אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

דיאנה לוצאטו: שיחה


התמונה של דן לחמן

בשנת 2005 הלכתי לראיין את ד"ר דיאנה לוצאטו. אישה שחקרה את הקהילה ההומו לסבית עוד בימיה הראשונים והצטרפה כחלק מעבודת המחקר שלה לוועד האגודה. הראיון לא פורסם אף פעם מכיוון שכמה ימים אחרי הפגישה, במצעד הגאווה בירושלים נדקר אחד המשתתפים. מעניין לקרוא היו את דבריה מלפני ארבע שנים על רקע מה שקרה באותה אגודה בימים אלו.הד"ר דיאנה לוצאטו היא אישה סוערת ומסעירה המרצה במכללה האקדמית בתל אביב בנושאי מגדר ומיניות. היא מושכת אליה אש בשל דעותיה המיוחדות שאינן עומדות במכנה המשותף של האנשים סביבה. דעותיה הרדיקליות על פמיניזם מצליחות להרגיז את רוב הנשים הפעילות בתחום, אך בזה לא נעסוק הפעם.הלכתי לדבר אתה בימים אלו, לרגל שלושים שנה לאגודה. דיאנה הייתה הסטרייטית הראשונה שהייתה פעילה באגודה.היא הגיעה אלינו כסטודנטית לאנתרופולוגיה לתואר שני. היא באה לחקור התקיימות של קבוצת מתנדבים לנושא חדש. אנחנו היינו אז הגוף החדש ביותר והמעניין ביותר בשטח. בהמשך הצליחה להתחבב על רבים וגם נבחרה לוועד האגודה. וועד ממנו פרשה די מהר כי לא עמד בציפיותיה לפעילות. העניין היה שהוועד היה מורכב מצעירים אחרי צבא. שרובם עזבו את הארץ מכבר. רמי מושיקו ואמוץ. דיאנה ואשר. היא לא הצליחה להעביר בוועד רעיונות לפעילות מיליטנטית יותר ולכן פרשה. האגודה הייתה אז במצב מוזר.נבחרי הוועד הזה היו צעירים מאוד, לראשונה בתולדות האגודה. בשנים הראשונות כל הפעילים היו מבוגרים (בשנות השלושים בערך) והאגודה נתפסה כמקום לזקנים. אלא שהמבוגרים ( בגילנו) לא רצו לשמוע מאתנו. ואני מדבר על אלו שאחרי חמש עשרה שנה באו במרוצה לעמוד בראש האגודה. הקהילה, שהייתה קיימת רק כפרטים ולא כגוף פחדה מהפעילות של האגודה. הייתה חרדה שהאגודה תביא יותר נזק מתועלת.דיברנו על העבר ועל ההווה מכיוון שהיא מעורה מאוד בחיי הקהילה יש עניין בדבריה. אני אשתדל להביא את הדברים בהמשך בקולה, בלי הנוהג של שאלות ותשובות מכיוון שהתפזרנו לכיוונים רבים ולא כולם רלוונטיים למעמד הזה. וכדי שיתקבל מושג מה על רוחב ראייתה לא תמיד אקפיד על כתיבת הדברים בסדר צפוי. יתכן שזה יהיה מבולבל, אני מקווה שמרתק

-----.כשהגעתי לאגודה מצאתי קומץ קטן של אנשים בעלי מעוף ומוטיווציה לעשייה, אך המצב בקהילה לא אפשר פעילות רבה ויש לזכור שהיה עדיין חוק פלילי שהיינו צריכים לפעול תחתיו מבלי לפגוע ולהיפגע.הקהילה הייתה מחתרתית שאפשרה קיום תרבות פנימית משלה ולא ידעה איך לקבל את הפעילות של האגודה. יה חשש שיציאה לאור תגמד את המוטיבציה התרבותית חברתית ובדרך לא ברורה תזיק להומואים.אל תנענענו את הסירה היו אומרים לנו אז. על פוליטיקה לא ממש חשבו. הייתה פעילות פרימיטיבית ראשונית בלי אידיאולוגיה. התפיסה הכללית שניסו להעביר הייתה "תנו לחיות בשלום וקבלו אותנו כמו שאנחנו" לא היה אמון בסיסי בשינוי גדול יותר, למעשה מצב המזכיר את מה שקורה היום אצל לסביות, אבל לא נכנס לזה כרגע.הפעילות התנדנדה בין שמירה על פרופיל נמוך, שמירה על אפשרות תמרון בין מיליטנטיות ויצירת אווירה של "תהיו נחמדים אלינו" כלפי החברה. נכון הוא שהחברה עוד לא הייתה מוכנה לקבל ולשנות עמדה. מרחב התמרון נע בין יציאה אישית מהארון , איך לעשות זאת, מה יהיה הדימוי. מה יש לנו חוץ מנטייה מינית משותפת שונה. ובעיקר לבין, אנחנו כמוכם בכל חוץ...זו הייתה אסטרטגיה נכונה לזמנה כדי להרגיע הומופובים, אך היינו על סף הרגע של צורך שינוי עמדה ולזה הצעירים לא היו בשלים.לאגודה לא היו מטרות רחוקות. היו לה רק מטרות קרובות. הסיכון הוא שאם המטרות הקרובות מושגות אין יותר סיבה להמשיך ולקיים את הגוף הלוחם. אם אין לו סיבות נוספות אוניברסאליות. לגוף תהייה התרוקנות ממשמעות ולהתפרקות. מכיוון שבניגוד ללסביות הקשורות בטבורן למתרחש בעולם ולכן רובן גם שמאלניות אמיתיות, כי הן נלחמות נגד דיכוי, כל דיכוי בכל מקום הומואים היו עסוקים רק בעכשיו, במחר ובקרוב. לכן הומואים יכולים היום להזדהות ביתר קלות עם פוליטיקה ימנית, מה שלא היה עולה על הדעת לפני כמה שנים. התפרקות הלחץ החברתי חוסר באויב משותף, ירידת המוטיבציה להלחם, כי לא נראה יותר שיש בשביל מה, למרות שזו עדיין תרמית עין.תחושת החופש יכולה להפנות את ההומואים למקומות שלא בהכרח טבעי להם להיות שם. מכיוון שחייהם הפרטיים חופשיים פחות או יותר ואת המלחמות הנערכות עדיין עורכים פרטיים בבתי משפט הם הולכים ומאבדים את הקשר לתחושת הדיכוי הישנה להתחברות יחד לצורך משותף להמשיך ולשמור על איזו מורשת משלהם.על האגודה היום למצוא דרך ונושאים שייצרו עניין להמשכיות הן לגוף והן להמשך חיי הקהילה ככזו. (שאלתי) כן, אולי הרעיון שלך להפוך הומואים לשבט אורבאני עשוי להיות שנוי גדול וחשוב. שבט שיש לו חוויות משותפות לצד העניין המשותף המחבר. לקבל מחויבות על עצמם והדדיות. נכון שאין מוצא גנטי וטריטוריאלי משותף אך כן מתעוררות היום קבוצות המכונות שבטים אורבאניים וזה שינו מהותי מאוד.

ההומואים שפגשתי אז היו הרבה יותר מתוסבכים וזה מובן, כי היו אנשים שחיו תחת דיכוי בהתאם למבנה החברה אז. היה צמא גדול להתקבל על ידי החברה הסטרייטית מצד אחד ומצד שני עוינות נגדית אמביוולנטית כלפי סטרייטים. מה שנשאר עד היום אצל אלו שהיו בני עשרים אז. הם עדיין טוענים לכאורה "לא סלחנו". אז הייתה תחושה נעימה של אחווה, של סוד. הייתה מחתרת. היום יש חופש בריא. היום כבר באים בדרישה "קבלו אותנו" כבר לא כבקשה שקטה.היום כמובן הכל שונה. יש מיזוג מעניין ונחמד בין הקהילות. תל אביב של הצעירים הפכה להיות מקום שאי אפשר לחיות בה בנעימים בלי קרבה להומואים. הם נותנים את הטון. המעניין הוא שיעור הפתיחות ההבנה והקבלה.בעיני סטרייט צעיר להתיידד עם "סתם" הומו זה כבר לא עניין. כל אחד צריך שיהיו לו חברים בליינים, כי אחרת לא יוכל להיכנס למסיבות טובות. הוא צריך להיות מעורה ולהכיר לפחות אס.אנד.אמ אחד, כי אחרת יחשב למפגר חברתית. וכמובן רצוי שיהיה לו קשר עם איזו טרנסית נחמדה.בקורירה דלה סרה, עיתון איטלקי חשוב (לוצאטו למי שלא ניחש היא איטלקייה) היה מאמר בו המליצו לקורא ההומואי "אם אתה גיי לך לחיות בתל אביב, זה המקום הנפלא ביותר היום להומואים".פעם "גיי פארטי" היה כזה. מסיבה לגייז. היום גיי עושה מסיבה והמשתתפים בחלקם הגדול סטרייטים. היום הומואים יכולים לצחוק מהסטרייטים. הם הפכו להיות האישיו החברתי. לסטרייטים נשאר להיות מטרוסקסואלים לכל היותר. אבל המטרוסקסואליות מפחידה אותם דווקא בגלל ההתייחסות של ההומואים אליהם המעמידה אותם כטיפשים ושטחיים המתעניינים בגופם באופנה וקוסמטיקה והדרישה הנשית להתרכך.אתה יכול לראות היום במסיבה סטרייטים מניעים את האגן בצורה שלפני חמש שנים היו מתפלצים לחשוב שזה מותר לגבר. וכשרציתי להתבדח צבטתי ישבן של גבר סטרייטי שאני מכירה והוא אפילו לא הסתובב לראות מי זה. הכל מותר והכל מקובל.בזמנו הומואים לא היו דמויות חיקוי. היום כבר אינם מפחדים שיקראו להם בשם המפורש, הכל מותר והכל חופשי. בשל שינויים רבים בחברה היום דווקא הגבר הסטרייט בצרות ולא ההומואים.בזמנו ההומו התחבר לקבוצה שהייתה לה תת תרבות, אסטטיקה משלה, צבעוניות וריחניות. הסטרייטים היו מלוכלכים מסריחים עם כרס ולבשו חקי לא אופנתי או פוליאסטר. היום הומואים יכולים להתנשק עם מי שהם רוצים בפומבי. עם נשים ועם גברים. סטרייטים לא, הם נמצאים בהחלט בצלה של חרדה להיחשב מטרידים מיניים.השינוי שחל בנשים שלימד אותן להיות אסרטיביות הפך את הגברים לרגישים עדינים ומפוחדים במידה מסוימת.בתוך השינוי הזה הלכה גם הרומנטיקה למקום אחר במידה רבה. יותר קשה ליצור זוגות סטרייטים.כמות הזוגות ההומואים הולכת וגדלה. יש התמסדות מהירה. חיים בזוגריות (זוג החי יחד ומחלק דירה וחיים) מאושרת. חופשיות כלכלית. הם יחד מבחירה. הרבה יותר קשה להם להיכנס לשעמום. הם לא חיים רק מול טלוויזיה ( כוכב נולד? לא? מישהו מכיר? השיר שלנו?) הומואים חיים יותר ארוטית. יש ארוטיקה באוויר מסביב להומואים, אצל סטרייטים אין. אני חייבת להגיד שאילו היה לי ילד היום, והייתי יודעת שאני הולכת למות ( לוצאטו הבריאה מסרטן) הייתי נותנת אותו בשמחה לזוגות הומואים שאני מכירה, חייהם הרבה יותר טובים מזוגות סטרייטים.להומואים צעירים יש היום אמונה יותר גדולה שיגיעו לזוגיות בניגוד לפעם. זו הפכה למשאת נפש בת ביצוע. חלק גדול מהם כבר איננו מסתובב במקומות מפגש הומואיים. הם פוגשים אנשים חדשים דרך הכרויות יזומות של חברים סטרייטים ושידוכים בין ידידים.אפשר לראות את השינוי אצל צעירים סטריטים, הקללה הומו עדיין בשימוש לכאורה אך היא כבר איננה מכילה תוכן של הומואיות. ילדים בתיכון גדלים כבר לתוך הכרות קרובה עם בני גילם ההומואים ומקבלים זאת בטבעיות. שינוי ענק, שינוי חשוב אחר הוא שהחברה פחות מקבלת היום הומופובים.אחד השינויים האישיים החשובים ביותר שאפשר לזהות אצל הומואים היא הנדידה המנטאלית שלהם לכיוון מקצועות מדעיים. אם פעם הלכו ללמוד מדעי הרוח, פסיכולוגיה ומקצועות הומאניים אחרים היום רוב תלמידי המחשב למשל הם הומואים. יתכן שלאינטרנט חלק גדול בזה, אך גם השינוי החברתי שמרשה להם להתפשט לכיוונים חדשים. והיום כשטרנסג'נדר עולה לקבל תעודת גמר בהצטיינות זה נראה טבעי לכולם, מהפרופסורים, המנהלים ועד לשרתי האוניברסיטה. אולי, ובזה אני לא לגמרי בטוחה כי צריך ללכת אחורה עד לפרויד ולבדוק דברים גם ברמות אחרות, אך יתכן שהשינוי החברתי בגבריות מסביב תוריד את הסמליות הפאלית בפנטזיה ההומוסקסואלית, ובחור שעשיתי לו שידוך לא יטלפן למחרת להגיד לי שהבחור שהכרתי לו מאוד נחמד אבל יש לו זין קטן.צריך להבין שחיינו בחברה מיליטריסטית שהייתה פאלית בסמליות הפנימית והחיצונית שלה. הביטוי החיצוני לדברים בצורה המילולית הייתה מסביב למלה זין ולזיין. זין אני אתן לך, זיינתי אותך. מונחים כאלה הפכו את הזין לסמל הלאומי של גברים.גם אצל גברים סטרייטים מתקיימת שאלת הגודל אבל זו שאלה ממין אחר. אצל הומואים זה עדיין חלק מסמליות בתפיסת הגבריות העצמית ושל זה שממול. הסמל לגבר מוצלח הוא הזין הגדול שלו. וכולנו יודעים כבר שזה לא נכון בהכרח. יתכן שהשינוי המטרוסקסואלי, מכוני הכושר השרירים והמוח יביאו לשינוי בתפיסה הסמלית הפאלית.השאלה אם זה חשוב באמת. מה זה חשוב? שיישאר הזין. מה רע בו, היא צוחקת. כן, היא סטרייטית אם זה לא היה ברור.כשסיפרתי לה לקראת סוף השיחה על הסיסמה החדשה שהגה הוועד "האגודה תדאג לתחת שלך" צחקה. הסיסמה מצחיקה את מי שבעניינים. השאלה אם היא מיועדת רק לצורכי פנים. אף אחד מבחוץ בוודאי לא הורים לא רוצה לחשוב על התחת של הילדים שלו, גם אם יצאו מהארון ועוד פחות אם רק ישנה איזו תחושה במשפחה. זה מצחיק אך לא תורם. הסיסמה היא רדוקציה להומו שווה זיונים. ביטול הרוחניות. העולם ההומואי יותר רחב מהתחת שלו. החברים שלי הם בני אדם ולא נושאי תחת בעיני.-------עברו שנים. מעניין מה השתנה, ואם משהו השתנה באמת. אינני מתייחס רק לרצח שהיה.בימים אלו נגמר חודש אירועי הגאווה. הרצח קרה קצת אחרי ולדעתי בלי קשר.אבל החופש האמיתי, התרבות המיוחדת, הקהילה, מה מכל זה נשאר. מה מתקיים באמת.אולי צריך לחזור לד"ר לוצאטו לשאול אותה אם היא מזהה איזה שינוי נוסף.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דן לחמן