האלטרנטיבה


44 צפיות

אני יודע שרובכם לא מאמינים בה, אבל היא באמת קיימת, אני נשבע לכם. אני יודע שרובכם מאמינים שאין שום דרך אחרת לעשות דברים, שכן אחרת לא היינו עושים אותם כפי שהם נעשים. אני יודע שרובכם חושבים שתפיסת העולם שלנו היא האחת והיחידה ואין טעם לנסות ולהסתכל על הדברים באופן שונה. אבל זו טעות. האלטרנטיבה היא לא עוף החול, היא לא פיה מסיפור אגדות ישן, היא באמת קיימת. ויותר מזה – יש רבות ממנה. החינוך שאנחנו קיבלנו מילדות הוא שהיא המצאה ותו לא, יצור מיתי: "יש רק דרך אחת לעשות דברים". אם מישהו נוהג כלפיך באגרסיביות, הדרך היחידה להגיב היא באגרסיביות רבה יותר. ייתכן שמקורה של התפיסה הזו – באופן אירוני – דווקא בכך שההורים שלנו אמרו לנו "תתעלם ממנו" כשהתלוננו על בריון שהציק לנו בבית הספר. זה הרי אף פעם לא עבד. אם מתעלמים מבריון הוא פשוט ממשיך להתנהג בבריונות. אז אם התעלמות אינה עובדת כנראה שרק אגרסיביות כלפיו תעבוד, נכון? אבל יש בזה גם סכנה ממשית. מה אם לא נצליח להיות אגרסיביים מספיק? מה אם נגלה שחרף כל רצוננו, הבריון גדול וחזק מאיתנו? בתקופה שאני הייתי ילד פירוש הדבר היה מכות קשות, פנס בעין ואולי גם איזו שן שבורה. היום זה אפילו מפחיד יותר, בעידן שבו מציבים גלאי מתכות בכניסות לבתי ספר, אתה עלול לסיים את חייך עם סכין נעוצה במעייך ועוד לא סיימת את כיתה ד'. כשהאופציות שלנו כל כך לא מלבבות אולי אז נסכים סוף סוף לבחון את האלטרנטיבה. הנשיא האיראני, מחמוד אחמדינז'אד, הוא אחד מהבריונים התורנים של העולם. אנחנו, הממשלה שלנו והתקשורת הישראלית והעולמית כאחד, בונים עליו תילי תילים של מיתוסים כדי לתרץ את האגרסיביות נגדו. הוא כבר לא נתפס כאנושי, הוא איזשהו שליח שטן, טרול או גובלין, שאין דבר לעשות עמו מלבד ללחום בו עד חורמה אחרת הוא ישתלט על העולם. ורבים הם האנשים – אולי אפילו הרוב – שבאמת מאמינים בזה. אך אחמדינז'אד הוא לא יצור על טבעי. הוא לא מפלצת. הוא בן אדם כמוני וכמוכם. המשמעות של זה היא שהוא אוכל, שותה, יושב על האסלה, אוהב, שונא, רוצה, ופוחד. כן, חברים וחברות. גם לאחמדינז'אד יש סיוטים. גם הוא מתעורר לפעמים תוך מחשבה שמפלצת מסתובבת בצללים שבחדרו, גם לו יש בעיות אם אמו וגם לו יש שאיפות. כל אגרסיביות היא איננה מטרה בפני עצמה, שנאה לעולם לא יכולה להיות מטרה בפני עצמה. מעצם הווייתה והגדרתה שנאה היא תוצר של פחד או כלי שנועד להשיג דבר מה. ואם תצליח לחדור ללבו של האויב, לדעת מהו המניע מאחורי השנאה שלו, אולי תצליח להאיר את עיניו לכך שיש דרכים אחרות להשיג את מה שהוא רוצה. הנשיא האיראני מופיע בתקשורת כל כמה זמן ומציג את האגרסיביות שלו לעולם המערבי בכלל ולישראל בפרט. המנהיגים שלנו וגם רוב מנהיגי המערב, לא מפספסים הזדמנות להגיב על דבריו באופן קשה, לומר שהוא מסוכן ומפלצתי, להשוות אותו לבריונים של העבר, ולדרוש ממנו להתקפל ולסגת מעמדותיו. התוצאה כמובן היא שדבריו של הנשיא האיראני ממשיכים להיות אלימים והמצב ממשיך להסלים. וזו דרך שכולנו היינו בה, כולנו יודעים לאן היא מובילה. לכל מעשה שעושה האדם יש אדוות והגיע הזמן שנבין זאת. שום מעשה לא נעשה בבועה. אם המעשה הוא טוב, האדוות חיוביות, אם לוא, האדוות שליליות. כך או כך התוצאה חוזרת אלינו. אם לצטט את סטיבן קינג "מה שאתה קונה הוא מה ששייך לך. ומה ששייך לך תמיד מוצא את דרכו אליך". גם אם נסתבר להיות חזקים מהבריון, עדיין הקרב עימו יעלה לנו בחבטות איומות, ואחיו, חבריו ומשפחתו עלולים לרצות נקמה ובכך מעגל האלימות ממשיך. אנחנו חיים על החרב, זו המציאות שכל חיינו חינכו אותנו אליה. וכביכול אין שום דרך אחרת לחיות מלבד כשהחוד הזה נעוץ לנו בתחת. אבל אולי בכל זאת אפשר לחשוב על הדברים באופן שונה. דמיינו לכם שבכל פעם שהנשיא האיראני היה מתבטא באלימות כלפי ישראל, ראש הממשלה הישראלי היה יוצא לתקשורת העולמית ואומר שהוא מצטער על דבריו של כבוד הנשיא האיראני, ויהיה זה כבוד אדיר בשבילו אם הנשיא של אחת מהאומות הגדולות בעולם, יסכים לשבת עימו לשיחה וללבן את הנושאים ואולי נצליח להגיע לאיזושהי הבנה. האם בזה הנשיא האיראני היה מניח את נשקו והופך לאוהב ישראל? סביר להניח שלא. אי אפשר להפוך שנאה לאהבה במשפט אחד. אבל זה יעצור אותו לרגע, כמו גם את אומות העולם, וזה כבר משהו. הדרך היחידה ליצירת אלטרנטיבה היא בעזרת התמדה. אם הצעד יהיה חד פעמי אז הנשיא האיראני יחשוב שמדובר באיזה פעלול דיפלומטי ותו לא ודבר לא ישתנה. לעומת זאת אם הצעד יהיה עקבי ויופנה לא רק כלפי הנשיא האיראני אלא כלפי כל גילוי של אלימות ואגרסיביות, אז ייווצר סיכוי אמיתי לשינוי. אני יודע, אני חי בחלום. "אני אדם חולם, אבל אני לא היחיד...".תמיד ישנם את אלו שאוהבים להגיד לי שאני נאיבי, שאני חי בחלום, שאני צעיר ועדיין לא מבין איך דברים עובדים. ובכן הביטו סביבכם. הביטו על ההיסטוריה שלנו ושל העולם. תראו את כמויות הדם, הפחד והאומללות שיצרנו ושאנו עוד יוצרים לעצמנו ולאחרים, ושאחרים יוצרים לעצמם ולנו. אני חושב שאפשר לומר בוודאות שהגישה המסורתית של האדם נכשלה כישלון טוטאלי. אלא אם כן המטרה הסופית שלנו היא לחיות עם חוד נעוץ בתחת ובאומללות, כבר מזמן הגיעה השעה לחשוב על האלטרנטיבות. רודנים ובריונים תמיד היו וכנראה שגם תמיד יהיו, אבל ניתן להתנגד להם גם מבלי לעלות את העולם בלהבות. הם אינם בני האלים. הם אוהבים לצייר את עצמם ככאלה ואנחנו "קונים זאת" כל פעם, אבל בסופו של דבר גם להיטלר הייתה עצירות מפעם לפעם. בדרך כלל מדובר לא סתם בבני אדם, אלא בבני אדם פגומים עד מאוד. רודנים קמים ורודנים נופלים, אבל אם מפילים אותם בלי אלימות, הניצחון איכותי יותר ומחזיק זמן לדורות. שני רודנים מהתקופה האחרונה, נשיא איראן מצד אחד ונשיא קובה לשעבר מהצד השני, אמרו חזור ואמור בכל מיני נאומים שהם דורשים שהמערב יפסיק להביט בהם מלמעלה ולנסות להכתיב להם מה לעשות. המערב תמיד מסרב לעשות זאת וממשיך להיות כולו גא ויהיר כנגד דעות שאינן שלו. אולי מעט ענווה תשנה את התמונה. רודנים ובריונים שואבים את כוחם מהעם. בסדרה הנפלאה של hbo "רומא", ראשי הסנאט מחפשים מקורות חדשים ליצור צבא כדי להילחם ביוליוס קיסר, זאת לאחר שהניסיון הראשון שלהם נכשל. הם מתווכחים כיצד לשלם לצבאות שכן הם בזבזו את כספם. קאטו אומר "אנחנו לא צריכים לשלם, אנחנו סנטורים של רומא!" ועל כך עונה קיקרו "אנחנו זקנים עם בוץ על נעלינו!" קח מהרודן את העם שלו והוא הופך להיות בסך הכל זקן עם בוץ על נעליו. רודנים מסמאים את העם בפחד ושנאה לאחר – בפחד ושנאה לאלטרנטיבה – לכל צורת חיים אחרת מלבד שלטונם. הם משתמשים בשנאה שהם יוצרים כדי לתרץ את הלגיטימיות של שלטון הטרור שלהם. כך היה מעולם. אך התקפה אלימה נגדם כמוה כמו לנסות לכבות שריפת יער בעזרת דליים של דלק. זה אמנם אכן יכבה את השרפה בסופו של דבר – אבל רק הרי שהיער כולו יישרף עד עפר. כדי להפיל רודנות ולהותיר את היער על כנו יש להילחם בשנאה שהרודן מלבה בלבבות העם וזאת עושים בעזרת כוחם של התבונה, החמלה והאהבה, כוחות חזקים בהרבה מכל אגרסיביות. כמו שאמר גנדי כשהציעו לו להילחם באלימות בכיבוש הבריטי על ארצו, "אני לא רוצה להרוג אותם בגלל חולשות אנושיות שלכולנו יש. אני רוצה לשנות את לבבותיהם". הדבר נכון גם לגבי אויבים קרובים יותר. נכון לרגע זה ומאז קום המדינה למעשה, אנחנו נמצאים במעגל דמים בלתי שביר עם הפלסטינאים. הם הורגים אותנו, אנחנו הורגים אותם. הם מוצאים דרך להיות יותר אלימים, אנחנו נהיים גם כן יותר אלימים. אנחנו מוצאים דרך להיות יותר מכוערים, הם מוצאים דרך להיות גם כן יותר מכוערים. וכך המצב נמשך במשך שנים, נהרות של דם מתערבבים בנהרות של דמעות ודבר לא משתנה. וכל זה בשביל מה? לא בשביל לשרוד, אל תשלו את עצמכם. קיימות הרבה אלטרנטיבות אם זו הייתה המטרה. הסיבה למלחמה המתמשכת עם הפלסטינאים – מצד שני הצדדים, אגב – היא תחרות אינפנטילית של "למי יש גדול יותר". בזה זה מסתכם. ועכשיו הם בחרו בעזה את הפסיכופתים מהחמאס ואילו אנחנו בחרנו את הפסיכופתים של ליברמן ודומיו. הצעד הבא לשני הצדדים – פשיטת רגל. הפלסטינאים יכלו מזמן להשיג את מטרותיהם הלאומיות הלגיטימיות אילו הם היו נלחמים את מלחמתם ללא אלימות. לא רק שהמאבק שלהם היה מקבל תמיכה רחבה בעולם, הוא היה מקבל תמיכה רחבה בציבור הישראלי. במידה רבה הנטייה הישראלית לימין היא אשמת הפלסטינאים. תגובה של פחד לאלימות רצחנית.מהצד השני הנטייה הפלסטינאית לאלימות היא במידה רבה אשמת הישראלים. אנחנו יושבים לנו כאן בבתים החמימים שלנו, בערים החופשיות שלנו, נוסעים לעבודה, מקשקשים עם חברים, הולכים לסרטים, עושים שופינג, ולא מבינים ולו לרגע מה זאת אומרת לחיות תחת כיבוש. מה זאת אומרת שעל אוכלוסיה שלמה פוקד צבא זר ואוסר עליהם לעזוב את בתיהם בשעות מסוימות. מה זאת אומרת שצבא זר פשוט פורץ לך לבית, מפריד את הנשים והגברים, קושר את ידיהם של הגברים ומשתמש בבית שלך כבסיס לפעילותו, זאת תוך השחתת הרכוש הפרטי שלך ורמיסת אנושיותך הבסיסית. ואתה מת מפחד. אתה לא יודע מתי ייפול עליך חייל משוגע שיחליט סתם לכיף לתקוע לך כדור בראש, או גרוע מכך, לאחד מיקירך. ואין לך למי לפנות, אתה חי תחת כיבוש וחייך אינם שלך. האם מישהו יכול להאשים אותך ששנאה כלפי הצבא הזר מחלחלת בליבך? האם מישהו באמת יכול להאשים אותך אם תנהג באלימות כלפי העם ששלח אליך את הצבא הזה? הרי מנקודת המבט שלך, אתה בסך הכל מגן על משפחתך. מנהיגי ערב והמנהיגים שלנו לדורותיהם עודדו וליבו את השנאה ואת המלחמה מעל לכלי התקשורת ובעזרת מעשיהם. מלחמה היא עסק רווחי, יש תמיד מי שמרוויח מהשנאה כסף או כוח. הפעילות הצבאית הביטחונית בשטחים הפלסטינאים מלבה את האלימות ואת השנאה. העובדה היא שבמקומות שבהם צה"ל איננו פועל והעם חי באופן חופשי, כמו למשל במרכז רמאללה, האוכלוסייה הופכת למתונה יותר ויותר מוכנה לקבל את האפשרות של משא ומתן. במקומות בהם צה"ל החריב את חיי האנשים הפשוטים – גם אם לא בכוונה תחילה, כל מצב של פלישת צבא זר מחריב את חיי האנשים הפשוטים – השנאה לובתה והטונים הפכו ליותר ויותר מיליטנטיים. מבצע "עופרת יצוקה" לא יצר הרתעה. עובדה היא שמיד לאחר המבצע המשיכו הרקטות לעוף והנה גם כעת הרקטות חוזרות לעופף. המבצע ההוא יצר פחד ושנאה נוספים. הוא נתן לגיטימציה לשלטון החמאס – שהוא ללא ספק שלטון רודני ובריוני שיש להפיל, אך לא באופן שממשלת ישראל רוצה לעשות זאת. אף גוף ממשלתי לא תרגם את דו"ח גולדסטון מסיבה טובה. רוב העם לא יודע מה הדו"ח אומר, אך כמעט כולם יודעים שזהו דו"ח "אנטישמי ואנטי-ישראלי". למה? כי כך הממשלה רוצה שיהיה. האמת לא חשובה, רק שתדעו שכל העולם נגדנו ושהמלחמה ההיא הייתה לגיטימית ועל כן גם הממשלה לגיטימית. אהוד ברק פעל באופן אינטנסיבי, ולצערי בהצלחה רבה, כדי למנוע וועדת חקירה ממלכתית שתחקור את האשמות הדו"ח נגד צה"ל ומדינת ישראל. למה? מכיוון שהוא יודע טוב מאוד שוועדה כזו תמצא אותו אחראי באופן ישיר לפשעים והמחדלים שנעשו במהלך הלחימה, ותקבור את עתידו הפוליטי. מה זה משנה אם האמת לא יוצאת אל האור? מה זה משנה הנזק התדמיתי שהגמגום הישראלי לראיות המופיעות בדו"ח גורם? ההתגוננות שנשמעת שוב ושוב על ידי ממשלת ישראל היא "גם חמאס ביצע פשעים וגם הוא לא מקיים את מסקנות הדוח". יופי, חזרנו לגנון. במילים אחרות ממשלת ישראל המכובדת כרגע רקעה ברגליה וצעקה ש"זה לא פייר". ישנן דרכים לשבור את מעגל הדמים בינינו ובין הפלסטינאים. דרך השנאה כמובן תוביל בסופו של דבר להשמדת אחד העמים או לכמעט השמדת אחד העמים או שניהם. אבל ישנה גם דרך אלטרנטיבית. היא קשה, כן. היא תעלה לנו בסבל רב, כן. הנזק שנעשה בעשרות השנים שחלפו הוא עמוק, ועשורים של חינוך לשנאה, מטעם שני הצדדים, לא נעלמים בין רגע. זה יהיה מאוד לא קל וידרוש הרבה מאוד נחישות והרבה אומץ. לא אומץ להרוג ולהיהרג – אומץ לחיות ולהחיות! אומץ לחיות חיים של חמלה ודעת, חיים לא אלימים, גם אם זה יעלה לנו במחיר כבד. אומץ להציב משהו אחר מלבד עצמנו כערך עליון. אם נעשה זאת, לילדינו, או לילדי ילדינו, יהיו שקט ושלווה כאלה כמו שאנחנו חלמנו עליהם כל חיינו. והדרך הפרקטית לשם היא זו: על ישראל להפסיק את כל פעילותה בתוך השטחים הפלסטינאים, למשוך מהשטחים את כל הכוחות הצבאיים, להסיר את המצור הבלתי חוקי מעל רצועת עזה, להשלים את הגדר ו/או חומת הביטחון לאורך הגדה ולהיערך לאורכה. על ישראל לחדול מהבנייה מחוץ לגבולות 67 ובמזרח ירושלים. על ישראל להכריז לעולם ולעם הפלסטינאי שהיא מושכת ידיה מהסכסוך, מבחינתה הסכסוך הסתיים. ישראל מכריזה בעצמה על השטחים הפלסטינאים כעל מדינת פלסטין החופשית. ישראל תתגונן מפני התקפות מתוך גבולותיה, אך לא תתקוף יותר בשטחים הפלסטינאים. במשך חמש השנים הקרובות ישראל תמשיך להזרים לפלסטין חשמל ומים כסימן של רצון טוב. כעת מוטל על הפלסטינאים לחדול מהלחימה ולבנות לעצמם תחנות כוח וכל תשתית אחרת לה הם זקוקים. ישראל בכל רגע מוכנה לשבת לשולחן המשא ומתן כדי לדון על שלום בין המדינות ולהפוך את ירושלים לבירה משותפת. יש מי ביניכם כעת שחושב "הוא נבל! מה פתאום לוותר על ארץ ישראל!", אתם שייכים לאלו שאוהבים לשחק בחיי אנשים כדי להראות למי יש גדול יותר. אתם צריכים להתבגר. מעבר לזה אין באמת מה לומר לכם. יש מי ביניכם שחושבים שזה לא פרקטי. למה? למה להילחם זה יותר פרקטי? למה הרעיון של "לא להרוג" נתפס לנו כמו איזה שבירה של חוקי הפיזיקה? זה כן פרקטי, פשוט כל החיים אמרו לנו שזה לא פרקטי כדי שהשלטון הלוקה בחסר שלנו יתרץ את סיבת קיומו. איך אנחנו יודעים שמשהו לא יעבוד אם מעולם לא ניסינו אותו? ויותר מזה, הדרך שכן ניסינו כל חיינו כבר הוכחה ככישלון. אתם יודעים מה? אני אהיה אפילו עוד פחות פרקטי אתכם: כדי באמת לפתור את הסכסוך הזה שני העמים האלה לא יצטרכו רק לחיות בשלום – הם יצטרכו להתאחד. איחוד בין ישראל ופלסטין בצורה של רפובליקה פדראלית. לכל מדינה יש שלטון משלה, אך שתי המדינות נשלטות בידי חוקה ומועצה כללית עליונה המורכבת מנציגים משני הצדדים שתפקידה הוא לשמור על קיום החוקה. החוקה קובעת את הגבולות והאופי של השטחים של האיחוד. כך נפתרת "בעיית הדמוגרפיה", כי ישראל מוכרזת כמדינה יהודית בלי קשר לכמות היהודים החיים בשטחה. זה אומר שהמשטר בישראל הוא יהודי, השפה הרשמית היא עברית וכו'. פלסטין מוגדרת כמדינה ערבית שהשפה הרשמית בה היא ערבית. כל הילדים באיחוד לומדים את שתי השפות בבתי הספר הממלכתיים, אלו לומדים את העברית כשפה משנית ואלו את הערבית כשפה משנית. החוקה קובעת שאין לשדר תכני הסתה או תכנים גזעניים בכלי התקשורת של האיחוד. החוקה קובעת שלכל ילד יש זכות לחינוך מודרני ואין לאף כת או קבוצה דתית זכות למנוע חינוך שכזה. החוקה קובעת שהמשאבים הטבעיים יחולקו בין אזרחי הרפובליקה לפי הצורך ולא לפי שטח או כסף. החוקה קובעת שכל מדינה באיחוד חייבת להיות בעלת משטר דמוקרטי. לשתי המדינות יש כוחות שיטור אך אין כוח צבאי. הצבא הוא צבא מאוחד של הרפובליקה, בנוי מישראלים ופלסטינאים שהתנדבו, ומטרתו להגן על הרפובליקה. כל מדינה מהמזרח התיכון ומעבר לו שמעוניינת להצטרף לאיחוד מוזמנת, כל עוד היא מוכנה לעמוד בחוקים הבסיסיים שנכתבו בחוקה.תחת איחוד שכזה אף אדם לא יהיה רעב ללחם. תחת איחוד שכזה שום אתר היסטורי לא יהיה חסום בפני שום אדם. תחת איחוד שכזה כל האזור ייהנה משקט, התיירות תשגשג והכלכלה תפרח. תעשיית הקולנוע והמדיה תגדל כמו גם תעשיות המוזיקה והתיאטרון, זאת בגלל גדילתו של קהל היעד. האדם הקטן יהיה המרוויח הגדול של איחוד כזה. ברור שהיום בו חזון שכזה יוכל להתקיים הינו רחוק מאוד, אבל אם נתמיד באמונתו שכזה דבר יכול להתגשם, אם נהיה נחושים דיינו לשבור את מעגל הדמים ולצאת מ"המצב הטבעי" הזה שבו אנו כלואים ולבחור באלטרנטיבות, אז יום אחד זה יקרה. כמו שאמר פעם אדם חכם, אם תרצו, אין זו אגדה...רז קולר - אתר הבית

קטגוריה: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA
משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים
ענה לשאלה / השלם את החסר