אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

המדבקה – דווקא מחזה ריאליסטי


דוד אדלר's picture

עתה עם שוך סערת המדבקה ראוי לעיין בפרשה יותר לעומק מהיבטים אחדים. אני אתמקד בעיקר בהיבט המקצועי ועל הלקחים ששומה על מפתחי המכשור הרפואי להפיק. ומהיבט זה סיפור המדבקה אינו הזוי ומנותק לחלוטין מהמציאות הסובבות אותנו כאן, כפי שאולי רבים נוטים עתה לחשוב וכפי שהעוסקים בכך, המנסים לשכנע להשקיע במיזמם, היו רוצים שנחשוב. הכי קל להוקיע את קליין כרמאי ומתחזה ולומר: "מה לזה ולנו".

כמי שעוסק בהנדסה רפואית מזה שנים רבות, נראה שאריק קליין ושותפיו לא צמחו על קרקע בתולה, אלא על מצע מדושן היטב. כמעט כל אחד מהמרכיבים בדרמה הזו הנו ידוע ומוכר. הייתה פה רק בעיה אחת: כמותית ולא איכותית. לסיפור הזה נדחסו יותר מדי מרכיבים בעת ובעונה אחת. כך גם הסיפור התפוצץ: הוא היה דחוס ומוקצן – כי גם כשמגזימים, אסור שההגזמה תהיה מוגזמת מדי. יותר מדי. אילו צפיתי בהצגת תיאטרון שגיבוריה הם פנטזיונר (אפשרי עם עבר מפוקפק), פנסיונר של מערכת הביטחון (רצוי מוסד או שב"כ – כי הלוא רק "המעז מנצח"), אדם שידוע היטב בציבור כמקורב לאישיות מרכזית (ומי מרכזי מראש ממשלה) הייתי משבח את חכמת ה"ריאליה" שבבחירת גיבורי המחזה. אילו עלילתו הייתה דומה לעלילת המדבקה, הייתי בודאי מתפעל מהמחזה ומשתהה אף יותר לנוכח האווירה האוטנטיות שהוא יוצר. התקוות לאושר גדול שמעוורות את הגיבורים. הצבת המצגת הצבעונית והמאוירת לתפארה כחזות הכל ("חכו, תראו את המצגת ואז תשתכנעו"), הצנעת העובדות (הן הרי באמת לא חשובות), הצבת מציגים רהוטי-דיבור, ליווי ע"י אישים ידועים המשמשים כתפאורה בלבד. וגם, אף שזה משותף גם לזירות אחרות, איך אלה שהציבו את עצמם בקדמת הבמה, כדי ליטול נתח ראוי מהתהילה ומהעושר הגדול, נסוגים לאפלולית שמאחורי הקלעים, ומשם מצהירים הצהרות, כאילו שכחנו מה אמרו רק כמה שעות, לא ימים, לפני כן.מדוע זה כל כך ריאלי? כי גם בעולם המכשור הרפואי, הנורמטיבי לכאורה, ישנם מרכיבים ואפיונים דומים, גם אם לא זהים. כמעט כל איש אקדמיה בתחום מנסה לקדם פרויקט שיפתור את בעיותיו הכלכליות לתמיד. כך גם רבים מהרופאים. אם אינך מעורב במיזם - אתה מיושן. המצגות, גם בכינוסים ופורומים אקדמיים, הופכות יותר ויותר שיווקיות, מוכוונות-משקיעים. ככאלה המצגות הן לרוב ראוותניות, צבעוניות, מאוירות לתפארת, מדלגות על מהמורות, מחליקות נתונים, מצניעות עובדות (הן הרי באמת לא חשובות), מציגות יותר נתונים בדולרים מנתונים פיזיולוגיים. תחזית של מכירות בעשרות ומאות מיליוני דולרים. תמיד "הפי הנד". תמיד מחיאות כפיים (כשקראתי שגם בתל-השומר זכה קליין למחיאות כפיים – לא הופתעתי). אכן פה ושם יש גם "אקזיט". אך גם מאלה - רק פרויקטים ספורים הופכים למוצר מועיל ונפוץ. מרבית הפרויקטים מציגים ממצאים הצבועים בוורוד עז ותחזיות הנושקות לשמיים. אין עונְשים על החלומות. אריק קליין בודאי אמר לעצמו: למה להם מותר ולי לא? הוא בסך הכל צודק. כמעט כל חטאו בכך שהוא לא בא מהתחום ולכן כשהגזים, לא ידע במה מותר להגזים, וכשהפריז - לא הבין עד כמה הוא מפריז. ואכן הוא לא הפריז במטרים או קילומטרים - הוא הפריז בשנות אור.

אילו ידע לרסן עצמו ולהציב גבולות סבירים להמצאתו המדומה, להציג למשל רק את ה"קונספט" התקשורתי, אולי היה מצליח לגרוף כמה מיליונים. לא מאות. אך בעבור "קונספט" שהכל מדברים בו כבר שני עשורים לפחות, והוא רק פושט צורה ולובש צורה חדשה עם ההתחדשות הטכנולוגיות - גם זה לא מעט. גם עם מדבקה נעדרת חיישנים רפואיים אך עם תוכנת "דמו" מרשימה וצבעונית, דוברים צחי-לשון ומלווים שהם אישים ידועים המשמשים כתפאורה, היו כנראה משקיעים שהיו מתפתים. הם היו מגלים, קצת במאוחר כמובן, שאין בידם דבר בעל ערך ובודאי שלא "מטמון" כפי שקיוו, אך אז כרגיל, היו בושים בעצמם ומחשים. אולי מבטי חומל מדי. אבל הרי אמרנו שהם לא המציאו שום דבר חדש. האם פרשת "הנורה שתאיר את כל רמת-גן" של יעקב מרידור (מפקד האצ"ל, שר בכיר) הייתה פחות הזויה? האם הקניה של כורומטיס, חברה כמעט ללא הכנסות, בכ-5 מיליארד דולר, סגירתה שנה לאחר מכן ורישום סכום ההשקעה בקנייתה כהפסד, אינה הזויה? אני מכיר פרויקטים שהוצגו בכנסים של האיגוד הישראלי להנדסה רפואית וביולוגית, שהיעד שהציבו היה ,לעניות דעתי, הזוי. אך גם הם זכו למחיאות כפיים. ההיבטים הטכנולוגיים-רפואיים שיוחסו למדבקה (דהיינו, החיישנים למדידת הפרמטרים הרפואיים) הם אכן הזויים ברובם המוחלט. יש היבטים שלא יכולים להיות הזויים מהם. אך כמו בכל תרמית מהוגנת שורבבו גם פה buzzwords, "אמיתות לכאורה", ושמות של טכנולוגיות נפוצות. מכל הפרמטרים שהוצגו רק את מדידת רווי החמצן בדם ניתן בעקרון למדוד באמצעות "מדבקה" (אך כמובן שהמדבקה המדוברת לא הייתה מסוגלת לעשות אפילו זאת). הפקפוק באמינות המוצר יוחס אמנם ליכולתו לחזות התקף הלב, אך האפשרות למדוד באמצעות מדבקה את לחץ הדם - הזויה לא פחות, אפילו יותר, אם אפשר יותר. כל כך הזויה, שלכל תלמיד תיכון שלמד פיזיקה, גם במסגרת מצומצמת, יש את הכלים לחוש בכך, לפחות אינטואיטיבית. לא נדרש פה ידע מעמיק בביוכימיה, ספקטרוסקופיה או רזי הטכנולוגיה.

אך במה נחשבים כל אלה לעומת האפשרות להתעשרות קלה. הרי לא מעט מהמתעשרים בעבר לא היו הממציאים וגם לא המשקיעים, אלא "המלווים" – אלה שליוו את הפרויקט וקידמו אותו בעזרת מעמדם בעבר או בהווה, קשריהם ואולי גם (הבה נהיה נדיבים) כישרונם העסקי. "הם לא היו ממציאים, הם לא היו גאונים, אנו הרי מכירים אותם היטב. אז מדוע הם כן ואני לא?" יאמרו גיבורי המחזה לנשותיהם. והמחזה כמו שאמרנו ריאליסטי. אז הבה נמחא כפיים, נודה שנהנינו "מההצגה הטובה בעיר" ונקווה שילמדו הלקחים לעתיד, כדי שהכללים הנורמטיביים יהיו קשיחים יותר בעתיד. כדי שייווצר מצע חדש שיקשה להצמיח אריק קליין חדש, ששוב לא בדיוק יבין את הכללים: מה "מותר לכאורה" ומה אסור. לקוות מותר.

ד"ר דוד אדלר היה עד ספטמבר 2006, מנהל האגף למכשור, הנדסה רפואית ותקשורת בבתי החולים של "הדסה", ירושלים.

תגיות: 

Add new comment

CAPTCHA

This question is for testing whether you are a human visitor and to prevent automated spam submissions.

Fill in the blank.

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת דוד אדלר

.