסתמך עליו.

לאנדס הגיע למסקנה שמדובר בייצוג מטעה של האירועים ובתוצאות המסוכנות לגבי הנושא שגולדסטון אמור לסייע לו – הגנה על אזרחים ותרבות זכויות אדם.

מתן אמון במקורות פלסטיניים ללא בדיקה

כדי להבין, אומר לאנדס כיצד דו"ח גולדסטון נוצר, יש להבין את התרבות שמתוכה צמח הדו"ח. הדפוס הוא כזה: הפלסטינים יוצרים עובדות כביכול- תכופות באמצעות NGO – והעיתונאים חוזרים על הטענות, NGO שב וחוזר על הטענות בצורת דוחו"ת ודו"ח גולדסטון מורכב ברובו מחומר זה, ללא כל ניסיון להערכה ביקורתית של הדברים לאורך כל התהליך.

הכיסוי של המדיה: מלחמת עזה

המבצע בעזה עורר תשומת לב מיידית בחדשות במערב. מאחר שישראל מנעה כניסת עיתונאים, המקורות עליהם התבססו החדשות על המבצע, בעולם המערבי, היו עיתונאים שהיו בעזה מטעם ה- BBC , הגארדיאן, הניו יורק טיימס, CNN וצרפת 2 . כל העיתונאים הללו היו פלסטינים מקומיים. הם דיווח על מחסור בתרופות ובציוד רפואי, שהיו, למעשה, תוצאה של סירוב החמאס להכניס רופאים מצריים, אמבולנסים ואספקה רפואית מקטר שנתקעו בגבול.

ה"צוות הרפואי", שהיו, למעשה, דוברי החמאס, דיווחו על בתי חולים מוצפים בקורבנות ובעיקר בנשים וילדים. גם נציגי האו"ם, עובדי NGO ואחרים, כמו הרופא הנורבגי מדס גילברט, כולם דיווחו על אחוז גבוה של אזרחים שנפגעו ועל משבר הומניטרי.

לדיווחים אלה, אומר לאנדס, הייתה השפעה עצומה על דעת הקהל במדינות ערב ובעולם המערבי. המאזינים לדיווחים ראו בעיני רוחם פצצות נופלות על "האוכלוסייה הצפופה ביותר עלי אדמות", ונשים וילדים נקראים לגזרים. התוצאה הייתה מחאות אדירות בעולם הערבי והמערבי. ההפגנות ההמוניות באירופה ובארה"ב ביטאו את הזעם על "התגובה הלא- פורפוציונית" של ישראל והביאו להתבטאויות עויינות אנטי- ציוניות שהיו מלוות ברטוריקה אנטישמית.

האירוע שהסעיר מאוד את הרוחות ארע ב- 7 בינואר 2009 , כאשר ישראל הואשמה בהפצצת בי"ס של האו"ם, "פאקורה", שבו הסתתרו 1,400 פליטים שמצאו שם מחסה מפעולות צה"ל. העיתונאים הסתמכו על "אנשי רפואה פלסטינים" שדיווחו על 40 הרוגים, רובם אזרחים. נציג האו"ם ג'ון גינג זעם על הישראלים שהרגו פליטים שהסתתרו בביה"ס. ג'ואן קול, כתבה על הפשע הישראל המעודד ג'יהאד.

האמת היא שביה"ס מעולם לא הופצץ ואיש לא נהרג בביה"ס. הפצועים היו לוחמים פלסטינים שירו מרגמות ליד ביה"ס והאזרחים שנהרגו היו ילדים שהלוחמים הפלסטינים גייסו כדי לעזור בביצור העמדה ליד ביה"ס.

לאנס מעלה את השאלה: מדוע המדיה כה להוטה להביא סיפורים אלה, תוך הדגשת המשבר ההומניטרי, למרות השיטה הידועה של המקורות הפלסטינים לדיווח כוזב. מלבד הרדיפה אחר סקופים, לדעת לאנדס, יש כאן משהו נוסף, המביא עיתונאים לדווח על חדשות שלא נבדקו ואומתו, וזהו "הצו המוסרי". העיתונאים מאמינים, כנראה, שעל ידי הדגשת הקטסטרופה ההומניטרית הם תורמים לקידום השלום. גישה זו באה לידי ביטוי, כותב לאנדס, למשל, בשאלות שהציגה כריסטין אמנפור לטוני בלייר. היא שאלה:" עד מתי ישראל תהיה מסוגלת לעמוד בלחצים".

גישה זו, שכוונתה אולי להביא להפסקת אש, כותב לאנדס, מהווה הפרה בוטה של העקרונות העיתונאים שאינם אמורים לעצב את החדשות במטרה להביא לתוצאה, מתוך הנחה המבוססת על משוא פנים, שיש ללחוץ על ישראל ולא על החמאס. כך, המדיה שיתפה פעולה עם החמאס בדיווחים עלמשבר הומניטרי, קורבנות בקרב אזרחים, אכזריות ישראלית וסבל פלסטיני. כל זה הובא ע"י המדיה לכל בית בעולם. כך המדיה יצרה זעם נגד ישראל, בייחוד בקרב פרוגרסיבים ושוחרי זכויות אדם, מצד אחד, ואהדה כלפי החמאס, מצד שני.

ב- 10 בינואר, 2009 התקיימה הפגנה אנטי- ישראלית בהייד פארק בלונדון בקריאה:"כולנו חמאס". למחרת חתמו מספר אישי ציבור על מכתב שפורסם ב"לונדון טיימס" תחת הכותרת:"הפצצות ישראל בעזה אינן הגנה עצמית- זה פשע מלחמה".

המדיה פירסמה נתונים על הרוגים מפי מקורות החמאס כעובדות, והכותרות זעקו על רצח 800 פלסטינים, רובם אזרחים ולמעלה מ- 3,000 פצועים, על הריסת בתי ספר, מסגדים, בתים, מוסדות של האו"ם ומבני ממשלה, בניגוד ל"אמנת ג'נבה", וללא כל פרופורציה בהשוואה למספר הקורבנות מהרקטות של החמאס.

החפיפה בין החדשות במדיה המערבית והודעות החמאס לא הצטמצמה לידיעות על התנהגות צה"ל, אלא גם בשתיקה ובהתעלמות המוחלטת מהשימוש באזרחים פלסטינים כמגן אנושי, ממניעת כניסת רופאים וציוד רפואי ממצרים, מגינבת אספקה שהייתה מיועדת לאוכלוסייה לשימוש של אנשי החמאס, משימוש באמבולנסים למטרות צבאיות, והסתת האוכלוסייה לג'נוסייד נגד ישראלים.

התוצאה הייתה שהציבור בעולם לא שמע דברי ביקורת על הטקטיקות של החמאס. לכל היותר האשימו את החמאס בהתנגדות לפשרות. ב- 10 בינואר 2009 שודרה תוכנית ב- BBC בה נאמר, שבמצע של החמאס מלפני 20 שנה, הובעה השאיפה ש"ישראל תחדל מלהתקיים", אבל מאז החמאס נעשה יותר פרגמטי, ואיסמעיל הנייה תומך ב"דו- קיום עם ישראל".

במצע החמאס, כותב לאנדס, מובאת "חדיתה"(תורה שבע"פ מדברי מוחמד ), שבה נאמר שביום הדין המוסלמים יהרגו עד היהודי האחרון. אבל, על כך אין דיווח במדיה. כמו כן, כותב לאנדס, לא מוזכרים המדיה הפלסטינית והדרשות במסגדים, בהם חוזרים ללא הרף על ה"חדיתה", הממלאים תפקיד מרכזי בגישת העזתים כלפי ישראל. אין גם כל איזכור של הטיפוח, המעורר שאט נפש מבחינה מוסרית, של תרבות המוות שגולדסטון הזכיר בקיצור ואח"כ התעלם מהתופעה לחלוטין.

לאנד טוען, שבעוד המדיה המערבית שגתה באשליה שהיא מקדמת את השלום ע"י הדגשת הקטסטרופה ההומניטרית שיצרה ישראל, תוך התעלמות מוחלטת מהתפקיד של החמאס, החמאס השתמש באותו נרטיב כדי להבטיח את המשך האלימות. המתאבד הירדני, שהתפוצץ והרג 7 אנשי CIA , הודה, לפני שפוצץ עצמו בסוף דצמבר 2009 , שההפצצות הישראליות על אזרחים שכנעו אותו להתפוצץ.

בקיצור, כותב לאנדס, החמאס נהנה ממה שמעורר חלחלה בקרב ליברלים מערביים. שאיפת השלום שלהם המבוססת על הפניית האשמה כלפי ישראל בלבד, משרתת את החמאס, ונותנת לו לגיטימציה להמשיך באסקלציה של מאמצי האלימות.

על תפקיד המדיה בהכנת טיוטת דו"ח גולדסטון

לאנדס מביא דוגמה על דיווח של עיתונאי מערבי הסותר דיווח של סוכנות ידיעות פלסטינית: מיד לאחר סיום הקרבות נכנסו עיתונאים לעזה, ומיד החל סיבוב שני של תיאור מעשי האכזריות של הישראלים, עפ"י עדויות מפלסטינים. לאנס מביא כדוגמה לדיווח עיתונאי שיקרי את פרשת מותן של 3 בנותיו של עבד ראבו, ב- 6 בינואר 2009 . "סוכנות החדשות מעאן"(הפלסטינית) דווחה שהן נהרגו מירי מהאוויר. אבל כתב ה"טיים מגזין", טים מקגירק, דיווח שהן נרצחו בדם קר עם סבתן, ע"י חייל ישראלי מטנק, בשעה ששאר החיילים אכלו תפוזים ושוקולד, ולסיום, הטנק דרס את האמבולנס שבא לאסוף אותן.

המאמר, שסיכומו מובא כאן, הוא גירסה מקוצרת של המאמר המלא, עם מראי מקומות, שפורסם ב- Meria Journal , וניתן לקראו ב- HTML או ב- PDF .

במאמר המלא יש גם:

דיון בתפקיד שממלא הפחד מפני החמאס בעדויות של עדים, שופטים ואף אנשי האו"ם ופעילי ה- NGO והעיתונאים. במגמתיות של ייחוס כוונה זדונית לישראל.