אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

אובאמה:ריפוי בהלם חלק ב


ריפוי בהלם – זווית אישית (מאמר שני בסדרה)

לפני שאגש לנושא, אינני יכול שלא להתייחס לתגובות של חלק מהקוראים לציטוט המקראי שהבאתי במאמר הקודם. הומור זה עניין של טעם, אבל בכל זאת נראה לי שהיתה מידה רבה של הגזמה בתגובות, הגזמה המעידה לדעתי על חוסר מוחלט של חוש הומור הגובל בטמטום. זה לא מפליא אצל אנשים בעלי דעות שמאלניות (אחרי ככלות הכל הטמטום הוא חלק מ"הגדרת התפקיד" של שמאלני), אבל אצל אנשים נורמליים? על כל פנים, כ"פיצוי" לכל אלה שהציטוט המקראי מספר שופטים נראה להם פוגע, אני מביא ציטוט אחר, הפעם מספר עמוס (פרק ט', פסוק ז'):

הֲלוֹא כִבְנֵי כֻשִׁיִּים אַתֶּם לִי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל

ללמדך שיש במקרא גם התייחסות חיובית למושג כושי.

אינני אובייקטיבי בכל מה שקשור לברק אובאמה. אף פעם לא הסתרתי את זה. אין לי שום דבר אישי נגדו, אני פשוט רואה באור שלילי ביותר את האג'נדה שלו שלדעתי היא רעה. היא רעה לארה"ב, היא רעה לעולם החופשי, והיא רעה לישראל בפרט. מצד שני אובאמה נבחר לנשיאות באופן דמוקרטי, וכמו שנהוג לאמר כאן elections have consequences. מאחר ולמפלגה הדמוקרטית יש רוב בשני בתי הקונגרס יש לו את מלוא הזכות לנסות ולבצע את האג'נדה שלו גם אם הוא לא תמיד היה כנה בנושא הזה בעת מערכת הבחירות. זה טיבה של דמוקרטיה.

באשר לרפורמות בתחום מערכת הבריאות הנידונות כעת, כאן חוסר האובייקטיביות שלי גדול שבעה מונים מהסיבה הפשוטה שזה פוגע בי באופן אישי. כפי שציינתי במאמר הקודם אני "צרכן" רציני של המערכת, ומאחר והבריאות שלי יקרה לי מאוד, קשה לי לשתוק.

אינני יחיד. גל המחאות והתגובות בציבור הרחב הוא מעל ומעבר לכל מה שראיתי במהלך התקופה שאני חי בארה"ב. זה מגיע כמעט למימדים של מה שהלך כאן בשנות הששים בתקופת מלחמת וייטנאם, הפעם מהצד השני של הקשת הפוליטית. מעבר לעובדה שהאמריקאי הממוצע סולד מכל דבר שנודף ממנו ריח של סוציאליזם ומדינת סעד, המניע העיקרי מאחורי גל המחאות הוא חוסר הידיעה. אף אחד לא יודע מה בדיוק מסתתר מאחורי הרטוריקה. הדברים "מתבשלים" בחדרי חדרים, ולמעט הדלפות מדי פעם לאף אחד אין מושג על הצפוי. בהעדר מידע אמין אנשים סומכים על "תחושת בטן" ומגיבים בהתאם. זה כשל הסברתי ממדרגה ראשונה של ממשל אובאמה. לא הייתי מוכן שימכרו לי חתול בשק גם אם הייתי דמוקרטי בדעותיי ותומך באובאמה. יש גבול למידה האמון שאני מוכן לתת לפוליטיקאים. ההתנגדות והמחאות לרפורמה המוצעת במערכת הבריאות היא נחלתם של רבים שהצביעו עבור אובאמה בבחירות האחרונות לא פחות מאשר בקרב רפובליקנים "שרופים".

התגובות של הדמוקרטים ושל אובאמה בעצמו לגל המחאות רק מגבירות את התחושה של הציבור שעובדים עליו בעיניים. אין שום נסיון, ולו המינימלי ביותר, לקחת ברצינות את הטענות של המתנגדים ולנסות לתת תשובה עיניינית לפחות לחלק מהן. המתנגדים לתוכניתו של אובאמה הם " אנטי אמריקאים" (un americans) ו/או " נאצים המנפנפים בצלבי קרס" - ננסי פלוסי, יו"ר בית הנבחרים; " חורשי רע" (evil mongers) – הרי ריד, מנהיג הרוב בסנאט; " מונעים ע"י גזענות" (motivated by racism) – ג'ימי קרטר, נשיא ארה"ב לשעבר; " מפיצי שמועות כזב הנוקטים בטקטיקות של הפחדה" (using scare tactics and disinformation) – אובאמה, כאשר הדברים בהם מדובר הם בסך הכל ציטטות ממה שהוא בעצמו אמר; ולאחרונה " סייענים של הטליבאן" (taliban's unwitting assistants) – מאמר מערכת בעיתון הליברלי philadelphia inquirer מהשבוע שעבר. וזה רק חלק קטן. לטענתו של קארטר מגיע מקום מיוחד, כי היא מהווה שיא במאמץ מתמשך של הליבראלים להציג כל ביקורת של אובאמה כ"גיזענות" על מנת לסתום את פיות המבקרים.

עם רמה כזאת של נימוקים מצד תומכי התוכנית, לא פלא שגם בקרב חוגים רחבים שאינם נמנים בחכרח על המפלגה הרפובליקנית יש תחושה של אי נוחות. ספר העומד לצאת לשוק בימים אלה " להתווכח עם אידיוטים" ( arguing with idiots) יוכל אולי לסייע בידי הציבור להתמודד עם מערכת ההסברה של אובאמה. הספר הוא פרי עטו של "כוכב" חדש בעולם ה talk show, בשם גלן בק (glenn beck) שקבל לאחרונה פינת שידור ברשת הטלוויזיה פוקס. למרות שעת השידור הלא נוחה – 5 אחה"צ בניו יורק, מספר הצופים שלו מתקרב לזה של ביל א'וריילי (reilly'o bill) המוביל הבלתי מעורער, המשדר בשעת השיא – 8 בערב בניו יורק, ובימים מסויימים אף עולה עליו.

מאליו מובן שאם כל טענותיהם של מתנגדי הרפורמה הן דיסאינפורמציה, הדרך הפשוטה ביותר להתמודד עם זה היא לגלות לציבור את פרטי התוכנית ולחשוף את הכזב. את זה אף אחד לא מנסה לעשות. אובאמה בעצמו נמנע לאורך כל הדרך מעשיית הצעד הפשוט הזה. ומסתפק ברטוריקה החוזרת על עצמה פעם אחר פעם. וכאן טמון הכלב. לעניות דעתי לכל ה"מסבירים" וה"מגינים" על התוכנית, הרשמיים ואלה שהתגייסו לעשות זאת בהתנדבות (פאול קרוגמן מהניו יורק טיימס למשל) גם כן אין הרבה מידע על פרטי התוכנית. התגובות הבלתי רציונליות אינן משקפות חוסר רצון לענות, הן ביטוי לחוסר יכולת לענות.

אינני חושב שזאת תהיה הגזמה לאמר שבמידה רבה זה גם מצבו של אובאמה עצמו – גם הוא איננו מודע לכל פרטי ההצעות החוק הנידונות בוועדות הסנאט ובית הנבחרים. כמה מההצהרות של אובאמה בנאומיו השונים עומדות בסתירה מוחלטת לנאמר בסעיפים שונים של הצעות החוק – אני מתייחס כאן לדברים שזכו לפרסום.

הטיב לנסח את זה פואד עג'מי (fouad ajami), אינטלקטואל פלשתינאי החי בארה"ב ומרצה באוניברסיטת ג'ורג' וושינגטון, "סיגנון השילטון של אובאמה הוא לשלוט באמצעות הכריזמה", והוא מוסיף "זאת צורת שילטון אופיינית לארצות העולם השלישי".

בהעדר יכולת לתת תשובות עינייניות, אובאמה בונה את ה case שלו סביב סיפורים ועובדות שלא היו ולא נבראו – בדיוק מה שהוא מאשים בו את מתנגדי תוכניתו. הוא עושה זאת פעם אחר פעם בפני כל פורום בו הוא מופיע. בנאומו לפני שני בתי הקונגרס לפני שבועיים, למשל, הוא ספר על "אדם בטקסס שחברת הביטוח ביטלה את הפוליסה שלו באמצע היותו בטיפול כימי נגד סרטן, בגלל שהתגלה שהוא העלים מידע על מצב בריאותו. האיש נאלץ להפסיק את הטיפול ומת כתוצאה מכך". היתה מידה מסויימת של אי דיוק בסיפור הזה (אני מתבטא בעדינות). האיש באמת היה, הפוליסה באמת בוטלה וגם הסיבה לביטול היתה נכונה. מכאן ואילך המציאות והגירסא האובאמאית עולות על מסלולים נפרדים. הפוליסה חודשה ע"י חברת הביטוח תוך שלושה שבועות, משהתברר שהעלמת המידע היתה בתום לב, הטיפול נמשך והאיש הבריא (עד כמה שנתן להבריא מסרטן). ארבע שנים(!) יותר מאוחר האיש נפטר. כשעימתו את דובר הבית הלבן עם פרטי המקרה (אובאמה באופן אישי אינו נענה לאתגרים כאלה, זה מתחת לכבודו), התשובה היתה "באופן בסיסי הנשיא צדק, כי הפוליסה באמת בוטלה ע"י חברת הביטוח". הוא יכול היה גם להוסיף ש"בסופו של דבר האיש מת" . . .

קשה לאמר שהתנהגות כזאת מוסיפה לאמינותו של אובאמה.

בימים האחרונים חלה תזוזה במה שקשור לצד ההסברתי. הצעת חוק הנידונה בוועדת הכספים של הסנאט מזה כשמונה חודשים הובאה סוף סוף לידיעת הציבור – על הפרק ישנן חמש הצעות הנידונות בוועדות שונות של הסנאט ובית הנבחרים. זאת שזכתה עכשיו לפרסום היא כרגע במרכז העניינים משתי סיבות: ראשית, היא היחידה בה היתה מידה מסויימת של שיתוף פעולה בין שתי המפלגות, ושנית, היא היחידה המכילה הסבר של הפרטים. הדיון להלן יתייחס אליה. אחת מההצעות של בית הנבחרים היא מסמך של כ 1,300 עמודים הכתוב בשפה משפטית מסובכת והמכיל אין סוף התייחסויות ומראי מקום לכחצי תריסר חוקים אחרים שכל אחד מהם הוא מסמך "כבד" בזכות עצמו. מעטים בלבד הצליחו לקרוא את המסמך עד הסוף, ועוד פחות מבינים את מה שכתוב שם. יש שם עשרות סעיפים ותתי סעיפים העוסקים בנושאים שאינם קשורים כלל לנושא הבריאות. למשל, יש שם סעיף המחייב את שלטונות מס ההכנסה להעמיד לדין פלילי כל מי שנמצאה טעות בדו"ח שהגיש גם אם הטעות נעשתה בתום לב. מה שמעניין הוא שאת הסעיף הזה הכניס להצעת החוק יו"ר וועדת הכספים של בית הנבחרים, עבריין מס בזכות עצמו שנתפס בשנה האחרונה על העלמות מס בהיקף של מאות אלפי דולרים, ורק בזכותה של ננסי פלוסי המסוככת עליו לא מעמידים אותו לדין, אפילו לא בוועדת האתיקה של בית הנבחרים.

הצעת החוק של הסנאט היא ביסודה פשרה המשקפת נסיון שלא עלה יפה למצוא איזה שהוא מכנה משותף בין הדמוקרטים המתונים והרפובליקנים המתונים. כמו בכל פשרה, אף אחד לא מרוצה. הדמוקרטים הלכו לקראת הרפובליקנים בכמה נושאים שהם "ציפור הנפש" אבל הפער בין מה שהוצע לבין מה שהרפובליקנים מוכנים לבלוע נשאר כמעט בעינו. יתרה מזאת, כמו בכל הצעת חוק, הדרך עדיין ארוכה עד שזה יובא להצבעה במליאת הסנאט. בינתיים הוגשו כבר כחמש מאות הסתייגויות ותיקונים להצעה ועוד היד נטויה.

ישנה התחייבות מפורשת לא לתת כיסוי לשוהים בלתי חוקיים – זה נושא שהדמוקרטים מלכתחילה לא ראו בו מה שהוא עקרוני, הוויתור הזה של הדמוקרטים הוא חסר משמעות, כי אובאמה יכול לעקוף אותו במחי עט – הכרזה על חנינה גורפת לכל השוהים הלא חוקיים (הצעה כזאת נמצאת על נפרק).

ישנה התחייבות לא "להשתמש בכספי ציבור" למתן כיסוי להפלות, למעט מקרים של אונס, גילוי עריות ו/או סכנה לחיי האם – הפלות זה נושא שעבור הרפובליקנים הוא בבחינת "ייהרג ובל יעבור". מאחר והסעיף הזה מקומם את הפמיניסטיות, קרוב לוודאי שעדיין לא נאמרה בו המילה האחרונה.

ה"אופציה הציבורית" – דבר שאף רפובליקני לא מוכן לקבל, עדיין מופיעה בהצעה אם כי תחת שם אחר, ומה שחמור במיוחד, כפי שציינתי במאמר הקודם, זאת יותר "הצעה שאי אפשר לסרב לה" מאשר אופציה.

לשתיים מההבטחות שאובאמה מרבה לחזור עליהן בנאומיו בפני הציבור – מי שמרוצה מתוכנית הביטוח ומהרופא שלו יוכל להמשיך עמם, ושלחברי הקונגרס ינתנו אותם שרותי בריאות כמו לכל הציבור, אין כל זכר בהצעת החוק.

מרכיב מרכזי בהצעת החוק היא הדרישה לחייב כל אמריקאי לרכוש ביטוח בריאות. זה סעיף פרובלמטי כי בהגדרת סמכויות הקונגרס כפי שהן מנוסחות בחוקה, לא מופיעה הסמכות לחייב מי שהוא לרכוש מוצר כל שהוא. הדוגמא שמרבים להביא אותה מ-ביטוח חובה של רכב איננה רלוונטית, כי רק מי שנוהג ברכב (נוהג על דרך ציבורית למען הדיוק) חייב לרכוש ביטוח. מי שאין לו רכב או איננו נוהג ברכב איננו חייב לרכוש ביטוח. יתרה מזאת החובה לרכוש ביטוח רכב היא דרישה ברמה של המדינות ולא של המימשל הפדרלי, והכללים שונים ממדינה למדינה – בהרבה מדינות נהיגה בלי ביטוח איננה עבירה כל עוד אינך מעורב בתאונה. מנסחי ההצעה בסנאט היו מודעים למכשול החוקתי הזה ולכן בהצעת החוק לא מופיעה ה"חובה" לרכוש ביטוח אלא מדברים על "מס" שיוטל על מי שאין לו ביטוח (לקונגרס יש מלוא הסמכות להטיל מסים). זאת שאלה טובה אם מס שיוטל באופן סלקטיבי על חלק מהאוכלוסיה בלבד, מס שהוא בפועל קנס, יעמוד במבחן בג"ץ. בהרכב הנוכחי של בית המשפט העליון, בו לשמרנים יש רוב, יש סיכוי טוב שזה לא יילך, אבל אי אפשר לדעת. בלא מעט מקרים בעבר, הטענה ש"טובת הציבור מחייבת" לא התקבלה בבית המשפט העליון. לאובאמה יש אינטרפרטציה משלו – לדבריו היטל כספי איננו "מס" אם הוא נועד למטרה "טובה". כך הוא התבטא בראיון לרשת הטלוויזיה abc בסוף השבוע האחרון. כשהמראיין, ג'ורג' סטפנופולוס שאיננו נמנה על מבקריו של הנשיא, התעקש שהיטל כספי הוא מס ללא כל קשר אם הוא "טוב" או "רע", ואף הביא את ההגדרה של מס ממילון וובסטר, אובאמה ענה לו "אלה משחקי מלים בלבד, זה שאתה קורא להיטל מס עדיין לא הופך את זה למס". הדיאלוג הזה נשמע כאילו יצא מ-אליס בארץ הפלאות.

הצד הכספי בהצעת החוק הוא סיפור בפני עצמו. אובאמה דרש מהקונגרס להגיש הצעת חוק שתהיה deficit neutral ואף איים בהטלת ווטו על כל הצעת חוק שלא תהיה כזאת. במלים אחרות, הרחבת מערכת הבריאות לכסות 40,000,000 מבוטחים נוספים צריכה להעשות בלי שהגרעון התקציבי יגדל. דרישה נוספת של אובאמה היתה לשנות את המצב הקיים בו "ההוצאות על שרותי הבריאות בארה"ב הן הגבוהות בעולם". עובדתית, הדבר האחרון נכון, אבל יש לזה תמורה מלאה ברמת השרותים הניתנים.

הדרך להבטיח שיוזמת חקיקה כל שהיא תהיה באמת deficit neutral היא ע"י כיסוי ההוצאות הצפויות ממקורות שאינם הדפסת כסף ו/או הגדלת החוב הלאומי. דרך נוספת היא קיצוץ בהוצאות (המושג "קיצוץ בשרותים" הוא מלה גסה, הס מלהזכיר).

מקורות המימון היחידים שאינם הדפסת כסף ו/או הגדלת החוב הלאומי הם מסים – הגדלת מסים קיימים ו/או הטלת מסים חדשים. הצעת החוק הנוכחית עומדת במשימה בכבוד. המסגרת התקציבית הכוללת היא כ 900 מיליארד דולר בעשר השנים הקרובות. הערכת משרד התקציבים של הקונגרס יותר גבוהה אבל לא בהרבה. מבחינה פסיכולוגית כל סכום שהוא מתחת לטריליון מעורר פחות התנגדות בציבור. עד כמה ההערכה הזאת ריאלית רק העתיד יאמר.

המקורות בתוכנית המוצעת לכיסוי אותם 900 מיליארד דולר הם שילוב של קיצוץ בהוצאות והעלאת מסים מאסיבית. כדי לא לפגוע בהתחייבותו של אובאמה לא להעלות מסים, לא תהיה העלאת מסים ישירים. המסים החדשים יוטלו על יצרני מכשור רפואי וספקי ציוד רפואי וכן על יצרני וספקי תרופות. הצרכן – ציבור המבוטחים – לא ירגיש שהטילו עליו מס. הוא רק ישלם פרמיות יותר גבוהות (משמעותית) לחברות הביטוח כדי לכסות את התייקרות השרותים.

"חידוש" מיוחד בתוכנית המוצעת - תקבע תקרה שנתית לסכום שמותר יהיה להוציא על השירותים הרפואיים הניתנים לחולה. יש לי הרגשה שהקריטריון לפיו תקבע התקרה לא יהיה בהתאם לסכומים שהוצאו על הטיפול בסנאטור קנדי המנוח בשנה האחרונה לחייו.

פרט אחר בתוכנית - ההטבות מהן נהנים המבוטחים יחוייבו במס. זה האחרון דווקא מוצא חן בעיני. מדובר בתוכניות ביטוח יקרות המוצעות ע"י חברות ביטוח שונות הכוללות הטבות מעל ומעבר. נהוג לכנות אותן "תוכניות קדילאק". דא עקא, הנהנים מהתוכניות האלו הם לא רק בעלי נכסים עתירי ממון שיכולים להרשות לעצמם את הפרמיות כמו משפחות קנדי, או רוקפלר או קרי (כולם דמוקרטים למהדרין). הנהנים מהתוכניות האלו – והם הרוב הגדול – הם חברי האיגודים המקצועיים הגדולים, בסיס הכוח העיקרי של המפלגה הדמוקרטית. הם עוד לא אמרו את דברם.

החלק הארי למימון הרפורמה יבוא מקיצוץ בהוצאות של מדיקייר - כחצי טריליון דולר. מדיקייר היא תוכנית הביטוח של קשישים מגיל 65 ומעלה. במסגרת הרפורמה של מערכת הבריאות יקחו כספים שנועדו לכסות את הצרכים הרפואיים של אוכלוסיית הקשישים וישתמשו בהם כדי לממן ביטוח בריאות לצעירים בשנות העשרים והשלושים לחייהם. ממש צדק סוציאלי.

ההיגיון הכלכלי של הגישה למדיקייר הוא מופרך מיסודו. הטלת מסים נוספים על יצרני הציוד הרפואי והתרופות (המספרים המרחפים בחלל הם בין 13% ל 15%), תייקר באופן משמעותי את השרותים הרפואיים. במקביל יקצצו באופן דרסטי (500 מיליארד דולר לא הולכים ברגל) את המימון של השרותים הרפואיים. מי ישלם עבור השרותים הרפואיים שעכשיו יהיו יותר יקרים?

לפאול קרוגמן, הכלכלן/אקלימן/תברואן מהניו יורק טיימס, יש תשובה - תלמדו מהאנגלים. לדבריו " באנגליה הממשלה מנהלת את בתי החולים ומעסיקה את הרופאים. כולנו שמענו סיפורי זוועה על מה שהולך שם. סיפורים אלה הם שקרים" (in britain, the government itself runs the hospitals and employs the doctors. we've all heard scare stories about how that works in practice; these stories are false). ואכן קרוגמן צודק. ההוצאות בבריטניה על שרותי הבריאות הן הרבה יותר נמוכות מאלו שבארה"ב. ראש ממשלת בריטניה התפאר בעובדה הזאת כראיה להצלחת ביטוח הבריאות הממלכתי הקיים שם. איך הם משיגים את החיסכון הזה? האם ניתוחי החלפת ירך (hip replacement) הם יותר זולים באנגליה מאשר בארה"ב? האם ניתוחי השתלה (transplants) של כבד או לב נעשים באנגליה בהתנדבות? באנגליה פשוט לא עושים ניתוחים כאלה (או, למען הדיוק, כמעט לא עושים שם ניתוחים כאלה) לקשישים. הגיל הקובע הוא שנות החמישים המאוחרות. לצעיר בשנות העשרים לחייו זה נראה רחוק מאוד. מנקודת מבטי זה נראה קצת אחרת. כאשר מתגלה אצל קשיש כזה גידול ממאיר, גם כן לא מזדרזים לאשר לו ניתוח. לית מן דפליג שהגישה הזאת מביאה לחיסכון משמעותי בהוצאות. ניתוח החלפת ירך, עם האישפוז הנדרש וכל הטיפולים הנלווים, עולה בסביבות 100,000 דולר. מאחר ואחרי ככלות הכל לא מדובר בסכנת חיים, למה לבזבז כל כך הרבה כסף על אדם שמיטב שנותיו הן כבר מאחוריו? אפשר להסתפק במשככי כאבים (רעיון של אובאמה באחד מהראיונות שהוא נתן לניו יורק טיימס).

מערכת הבריאות הבריטית משיגה חיסכון נוסף באמצעות שיטת טיפול המכונה "מסלול הטיפול של ליברפול" -the liverpool care pathway lcp המיועדת לחולים קשישים שמצבם קשה במיוחד. בשיטת הטיפול הזאת מפסיקים לספק לחולה נוזלים ו/או מזון, ומטשטשים אותו באמצעות מורפיום עד שהוא עובר לעולם שכולו טוב. לפי הדיווחים בעיתונות הבריטית כ 16.5% מהקשישים המגיעים לבתי החולים באנגליה מסיימים את חייהם בצורה כזאת. לפחות ברבע מהמקרים הדבר נעשה בלי ליידע, לא כל שכן לקבל אישור מבני המשפחה.

אסיים בסיפורו של ספין. ידיעה שחזרה על עצמה מדי יום במשך כל השבוע האחרון בחדשות אסושייטד פרס סיפרה על "מחקר שמצא שכל 12 דקות מת אמריקאי שאין לו ביטוח בריאות". מקורו של הנתון המבהיל הזה הוא "מחקר" שנעשה ע"י חוקרים באוניברסיטת הרווארד שגילו ש"45 אלף אמריקאים מתים כל שנה ללא ביטוח בריאות" (הידיעה המרעישה הזאת הופיעה גם ב ynet לפני כשבוע). 45 אלף בשנה זה בערך אחד בכל 12 דקות. מאחר ולא התפרסמו שום פרטים על אופן ביצוע המחקר, אני משער שתהליך איסוף הנתונים התנהל בערך כך: אדם נהרג בתאונת דרכים ובניתוח שלאחר המוות התגלה שלא היה לו ביטוח בריאות. מסקנה – האיש מת בגלל שלא היה לו ביטוח בריאות. משכנע, לא? זה ההיגיון הדפוק של post hoc ergo propter hoc (ביטוי לטיני שמשמעותו קרה אחרי, לכן קרה בגלל).

45 אלף זה בערך עשירית אחוז ממספר האמריקאים שאין להם ביטוח בריאות (כ 45 מיליון). בכל שנה מתים בארה"ב כ 2.5 מיליון אמריקאים שיש להם ביטוח בריאות (זה בערך אחד בכל שתי שניות . . .). 2.5 מיליון זה בערך 0.8% מסה"כ האמריקאים שיש להם ביטוח בריאות. לפי ההיגיון של חוקרי הרווארד סיכוייו של אדם שיש לו ביטוח בריאות למות הם פי שמונה יותר גדולים מאלו של מי שאין לו ביטוח. אז מה אתם אומרים, כדאי לרכוש ביטוח בריאות?

אדם קורא בחדשות ש" בכל 12 דקות מת אמריקאי שאין לו ביטוח בריאות" ובתת הכרה הוא משלים את "החסר" – " מת בגלל שאין לו ביטוח בריאות". ביחד עם הגושפנקה של " חוקרים מאוניברסיטת הרווארד" הנושא סגור.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר