אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

גנרלים ופוליטיקה בישראל


מבוא

הדמוקרטיה הישראלית הינה צעירה יחסית ולמרות שיסודות דמוקרטיים חשובים נשמרים לאורך כל שנות המדינה, רבים גורסים, כי אין לקחת את עצם קיום הדמוקרטיה בישראל, כמובנת מאליה. על-כן, הדמוקרטיה הישראלית ממשיכה לשאוף ללגיטימיציה ציבורית והדיון הפוליטי בארץ רגיש בדרך כלל לביקורות השונות הנשמעות על המערכת הפוליטית. אחת הטענות שמלווה באורח תדיר את השיח הפוליטי בישראל הינה, כי גנרלים ואנשי בטחון מעורבים יתר על המידה בפוליטיקה הישראלית, במיוחד בשנים האחרונות.

זהו כמובן נושא דיון רחב מאד ומפאת מימדיו המוגבלים של מאמר זה, בחרתי להתמקד בהיבט אחד שלו: מעורבותם של קצינים שהשתחררו מצה"ל בדרגת תת-אלוף ומעלה ושהשתלבו במערכת הפוליטית בתפקיד של חברי כנסת או שרים.

הכנסת והממשלה מהוות את לב הזירה הפוליטית ברמה הלאומית. קיימת אומנם מעורבות של גנרלים בדימוס גם בפוליטיקה המקומית, אולם זו משנית להערכתי, כאשר באים לאמוד את השפעתם על הפוליטיקה בישראל. לכן לא אתייחס במאמר זה לגנרלים בדימוס שהפכו לפוליטיקאים חשובים במישור המוניציפלי (דוגמת שלמה להט, יעקב טרנר או רון חולדאי). כמו כן, בחרתי שלא להתייחס לגנרלים בדימוס שהיו שותפים למהלכים פוליטיים אך לא הביאו את התהליך לכדי מיצוי (דוגמת דן שומרון), או שהתמודדו על מקום ברשימה לכנסת וכשלו (דוגמת משה בר-כוכבא), או כאלה שהביעו עמדות פוליטיות ברורות, אך לא כיהנו (עדיין?) בממשלה או בכנסת (דוגמת יוסי פלד או עמי איילון). זאת מהטעם שבפוליטיקה, יותר אולי מכל תחום אחר – מי שלא נכנס – נשכח. הזכרון הקולקטיבי לא נוטה חסד, או חשיבות יתירה, למי שהתמודדו בזירה הפוליטית, אך לא עברו את סף הכניסה.

ההתמקדות בצה"ל נראית לי טבעית, הן משום מקומו המרכזי בשיח הציבורי הישראלי (בניגוד למשל למשטרת ישראל) והן בשל היכרות הציבור עם דמויות המפתח בו (בניגוד לשב"כ ולמוסד). מסיבה זו לא אתייחס במאמר לדמויות בכירות במערכת הבטחון (אך לא בצה"ל) שהשתלבו במערכת הפוליטית (דוגמת גדעון עזרא ואהוד יתום). כמו כן, קבעתי את הרף על שיחרור בדרגת תת-אלוף ומעלה, מכיוון שזהו דרג (מפקדי עוצבות, קציני חיל ראשיים) בו הופכות לתדירות יותר, הן החשיפה הציבורית והן ההתחככות באליטה הפוליטית. לפיכך, לא אתייחס במאמר לפוליטיקאים שהשתחררו מצה"ל בדרגת אלוף-משנה ומטה (או שהתקדמו לדרגה זו במילואים), דוגמת אליעזר כהן או רן כהן.

בהתייחס לאמות המידה הנ"ל, אנסה לתת מענה לשאלות הבאות:

· האם אכן גנרלים בדימוס נוטלים תפקיד משמעותי יותר בשנים האחרונות, בפוליטיקה הישראלית?

· האם דרגתם בצה"ל ועברם הבטחוני, אכן משחקים תפקיד מפתח בקידומם הפוליטי של אותם גנרלים בדימוס?

· מהי תרומתם האלקטורלית של אותם גנרלים בדימוס, להצלחת מפלגותיהם בבחירות לכנסת?

על מנת להבין את הרקע להשתלבותם של גנרלים בדימוס בפוליטיקה הישראלית, אציג בקצרה בחלקו הראשון של המאמר את הרקע התיאורטי העוסק בגיוסם לפוליטיקה הישראלית. בחלקו השני של המאמר, אסקור את רשימת הגנרלים בדימוס שהשתלבו בפוליטיקה הישראלית, בסדר אלפאביתי. אין הכוונה כמובן להביא סקירה ביוגרפית ממצה, אלא רק לציין את אותם המרכיבים בביוגרפיה האישית שנראים לי כרלוונטיים לשאלות הנ"ל, בצירוף הערכתי האישית לגבי תרומתו האלקטורלית של האיש למפלגה/ות במסגרתה/ן התמודד ולחלקו של עברו הצבאי בקידום הפוליטי שלו. בחלק השלישי של המאמר אתייחס למשמעויות העולות מן הנתונים ולבסוף אסכם ואביע את מסקנותי שלי מן הנתונים.

הרקע של גיוס גנרלים בדימוס לפוליטיקה הישראלית

שליטה של ההנהגה הנבחרת על גורמי הכוח המזויינים ובראשם הצבא והמשטרה, היא תנאי הכרחי וראשוני לקיומה של דמוקרטיה. בלעדיה, אין סיכוי רב שמוסדות דמוקרטיים יתפתחו או יחזיקו מעמד לאורך זמן. במסגרת המכנה המשותף הכללי לכל החברות הדמוקרטיות – כפיפות מוחלטת של הכוחות המזויינים להנהגה המדינית – מצויים גוונים שונים של יחסי גומלין בין ההנהגה המדינית לבין ראשי הצבא. למרות השוני והגיוון, הרי שבכל החברות הדמוקרטיות מתקיימת מידה מסויימת של עמימות בגבולות שבין המערכת המדינית למערכת הצבאית. בישראל, אחד הביטויים לזיקה המתקיימת, בחסות עמימות זו, בין קצינים בכירים בצבא לבין הממסד הפוליטי, הינו גיוסם של קצינים בכירים לתפקידי הנהגה במפלגות, לאחר פרישתם משירות פעיל בצה"ל. הדבר נראה סביר בהחלט, שכן הצעת מועמדים למשרות ציבוריות נבחרות כמו גם גיוס התמיכה לבחירתם, מהווים חלק חשוב מתפקידיה ההכרחיים של כל מפלגה (לצד הצהרה על מדיניות ציבורית וגיוס תמיכה למדיניות זו).

אומנם, רוב המנהיגים הפוליטיים בישראל צמחו מתוך מוסדות המפלגה (לדוגמא בן-גוריון, שרת, לבון, אשכול, מאיר ומנגד בגין ושמיר); או מתוך התבלטות בשירות המדינה, תוך שהם מזוהים פוליטית עוד טרם שהפכו פורמלית למנהיגים פוליטיים (לדוגמא אבן, ספיר, פרס ומנגד נתניהו). אך עדיין מוסדות המפלגה ומסדרונות הבירוקרטיה לא היו המקור היחידי לגיוס מנהיגות פוליטית. הקבוצה של גנרלים משוחררים היוותה למעשה לאורך השנים, את העלית החוץ-מפלגתית העיקרית ממנה מגייסות המפלגות אנשים לשורותיהן.

גיוס קצינים למערכת הפוליטית התאפשר באופן מסורתי, הודות ל-6 גורמים:

1)האופי הציבורי, המשותף של שורשי המערכת הפוליטית הישראלית. לפחות עד שנות ה-70, רוב הקצינים הבכירים עברו חיברות ביישוב שטרם הקמת המדינה ולחלק גדול מהם, היו קשרים פוליטיים מפותחים.

2)מצב המלחמה המתמשך – אשר הפך את התפקוד הצבאי לרלוונטי כאשר בוחנים התאמה למנהיגות פוליטית.

3) הקירבה הרבה בין הצבא והחברה; בעיקר בזכות שירות המילואים.

4) התחלופה הסדירה בפיקוד הבכיר של הצבא; הרבה קצינים בכירים שפרשו בשנות ה-40 שלהם חיפשו קריירה שנייה.

5) הגדלת כוחו של המטכ"ל בהליך קבלת ההחלטות, עקב חשיבות המצב הבטחוני וחוסר היציבות הקואליציוני. בכירי הצבא התוודעו לאליטה הפוליטית ולמדו ליצור לעצמם סגנון התבטאות ציבורי.

6) קשרים מוקדמים ומתמשכים בין גנרלים הירואים לבין מפלגות פוליטיות בשנות המדינה הראשונות.

אך גם בשנים האחרונות, המשיך הצבא להנות מרמת אמון ציבורית גבוהה ביותר ביחס למפלגות, לכנסת ולממשלה. פופולריות גבוהה של הקצינים הבכירים, במיוחד אלה שצמחו במסלול הקרבי-הירואי, עדיין מקנה לצבא תפקיד חשוב בניעות לצמרת המערכת הפוליטית (לדוגמא: אהוד ברק, יצחק מרדכי, אמנן ליפקין-שחק, מתן וילנאי). אך מדוע בעצם?

הספרות בתחום טוענת, כי התחזקות הזלזול, הבוז והציניות כלפי הפוליטיקאים, לצד הירידה כאמור, באמון שרוכש הציבור למוסדות הפוליטיים, הגבירה את הציפייה למנהיגות פוליטית חדשה, אחרת; לא לפוליטיקאים מקצועיים, אלא לאנשים נקיים, טהורים; לא מנהיגות הפועלת מתוך אינטרסים אישיים או משמשת נציגה של אינטרסים צרים, אלא כזו המקרינה טוהר מידות ונכונות לשרת את האינטרס הציבורי הכולל. איזה דמות מתאימה יותר לכאורה לתפקיד זה, מאשר גנרל עטור תהילה; איש שחונך לתת את הכל ואף להקריב את חייו למען הכלל?

מה עוד, שהדימוי של אנשי צבא בישראל הוא לא רק של לא-פוליטיקאים, אלא גם של א-פוליטיים. דימוי זה מהווה יתרון נדיר בחברה ששסועה בין שני מחנות פוליטיים כמעט שקולים לאורך שנים רבות. חברה שבה אי אפשר כמעט שלא להיות מזוהה עם אחד המחנות, ומשום כך גיבור של מחנה אחד הוא בהכרח האנטי-גיבור למחנה האחר. היות שבכניסתם לזירה הפוליטית הם מקפידים על-פי רוב, לשמור על עמימות אידיאולוגית ופוליטית; בתנאי התיקו הישראלי, כשהסיכוי לתזוזה פוליטית טמון בעיקר בשכנוע קולות המרכז, היו הגנרלים, בניגוד לפוליטיקאים המקצועיים, מועמדים טבעיים לפוליטיקה המתנהלת על-פי עקרונות המיצוע והמירכוז, הקובעים כי מערכת פוליטית כזו שואפת לפנות לעבר המרכז הפוליטי.

יתרון נוסף שיש לגנרלים בפוליטיקה הישראלית נובע מהתגבשות 'הפוליטיקה החדשה'. זוהי הפוליטיקה של שקיעת המפלגות ושל היווצרות דמוקרטיה שהתקשורת במרכזה, כלומר מערכת פוליטית שהתקשורת היא הגורם הדומיננטי בה. לחלק גדול מהגנרלים יש משאב המבטיח הצלחה בפוליטיקה כזו: הם מוכרים; הם מרואיינים מבוקשים בתוכניות המשדרות חדשות, מוזמנים קבועים לתוכניות האירוח, מחוזרים על-ידי בעלי טורים ומדורי רכילות בעיתונות הכתובה והמשודרת; הם הפכו למעשה לידוענים (celebrities).

השילוב הזה, של מנהיגות נטולת פניות בחברה המשוועת למושיע, של א-מפלגתיות בחברה היפר-פוליטית ושל ידוענים בתרבות פוליטית שמתוארת כדמוקרטיה שהתקשורת במרכזה, שילוב זה מקנה להם יתרון פוליטי אדיר. אין הרבה בעלי מקצועות אחרים שיכולים להתמודד עימו.

לכך יש להוסיף, את העובדה שבישראל נוצרו במהלך השנים מה שחוקרים כינו בשם "מילטריזם תרבותי" ו"מילטריזם אזרחי". ב"מילטריזם תרבותי" הכוונה היא למרכזיותו של הצבא בחוויה ובזהות של הקולקטיב, היות שהוא מהווה את אחד מן הסמלים המרכזיים שלו ומגלם את הפטריוטיזם הצרוף. ב"מילטריזם אזרחי" הכוונה היא לאיזושהי חדירה של המילטריזם ברמה הקוגנטיבית, לתוך הלך הרוח הקולקטיבי. דבר זה בא לידי ביטוי הן במשמעות החברתית הגלויה והסמויה שהוענקה לאורך השנים לשירות הצבאי והן, באופן שבו חברה שלמה מכוונת להתכוננות מתמדת למלחמה.

כפי שהזכרתי, המעבר של קצינים בדימוס מהמערכת הצבאית למערכת הפוליטית, הסתייע גם בפרישתם המוקדמת מן הצבא, בדרך כלל בשנות ה-40 לחייהם, וחיפושם אחר קריירה שנייה. רבים מהם אומנם המשיכו לקריירות כלכליות בתאגידים גדולים, או קריירות בירוקרטיות, למשל כמנכ"לים של משרדי ממשלה או חברות ממשלתיות. ברם אולם, הפנייה לכיוון של קריירות בתחום הפוליטי יכולה להיתפש כטבעית, לנוכח העובדה שהקשר שלהם עם האליטות הכלכליות והבירוקרטיות בארץ היה בעל בסיס צר יותר מאשר הקשר שלהם עם האליטה הפוליטית, איתה הירבו לבוא במגע תכוף יותר. מה גם שחלק מן הגנרלים הללו, הינם בנים למשפחות של מנהיגים ציוניים ומנהיגי היישוב ובתור שכאלה היו קשורים לנושאים פוליטיים, באמצעות המשפחה, גם בעת בגרותם ושירותם הצבאי (לדוגמא: דיין, ויצמן, סנה, אלדד).

אין תימה איפה שמפלגות מכל גווני הספקטרום הפוליטי הציבו גנרלים בדימוס ברשימותיהן לכנסת. המפלגות ראו בהן אמצעי לרכישת קולות וביקשו להסתייע במוניטין של צה"ל, כמייצג ומסמל את המחוייבות לבטחונה של ישראל, לצורך קידום מעמדן הפוליטי ואולי אף לשם קבלת לגיטימציה ציבורית. בחלק הבא אסקור את כל הגנרלים בדימוס שפנו לפוליטיקה בישראל ונהיו חברי כנסת ו/או שרים ואעריך את משקלם האלקטורלי בהצלחת המפלגות במסגרתן התמודדו לכנסת, כמו גם את התפקיד שמילא עברם הצבאי בקידומם הפוליטי.

גנרלים בדימוס שהשתלבו בפוליטיקה הישראלית

אורי אור – אלוף בצה"ל. בתפקידיו האחרונים שירת כאלוף פיקוד המרכז ואלוף פיקוד הצפון – במסגרת תפקיד זה פיקד על נסיגת צה"ל מרוב שטחי לבנון ב-1985. החל את פעילותו הפוליטית כראש המטה הצעיר של מפלגת העבודה בבחירות 1988, ואחר כך היה מהמטיפים להנהגת הפריימריס ומהפעילים המרכזיים של מחנה פרס. במקביל כיהן בשנים 1992-1988 כמנכ"ל הקרן הקיימת לישראל. במסגרת הפריימריס הראשונים שקיימה מפלגת העבודה ב-1992, נבחר ברשימתה לכנסת וכיהן מטעמה כיו"ר ועדת החוץ והבטחון ולאחר רצח רבין כיהן כסגן שר של פרס במשרד הבטחון (שהחזיק בראשות הממשלה ובמשרד הבטחון במקביל). במסגרת הפריימריס של שנת 1996 נבחר במקום ה-10 ברשימת העבודה לכנסת. רמז בכמה הזדמנויות על כוונתו להתמודד על ראשות מפלגת העבודה ואף החל לגבש חוג בראשותו, אך עם הצגת מועמדותו של ברק לראשות המפלגה ב-1996, נעשה לאחד מהפעילים במחנהו. בעקבות התבטאות שלו בגנות עדות המזרח ב-1998, ספג ביקורת ציבורית נוקבת, הורחק ע"י המפלגה מכל תפקידיו בכנסת ובצמרת המפלגה ונשללה ממנו זכות הנאום בשם המפלגה בכנסת (סנקנציות אלה בוטלו בעקבות "מסע התנצלות" שערך ברחבי הארץ מאוחר יותר). בהקשר זה נדחק למקום לא ריאלי בפריימריס של 1999 ולא נבחר לכנסת, מה גם שבעקבות כשלים בירוקרטים לא נכלל בסופו של דבר ברשימת המפלגה לכנסת. לאחר הבחירות מונה ליו"ר מועצת המנהלים של התעשייה האוירית. להערכתי, ניתן לייחס לנוכחותו ברשימת מפלגת העבודה, תרומה מינורית אם בכלל, להצלחת המפלגה בבחירות ולמהפך השלטוני ב-1992. ב-1996, מיקומו הגבוה יחסית ברשימה לא מנע את הפסד המפלגה ואת הפסדו של פרס שאור נמנה על מקורביו. ב-1999, לא מנעה הסערה הציבורית שנקשרה בשמו את נצחון מפלגת העבודה ואת נצחונו של ברק שאור נמנה על מחנהו. עברו הצבאי היווה גורם משמעותי בהתקדמותו הפוליטית.

איתם אפי – תת-אלוף בצה"ל, מפקד אוגדה בתפקידו האחרון. נחשב כמי שקידומו הצבאי נחסם, בין השאר בשל זיהויו עם הימין הקיצוני ומעורבותו בפגיעה באוכלוסיה פלסטינית (כמח"ט גבעתי) באינתיפאדה הראשונה. עקב כך הוא פרש מהצבא, אך עד מהרה התמנה, באפריל 2002, ליו"ר המפד"ל ולשר בממשלת שרון הראשונה. בתחילה כיהן כשר ללא תיק ולאחר מכן כשר התשתיות הלאומיות. נבחר לכנסת ה-16 כיו"ר המפד"ל והמועמד הראשון ברשימה שלה וכיהן כשר הבינוי והשיכון בממשלתו השנייה של שרון עד הצגת תוכנית ההתנתקות ביוני 2004. איתם זכה לקידום פוליטי מטאורי; בתוך חודשים ספורים עבר ממעמד של קצין משוחרר למעמד יו"ר המפד"ל ושר מטעמה. איתם בלט עוד בהיותו לובש מדים כדובר רהוט של המחנה הדתי-לאומי. לא מנגנון המפלגה גייסו מתוך שורות הצבא, כפי שהיה נהוג בעבר; את דרכו הפוליטית עשה באמצעות התקשורת שבה נעזר גם על מנת להשתלט על המפלגה, ולא בכדי התנגש במהרה עם מנגנון המפלגה לאחר שהוכתר למנהיגות. ואכן הקרע בינו לבין מוסדות המפלגה (בהנהגתו של זבולון אורלב) הלך והתרחב (בעיקר לאור החלטת המפלגה להישאר בממשלה לפרק זמן מסויים לאחר אישור תוכנית ההתנתקות) ובמרץ 2005 פרש ביחד עם הרב יצחק לוי מן המפד"ל והקים את סיעת 'התחברות' (ששמה נגזר כהתרסה כנגד תוכנית ההתנתקות) שהפכה לאחר מכן לסיעת ה'ציונות דתית לאומית מתחדשת'. להערכתי הצבתו של איתם בראש המפד"ל בבחירות 2003 לא קצרה את הפירות המצופים (למרות שהמפלגה עלתה מ-5 ל-6 מנדטים), אם כי הייתה לו תרומה אלקטורלית מסויימת למפלגה. עיקר חשיבותו לעניין שלנו הייתה באופן המעבר מן הצבא לפוליטיקה (כפי שפורט לעיל) ובהיותו הגנרל חובש הכיפה הראשון שנכנס לפוליטיקה כשר או ח"כ. עם זאת, נראה כי איתם טרם אמר את המילה האחרונה בפוליטיקה, כך שניתן לשפוט את השפעתו עליה, באופן חלקי בלבד.

איתן רפאל – רב-אלוף והרמטכ"ל ה-11 של צה"ל (1983-1978). היה שותף בכל מלחמות ישראל ממלחמת העצמאות ועד מלחמת לבנון ובשתיים מהם אף נפצע. בעל עיטור העוז על חלקו באחת מפעולות התגמול ב-1955. במלחמת סיני פיקד על גדוד הצנחנים שצנח במעבר המיתלה בצניחה המבצעית היחידה בתולדות צה"ל. במהלך כהונתו כרמטכ"ל ניצח על הפצצת הכור הגרעיני בעיראק ב-1981 ועל פתיחת מלחמת לבנון ב-1982. ועדת כהן לחקר הטבח בסברה ושתילה, האשימה את איתן במעילה בתפקידו כרמטכ"ל, לאחר שלא נתן הוראות מתאימות למנוע את הטבח. עם זאת לא ננקטו נגדו צעדים מעבר לנזיפה מכיוון שעמד ממילא לסיים את תפקידו כרמטכ"ל. לאחר השחרור הקים את צומת והביא לאיחודה עם התחייה ואף נבחר כמועמד מספר 2 (מתוך 5 שנכנסו לכנסת) ברשימת התחייה-צומת בבחירות 1984. לאחר שהסתכסך בעניינים שונים עם אנשי התחייה (ובמיוחד עם גאולה כהן), בטל האיחוד בנובמבר 1987 ואיתן הקים סיעת יחיד של צומת, בראשה נבחר לכנסת ה-12 (2 מנדטים) ולכנסת ה-13 (8 מנדטים). לאחר 'התרגיל המסריח' והקמת הממשלה הצרה בראשות שמיר ב-1990 כיהן כשר החקלאות עד סוף 1991. בראשית כהונת הכנסת ה-13 ניהל מו"מ על כניסה לממשלת רבין ותבע את תיק החינוך, אך ללא הצלחה. במהלך כהונת הכנסת ה-13 כיהן כיו"ר הועדה למלחמה בנגע הסמים והודיע לא אחת על כוונתו להתמודד בבחירות הישירות לראשות הממשלה. עם זאת, חזר בו מכוונתו ב-1996, תמך במועמדותו של נתניהו וחתם על הסכם עם הליכוד להופעה ברשימה משותפת לכנסת ה-14 אליה נבחר כמועמד מספר 3 (מתוקף הסכם השריון) ברשימת הליכוד -גשר-צומת. עם הקמת ממשלת נתניהו נעשה לסגן ראש הממשלה ולשר החקלאות ושר לאיכות הסביבה. בבחירות לכנסת ה-15 התמודד שוב באופן עצמאי בראש רשימת צומת, אך זו לא עברה את אחוז החסימה והתפרקה לאחר הבחירות. בהמשך לכך הודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים ועבר לעולם העיסקי, שם עסק בהקמת שובר הגלים בנמל היובל באשדוד. בנובמבר 2004 נפל במהלך עבודתו לים וטבע. להערכתי הייתה לאיתן, על עברו הצבאי ההירואי, תרומה מסויימת להצלחת התחייה-צומת בבחירות 1984 (המפלגה עלתה מ-3 ל-5 מנדטים). למותר לציין, כי איתן היה הרמטכ"ל הראשון (והיחיד-עד פרישתו של מופז) שהצטרף לצד הימני של המפה הפוליטית, עניין שאינו נטול ערך כשלעצמו. ואכן, לאחר הפיצול בבחירות 1988 ירדה התחייה חזרה ל-3 מנדטים וצומת בראשות איתן זכתה ב-2 מנדטים למרות כניסתה של מולדת לקצה הימני של הספקטרום הפוליטי. אין ספק כי אישיותו ועברו הצבאי של איתן שיחקו תפקיד מכריע בהצלחתה של צומת בבחירות 1992, אך משנבצר ממנו לתרגם את ההצלחה לרווחים פוליטיים ירד קרנו; רשימת הליכוד-גשר-צומת ב-1996 (בהשתתפותו) השיגה 32 מנדטים בבחירות 1996, לעומת 40 מנדטים שהשיגו מרכיביה בבחירות 1992. עם זאת, יתכן והיה משקל ציבורי מסויים לתמיכתו בנתניהו ולהימנעותו מהצגת מועמדות בבחירות לראשות הממשלה, אשר יכלה להביא לסיבוב שני. בבחירות 1999 הוכח סופית כי כוחו הפוליטי עבר מן העולם.

אלדד אריה – תת-אלוף בצה"ל. בתפקידו האחרון שירת כקצין רפואה ראשי. לאחר שיחרורו בשנת 2000 פנה לקריירה רפואית וכיהן כמנהל המחלקה הכירוגית-פלסטית בבי"ח הדסה עין-כרם בירושלים. נבחר כחבר הכנסת ה-16 מטעם מפלגת האיחוד הלאומי. יו"ר ועדת האתיקה של הכנסת ה-16. להערכתי, מקומו ברשימה המשותפת של האיחוד הלאומי-ישראל ביתנו, מולדת ותקומה, לא סייע רבות מבחינה אלקטורלית לרשימה שקיבלה 7 מנדטים בלבד ב-2003, לעומת 8 מנדטים שקיבלו רכיביה השונים בבחירות 1999. מה גם שההנחה המקובלת היא שאלדד זכה במקומו ברשימה, פחות בגלל עברו הצבאי הלא הירואי ויותר בשל דעותיו המוכרות והיותו בנו של ישראל אלדד, שהיה מראשי הלח"י והתנועה למען ארץ ישראל השלמה.

אלון יגאל – אלוף בצה"ל. שירת בהגנה ונמנה על מקימי הפלמ"ח ואף היה מפקדו מ-1945. במלחמת העצמאות הועלה לדרגת אלוף, פיקד על שורה של מבצעים חשובים והיה מפקד חזית הדרום (ונחשב בעיני רבים למפקד השדה הטוב ביותר של צה"ל). חברותו במפ"ם (ועמידתו במקום ה-58 ברשימתה לאסיפה המכוננת) הייתה בין הגורמים לביטול סיכוייו להתמנות כרמטכ"ל ולפרישתו מצה"ל בסוף 1949. היה חבר כנסת, החל מהכנסת ה-3 ועד הכנסת ה-9. מהכנסת ה-4 ועד הכנסת ה-6 כמועמד השני ברשימת אחדות העבודה-פועלי ציון ומאז הקמת מפלגת העבודה היה בכיר הנציגים של חטיבת אחדות העבודה בתוכה והמועמד ה-2 ברשימת המערך לכנסת. בשנים 1968-1961 שימש כשר העבודה בממשלות בן גוריון ואשכול. ערב מלחמת ששת הימים שהה בברה"מ ויש הטוענים, כי החמיץ בכך את ההזדמנות לקבל את תיק הבטחון מידי אשכול. כעבור כשנה נעשה לסגן ראש הממשלה ושר הקליטה. במשך שנים התקיימה התמודדות גלויה למחצה בינו לבין משה דיין על מעמד "היורש" של ההנהגה הוותיקה (שצידדה באלון) ולאחר פטירתו של אשכול בתחילת 1969 אף שימש במשך כ-3 שבועות כראש ממשלה בפועל. אך שניהם קיבלו את מנהיגותה של גולדה מאיר לאחר פטירתו של אשכול ונמנו על ה'מטבח' (הפורום המצומצם של שריה הקרובים עימם נועצה). בממשלתה הראשונה, שמר אלון על תפקידו הקודם. בממשלתה השנייה והשלישית של מאיר כיהן כסגן ראש הממשלה ושר החינוך והתרבות. לאחר מכן השלים עם בכורתו של יצחק רבין (פקודו בפלמ"ח ובצה"ל) וכיהן בממשלתו הראשונה כסגן ראש הממשלה ושר החוץ. לאחר פרישתו של רבין מראשות מפלגת העבודה ב-1977 שקל להתמודד על ההנהגה מול פרס, אך הגיע להסכם עימו שהועיד לו את תיק הבטחון. ב-1980 הכריז על כוונתו להתמודד כנגד פרס על ראשות מפלגת העבודה, אך נפטר זמן קצר לאחר מכן. להערכתי, תרומתו האלקטורלית לאורך השנים לרשימות במסגרתם התמודד לכנסת הייתה צנועה יחסית לעברו הצבאי המרשים, אולי משום שלמעט שנתה הראשונה של המדינה, לא היה בשירות פעיל ונתפש יותר כפוליטקאי מן המניין ופחות כגנרל בדימוס. עובדה זו, לצד אישיותו ועמידתו בצל מנהיגי המפלגות השונות (גלילי, אשכול, מאיר, רבין ופרס) מנעה את העצמת הפוטנציאל האלקטורלי שלו כגנרל בדימוס.

בן-אליעזר בנימין – תת-אלוף בצה"ל. בתפקידיו האחרונים שירת כמפקד איזור יהודה ושומרון וכמתאם פעולות הממשלה בשטחים. זמן קצר לאחר שחרורו, הצטרף למפלגת תמ"י המסורתית-מזרחית ובמשך מספר חודשים כיהן כמזכ"ל המפלגה. בדרך לא שגרתית ליוצא צבא המשתלב בפוליטיקה, גיוסו לתמ"י וקידומו במפלגה נשען רק מעט על היותו גנרל בדימוס, והרבה יותר מכך, על התמיכה שגייס במנגנון המפלגה. ב-1984 הצטרף לויצמן ביוזמה לייסוד מפלגת יחד ונבחר לכנסת כמועמד השני ברשימתה. לכנסת ה-12 נבחר מתוקף השריון לו זכו חברי יחד במפלגת העבודה ולכנסת ה-13, ה-14 וה-15 נבחר במקומות גבוהים מתוקף הישגיו בפריימריס של המפלגה. בממשלות רבין ופרס בכנסת ה-13 כיהן כשר הבינוי והשיכון. הכריז פעמים אחדות על כוונתו להגיע לראשות המפלגה, אך בקיץ 1996 הצטרף למחנהו של אהוד ברק וכיהן כסגן ראש הממשלה ושר התקשורת בממשלתו ולאחר פרישת המפד"ל גם כשר הבינוי והשיכון. לאחר הפסדו של ברק בבחירות 2001, ניצח את יו"ר הכנסת אברום בורג בהתמודדות על תפקיד יו"ר מפלגת העבודה ובמקביל התמנה לתפקיד שר הבטחון בממשלתו הראשונה של שרון. בנובמבר 2002 הוביל את מפלגתו לפרישה מממשלת שרון ולהקדמת הבחירות, לקראתן התמודד על ראשות המפלגה מול מצנע והפסיד. בינואר 2005 הצטרפה מפלגת העבודה לממשלת שרון השניה ובן-אליעזר התמנה לתפקיד שר התשתיות הלאומיות. להערכתי תרומתו האלקטורלית למפלגות במסגרתם נבחר לכנסת לא הייתה גדולה וממילא אפשר לייחסה יותר לבסיס התמיכה שלו בקרב 'פעילי השטח' ופחות לרקורד הצבאי שלו. למעשה ברוב מערכות הבחירות שהיה שותף להן חסה בצל מנהיג המפלגה (אבו-חצירא, ויצמן, פרס, רבין וברק) ובמערכת הבחירות האחרונה (2003), בה בלט בהנהגת המפלגה (למרות הפסדו למצנע) נחלה מפלגת העבודה את תבוסתה הגדולה אי פעם.

בר-לב חיים – רב אלוף והרמטכ"ל ה-8 של צה"ל (1971-1968). כיהן כסגן הרמטכ"ל במלחמת ששת הימים וכרמטכ"ל בעת מלחמת ההתשה ויזם את הקמת קו המוצבים לאורך התעלה שנודע כ'קו בר-לב' ושהתמוטט בפרוץ מלחמת יום הכיפורים. עם פרישתו מן השירות הצבאי הצטרף למפלגת העבודה וכעבור 3 חודשים מונה לתפקיד שר התעשייה והמסחר בממשלת מאיר השנייה (ביוזמתם של מאיר וספיר שביקשו, בין השאר, ליצור משקל-נגד לרמטכ"לים בדימוס משה דיין ויצחק רבין) וכיהן בה במקביל גם כשר הפיתוח. במלחמת יום הכיפורים היה למעשה מפקד חזית הדרום והתפרסם כמי שיצר בה סדר ושיכך את מלחמות הגנרלים. בכך, יצר תקדים כפול (שלא נשנה מאז) – כשר הראשון וכקצין המילואים הראשון בדרגת רב-אלוף שגוייס לשירות פעיל. המשיך להחזיק בתפקידו גם בממשלת מאיר השלישית וגם בממשלתו הראשונה של רבין. לאחר מכן נבחר כחבר כנסת ברשימת המערך מהכנסת ה-9 ועד הכנסת ה-12. בשנים 1990-1984 כיהן במסגרת ממשלות האחדות כשר המשטרה. עקב התייצבותו לימינו של פרס בכל המאבקים התוך-מפלגתיים נשאר מחוץ לממשלת רבין השנייה ב-1992 ומונה לשגריר ישראל ברוסיה. נפטר ב-1994. להערכתי, תרומתו האלקטורלית למפלגת העבודה במהלך השנים הייתה קטנה והוא לא הצליח להתבלט כאלטרנטיבה מנהיגותית למאיר, רבין או פרס. זאת, למרות שכאמור גיוסו הפוליטי, נעשה בהקשר ישיר לדרגתו ומתוך כוונה לאזן את כוחם של שני הרמטכ"לים האחרים במפלגה ולמרות ההערכה והאמון להם זכה כגנרל.

אהוד ברק: התקדם באופן שונה מיתר הגנרלים שנכנסו לפוליטיקה.

ברק אהוד – רב-אלוף והרמטכ"ל ה-14 של צה"ל (1995-1991). שירת כלוחם, קצין ומפקד סיירת מטכ"ל, בה זכה בעיטור המופת וב-4 צל"שים של הרמטכ"ל והיה לחייל המעוטר ביותר בתולדות צה"ל. כרמטכ"ל ניצח על היערכות צה"ל מחדש בעזה וביריחו בעקבות הסכם אוסלו, אך גם היה זה שהמליץ לממשלה על גירוש 400 מנהיגי החמאס ועל מבצע 'דין וחשבון' בלבנון. כחצי שנה לאחר שיחרורו מונה לתפקיד שר הפנים בממשלת רבין השנייה. מספר חודשים לאחר מכן, בעקבות רצח רבין, מינה אותו פרס לתפקיד שר החוץ בממשלתו. בתפקיד זה היה ממובילי מבצע 'ענבי זעם' בלבנון. נבחר לכנסת ה-14 כמועמד ה-3 ברשימת העבודה ועמד בראש המטה האישי של פרס, אשר הפסיד ל-בנימין נתניהו. לאחר פרישת פרס מראשות המפלגה זכה לרוב מוחלט בבחירות הפנימיות תוך שהוא גובר על בן-עמי, ביילין וסנה. בראשית 1999 יזם את הקמת מערך המפלגות 'ישראל אחת' שאיחד בתוכו את מפלגת העבודה, גשר ומימד. במאי 1999 הוביל את מפלגתו לנצחון סוחף בבחירות על בנימין נתניהו, הגם שהמפלגה עצמה איבדה מכוחה (מ-34 ל-26 מנדטים). כונן ממשלה בתמיכת ש"ס, מרץ, ישראל בעלייה, מפלגת המרכז, המפד"ל ויהדות התורה. בממשלה נטל לעצמו גם את תפקיד שר הבטחון, במקביל לתפקידו כראש הממשלה. במסגרת כהונתו הקצרה (כשנה וחצי) ניצח על נסיגת כוחות צה"ל מלבנון וסיים נוכחות צבאית ישראלית של 18 שנה שם. במקביל, ניהל מו"מ מדיני מול הסורים והפלסטינים (במסגרתו הציע ויתורים חסרי תקדים עד אז), אך לא הצליח להגיע לכדי הסכם. בהמשך לכך ובמקביל לפריצת אינתיפאדת אל-אקצה, המשיך לנהל מו"מ עם הפלסטינים למרות שאיבד את הרוב הקואליציוני שלו וזכה לביקורות רבות על כך. בסוף שנת 2000 נגרר בעל כורחו לבחירות מיוחדות לראשות הממשלה והובס בהם על-ידי שרון. לאור תוצאות הבחירות הודיע על פרישתו מהנהגת המפלגה, אך חזר בו והצהיר על כוונתו לכהן כשר בטחון בממשלת שרון, אך בגבור הביקורת ולנוכח התארגנות פנים-מפלגתית נרחבת כנגד כוונה זו, חזר בו בשנית והודיע על התפטרות מראשות המפלגה ומהכנסת ועל פרישה מהחיים הפוליטיים. עם זאת, לאחרונה חזר לפעילות פוליטית ואף הצהיר על כוונתו להתמודד בשנית על ראשות מפלגת העבודה. להערכתי, ברק הביא לכדי מיצוי את הפוטנציאל האלקטורלי שהיה טמון בעברו הצבאי המהולל, אשר היווה (לצד קירבתו האישית לרבין), את קרש הקפיצה הפוליטי עבורו. במערכת הבחירות ב-1999 הדגיש את המימד הצבאי בעברו ומיצב את עצמו כסמכות הבטחונית האולטמטיבית לאחר רצח רבין. מבחינה אלקטורלית המפלגה בראשותו אומנם הפסידה כמעט רבע מכוחה, אולם לדעתי תוצאה זו נגרמה למרות הובלתו (המוצלחת) של ברק את המפלגה בבחירות ולא בעטיה.

גור מרדכי – רב-אלוף והרמטכ"ל ה-10 של צה"ל (1978-1974). זכה בצל"ש על חלקו בפעולת התגמול בחאו-יונס (1955), בה גם נפצע. במלחמת ששת הימים פיקד על חטיבת צנחני מילואים ששיחררה את מזרח ירושלים ובסוף הקרב הודיע במערכת הקשר: "הר הבית בידינו"; משפט אשר נכנס לפנתיאון הביטויים של מדינת ישראל. ב-1974 מונה לתפקיד הרמטכ"ל וניצח על שיקום צה"ל לאחר מלחמת יום הכיפורים. כמו כן פיקד על מבצע אנטבה (1976) ועל מבצע ליטני (1978). עם שחרורו הצטרף למפלגת העבודה ונבחר מטעמה לכנסת, מן הכנסת ה-10 ועד הכנסת ה-13. כיהן כשר הבריאות בקדנציה הראשונה של ממשלת האחדות הלאומית בראשות פרס, אך סירב להצטרף אליה בקדנציה השניה בראשות שמיר ונעשה ליו"ר מועצת המנהלים של סולל בונה. עם זאת, בראשית 1988, לאחר שלא הצליח להיבחר כמועמד מפלגתו לראשות ההנהלה הציונית (המוסד הביצועי העליון של ההסתדרות הציונית העולמית), שב לממשלה כשר ללא תיק והתמיד בתפקיד זה גם בממשלה שהוקמה לאחר הבחירות עד פרישת מפלגת העבודה מן הקואליציה ב-1990. לאחר מכן נמנה עם תומכי מחנה רבין בהתמודדות הפנימית במפלגת העבודה ועם כינון ממשלתו השניה של רבין ב-1992 נתמנה כסגן שר הבטחון תחת רבין (שהחזיק בתיק הבטחון בנוסף לראשות הממשלה). בקיץ 1995 התאבד בעקבות מחלה סופנית. להערכתי, תרומתו האלקטורלית למפלגת העבודה/המערך במהלך השנים הייתה קטנה והוא חסה בצילם של רבין ופרס. עם זאת גיוסו למפלגה ומיצובו הגבוה מלכתחילה, התבצע בהחלט בזיקה לתפקידו כרמטכ"ל צה"ל ופרסומו במהלך שנות השירות הצבאי שלו.

דיין משה

דיין משה – רב-אלוף והרמטכ"ל ה-4 של צה"ל (1958-1953). שירת כלוחם ומפקד בהגנה; במסגרת פעילות הבריטים נגד הארגון נעצר (1939) וישב למעלה משנה בבית הכלא. לאחר שחרורו מהכלא יצא בראש סיור שהוליך את הפלישה האוסטרלית ללבנון בציר החוף (כנגד כוחות צרפת של וישי). במשימה זו איבד את עינו השמאלית, ומאז הייתה הרטיה השחורה בפניו לסימן היכר מובהק שלו. בהמשך התקדם בסולם הפיקוד של ההגנה ובמלחמת העצמאות הגיע להיות מפקד חטיבה ומפקד מחוז ירושלים. במסגרת זו ניהל מו"מ עם נציגים של המלך עבדאללה ועם המלך עצמו והיה שותף לשיחות הפסקת האש ברודוס. בבחירות לאסיפה המכוננת נבחר כמועמד העשירי ברשימת מפא"י, כמשקל נגד למפקדים הבכירים שהופיעו ברשימת מפ"ם, אך התפטר מהכנסת מייד לאחר הבחירות. בדצמבר 1953 מונה לרמטכ"ל צה"ל ונודע בהשפעתו הרבה על בן-גוריון. כרמטכ"ל דגל בקו אקטיביסטי, ניצח על שורה של פעולות תגמול והיה שותף בכיר לאסטרטגיה ולמהלכים שהובילו למבצע סיני והנהיג את צה"ל במהלך המבצע. בינואר 1958 פרש מצה"ל והשתלב במהרה בפעילות מפא"י, כמקורב לבן-גוריון. נבחר מטעם מפא"י לכנסת ה-4 וה-5 וכיהן במקביל כשר החקלאות בממשלות בן-גוריון ואשכול. עימותים וחילוקי דיעות עם אשכול הביאו לפרישתו מן הממשלה ב-1964 וחיזקו את נטייתו להתייצב לצידו של בן-גוריון במאבקים הפנים-מפלגתיים במפא"י בשנות ה-60. באביב ובקיץ 1965 התנגד לפילוג ממפא"י והצטרף לרפ"י רק 3 חודשים לאחר הקמתה. בהמשך לכך נבחר לכנסת ה-6 כמועמד ה-7 של המפלגה, הגם שנחשב לכוח האלקטורלי העיקרי שלה לאחר בן-גוריון.

משה דיין עם מנחם בגין. דיין: אב-הטיפוס של הגנרל בדימוס העובר לפוליטיקה.

בתקופת ההמתנה למלחמת ששת הימים גבר הלחץ הציבורי למנותו לתפקיד שר הבטחון. תביעה זו (שהסתייעה במהלכים של שמעון פרס, בעל בריתו הוותיק של דיין) התממשה ב-1/6/67, עם כינונה של ממשלת הליכוד הלאומי. דיין הכניס שינויים מסויימים בתוכנית המלחמה והשכיל להצטייר כאדריכל הנצחון הישראלי הסוחף במלחמה. גורם זה, לצד חלוקת התפקידים הלא פורמלית בינו לבין ראש הממשלה אשכול (שהותירה בידו מרחב תימרון רב), ולאחר מכן החלפתם של רמטכ"ל הנצחון – רבין (עקב סיום תפקידו) ושל ראש הממשלה אשכול, שהוביל את ישראל למלחמה (עקב פטירתו), תרמו רבות להגברת כוחו כשר בטחון, להעצמת הפופולריות הציבורית שלו ולמיצובו כ"מר בטחון". בין הזמנים, תמך בהצטרפות רפ"י למפלגת העבודה ונחשב לבכיר חטיבת רפ"י בתוכה. בסוף 1968 קמה בידיעתו, תנועה שנקראה "משה דיין לראשות הממשלה", אך בעקבות פטירתו של אשכול, סירב דיין להציג את מועמדותו כיורש וקיבל את מנהיגותה של גולדה מאיר. כיהן כשר הבטחון בכל ממשלותיה של מאיר ובמקביל נבחר בצמרת רשימת המערך לכנסת ה-7 וה-8. בעקבות מלחמת יום הכיפורים, נתפש בעיני חלקים גדולים בציבור כאחראי למחדל בפתיחת המלחמה (למרות שועדת אגרנט שחררה אותו מאחריות למחדל) והופעל לחץ ציבורי גדול להתפטרותו. לאור סירובו לעשותו כן, נדחפה מאיר להתפטר ובכך תמה כהונתו כשר הבטחון. ערב הבחירות לכנסת ה-9 ניהל בחשאי מו"מ עם בגין על הצטרפותו לרשימת הליכוד. עם זאת נבחר לכנסת כמועמד ה-7 ברשימת המערך. לאחר הבחירות פרש מן המפלגה, הקים סיעת יחיד והצטרף לממשלת בגין הראשונה כשר החוץ. במסגרת זו, שימש בתפקיד מכריע ביצירת המגעים שהביאו לביקור סאדאת בירושלים וב"בישול" הסכמי השלום עם מצרים. לאור חילוקי דיעות עם בגין בנושא ניהול המו"מ על אוטונומיה לפלסטינים פרש מהממשלה באוקטובר 1979. בבחירות 1981 התמודד לכנסת בראשות מפלגת תל"מ שהקים, זכה בניגוד לציפיות, לשני מנדטים בלבד ונותר באופוזיציה. בסמוך לאחר הבחירות נפטר. להערכתי, ניתן לראות בדיין כאב-הטיפוס של הגנרל בדימוס העובר לפוליטיקה. דיין השכיל לנצל את קשריו הקרובים עם ראש הממשלה ושר הבטחון, כמו גם עם בכירים אחרים במערכת הפוליטית, על מנת ליצור לעצמו בסיס תמיכה פוליטי והשתמש בעברו הבטחוני ההירואי על מנת להתברג בצמרת הממשלה. תפקידו כשר בטחון בתורו, הזין את מיצובו כ"מר בטחון", אך גם ניזון ממנו והוא שאב ממנו לגיטימציה ציבורית לשאיפות המנהיגות שלו, שנקטעו רק בעקבות מלחמת יום הכיפורים. אך אפילו לאחר הפיחות בהערכה הציבורית אליו, מעמדו ותדמיתו הציבוריים היו גבוהים דיו ותרמו להחלטתו של מנחם בגין, למנותו כשר החוץ בממשלתו ולהפקיד בידיו את המגעים העדינים עם מצרים. ניתן לומר לדעתי, כי דיין סלל במידה רבה את הדרך ויצר את הלגיטימציה, עבור הגנרלים הבאים אחריו להשתלבות בפוליטיקה.

הרצוג חיים – אלוף בצה"ל. בתפקידו האחרון שירת כראש אמ"ן. לאחר שחרורו (ב-1962) פנה לקריירה עסקית. במקביל שימש ב-1965 כמזכיר סניף רפ"י בת"א והיה מראשי מערכת ההסברה של המפלגה בבחירות לכנסת. לאחר מלחמת ששת הימים שימש תקופה קצרה, כאיש מילואים, כמושל צבאי של יהודה ושומרון. בשנים 1978-1975 שימש כשגריר ישראל באו"ם. לאחר שובו לארץ, נהיה בראשית שנות ה-80 מראשי מערכת ההסברה של מפלגת העבודה ונבחר לכנסת ה-10 ברשימת המערך. ב-1983 נבחר לתפקיד נשיא המדינה השישי ושב ונבחר לתפקיד זה ב-1988. נפטר ב-1997. להערכתי, תרומתו האלקטורלית למערך הייתה קטנה. מאידך, דרגתו ועברו בצבא, שימשו אותו בין היתר, לכניסה לחיים הפוליטיים כמו גם לגיוס התמיכה במועמדותו לתפקיד נשיא המדינה, שהוא היה הגנרל הראשון לזכות בו.

וילנאי מתן – אלוף בצה"ל. בתפקידו האחרון כיהן כסגן הרמטכ"ל. בעקבות העדפתו של שר הבטחון מרדכי (והממשלה) את מופז על פניו כרמטכ"ל, השתחרר מצה"ל במאי 1998. לאחר שניהל מגעים הן עם הליכוד והן עם העבודה, הצטרף בינואר 1999 למפלגת העבודה ולאחר שהצליח מאד בפריימריס הפנימיים של המפלגה נבחר במקום ה-6 ברשימת ישראל אחת לכנסת. כיהן בממשלתו ברק ובממשלתו הראשונה של שרון כשר המדע, התרבות והספורט. בנובמבר 2002 התפטר יחד עם יתר שרי העבודה מממשלת שרון הראשונה. נבחר במקום ה-4 מטעם רשימת העבודה-מימד לכנסת ה-16. בינואר 2005, צורף כשר ללא תיק לממשלת שרון השנייה. להערכתי, היה משקל אלקטורלי לא מבוטל להופעתו של וילנאי במסגרת מפלגת העבודה, עליו אפשר ללמוד בעקיפין מן הפופלריות שלו בקרב מצביעי הפריימריס של מפלגת העבודה. עברו הצבאי, לצד הרושם, כי הפסיד את הרמטכ"לות בשל מה שנתפש כספק שיקולים אישיים, ספק שיקולים פוליטיים, הגבירו את הפופלריות שלו והיוו עבורו קרש קפיצה לחיים הפוליטיים. עמדותיו שמיצבו אותו במרכז המפה הפוליטית לצד דימויו כביטחוניסט סייעו לו (ובעקיפין למפלגתו) לכוון ללב המפה הפוליטית.

ויצמן: תוך יממה מאלוף בצבא לשר בממשלה.

ויצמן עזר – אלוף בצה"ל. בתפקידיו האחרונים שירת כמפקד חיל האוויר וכסגן הרמטכ"ל וראש אג"מ. לאחר שירות בחיל האוויר המלכותי הבריטי במלחמת העולם השנייה ולאחר מכן באצ"ל, התגייס לצה"ל ונמנה על מקימי חיל האוויר. בתקופת פיקודו על החיל (1966-1958) נחשב מהבולטים שבמעצבי דמותו, תורת הלחימה והמוראל שלו. בתקופת ההמתנה שלפני מלחמת ששת הימים היה מראשי האלופים שלחצו לצאת למלחמה. נחשב לבעל חלק מכריע בהכנת חיל האוויר בפרט וצה"ל בכלל למלחמת ששת הימים, במהלכה כיהן כראש אג"מ. לאחר הנצחון התבטא בצורה נחרצת בזכות התפישה של ארץ ישראל השלמה. משהוברר לו (בסוף 1969) שלא ימונה לתפקיד הרמטכ"ל (בין היתר בשל דיעותיו הפוליטיות), השתחרר מצה"ל ובתוך יממה נעשה לאחד מ-3 נציגי חירות בממשלת הליכוד הלאומי ה-3, כשר התחבורה. באוגוסט 1970 התפטר עם יתר שרי גח"ל מן הממשלה, אף שהתנגד לצעד זה. לאחר מכן, החל לבסס את מעמדו כ"מספר 2" במפלגת חירות, אך נקלע ב-1972 לסכסוך עם מנחם בגין ופרש מפעילות מפלגתית. במלחמת יום הכיפורים גוייס למילואים כעוזר הרמטכ"ל לתפקידים מיוחדים. לאחר ששב לפעילות פוליטית, עמד ב-1977 בראש מטה הבחירות של הליכוד לכנסת ה-9 ונחשב לאדריכל הנצחון של רשימה זו. הוא עצמו נבחר במקום ה-4 ברשימת הליכוד (ה-2 מטעם חירות) ומונה לתפקיד שר הבטחון. לאחר פתיחת המו"מ לשלום עם מצרים נטל בו חלק מרכזי ואימץ עמדות יוניות, יחסית למפלגתו. כמו כן, ניצח כשר בטחון על מבצע ליטני בלבנון. על רקע חילוקי דיעות בינו לבין בגין על קצב מימוש הסכם קמפ-דיויד, פרש מן הממשלה במאי 1980 וכעבור חודשים אחדים סולק מתנועת החירות לאחר שהצביע נגד הממשלה בכנסת. לאחר התנזרות של 3 שנים שב לפוליטיקה והתמודד ב-1984 בראש רשימת יחד והצהיר על כוונתו לעמוד בראש כוח שיכריע את הכף בין הליכוד והמערך. רשימתו זכתה ב-3 מנדטים בלבד, אך מכלול הנסיבות העניק לו כוח פוליטי רב. שני הגושים חיזרו אחריו ולבסוף הצטרף לגוש המערך ונכנס במסגרתו לממשלת האחדות הראשונה כשר ללא תיק וחבר הקבינט הבטחוני, תפקיד בו המשיך עד 1988. ב-1986 הצטרף עם אנשי סיעתו למפלגת העבודה; שימש כראש מטה הבחירות שלה בבחירות לכנסת ה-12 ונבחר כמועמד ה-5 ברשימתה לכנסת. בממשלת האחדות ה-3 כיהן כשר המדע והטכנולוגיה וחבר הקבינט המדיני-בטחוני. בדצמבר 1989 תבע ראש הממשלה שמיר לפטרו עקב מגעים שניהל עם אנשי אש"ף. המשבר שהתחולל בעקבות כך, הסתיים בהדחה שלו (בהסכמתו) מהקבינט המדיני-בטחוני, בלבד. כעבור זמן קצר התפטר יחד עם יתר שרי העבודה מן הממשלה. ב-1993 נבחר לתפקיד נשיא המדינה השביעי ושב ונבחר לתפקיד זה ב-1998. בשנת 2000 נאלץ להתפטר לאחר שנפתחה נגדו חקירה פלילית (שנסגרה לאחר התפטרותו) על רקע קשרים כספיים בינו לבין איש עסקים אמיד וחשדות להתנהגות בלתי נאותה שלו. לאחר התפטרותו ולאור בריאותו הרופפת פרש מן החיים הציבוריים, אם כי הודיע על תמיכתו בשרון בבחירות לראשות הממשלה בשנת 2001. נפטר במאי 2005. להערכתי, תרומתו האלקטורלית הייתה משמעותית במיוחד לרשימת הליכוד בבחירות 1977. כוחו האלקטורלי נשחק לדעתי, וכאשר רץ באופן עצמאי הגיע להישג צנוע בלבד ותרומתו האלקטורלית הישירה למפלגת העבודה בבחירות 1988 לא הייתה גדולה לדעתי. ויצמן השכיל לעשות שימוש נכון בעברו הצבאי ההירואי במעבר לפוליטיקה והיה פורץ דרך בשני תחומים בהקשר זה. ראשית הוא היה הגנרל הראשון שהצטרף לצד הימני של המפה הפוליטית ובכך שבר טאבו לא רישמי שהיה קיים עד אז ותרם להגברת הלגיטימציה של מפלגת חירות, שהייתה בעבר מוקצה מבחינה פוליטית. שנית, ויצמן ביצע את המעבר המהיר ביותר בתולדות המדינה (יממה) מן הצבא לשורות הממשלה ותרם בכך לקעקוע הדיעה שרווחה, לגבי הנייטרליות הפוליטית לכאורה, של מפקדי צה"ל.

זאבי רחבעם – אלוף בצה"ל. בתפקידיו האחרונים כיהן כמפקד פיקוד מרכז וראש אג"מ. השתחרר לאחר מלחמת יום הכיפורים ומונה כיועצו של ראש הממשלה רבין, למלחמה בטרור. במאי 1975 מונה בנוסף גם כיועץ ראש הממשלה לענייני מודיעין. תפקידים אלה מילא עד קיץ 1977. לקראת בחירות 1988 הקים את מפלגת מולדת שדגלה בארץ ישראל השלמה והטיפה לטרנספר מרצון של תושבי השטחים ונבחר כראשון משני מועמדיה לכנסת ה-12. לאחר פירוק ממשלת האחדות ב-1990 נכשל המו"מ על צירוף מולדת לממשלת שמיר (גם בשל תביעתו של זאבי לקבלת תיק המשטרה), אולם בפברואר 1991 הצטרף זאבי לממשלה כשר ללא תיק, אך פרש ממנה (ביחד עם השר נאמן מהתחיה) על רקע שיחות השלום בוושינגטון ובכך הביא לאובדן הרוב הקואליציוני שלה ולהקדמת הבחירות. בבחירות לכנסת ה-13 זכתה המפלגה בהנהגתו ל-3 מנדטים והיוותה את הסמן הימני באופוזיציה לממשלות רבין ופרס. בבחירות לכנסת ה-14 זכתה המפלגה בהנהגתו ל-2 מנדטים, אך למרות זכייתו של נתניהו בבחירות נותרה כמפלגת אופוזיציה (היחידה מהימין). לקראת הבחירות לכנסת ה-15 היה שותף להקמת מערך המפלגות של האיחוד הלאומי ונבחר לכנסת כמועמד השני ברשימה זו. עם הקמת ממשלת שרון הראשונה (במרץ 2001) מונה לתפקיד שר התיירות. באוקטובר באותה שנה נרצח ע"י חוליית טרור פלסטינית בירושלים. להערכתי, דרגתו וניסיונו הצבאיים תרמו באופן ישיר מבחינה אלקטורלית למפלגת מולדת שבראשה עמד, לצד העמדות הרדיקליות אותן הציג.

זורע מאיר – אלוף בצה"ל. בתפקידו האחרון היה אלוף פיקוד הצפון (עד 1962). בשנים 1976-1972 ניהל את מינהל מקרקעי ישראל. היה ממייסדי התנועה הדמוקרטית וד"ש ונבחר לכנסת במקום ה-5 ברשימת ד"ש. עקב ביקורת קשה על הנהגת המפלגה, פרש ממנה לאחר כשנה והתפטר מהכנסת. בבחירות לכנסת ה-10 קרא לתמוך ברשימת התחייה. נפטר ב-1995. להערכתי, הייתה לזורע תרומה אלקטורלית מסויימת להצלחתה של ד"ש, שנבעה בעיקר מעברו הצבאי.

ידין יגאל – רב-אלוף והרמטכ"ל ה-2 של צה"ל (1952-1949). כיהן במלחמת העצמאות כקצין המבצעים הארצי של צה"ל ובתור שכזה ועקב מחלתו של הרמטכ"ל דורי, היהבפועל הרמטכ"ל של צה"לבמלחמת העצמאות. בשנים שפיקד על צה"ל, הניח את היסודות לביסוסו על מערך המילואים. לאחר פרישתו (על רקע החלטת הממשלה על קיצוץ בתקציב הבטחון ובמימדי צה"ל), סירב להצעתו של בן-גוריון לקבל את תפקיד שר הבטחון ופנה לקריירה אקדמית. עם זאת הטיף בהתמדה לשינוי שיטת הבחירות ונזכר שוב ושוב כמועמד לכהונות ממלכתיות רמות. בן-גוריון ניסה לא אחת לצרפו לממשלה ולהציגו כיורשו בפוטנציה – אך ללא הצלחה. בשלהי 1976 הקים את 'התנועה דמוקרטית' שהתאחדה במהרה עם תנועת 'שינוי' להקמת ד"ש. נבחר כמועמד הראשון ברשימתה לכנסת תוך שהוא מוביל את המפלגה החדשה להצלחה חסרת תקדים בבחירות. באוקטובר 1977 הצטרף לממשלת בגין הראשונה כסגן ראש הממשלה, תפקיד בו כיהן עד אוגוסט 1981 (הגם שתנועתו הלכה והתפרקה בינתיים), מבלי להטביע רישום ניכר על עבודת הממשלה. למרות שנהנה משיעורי פופלריות גבוהים מאד עם תחילת דרכה של ד"ש, אף יותר מראש הממשלה הנבחר בגין, הוא נתפש עם חלוף הזמן כחסר יכולת להנהיג את התנועה וכרודף שררה, הוצג שוב ושוב כתקווה שהכזיבה ולאחר בחירות 1981 פרש מן החיים הפוליטיים ושב לעיסוקיו האקדמיים. נפטר ב-1984. להערכתי, הרקע הצבאי של ידין, מסביר חלק מהצלחתה האלקטורלית של ד"ש, לצד דימויו הציבורי ה'נקי' של ידין, משקלם האלקטורלי של שותפיו לרשימה, תחושת המיאוס הציבורי מן הפוליטיקאים והצורך בשינוי.

יפה אברהם – אלוף בצה"ל. בתפקידיו האחרונים, אלוף פיקוד הדרום ואלוף פיקוד הצפון. השתחרר מצה"ל ב-1964, אך פיקד (במילואים) במלחמת ששת הימים על אוגדה שהשתתפה בכיבוש סיני. לאחר שחרורו מצה"ל ניהל את רשות שמורות הטבע. במקביל, לאחר מלחמת ששת הימים היה ממקימי התנועה למען ארץ ישראל השלמה וכפעיל לשעבר בתנועת העבודה, נחשב לאחד מבכירי נציגיה בתנועה. על רקע זה נבחר ב-1973 כמועמד ה-8 ברשימת הליכוד לכנסת. בבחירות 1981 קרא להצביע לתחיה. נפטר ב-1983. להערכתי, קשה על להצביע על תרומה אלקטורלית ישירה שלו לרשימת הליכוד ב-1973, אך סביר כי עברו הצבאי הוסיף ללגיטימציה הציבורית של התנועה.

יריב אהרון – אלוף בצה"ל. כיהן בשנים 1972-1964 כראש אמ"ן. בתפקידו זה, קידם את מעמדו של אגף המודיעין וניצח על פעילותו לקראת מלחמת ששת הימים, במהלכה ובמהלך מלחמת ההתשה. לאחר שיחרורו מצה"ל שימש כיועץ ראש הממשלה למלחמה בטרור. במלחמת יום הכיפורים כיהן כעוזר מיוחד לרמטכ"ל. נבחר לכנסת ה-8 ברשימת המערך וצורף לממשלתה של מאיר כשר התחבורה. בממשלת רבין הראשונה כיהן כשר ההסברה, עד התפטרותו בפברואר 1975. באביב 1977 הצטרך לד"ש, אם כי לימים חזר למפלגת העבודה. לאחר התפטרותו מן הממשלה התמקד בפעילותו במסגרת מרכז יפה למחקרים אסטרטגיים של אוניברסיטת תל-אביב. נפטר ב-1994. להערכתי, תרומתו האלקטורלית לרשימת המערך הייתה זניחה. עם זאת, ללא ספק עברו הצבאי, היה המניע העיקרי לקידומו הפוליטי ולהגעתו לתפקיד ח"כ ושר.

יתום דני – אלוף בצה"ל. שימש כראש אגף התכנון ואלוף פיקוד המרכז. ב-1993 מונה כמזכירו הצבאי של ראש הממשלה רבין ולאחר רציחתו, גם של פרס. ביוני 1996 מונה לתפקיד ראש המוסד. בפברואר 1998 התפטר מתפקידו, בין היתר בעקבות רצף פעולות כושלות של הארגון. בקיץ 1999 מונה לתפקיד ראש המטה המדיני-בטחוני של ראש הממשלה ברק. ב-2003 נבחר לכנסת ברשימת העבודה-מימד. להערכתי, תרומתו האלקטורלית לרשימת העבודה-מימד הייתה זניחה, מה גם שהרשימה נחלה תבוסה בבחירות. עם זאת, עברו הצבאי-ביטחוני, שימש משענת עיקרית, לצד תמיכתו של ברק, בבחירתו לכנסת.

כרמל משה – אלוף בצה"ל. כיהן כמפקד חזית הצפון מאז מאי 1948 ונחשב לאחד מן המועמדים לכהונת הרמטכ"ל, אך השתחרר מצה"ל ב-1950 עם קבוצה גדולה של מפקדים חברי מפ"ם. בשנים 1959-1955 שימש כשר התחבורה מטעם אחדות העבודה-פועלי ציון ובשנת 1958 נכנס מטעם רשימה זו לכנסת. שב ונבחר לכנסת ה-4, ה-5 (מטעמה), ה-6, ה-7 וה-8 (ברשימת המערך). כיהן שוב כשר התחבורה בשנים 1969-1965. להערכתי, הייתה לכרמל תרומה אלקטורלית מסויימת, במיוחד לרשימת אחדות העבודה-פועלי ציון ולמרות חברותו ארוכת השנים בתנועה לאחדות העבודה, לעברו הצבאי היה משקל לא מבוטל בקידומו הפוליטי.

ליפקין-שחק אמנון – רב-אלוף והרמטכ"ל ה-15 של צה"ל (1998-1995). זכה פעמיים בעיטור העוז, על חלקו ב"פעולת כראמה" ובמבצע "אביב נעורים". ב-1993, במהלך כהונתו כסגן הרמטכ"ל, מונה ע"י ראש הממשלה רבין לראש המשלחת הישראלית לשיחות עם אש"ף על יישום הצהרת העקרונות ויש שראו בכך פסול. ב-1998, קיצר את חופשת השיחרור שלו מצה"ל, הקדים את שיחרורו והודיע על כוונתו להתמודד על ראשות הממשלה במסגרת מפלגת מרכז. ליפקין-שחק הצדיק את הצטרפותו למירוץ לראשות הממשלה בצורך ב-"הגנת מדינת ישראל באחת התקופות היותר קשות שידעה, לא מבחוץ אלא מבפנים". הוא הוסיף לכך מילים קשות, שהפכו לסיסמת בחירות בקיץ 1999: "נתניהו מסוכן לישראל". זאת למרות שלא נמנה על מי שנתפשו כרמטכ"לים פוליטיים (כמו דיין, רבין או גור), אלא דווקא על הרמטכ"לים הלא-פוליטיים (דוגמת משה לוי ודן שומרון). החלטתו להצטרף למירוץ הפוליטי נבעה במידה רבה מלחצים שהפעילה עליו קבוצת ההתייחסות המקצועית והחברתית שלו, ששאפה להפיל את ראש הממשלה נתניהו ולקדם את תהליך השלום, שנתקע מאז רצב רבין. בסופו של דבר, ויתר על הבכורה במפלגת המרכז החדשה שקמה ליצחק מרדכי, ונבחר כמספר 2 ברשימה זו לכנסת ה-15. מונה כשר התיירות בממשלת ברק ובמאי 2000, לאחר התפטרותו של מרדכי מן הממשלה, מונה גם כשר התחבורה. לקראת הקמת ממשלת שרון הראשונה הודיע, בסוף פברואר 2001, על סיום פעילותה של מפלגת המרכז והקים ביחד עם אורי סביר ודליה רבין-פילוסוף את סיעת 'הדרך החדשה', שתכליתה הייתה לאפשר את הקמתה של סיעת היחיד של רבין-פילוסוף. בהתאם לכך, ימים אחדים לאחר מכן, התפטר (כמו גם סביר) מהכנסת והודיע על פרישה מהחיים הפוליטיים. להערכתי, הייתה לשחק תרומה אלקטורלית קריטית למפלגת המרכז, למרות שהאחרונה הצליחה פחות מהמצופה בבחירות 1999. יתירה מכך נהיר, כי שחק השתמש בעברו הצבאי ובמעמדו הציבורי הנלווה למינוף מעמדו הפוליטי, כמו גם לקיעקוע זה של ראש הממשלה דאז, נתניהו.

מופז שאול – רב-אלוף והרמטכ"ל ה-16 של צה"ל (2002-1998). כרמטכ"ל, ניסה לגייס תמיכה ציבורית פומבית למהלכים התקפיים בלבנון בניגוד לעמדת הממשלה. לאחר מכן, ביקר בחריפות את המתווה שהציג נשיא ארה"ב קלינטון לכינון הסדר קבע ישראלי-פלסטיני, אף שממשלת ברק תמכה במתווה. באוקטובר 2001, הביע התנגדות פומבית, להחלטת ממשלת שרון לסגת משטחים שולטים שנתפשו מוקדם יותר באיזור חברון. על הרקע הזה איים שר הבטחון דאז בן-אליעזר, לפטרו אולם איום זה לא התממש. בשל פעולות אלו, כמו גם בשל תפישתו כמי הוביל את הצבא להסלמת החיכוך הישראלי-פלסטיני בפרוץ אינתיפאדת אל-אקצא, ובשל הרחקתו מהמטכ"ל את מי שנחשב יורש פוטנציאלי שלו ונציג ה'אליטה הישנה' – עוזי דיין, הואשם מופז לא פעם בהיותו 'רמטכ"ל פוליטי'. כך או כך, זמן קצר לאחר שיחרורו הצטרף לתנועת הליכוד (והיה הרמטכ"ל היחיד לעשות כן) וזכה לתמיכתו של ראש הממשלה שרון אשר ראה בו, לצד היותו נכס למפלגה, גם נכס פנים-מפלגתי במאבקיו מול נתניהו. כך, בנובמבר 2002, לאחר פרישת מפלגת העבודה מהקואליציה, מינה אותו שרון לתפקיד שר הבטחון, תפקיד אותו הוא ממלא גם בממשלתו השנייה של שרון. להערכתי, למופז היה חלק מסויים בהצלחה האלקטורלית של הליכוד בבחירות 2003 (למרות שנמנע ממנו, בנימוקים טכניים, להיות חלק מרשימת הליכוד לכנסת). מכל מקום מעמדו בליכוד ובממשלה נגזר ישירות מהיותו רמטכ"ל צה"ל בדימוס.

מצנע עמרם – אלוף בצה"ל. נפצע במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים וקיבל צל"ש בכל אחת ממלחמות אלה. בספטמבר 1982, לאחר שוך הקרבות הגדולים במלחמת לבנון, כאשר הוא משמש כראש מטה גיס (תת-אלוף) דרש, כי שר הבטחון שרון יתפטר והודיע כי יפרוש מהשירות אם הדבר לא יקרה; אולם בהתערבות הרמטכ"ל איתן, נשאר בשירות פעיל ואף המשיך להתקדם במעלה הדרגות. בתפקידיו האחרונים בצה"ל שירת כאלוף פיקוד המרכז וכראש אגף התכנון. ב-1993 השתחרר מצה"ל ונבחר בפריימריס פתוחים כמועמד מפלגת העבודה לראשות עירית חיפה. בנובמבר של אותה שנה נבחר לראשות העיריה ברוב גדול וחזר על כך בנובמבר 1998. בקיץ 2002 החלה להתגבש התארגנות, של הקהילה העיסקית ברובה, שדחפה את מצנע להתמודד על ראשות מפלגת העבודה כנגד בן-אליעזר. בפריימריס שנערכו בסוף אותה שנה, נבחר מצנע לתפקיד יו"ר מפלגת העבודה ומועמדה לראשות הממשלה. בינואר 2003, נבחר לכנסת בראש רשימת העבודה-מימד, אך זו האחרונה נחלה תבוסה קשה. לאחר הבחירות התפטר מראשות מפלגת העבודה. להערכתי, למצנע היה חלק חשוב מבחינה אלקטורלית בקולות שקיבלה רשימת העבודה-מימד בבחירות 2003, למרות שבסיכומו של דבר, הוא הוביל את המפלגה לתבוסתה הקשה ביותר מאז ומעולם. מצנע עשה שימוש בעברו הצבאי ובפרסום הציבורי שלו כגנרל בצה"ל לצורך כניסה למערכת הפוליטית ברמה הלוקלית ורקע זה, גם סייע לו (לצד זיהויו כבן 'האליטה הישנה') להיבחר לראשות מפלגת העבודה מאוחר יותר.

מרדכי יצחק – אלוף בצה"ל. לחם כקצין צנחנים במלחמת ששת הימים ובמלחמת יום הכיפורים (שבסיומה זכה בעיטור העוז). במסגרת פרשת השב"כ לאחר הפיגוע בקו 300, הואשם בהריגת שני מחבלים שבויים, וכעבור זמן רב התברר שהיה קורבן לעלילה של אנשי שב"כ. לאחר מכן קודם לדרגת אלוף ובתפקידיו האחרונים כיהן כאלוף פיקוד דרום, אלוף פיקוד המרכז ואלוף פיקוד הצפון (ונעשה בכך לקצין היחידי בתולדות צה"ל שעמד בראש שלושת הפיקודים המרחביים). בראשית 1995 פרש מצה"ל לאחר שלא מונה לתפקיד סגן הרמטכ"ל וניהל מו"מ עם מספר מפלגות. בסוף אותה שנה הודיע על הצטרפותו לליכוד וזכה במקום הראשון בפריימריס (היחידים מאז ומעולם) שנערכו לרשימת הליכוד לכנסת ה-14. עמד בראש מטה הבחירות של הליכוד-גשר-צומת ולאחר נצחונו של נתניהו כיהן כשר הבטחון בממשלתו. בתפקיד זה אימץ עמדות יוניות, יחסית ליתר הממשלה, ולא פעם מצא את עצמו בעמדת מיעוט בממשלה על רקע זה. בהקשר זה, כמו גם בשל האיום שהיווה על ראש הממשלה נתניהו מבחינה פוליטית התרבו החיכוכים והעימותים ביניהם. בסוף 1998 החל מרדכי במגעים על הצטרפותו ליוזמה של הקמת מפלגת המרכז ועל רקע זה פוטר מן הממשלה בינואר 1999. מיד לאחר מכן הסכימו ליפקין-שחק, מרידור ומילוא להעמידו בראש הרשימה לכנסת ולהציגו כמועמדה לראשות הממשלה. למרות סקרי דעת קהל מחמיאים ובגבור הלחצים ממפלגתו ומחוצה לה, הסיר את מועמדותו לראשות הממשלה יום לפני הבחירות. בבחירות עצמן נבחר בראש רשימתו לכנסת ומונה לסגן ראש הממשלה ושר התחבורה בממשלתו של ברק. במאי 2000 התפטר מן הממשלה ומראשות מפלגת המרכז בעקבות הגשת הגשת כתב אישום נגדו על הטרדה מינית בעת ששירת כאלוף בצה"ל. לאחר הרשעתו במארס 2001 התפטר גם מהכנסת. להערכתי, למרדכי הייתה תרומה אלקטורלית משמעותית הן לליכוד והן למפלגת המרכז (למרות הישגה הצנוע בבחירות). נהיר גם, כי דרגתו ועברו הצבאי (לרבות היותו קורבן לעלילת שווא בפרשת השב"כ) תרמו לפופולריות שלו ולהיכרות הציבור עימו והיוו עבורו קרש קפיצה לחיים הפוליטיים.

סנה אפרים – תת-אלוף בצה"ל. למרות הכשרתו כרופא, שירת בתפקידיו האחרונים בצה"ל בתפקידי פיקוד לא רפואיים ובהם מפקד איזור דרום לבנון וראש המינהל האזרחי ביהודה ושומרון. לאחר שיחרורו מצה"ל החל בפעילות במפלגת העבודה ונבחר ברשימתה לכנסת מאז הכנסת ה-13 ועד הכנסת ה-16. כיהן כשר הבריאות מ-1994 ועד 1996 בממשלות רבין ופרס. ביוני 1997 התמודד על ראשות מפלגת העבודה והגיע למקום הרביעי (והאחרון). כיהן כסגן שר הבטחון תחת אהוד ברק (כאשר זה כיהן במקביל גם כראש הממשלה). בממשלתו הראשונה של שרון כיהן כשר התחבורה, עד פרישת מפלגת העבודה מן הקואליציה. להערכתי, תרומתו האלקטורלית למפלגת העבודה הייתה שולית. דרגתו ומעמדו בצבא היו בעלי משקל מסויים בכניסתו לחיים הפוליטיים, כמו גם פעילותו במפלגה לאחר שיחרורו מצה"ל ואולי גם ייחוסו המשפחתי, כבנו של משה סנה, שהיה מראשי הציונים הכלליים, מפ"ם ומק"י.

עמית מאיר – אלוף בצה"ל. בתפקידיו האחרונים בצה"ל שימש כאלוף פיקוד הדרום, ראש אג"מ (לרבות במבצע סיני), אלוף פיקוד המרכז וראש אמ"ן. ביוני 1963 מונה לתפקיד ראש המוסד לאחר פרישתו של ראשו המיתולוגי, איסר הראל. בתפקיד זה כיהן במהלך ההכנות למלחמת ששת הימים, במהלכה ואחריה עד לשנת 1968. לאחר פרישתו מתפקיד זה צורף למרכז מפלגת העבודה. עם זאת, הצטרף בשלהי 1976 לקבוצה שהתגבשה מסביב לידין והיה ממקימי ד"ש ואף נבחר לכנסת ה-9 כמועמד ה-3 ברשימתה. התמנה לשר התחבורה והתקשורת בממשלתו הראשונה של בגין, אך פרש כעבור פחות משנה לנוכח הפיצול בד"ש ובמחאה על התמשכות המו"מ עם מצרים. לאחר מכן היה בין מקימיה של סיעת שינוי ויוזמה, אך בהמשך הצטרף למפלגת העבודה ולסיעת המערך בכנסת. ב-1981 נטש את הזירה הפוליטית ועבר לעסקים פרטיים. להערכתי, הייתה לעמית תרומה משמעותית להישגה של ד"ש בבחירות 1977. ברור גם, כי עברו הצבאי-בטחוני שימש את קרש הקפיצה העיקרי במעברו לפוליטיקה.

פלד מתי – אלוף בצה"ל. בתפקידו האחרון שימש כראש אגף האפסנאות (לרבות במלחמת ששת הימים). לאחר שיחרורו מצה"ל ב-1969, פנה לקריירה אקדמית ובמקביל החל לאמץ עמדות יוניות וקרא לנסיגה מהשטחים, למו"מ עם אש"ף ולהקמת מדינה פלסטינית. בשנות ה-70 היה חבר בשורה של גופי שמאל ובמסגרת זו גם נפגש עם ערפאת ועם אישים אחרים באש"ף. היה שותף לייסוד הרשימה המתקדת לשלום ונבחר כמועמד ה-2 שלה לכנסת ה-11. מוקם במקום זה גם בבחירות לכנסת ה-12 אולם לא נכנס לכנסת היות שהרשימה זכתה במנדט אחד בלבד. נפטר ב-1995. להערכתי, היה לפלד חלק משמעותי בהישגה של הרשימה המתקדמת לשלום בבחירות 1984, במיוחד היות שהעניק לה לגיטימציה (בין היתר בשל עברו הצבאי) במגזר היהודי. השפעה זו שלו פחתה מאד עקב העמדות הרדיקליות שהביע כח"כ, כפי שניתן ללמוד מהישגיה הדלים של הרשימה במגזר היהודי, בבחירות לכנסת ה-12. מכל מקום, ברור כי עברו הצבאי (כחלק ממטכ"ל 1967) ודרגתו של פלד היוו 'מקדם מכירות' משמעותי בהחלטה של המפלגה להציבו במקום ה-2 ברשימתה לכנסת, לנוכח שאיפותיה לקיום רשימה משותפת ליהודים וערבים.

צור צבי – רב-אלוף והרמטכ"ל ה-6 של צה"ל (1963-1961). לאחר שיחרורו מצה"ל שימש כמנכ"ל חברת מקורות. בלחצו של דיין הסכים להצבתו במסגרת רשימת רפ"י ב-1965 ונבחר מטעמה לכנסת ה-6, אך התפטר לאחר מספר שבועות. לאחר מכן שימש כעוזרו של שר הבטחון דיין ומילא מספר תפקידים בחברות ממשלתיות. נפטר בדצמבר 2004. להערכתי, תרומתו האלקטורלית לרפ"י הייתה קטנה. עם זאת, הבחירה להציבו ברשימת המפלגה לכנסת, נבעה באופן ישיר מהיותו רמטכ"ל בדימוס שהשתחרר זה לא מכבר מן השירות.

ציפורי מרדכי – תת-אלוף בצה"ל. בתפקידו האחרון שימש כעוזר ראש אג"מ. עם שיחרורו ב-1976 הצטרף לחירות והיה עוזרו של ויצמן במטה הבחירות של הליכוד לכנסת ה-9. נבחר במסגרת רשימת הליכוד לכנסת ה-9 וה-10. כיהן כסגן שר הבטחון תחת ויצמן ואח"כ תחת ראש הממשלה בגין (שבתקופתו כהונתו כשר בטחון, ניהל ציפורי למעשה את עבודת המשרד). בשנים 1984-1981 כיהן כשר התקשורת בממשלות בגין ושמיר. בשנים 1992-1984, נכשל בנסיונותיו להיכלל במקום ריאלי ברשימת הליכוד לכנסת. במקביל כיהן בשנים 1993-1986 כמנכ"ל המוסד לביטוח לאומי. להערכתי, לא הייתה תרומה אלקטורלית משמעותית להצבתו ברשימת הליכוד. קידומו הפוליטי 'הבשיל' בין היתר לאור עברו הצבאי ודרגתו, כמו גם פעילותו בצעירותו במסגרת האצ"ל וזיהויו המוקדם עם חירות.

קהלני אביגדור – תת-אלוף בצה"ל. זכה בעיטור המופת במלחמת ששת הימים ובעיטור הגבורה במלחמת יום הכיפורים. בתפקידיו האחרונים שימש כמפקד אוגדה ומפקד המכללה לפיקוד ומטה. לאחר שהשתחרר ב-1990, מונה ביוזמתו של ישראל קיסר ליו"ר רשת בתי הספר'עמל'. בראשית 1992 עמד בראש מטהו של קיסר בפריימריס לראשות מפלגת העבודה. בהמשך לכך, השתלב ברשימת העבודה ונבחר מטעמה לכנסת ה-13. ב-1993 התמודד על ראשות עירית תל-אביב מול רוני מילוא והפסיד. ביוני 1994 נמנה עם מייסדי תנועת הדרך השלישית ובשלהי 1995 נבחר לתפקיד יו"ר התנועה (ויו"ר המפלגה לאחר הפיכתה למפלגה). נבחר לכנסת ה-14 כראשון מועמדיה של המפלגה וכיהן כשר לבטחון פנים בממשלת נתניהו. ב-1999 דחה הצעות לשריון במפלגות הגדולות והתמודד בראשות מפלגתו, שלא עברה את אחוז החסימה. לאחר מכן התמודד על מקום ברשימת הליכוד לכנסת ה-16, אך לא הצליח להיכנס לכנסת. להערכתי, תרומתו האלקטורלית למפלגת העבודה לא הייתה משמעותית. לעומת זאת, ניתן לייחס לו את החלק הארי מן הקולות בהם זכתה מפלגת הדרך השלישית. לעברו הצבאי ההירואי, הייתה תרומה משמעותית לקריירה הפוליטית שלו.

יצחק רבין: תרומה אלקטורלית גדולה בכל מערכות הבחירות בהן השתתף.

רבין יצחק – רב-אלוף והרמטכ"ל ה-7 של צה"ל (1968-1964). כרמטכ"ל הוביל מהפיכות שונות בתורת הלחימה ובמבנה של צה"ל והיה שותף לעיצוב המדיניות הבטחונית לצד אשכול, גלילי ואלון. כמו כן, הכין את צה"ל והוביל אותו במהלך מלחמת ששת הימים (למעט התמוטטות של כיממה בתקופת ההמתנה למלחמה). לאחר שיחרורו מצה"ל ב-1968 התמנה לתפקיד שגריר בארה"ב ועמד בקשר ישיר עם ראש הממשלה (אשכול ולאחריו מאיר), תוך עקיפת שר החוץ, אבן. עם סיום כהונתו כשגריר (ב-1973) נבחר לכנסת ה-8 ברשימת המערך ומונה כשר העבודה בממשלתה של מאיר. לאחר התפטרותה של מאיר מראשות הממשלה גבר בהתמודדות (הראשונה מסוגה) במרכז המפלגה על פרס והיה לראש הממשלה (וליליד הארץ הראשון למלא תפקיד זה). כראש ממשלה ניהל את המו"מ על הסכמי הביניים שלאחר מלחמת יום הכיפורים והתמודד עם המשבר הכלכלי והחברתי שעקב את המלחמה. כמו כן, הורה על מבצע אנטבה. בסוף 1976 פיטר את שרי המפד"ל בעקבות הימנעותם בהצבעת אי-אמון בממשלה, התפטר והביא להקדמת הבחירות. שב וגבר על פרס בהתמודדות במרכז המפלגה, אך חודשיים לאחר מכן הסתלק ממועמדותו לראשות הממשלה, בעקבות גילוי, כי אשתו עברה על תקנות המט"ח. עם זאת נבחר ברשימת המערך לכנסת ה-9. לאחר מכן תמך במועמדותו של אלון (כנגד פרס) לראשות המפלגה ולאחר פטירתו התמודד בעצמו ב-1980 נגד פרס והובס. בשנים 1984 ו-1988 ויתר על ההתמודדות ונבחר במקום ה-3 וה-2 (בהתאמה) ברשימת המערך לכנסת. במקביל כיהן כשר הבטחון בשלוש ממשלות האחדות ובמסגרת תפקיד זה הוביל את נסיגת צה"ל מרוב שיטחה של לבנון ואת ההתמודדות מול האינתיפאדה הראשונה. ב-1990 בעקבות המהלך של פרס להפלת ממשלת האחדות, התמודד מולו במרכז המפלגה והפסיד, אך ניצח אותו בפריימריס (הראשונים) לראשות המפלגה ב-1992. בהמשך לכך, הוביל את מפלגתו לנצחון בבחירות ונבחר לתפקיד ראש הממשלה ושר הבטחון. בכהונה זו הביא לגירוש המוני של מנהיגי החמאס ולמבצע 'דין וחשבון' בלבנון, אך גם ניצח על המהלכים המדיניים שהובילו להסכם אוסלו, להכרה הישראלית באש"ף ולהסכמי הביניים. על פעילות זו זכה, ביחד עם שמעון פרס ויאסר ערפאת, בפרס נובל לשלום. כמו כן ניהל מגעים מדיניים נרחבים שהולידו את הסכם השלום עם ירדן והתבטא בדבר נכונות ישראלית לנסיגה מרמת-הגולן במסגרת הסכם עם סוריה. פעולות אלה, לצד התעצמות פעולות הטרור כנגד ישראל, עוררו התנגדות נרחבת מבחינה פוליטית וציבורית. בשיאה, נרצח ע"י יגאל עמיר (רצח רבין) בסיום עצרת תמיכה בתהליך השלוםבתל-אביב, בנובמבר 1995. להערכתי, לרבין הייתה תרומה אלקטורלית גדולה מאד בכל מערכות הבחירות בהן השתתף (למעט אולי זו של 1973), ותרומה מכרעת לנצחון העבודה בראשותו ב-1992, תוך שימוש בקמפיין שהתמקד בו ובעברו הצבאי-בטחוני. ככלל, רבין היטיב להשתמש ברקורד הצבאי העשיר שלו כרמטכ"ל מלחמת ששת הימים לקידום דרכו הפוליטית ומילא בעצם את החלל שהותירה עזיבתו (הכפוייה) של דיין, את משבצת 'מר בטחון'.

רמז אהרון – אלוף בצה"ל והמפקד הראשון של חיל האוויר (1951-1948). לאחר שיחרורו מצה"ל, מילא תפקידים בכירים במשרד הבטחון ובמקביל החל את לפעול במסגרת מפא"י. נבחר מטעמה לכנסת ה-3, אך פרש מן הכנסת לאחר כשנתיים. לאחר מכן שימש במשרד החוץ, לרבות בתפקיד שגריר ישראל בבריטניה, נמנה על מקימי רפ"י וכיהן כמנכ"ל רשות הנמלים ויו"ר רשות שדות התעופה. נפטר ב-1994. להערכתי, תרומתו האלקטורלית למפא"י הייתה זניחה. עם זאת, דרגתו ועברו הצבאיים סייעו לו בקידומו הפוליטי, לצד פעילותו המפלגתית וייחוסו המשפחתי, כבנו של דוד רמז שהיה מראשי אחדות העבודה ומפא"י.

שגיא יהושע – אלוף בצה"ל. בתפקידו האחרון שימש כראש אמ"ן והודח ממנו ב-1983, בעקבות מסקנות ועדת כהן לחקר הטבח בסברה ושתילה. לאחר מכן נבחר ב-1988 ברשימת הליכוד לכנסת ה-12. ב-1993 נבחר לראשות עירית בת-ים ושב ונבחר ב-1998. ערב הבחירות ב-1999 הודיע על תמיכתו באהוד ברק. להערכתי, תרומתו האלקטורלית לליכוד הייתה זניחה. עם זאת, דרגתו ועברו הצבאי היו הבסיס לקידומו הפוליטי.

שרון אריאל – אלוף בצה"ל. שרון שלחם ונפצע קשה במלחמת העצמאות, התפרסם בשל חלקו במבצע סיני ובמלחמת ששת הימים. לאחר מכן שימש כאלוף פיקוד הדרום בסוף מלחמת ההתשה והמשיך בתפקיד זה עד קיץ 1973. לאחר שהובהר לו, כי למרות עברו הצבאי המפואר וכישוריו, לא ימונה כרמטכ"ל – בשל הזדהותו הפוליטית, השתחרר מצה"ל, הצטרף למפלגה הליברלית ויזם את הקמת הליכוד. בפרוץ מלחמת יום הכיפורים גוייס למילואים כמפקד אוגדה בפיקוד הדרום ונקלע לסכסוכים קשים עם מפקד פיקוד הדרום גורודיש, מפקד חזית הדרום בר-לב והרמטכ"ל אלעזר. בתוך כך היה מהדמויות המרכזיות של מלחמת הגנרלים ותרם לאווירת הפוליטיזציה שהשתררה בצבא. עם זאת מילא תפקיד מרכזי במבצע הצליחה של תעלת סואץ ובכיבוש שטח נרחב בגדה המערבית של תעלת סואץ. לאחר מכן נבחר לכנסת ה-8 כמועמד מס' 6 ברשימת הליכוד, אך הסתכסך עם חבריו למפלגה והתפטר ב-1974 מהכנסת ומונה כיועץ ראש הממשלה רבין לענייני בטחון. ב-1976 התפטר מתפקיד זה על רקע חילוקי דיעות עם רבין ולאחר שנכשל במאמציו לחזור לליכוד הקים מפלגה בשם שלומציון, שזכתה בראשותו ב-2 מנדטים בבחירות 1977. בהמשך פעל לסיפוחה לתנועת החירות וצורף לממשלת בגין הראשונה כשר החקלאות. ב-1981, לאחר שנבחר לכנסת במסגרת הליכוד, מונה כשר הבטחון בממשלתו השניה של בגין והוביל את פינוי חבל ימית. במקביל העמיק את שיתוף הפעולה עם הנוצרים המארונים בלבנון ויזם את מבצע שלום הגליל שהתפתח למלחמת לבנון תוך שהוא מקווה לעשותה מנוף לשינוי רדיקלי במזה"ת. בתוך כך, ספג ביקורת מקצינים בכירים ומחוגים רחבים בציבור שטענו, כי הוא מטעה את הממשלה ואת העומד בראשה. בפברואר 1983 הועבר מתפקידו בעקבות המלצות ועדת כהן לחקר הטבח בסברה ושתילה והתמנה כשר ללא תיק בממשלת בגין ואח"כ גם בממשלת שמיר הראשונה. התמודד ב-1984 נגד שמיר על ראשות הליכוד ונכשל, אך נבחר ברשימת הליכוד לכנסת ב-1984 (ושוב ב-1988) וכיהן עד 1990 כשר התעשייה והמסחר. לאחר 'התרגיל המסריח' ב-1990 כיהן כשר הבינוי והשיכון. נבחר כמועמד מס' 3 ברשימת הליכוד לכנסת ה-13, אך בחר שלא להתמודד על ראשות המפלגה לאחר פרישת שמיר, אלא רק להיבחר במסגרתה לכנסת ה-14. בממשלת נתניהו כיהן כשר התשתיות הלאומיות ולאחר פרישת דוד לוי ב-1998 מונה באוקטובר גם לתפקיד שר החוץ. שרון נבחר לכנסת ה-15 כמועמד מס' 8 ברשימת הליכוד, אך לאחר כשלון נתניהו בבחירות ופרישתו מהנהגת הליכוד במאי 1999, נעשה ליו"ר זמני של המפלגה ולאחר 4 חודשים ליו"ר קבוע, לאחר שגבר בהתמודדות על אהוד אולמרט ומאיר שטרית. בסוף ספטמבר 2000 ביקר, כראש האופוזיציה, בהר הבית באישור ראש הממשלה, וצעד זה הוצג לאחר מכן בתעמולה הפלסטינית כעילה לחידוש האינתיפאדה. לאחר התפטרות ברק מראשות הממשלה התמודד מולו בבחירות המיוחדות לראשות הממשלה והביס אותו ברוב גדול. בהמשך לכך, הקים את ממשלתו הראשונה (בשיתוף העבודה – עד נובמבר 2002) והוביל את המאבק באינתיפאדת אל-אקצה ואת הכיבוש מחדש של ערי הגדה. בפברואר 2003 הוביל את הליכוד בראשותו לניצחון גדול בבחירות לכנסת ה-16 והרכיב ממשלה בשיתוף מפלגת שינוי החילונית וסיעות הימין. אך ממשלה זו איבדה את הרוב הקואליציוני שלה על רקע תוכנית 'ההתנתקות' שיזם והוביל שרון ובינואר 2005 צירף לממשלה את העבודה ואת יהדות התורה. להערכתי, לשרון הייתה תרומה אלקטורלית משמעותית בכל מערכות הבחירות בהן נטל חלק ותרומה מכרעת בהישגו הגדול של הליכוד בראשותו, בבחירות 2003. שרון מיטיב לנצל את הרקע הצבאי העשיר שלו ולתעל אותו לצורך הציבורי במנהיגות 'שאפשר לסמוך עליה' מבחינה בטחונית. למעשה, שרון מיצב את עצמו בתודעה הציבורית כבכיר הגנרלים העוסקים בפוליטיקה (וממילא הוותיק ביניהם) ולדעתי הוא נתפש בציבוריות הישראלית כיום, באופן הקרוב יותר מכל אחד אחר, לדימוי של 'מר בטחון' ממנו נהנו דיין ורבין בזמנו.

משמעויות

לצורך הערכת הנתונים, מפורט להלן מספר הגנרלים בדימוס שכיהנו כח"כים או שרים, בחלוקה על-פי מספר הכנסת בה כיהנו.

מספר הגנרלים בדימוס שכיהנו כח"כים או שרים

מספר הגנרלים בדימוס שכיהנו בתפקיד שר/ראש ממשלה

מספר הגנרלים בדימוס שכיהנו כחברי כנסת

מספר הכנסת

0

0*

1

0

0

2

1

3

3

1

3

4

3

3

5

3

4

6

4

3

7

5

7

8

5**

10

9

2

7

10

5

8

11

7

9

12

4

9

13

4

9

14

10

8

15

5

8

16

 

* דיין (שהיה בשירות צבאי פעיל) נבחר לכנסת מטעם מפא"י, אך התפטר מהכנסת מייד לאחר הבחירות.

** כולל את ידין, שלא היה שר, אלא חבר הממשלה בתפקיד סגן ראש הממשלה בלבד.

ניתן לראות בטבלה עליה מתונה אך מתמדת, במספר הקצינים בדימוס שהגיעו לתפקידים של ח"כ ו/או שר, למן קום המדינה ועד לכנסת ה-9. תחילתה של עליה זו בהצטרפותו של הגל הראשון של הגנרלים בדימוס לפוליטיקה – אלון, כרמל (לתקופה קצרה גם רמז) ודיין. בסוף שנות ה-50 ותחילת שנות ה-60, חל תהליך של העמקת יחסי התלות בין הצבא והדרג המדיני בכמה מישורים:

· תלות גוברת בהקצאת משאבים אנושיים וחומריים, בתקופה בה הצבא עבר תהליך של מודרניזציה שהותנה ברכש אזרחי, בהקצאת תקציבים נכבדים ובמאבק פוליטי עם תנועת ההתיישבות על שליטה בכוח האדם.

· תלות ביצירת ערוצים ממוסדים שיאפשרו לצה"ל להטביע חותם על המדיניות הבטחונית, לאחר מיסוד חלוקת האחריות בין משרד הבטחון והצבא.

· תלות בגיוס תמיכה ציבורית, שעליה הושתתה יוקרת הצבא.

אחד ההיבטים של העמקת יחסי התלות כאמור לעיל, היה תרגום היוקרה של אנשי הצבא למוביליות פוליטית לאחר השחרור מצה"ל. תהליך זו הואץ החל משנות ה-60.

עליית המדרגה ברמת המיליטריזם בציבוריות הישראלית לאחר מלחמת ששת הימים, לוותה בכניסה מואצת של גנרלים בדימוס לפוליטיקה הישראלית, כחלק מהפיכת הצבא וכל מה שקשור בו לסמל ולנכס ציבורי. העלייה בכמות הגנרלים שנכנסו לפוליטיקה הודגשה ע"י כניסתה למרכז הזירה של ד"ש, שהיוותה מיזוג של תנועת 'שינוי' ושל 'התנועה הדמוקרטית' שמרכיב מרכזי בה, היה קבוצת הגנרלים בראשות ידין, מאיר וזורע. גורם שבא לידי ביטוי במספר הגנרלים בדימוס ששירתו במהלך הכנסת ה-9 כח"כים ו/או שרים, כפי שמופיע בטבלה.

ניתן לראות, כי לאחר מכן, בשנות ה-80 פחת מספר הגנרלים בדימוס המעורבים בפוליטיקה כח"כים או שרים; אולם במקביל התמתח הספקטרום המפלגתי אליו הם הגיעו מ'התחיה-צומת' ו'מולדת' בימין ועד ה'רשימה המתקדמת לשלום' בשמאל; בשנות ה-90 שב ועלה מספרם, בין היתר על רקע הנסיון של שתי המפלגות הגדולות, להציב במקומות בכירים ברשימותיהן, גנרלים בדימוס אשר יקרינו דימוי של קשיחות והחלטיות לנוכח המצב המעורער מבחינת בטחון הפנים וריבוי פיגועי הטרור. מספר זה הגיע לשיא במהלך הכנסת ה-15, עת הגיע ל-18 מספר הגנרלים בדימוס שכיהנו כח"כים ו/או שרים. בכנסת ה-16 אומנם ירד מספר זה, אולם היות שנכון למועד כתיבת מאמר זה, כהונת הכנסת ה-16 טרם הסתיימה, יתכן ומספר זה יגדל (במיוחד בכל הנוגע לכהונה בממשלה).

אך לא פחות מהכמות, חשובה לעניינו גם האיכות – כלומר לאילו עמדות השפעה הגיעו אותם גנרלים שהשתלבו בפוליטיקה? ברמה הלאומית, ניתן לדבר על ארבעה תפקידים מרכזיים הנחשבים ל"חשובים ביותר" מבחינה פוליטית: ראש הממשלה, שר הבטחון, שר החוץ ושר האוצר.

כפי שמראים הנתונים שסקרתי בחלק הקודם, שלושה מבין הגנרלים בדימוס זכו לכהן בתפקיד ראש הממשלה (רבין, ברק ושרון); שמונה כיהנו בתפקיד שר הבטחון (דיין, ויצמן, שרון, רבין, מרדכי, ברק, בן-אליעזר ומופז); ארבעה כיהנו בתפקיד שר החוץ (אלון, דיין, ברק ושרון) ואף לא אחד כיהן בתפקיד שר האוצר; אולי בגלל שהם נתפשים יותר כסמכות בתחום הבטחוני מאשר בתחום הכלכלי.

רבין, ברק ושרון, כיהנו במצטבר בתפקיד ראש הממשלה במהלך 12 שנים מתוך 57 שנות המדינה – כ-21% מן הזמן. אולם כל עוד נמשכה תקופת הדומיננטיות של מפא"י, אויישה הנהגת המפלגה (וממילא הנהגת המדינה) ע"י הגוורדיה הוותיקה של המפלגה ולא היה סיכוי רב למי מבין הפוליטיקאים 'הצעירים' שזה מקרוב באו (כולל הגנרלים המשוחררים שבהם) לשנות את מצב הדברים. מאידך, מלחמת יום הכיפורים והשבר הציבורי שעקב אותה, היוו את 'הקש ששבר את גב הגמל' וסימנו את קץ דומיננטיות הפוליטית של מפא"י/העבודה/המערך, מה שהתבטא הן בתוצאות הבחירות והן במחאה הציבורית הנרחבת נגד ממשלת מאיר החדשה (ב-1974). לכן נכון יותר לדעתי, לבחון את הדברים מנקודה זו. מאז ועד מועד כתיבת מאמר זה, כיהנו גנרלים בדימוס בתפקיד ראש הממשלה קרוב ל-40% מן הזמן (12 מתוך 31 שנים); נראה, כי מגמה זו מקבלת משנה תאוצה, שכן במהלך 13 השנים האחרונים כיהנו גנרלים בדימוס בתפקיד ראש הממשלה במשך 9 שנים – קרוב ל-70% מן הזמן. זאת ועוד, בניגוד לראשי ממשלה בעבר, כל ראשי הממשלה הנ"ל זכו במועמדות מטעם מפלגתם בפריימריס בקרב כל חברי המפלגה, תוך שהם גוברים על מועמדים שאינם גנרלים (למעט סנה ב'עבודה' ב-1997); ולאחר מכן מנצחים בבחירות הכלליות גנרלים אחרים (במקרה של שרון) או מועמדים שאינם גנרלים (במקרה של רבין וברק). עובדה זו, מעידה גם כן על הפופלריות הציבורית הגדולה לה הם זוכים.

בהתייחס לשני התפקידים הבכירים הנותרים, הרי שמתוך תשעת הגנרלים בדימוס שהגיעו אליהם, רק אלון לא כיהן כשר בטחון אלא כשר החוץ בלבד – תפקיד בו זכה להערכתי, כמו הגנרלים האחרים שכיהנו בו (ובשונה מתפקיד שר הבטחון), יותר כמעין אתנן פוליטי ופחות בשל מה שנתפש ככישורים רלוונטיים. למותר לציין, כי אלון, כמו גם דיין ושרון, זכו בתפקיד שר החוץ כשנחשבו (בעת המינוי) לאחר שיא הקריירה הפוליטית שלהם. רק ברק מונה לתפקיד, לזמן קצר ובנסיבות חריגות (לאחר רצח רבין), כשהוא בתחילת דרכו הפוליטית.

לעומת זאת, בתפקיד שר הבטחון כיהנו הגנרלים בדימוס טרם שהגיעו לשיא הקריירה הפוליטית שלהם (רבין אומנם כיהן כשר בטחון אחרי שכיהן כראש הממשלה, אך לפני שנבחר בראשות מפלגתו לתפקיד ראש הממשלה; גם כאן ברק הינו חריג, מכיוון שכיהן כשר הבטחון, רק כאשר נטל אותו לעצמו בהיותו בשיא כוחו הפוליטי כראש הממשלה). עובדה זאת נראית הגיונית שכן הגנרלים בדימוס נחשבים בדרך-כלל כברי-סמכא בתחום הבטחון; מה גם, שמתוך השמונה שכיהנו בתפקיד שר הבטחון, ארבעה כיהנו קודם בתפקיד הרמטכ"ל ושלושה נחשבו מועמדים לתפקיד זה. רק בן-אליעזר, בצורה האופיינית לחלק ניכר מהתקדמותו הפוליטית, הגיע לתפקיד יותר בשל מעמדו הפוליטי (כיו"ר מפלגת העבודה) ופחות בשל עברו הצבאי.

בשולי הדברים ניתן לציין, כי שניים מבין הגנרלים זכו לתפקיד הרם (אך נעדר הסמכויות הביצועיות) של נשיא המדינה (הרצוג וויצמן) וכיהנו בו במצטבר כ-17 שנה (2000-1983).

סיכום

מספר גורמים חברו יחדיו והפכו את קבוצת הגנרלים בדימוס למושא הגיוס החוץ-מפלגתי העיקרי:

· מאפיינים אישיים שמטבע הדברים, משותפים בדרך-כלל לרוב הגנרלים: מנהיגות,א-מפלגתיות ועובדת היותם ידוענים בתקשורת.

·פרישתם משירות פעיל בגיל צעיר יחסית וחיפושם אחר קריירה שנייה.

· קשרים מתמשכים, מתוקף תפקידם, עם האליטה הפוליטית.

תופעה זו, הפכה למשמעותית יותר במהלך שנות קיומה של המדינה, לנוכח הגברת יחסי התלות בין הצבא לבין הדרג המדיני והעלייה במרכזיותו של נושא הבטחון, בסדר היום הלאומי. מ-1977 התפשטה התופעה מעבר לשתי המפלגות הגדולות (על מרכיביהן ההיסטורים) גם למפלגות נוספות, במרכז ובקצות הקשת הפוליטית. גנרלים בדימוס אף יזמו הקמת מפלגות חדשות בראשם, או היו שותפים להקמתן. נראה, כי בשנים האחרונות מגיעה התופעה לשיא והדבר בולט במיוחד כאשר מסתכלים על שלושה מתוך ארבעת הרמטכ"לים האחרונים שהשתחררו מצה"ל (ברק, ליפקין-שחק ומופז), שבחרו כולם להיכנס לפוליטיקה בסמוך מאד לשיחרורם.

אך לא רק מבחינה מספרית גוברת מעורבות הגנרלים בדימוס בפוליטיקה, אלא גם מבחינת המשקל הסגולי הגבוה לו הם זוכים במערכת הפוליטית. רוב הגנרלים בדימוס (23 מתוך 34) שנכנסו לפוליטיקה, לא הסתפקו בתפקיד של חבר כנסת וזכו לכהן בממשלה; רובם ב-20 השנים האחרונות. מה גם שחלק מאלה שלא הפכו לשרים, כנראה טרם אמרו את המילה האחרונה שלהם בפוליטיקה (אלדד, יתום, מצנע).

דרגתם בצבא ועברם (ההירואי בדרך-כלל) של הגנרלים בדימוס שימשו להערכתי כמנוף המרכזי לכניסתם לפוליטיקה. רק אצל 3-2 מהם ניתן להצביע על הייחוס המשפחתי כגורם משמעותי בקידום הפוליטי (אלדד, רמז ואולי גם סנה). אומנם הדור הראשון של הגנרלים שנכנסו לפוליטיקה (אלון, רמז, כרמל ודיין), היה פעיל פוליטית עוד טרם שהגיע לכנסת/לממשלה; אך בקרב אלו שבאו אחריהם, זה כבר היה נדיר הרבה יותר. מתוך 30 גנרלים בדימוס, ניתן להצביע רק על 5 (יפה, ציפורי, פלד, בן-אליעזר וסנה) שבסיס הקידום הפוליטי שלהם נשען במידה לא מבוטלת על פעילותם הפוליטית טרם כניסתם לכנסת/לממשלה.

אך מה לגבי הצד השני של המטבע? האם הגנרלים בדימוס גם הצליחו להביא להצלחה האלקטורלית המצופה מהם? התשובה לסוגייה זו היא מסוייגת; להערכתי, כמחצית מהם (18 מתוך 34) היו בעלי תרומה משמעותית למפלגות במסגרתם התמודדו לכנסת, רובם ב-20 השנים האחרונות. אך רק למעטים מהם היה תפקיד אלקטורלי מכריע; הבולטים שבהם היו: דיין וויצמן – שהיו פורצי דרך בהקשר זה (כל אחד באופן אחר), וכן רבין, ברק ושרון – שנבחרו כראשי ממשלה בקמפיינים שהיו ממוקדים באישיות שלהם. למעט ויצמן וברק, כל שלושת האחרים זכו למעמד זה, לאחר שכיהנו ב'תפקיד הטבעי' שלהם כשר הבטחון. את 13 האחרים ניתן לחלק למספר קבוצות משנה: אלה שהיה להם תפקיד אלקטורלי משמעותי במערכת בחירות כושלת (מצנע) או בנסיבות שלא הביאו לכדי מיצוי את ההישג האלקטורלי שלהם (ידין, עמית וזורע); אלה שהיוו גורם בעל משמעות, אך לא מרכזי, בהצלחת מפלגתם בבחירות (אלון, וילנאי, מרדכי ב-1996 ומופז); אלה שהתמודדו במקום ה-1 או ה-2 ברשימות קטנות שהתבססו, במידה רבה, על הפוטנציאל האלקטורלי שלהם (פלד ב'רשימה המתקדמת לשלום', איתן ב'צומת', זאבי ב'מולדת', קהלני ב'דרך השלישית' ומרדכי+ליפקין-שחק ב'מפלגת המרכז').

לסיכום, ניתן לומר להערכתי, כי הגם שגנרלים בדימוס מעורבים יותר בפוליטיקה וזוכים לעמדות השפעה בה, במיוחד ב-20 שנים האחרונות (בדרך כלל בזכות עברם הצבאי), הרי שהערך המוסף שלהם מבחינה אלקטורלית, למפלגות במסגרתן הם מתמודדים, אינו מובטח והם הופכים (על פי רוב) לגורם מכריע מבחינה אלקטורלית, רק כאשר הם מתמודדים בראשות אחת המפלגות הגדולות ו/או לאחר ש'הבשילו' בתודעה הציבורית בתפקיד שר הבטחון.

תגובות

לאילו מפלגות מצביעים החיילים ?

לאילו מפלגות מצביעים החיילים ?
איפה אפשר למצוא התפלדות של קולות החיילים ב10 מערכות הבחירות האחרונות

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת יובל דוניו גדעון