אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

העיתונאי פאיז עבאס: אין פרטנר (ישראלי) לשלום


התמונה של רבקה שפק ליסק

העיתונאי פאיז עבאס:"אין פרטנר (ישראלי)לשלום". האם יש פרטנר (פלסטיני ) לשלום?

אין בדעתי להגן על הכרזות ממשלה בה לא בחרתי.אבל, לנוכח הטיעון ש"אין פרטנר ישראלי", אני מעלה את השאלה "האם יש פרטנר פלסטיני" לפשרות כואבות, לשם פתרון של 2 מדינות לאום החיות בשלום זו לצד זו, וסיום הסכסוך? הפלסטינים שמים דגש במאבקם למען המדינה הפלסטינית על מספר נושאים, כפי שהם באו לידי ביטוי במצע המדיני:א. גבולות 1967 – משמעות הדרישה היא פירוק כל ההתנחלויות. זוהי דחייה על הסף שוב של הצעת הפשרה של קלינטון- ברק בוועידת קמפ דויד בספטמבר 2000 , עליה חזר ראש ממשלת ישראל אהוד אולמרט, לאחרונה, בהצעה לאבו- מאזן.ההצעה כוללת פירוק חלק מההתנחלויות וריכוז השאר בגושים שיסופחו לישראל, תוך מתן פיצוי טריטוריאלי לפלסטינים משטח ישראל. בגדה חיים כיום כ- 300,000 מתנחלים. הם יצרו מציאות בלתי הפיכה, שלה אחראיות לא רק ממשלות ישראל אלא גם הפלסטינים שדחו הצעות סבירות לחיסול הסכסוך ולהקמת מדינה פלסטינית ב- 2000 וב- 2009 .( למען העמדת דברים על דיוקם יש לציין ,שלמעשה, דחו הפלסטינים הצעות להקמת מדינה ב- 1936 , 1948, בין 1948- 1967, כאשר היו תחת שלטון ערבי, ב- 1967, כאשר ראש הממשלה לוי אשכול הציע "שטחים תמורת שלום" ונידחה על הסף). האם יש סיכוי לפשרה בעניין זה?ב. ירושלים והר הבית- הפלסטינים דורשים את ירושלים המזרחית כולה, כולל העיר העתיקה והר הבית. הפלסטינים דחו את הצעת הפשרה של קלינטון- ברק ואולמרט, שהסכימו על העברת השכונות הפלסטיניות בירושלים למדינה הפלסטינית והציעו פשרה בנוגע להר הבית. הפלסטינים דוחים את הקשר ההיסטורי והדתי של היהודים להר הבית ואינם מוכנים לפשרה. במצע אין רמז לאפשרות של פשרה בנדון.ג. זכות השיבה- במצע המדיני עליו הוחלט בוועידת הפת"ח נאמר:"הארגון דבק בעקרונות העם הפלסטיני הנוגעים לפליטים ולשיבתם". זהו משפט מעורפל ואמביוולנטי. אם הארגון דבק בעקרונות הנוגעים לפליטים ושיבתם, הרי הכוונה להחלטה 194 של האו"ם, שהתקבלה ביוזמת מדינות ערב בדצמבר 1948 ובה נאמר, בסעיף 11: "הפליטים אשר ברצונם לשוב לבתיהם ולחיות בשלום יורשו לעשות זאת במועד המוקדם ביותר האפשרי מבחינה מעשית. בעבור רכושם של אלה אשר יעדיפו לא לעשות כן ישולמו פיצויים לפי עקרונות המשפט הבינלאומי...על ועדת הפיוס לסייע לשיבתם למולדת, יישובם מחדש וכן לשיקומם הכלכלי והחברתי של הפליטים..."אבל, הסעיף בנוגע לפליטים במצע קובע גם שהארגון שולל את יישוב הפליטים במדינות ערביות אחרות ומדבר על שיבתם של הפליטים מבלי לפרש לאן עליהם לשוב. "שיבה" בשפה העברית היא בעלת משמעות חד- משמעית ברורה: חזרה למקום ממנו באו. אינני יודעת מהי המילה בערבית, אבל, סתמו ולא פרשו.מהי כוונת הערפול? לאן ישובו הפליטים? מדוע לא לקדם את המו"מ ע"י ויתור על זכות השיבה, בתנאי, כמובן, שפרוייקט בינלאומי יתקצב את ההתיישבות מחדש של הפליטים בגדה, וישראל תפצה את הפליטים על רכושם. (קיימת גם שאלת הרכוש היהודי שנשאר במדינות ערב).אי אפשר ל"אחוז בחבל בשתי קצותיו": או שהחלטת האו"ם 194 היא תקיפה או שהיעד להתיישבות הפליטים יצויין בגלוי וביושר, מאחר שנפסלה האופציה ליישבם במדינות ערב. מנהיגות הפת"ח מעורה היטב בנעשה בישראל וברור לה, בוודאי, ששיבת הפליטים הפלסטינים לישראל זהו קו אדום. קיים קונצנזוס מקיר אל קיר בחברה הישראלית- יהודית נגד קליטת הפליטים בישראל. ברור לכל שהושבת הפליטים בישראל תהפוך את היהודים למיעוט ואז ברוב דמוקרטי תהפוך מדינת היהודים לפלסטין וכל המאפיינים היהודיים כמו הדגל, ההמנון, חוק השבות וכו' יבוטלו. זוהי גם הצהרת הכוונות של "ועדת המעקב העליונה" של ערביי ישראל וארגונים ערביים נוספים. הם משתמשים במונח "המכובס", "מדינת כל אזרחיה", שאינה אלא כיסוי לתוכנית לחסל את מדינת היהודים. מדינת ישראל קמה כמדינתו של הלאום היהודי. יש בה מיעוט ערבי- פלסטיני הזכאי לשוויון אזרחי מלא, אך מאווייו הלאומיים יתגשמו במדינת פלסטין- לא בישראל.ד. מדינה יהודית- אבל, בעוד שהוטל עירפול לגבי השאלה לאן ישובו הפליטים, הוועידה הכריזה ש"לא תהיה הכרה בישראל כמדינה יהודית". אומנם , מצד אחד, ישראל אינה זקוקה להכרה פלסטינית ביהדותה. ארגון האו"ם קבע בהחלטתו ב- 1947 על חלוקת הארץ, שמדובר במדינה יהודית וערבית. מבחינה בינלאומית ברור לכל שישראל היא מדינה יהודית.אבל, יש כאן אי- סימטריה ברורה. ישראל הכירה באוסלו, ב- 1993 , בזכות ההגדרה העצמית של העם הפלסטיני, כלומר, ישראל הכירה בכך שפלסטין, לכשתקום, תהיה מדינת הלאום הפלסטיני. ראש הממשלה בנימין נתניהו אינו יכול להתכחש להסכמים שממשלת ישראל חתמה עליהם.

אבל, הפת"ח מסרב להכיר בזכות ההגדרה העצמית של העם היהודי ובקשר ההיסטורי שלו לארץ זו. סאיב עריקאת, מראשי הפת"ח, הכריז, לא מזמן, שהיהדות היא דת ולא לאומיות. גם מובראק הצהיר שלא יכיר בישראל כמדינת הלאום היהודי. משמע, הם מכירים בישראל כעובדה, לא כזכות לגיטימית של העם היהודי. אבל, עובדות, ללא הכרה, ניתן לשנות, ואחת ההוכחות לכך הם הפרסומים של נציגות ערביי ישראל, "ועדת המעקב העליונה של ערביי ישראל" הדורשת לבטל את כל המאפיינים היהודיים של מדינת ישראל. האם אין קשר בין 2 ההצהרות הללו? הרי מנהיגי ערביי ישראל הם פלסטינים ובני בית ברשות הפלסטינית? כיצד מצפה הנהגת הפת"ח מהציבור היהודי להשלים עם שלילת זכותו של העם היהודי להגדרה עצמית, בשעה שהיהודים בישראל רואים עצמם כחלק בלתי נפרד מהעם היהודי בעולם, בדיוק כמו שהפלסטינים החיים ברשות הפלסטינית רואים עצמם כחלק מהעם הפלסטיני, אבל גם כחלק בלתי ניפרד מהאומה הערבית. מדוע לפלסטינים יש זכות למדינת לאום וליהודים, לדעת הפלסטינים, אין. מדוע לפלסטינים יש זכות לשמור על זיקתם לשאר הפלסטינים והערבים בעולם – וליהודים בישראל- לא.

יתר על כן, במצע מובאות 2 אופציות למקרה שהמו"מ יכשל: הכרזה חד- צדדית על מדינה בגבולות 1967 , או הקמת מדינה אחת מהים לירדן, עפ"י ה"אמנה הפלסטינית" המקורית. האופציה הראשונה עולה לפחות בקנה אחד עם רעיון 2 המדינות. אבל, האופציה השנייה פרושה חיסול מדינת היהודים. כיצד, חושבים בפת"ח, עשויים היהודים בישראל לפרש אופציה כזאת, שאינה אלא חיסול מדינת היהודים? לסיכום, דחיית הצעות הפשרה בעניין ההתנחלויות וירושלים והערפול לגבי יעד יישובם מחדש של הפליטים בצירוף ההכרזה נגד הכרה בישראל כמדינת הלאום היהודי מעוררים את השאלה אם יש פרטנר פלסטיני לשלום.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת רבקה שפק ליסק