אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

השמאל הציוני – נחוצה תשתית אידיאולוגית


התמונה של דוד אדלר

אין מי שיחלוק על כך שעל השמאל הציוני עובר משבר חריף. המשבר הוא כה חריף שיש מי שמנבאים שהוא עומד להתמוסס ולרדת מעל במת ההיסטוריה כמו תנועות פוליטיות אחרות בעבר. לעניות דעתי אחת הסיבות למשבר היא העדר תשתית אידיאולוגית מובחנת שתבדֵל אותו מזרמים אחרים באשר לזכותנו על הארץ. ברם, העיסוק באירועים פוליטיים ששוטפים את אזורנו ללא הפוגה ומקשים להוציא את הראש מעל המים, ולו לרגע קט, דוחקים את הדיון בסוגיות עקרוניות. דיון כזה הוא הכרחי ואין שעה טובה להעלותו על סדר היום מאשר בשעת משבר.

הדיון במשבר זה זכה לאחרונה להדים נרחבים בתקשורת בעקבות חיבור מקיף ופרובוקטיבי במכוון, שנכתב על ידי שמואל הספרי ואלדד יניב במה שנראה כמיזוג של "מיטב" כישרונם המאוחד - הדרמטורגי של הראשון והפופוליסטי של האחרון. למרות היקפו הנרחב אין בו התייחסות לתשתית האידיאולוגית של השמאל הציוני, או הלאומי, כלשונם. יותר מכך בשל עמדותיהם "הלאומיות" או אפילו "הלאומניות" והפופוליסטיות במובהק בסוגיות רבות ומגוונות ניתן להסיק שהמחלוקת האמיתית כיום היא בין המחנה הציוני-לאומי (הכולל לכאורה גם את השמאל הציוני) לבין המחנה הלא ציוני. מסקנה נחפזת זו נובעת ככל הנראה גם היא מהעדר תשתית אידיאולוגית מובחנת לשמאל הציוני.

סוגיה זו של זכותנו על הארץ עלתה לאחרונה בעקיפין גם בנאום אובאמה בקהיר. הוא הותקף מימין, על שציין את השואה, ולא את ה"הבטחה" בספר הספרים, כהצדקה להקמת מדינה יהודית בא"י. אם השואה היא ההצדקה, היו מי שאמרו, ואנו איננו אלא פליטים מחפשי קורת גג, הרי שאנו צריכים להיות אסירי תודה למארחינו הערבים שמאפשרים לנו ללון אפילו במרפסת. אבל אם לעומת זאת, אנו כאן מכוח ה"הבטחה", הרי שזכותנו לגור בכל חדרי הבית. מנגד ניצבת לה אידיאולוגיה א-ציונית או אנטי ציונית שבסיסה הוא שלילת קיומה של מדינה יהודית-ציונית, בדרגות שונות של קיצוניות.

האם לשמאל הציוני יש עמדה אידיאולוגית מוגדרת בנושא עקרוני זה של הבעלות על הבית? או שיש לו רק עמדות, הצעות והשגות בנושאים פוליטיים קונקרטיים שעולים על הפרק מתוך השקפה נאורה ועמדה מוסרית אוניברסלית? האם נחוצים בכלל מצע ובסיס אידיאולוגיים כאלו או שקיומה של ההשקפה הציונית-שמאלית היא כה טבעית, שאין בכך צורך? לעניות דעתי הדבר נחוץ - בית ללא יסודות איתנים יקרוס עם חילופי הזמנים והרוחות. אך הוא חשוב גם בטווח המיידי, במיוחד לנוער ולצעירים חדורי אידיאלים, בעלי חוש צדק ורגישות לעוולות מוסריות, המתפתים, לנוכח מדיניותה ומעשיה הלא מוסריים של ההנהגה, לעמדות א-ציוניות או אנטי ציוניות. מצע אידיאולוגי איתן של ציונות הומניסטית, עם איזון נכון של לאומיות יהודית מתונה, המאמינה בזכותו ההיסטורית של העם היהודי למדינה ושל ערכי צדק אוניברסליים, יכולים לשמש להם כעוגן. בלעדי זה הם כאובדים.

בשאלת הזכות - הרי ברור שלכל עם, ולעם היהודי בכלל זה, יש זכות בסיסית לריבונות ועצמאות. ברור גם שמכל המקומות שבעולם יש לעם היהודי זיקה היסטורית רק לארץ ישראל. זיקה ולא זכות מוחלטת. אך איך קובעים את גבולותיה של הזכות בגין הזיקה הזו?

לציונות היהודית-הומניסטית היו בשני הדורות הקודמים שורה של הוגים מעמיקים ונודעים: מרדכי מרטין בובר, שמואל הוגו ברגמן, עקיבא ארנסט סימון, גרשם שלום ועוד רבים וטובים שהתחבטו בשאלות אלו. דומה שהדברים הבאים של בובר יכולים להוות מצע כזה: "מספרים כי נורדאו בא פעם להרצל בבהלה וקרא: 'שמעתי שיש בארץ-ישראל תושבים ערביים. אם כן הרי אין הצדק על צדנו!' אם נכונה אמרה זו מתגלה בה נאיביות מופלאה. החיים, מעצם היותם חיים, כרוך בהם עוול... אם נתבונן היטב, נראה, כי בכל רגע גוזל כל אחד ממי שהוא את 'מרחב מחייתו'.. אין אנו יכולים להימנע מעשיית עוול אבל ניתן לנו החסד הזה: שאין אנו צריכים לעשות עוול יותר ממידת ההכרח". (מתוך: "מרדכי מרטין בובר בספר 'אין שאננים בציון' בעריכת אהוד בן עזר, עם-עובד, 1986, עמ' 61-62")

זו בדיוק נקודת המוקד כיום: האם עשינו יותר עוול מכפי הנדרש, רק מפני שנזדמנו לנו אחרי מלחמת ששת הימים הכח וההזדמנות לעשות כן, או שנהגנו עם עצמנו בריסון מוסרי? הדעה של כל בר לבב היא שעשינו והפרזנו לעשות ככל שיכולנו, ללא עכבות מוסריות כלשהן. הרי מיד לאחר מלחמת ששת הימים, עוד לפני שהגל המשיחי והחמדני שטף את הארץ, אמרנו שהשטחים הם "עירבון" עד לשלום. השאלה מה היא מידת ההכרח עולה כמובן בכל עוצמתה. השמאל הציוני הכריע שההכרח הוא מדינה בגבולות שנקבעו במלחמת העצמאות של המדינה היהודית, היא מדינת ישראל. שכן לדעת זרם רעיוני זה, המדינה היהודית יכולה מבחינה דמוגרפית להתקיים גם בגבולות העצמאות, הקרויים גם גבולות 1967. הרי גם כיום כמעט כל התושבים בשטחים (למעט אלה המתפרנסים מעבודה קהילתית ומעט מנהלים ומנהלי עבודה באזורי התעשייה שהוקמו שם) מתפרנסים ממפעלים ומוסדות הממוקמים בתוך גבולות 1967. ניתן היה להוכיח זאת בנקל אלמלא פרצה מלחמת ששת הימים, שכן הנגב והגליל היו מתפתחים אז בהתפתחות מואצת. האם גבולות אלה מקודשים? לא בהכרח. לכן בהתחשב בעובדות שנוצרו ומתוך אותו עקרון של צמצום העוול, יתכנו, בהסכמה הדדית, חילופי שטחים.

יש הפוסלים כל צורה של לאומיות ומתוך כך מגיעים להשקפות השוללות את הציונות. אך לאומיות אינה חייבת להיות לאומנות דורסנית, היא יכולה להציב לעצמה סייגים: להיות הומנית, פלוראליסטית, דמוקרטית, כפי שראתה עצמה הציונות מתחילתה, באור חזון גאולת האדם האוניברסלית, שמקורו ביהדות. מכאן שחשוב להעמיד, למַצב ולטפח השקפה יהודית הומניסטית, דוגמת זו שהוצגה כאן, להצדקת קיומנו כאן, כך שנוער אידיאליסטי יוכל להזדהות אתה בנקל.

ד"ר דוד אדלר

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דוד אדלר