אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

ציפור לא צייצה, התרנגול לא קרא, והעולם עמד מלכת


בשד' פנסילבניה ובמסדרונות מחלקת המדינה, ברח' דאונינג, בארמון האליזה ובמרכז האו"ם בניו יורק הנושא הוא אחד. לא צפון קוריאה ולא איראן, לא המשבר הכלכלי ולא מחירי הנפט. אפילו השואה האקלימית יכולה לחכות. דבר אחד ויחיד נמצא על סדר היום - "יגיד או לא יגיד, זאת היא השאלה". כמו שנאמר בחזון אחרית הימים, ְהָלְכוּ עַמִּים רַבִּים, וְאָמְרוּלְכוּ וְנַעֲלֶה אֶל הַר יְהוָה אֶל בֵּית אֱלֹהֵי יַעֲקֹב, וְיֹרֵנוּ מִדְּרָכָיו, וְנֵלְכָה בְּאֹרְחֹתָיו. כל העיניים נישאות אל ארץ הקודש (אוניברסיטת בר אילן זה לא בדיוק הר יהוה, אבל במושגים גלובליים המרחק לא גדול).

ביום א', כ"ב לירח סיוון, שנת ה' אלפים תשס"ט לבריאת העולם, ה 14 בחודש יוני, שנת 2009 למניין האומות, בשעה שמונה בערב לפי שעון ישראל, יפול דבר. ביום הזה, ברחבי העולם - מערבות אסיה התיכונה ועד לגדות נהר הפוטומאק בוושינגטון הבירה, תשמע אנחת רווחה - אשרינו וטוב לנו, הוא אמר, הוא אמר, או לחילופין, זעקה מרה תעלה השמימה – אשר יגורנו בא לנו, הוא לא אמר.

במסורת היהודית נהוג לאמר "ממשה עד משה לא קם כמשה". על אותו משקל אפשר לאמר היום "מנאומו [של אובאמה] עד נאומו [של נתניהו] לא היה כנאום". נאום הבשורה אותו נשא הנשיא אובאמה בקהיר עדיין מהווה נושא מרכזי לדיונים ופרשנויות. אבל זה כאין וכאפס אל מול פסטיבל הניחושים המתנהל בתקופת הביניים שבין שני הנאומים אודות השאלה מה נתניהו יאמר בנאומו. כל החכמים, הפרשנים, והמייבינים מסכימים דבר אחד – העולם ש"אחרי" לא יהיה העולם ש"לפני". עתיד האנושות כולה תלוי בשתי מלים גורליות שאותן נתניהו יאמר או לא יאמר – שתי מדינות.

מייחסים לאיינשטיין את האימרה "יש שני דברים אינסופיים – גודלו של היקום וטיפשותו של האדם, ולגבי הראשון אינני בטוח". איינשטיין שהיה פיסיקאי מבריק , היה קצת פחות חזק במתימטיקה, אינני בטוח שהוא ידע שיש יותר מאין סוף אחד, ושלא לכולם אותו הגודל (קצת קשה להסביר את זה למי שאיננו מתימטיקאי, וזה נשמע קצת מוזר, אבל למי שבכל זאת מפקפק אני יכול רק להציע לנסות ולקרוא על תורת הקבוצות – הענף המתימטי העוסק באין סופים). הילולת שתי המדינות שהתנהלה מול עינינו בשבועות האחרונים היא הוכחה לכך שאיינשטיין צדק ושקרוב לוודאי שהאין סוף של טיפשות האדם הוא כנראה הגדול שבהם.

קוריאה, איראן והשד יודע כמה בעיות רציניות נוספות בעולם של היום זקוקות לפיתרון, והשאלה היחידה המעסיקה את כולם היא אם נתניהו יאמר או לא יאמר את שתי המלים ה"גורליות" שתי מדינות. זה נשמע רציני? האירוע הבא ממחיש למה האובססיה הזאת מביאה. אובאמה שאיננו יודע איך לצאת מהבוץ אליו נכנס עקב החלטתו החפוזה לסגור את מחנה המעצר בגואנטנאמו, החליט לשחרר קבוצה של עצירים שנראו לו "לא מסוכנים". חלק מהם הוא שלח לפאלאו (palau), מיני מדינה אי שם באוקיינוס השקט בה מתגוררים כ 21,000 תושבים, שהסכימה לקבלם תמורת מענק נדיב של 100,000,000$. חלק אחר הוא שלח לברמודה, אי נופש בים הקריבי. התקשורת לא דיווחה מה היתה התמורה ששולמה לברמודה, אבל הבעיה היא שברמודה איננה ישות עצמאית. ברמודה היא פרוטקטורט בריטי. גם אובאמה וגם שרת החוץ שלו, שהעיסוק האינטנסיבי בנושא שתי המדינות לא הותיר להם מקום לחשוב על דברים אחרים, שכחו ליידע את ממשלת בריטניה, שלא לדבר על בקשת רשות. התעלמות מבעלות ברית, הציר המרכזי במדיניותו הבינלאומית של אובאמה, איננה מצטמצמת רק למדינת ישראל.

מכל הקשקשת שרואים ושומעים בתקשורת הישראלית וכאן בארה"ב רק שאלה אחת נותרת ללא תשובה – האם למי שהוא מכל הפטפטנים האלה יש בכלל מושג על מה הוא מדבר? הרצינות בה המתדיינים למיניהם מתייחסים לדבריהם מעוררת את הרושם כאילו מדובר במה שהוא של ממש. אובאמה, כמו בהרבה נושאים, גם בתחום הזה אימץ במלואה את מדיניותו של קודמו בבית הלבן, למרות שהוא מנסה להציג את עצמו כמי שהמציא את הגלגל מחדש. אינני יודע מה בדיוק המושג "שתי מדינות" אומר לאובאמה, אבל מאחר והוא או עוזריו "תודרכו" ע"י יוסי ביילין וחבורת קושרי ג'נבה, לא קשה לנחש.

ראשיתו של הרעיון, שלמעשה היה בחזקת כישלון (a non-starter) עוד לפני שיצא לאוויר העולם, בנאום שהנשיא בוש נשא ב 22 ליוני, 2002. הנאום הזה העשיר את רטוריקת השלום במונח חדש - "מפת הדרכים". כפי שהדברים הוצגו ע"י דובר הבית הלבן "מפת הדרכים מהווה נקודת פתיחה בדרך למימוש חזון שתי המדינות" (the roadmap represents a starting point toward achieving the vision of two states). חזון? זה נשמע יותר כמו חזון שווא (הביטוי האמריקאי הוא "פשטידה ברקיע" - pie in the sky).

במאמר מוסגר – למיטב זכרוני "שתי מדינות לשני עמים" הוא רעיון שהוצע ע"י האו"ם ב 1947. אם נחזור עוד עשר שנים אחורה, שלטונות המנדט הבריטי גם כן הציעו רעיון כזה כבר ב 1938 (וועדת פיל). לנשיא בוש ג"כ לא מגיעה זכות ראשונים על הרעיון הזה.

נאומו של בוש היה במהותו הצהרת כוונות בלבד. השלב הבא היה תרגום ה"חזון" לתכנית לביצוע. לצורך המשימה הזאת הוקם גוף חדש, גוף שקבל מקום כבוד בטרמינולוגית השלום תחת הכינוי "הקווארטט". הגוף הזה, בהתחשב בהרכב שלו, לא איכזב. קרוב לשנה אחרי נאום החזון של בוש, בסוף אפריל, 2003, הוא הציג מסמך לתפארת, פאר כושר הניסוח הקווארטטי. אסתפק כאן במספר "פנינים" מתוך המסמך (הדברים לקוחים מהנוסח שהתפרסם בניו יורק טיימס מיום 1 במאי, 2003)

המסמך הוא "מתווה המונע ע"י יעדים, מתבסס על ביצועים, עם שלבים מוגדרים, לוח זמנים ותאריכי יעד" (a performance-based and goal-driven roadmap, with clear phases, timelines, target dates, and benchmarks). ובהמשך "התוכנית קובעת לוח זמנים ריאלי לביצוע" (the plan establishes a realistic timeline for implementation). על מידת הריאליות של לוח הזמנים ניתן ללמוד מהמשפט הבא "שלב ראשון: סיום הטרור והאלימות, נורמליזציה של חיי הפלשתינאים, ובניית מוסדות פלשתינאיים – מהיום עד מאי 2003" (phase i: ending terror and violence, normalizing palestinian life, and building palestinian institutions -- present to may 2003). המסמך הוצג לצדדים ב 30 לאפריל, 2003, כך שהוקצבו 31 יום למימוש השלב הזה. הערות מיותרות.

"פיתרון של שתי מדינות לסכסוך הישראלי פלשתינאי יושג אך ורק באמצעות סיום הטרור והאלימות, כאשר לפלשתינאים תהיה הנהגה שתפעל בנחישות נגד הטרור, ותגלה נכונות להקים דמוקרטיה הנשענת על סובלנות וחופש הפרט, ובאמצעות נכונותה של ישראל לעשות את הנדרש למימושה של מדינה פלשתינאית דמוקרטית" (a two-state solution to the israeli-palestinian conflict will only be achieved through an end to violence and terrorism, when the palestinian people have a leadership acting decisively against terror and willing and able to build a practicing democracy based on tolerance and liberty, and through israel’s readiness to do what is necessary for a democratic palestinian state to be established).

"דמוקרטיה", "סובלנות" ו"חופש הפרט" - אצל הערבים? נעזוב בשלב הזה את הטרור. אבל מה בדיוק ישראל אמורה לעשות על מנת "לממש מדינה פלשתינאית דמוקרטית"?

פתיחת השלב הראשון במיתווה הוא "ההנהגה הפלשתינאית יוצאת בהצהרה חד משמעית אודות זכותה של ישראל להתקיים בשלום ובביטחון, הקוראת להפסקת אש מיידית וללא תנאי ולסיום ההתקפות בנשק ושאר הפעילויות האלימות נגד ישראלים באשר הם שם" (palestinian leadership issues unequivocal statement reiterating israel’s right to exist in peace and security and calling for an immediate and unconditional ceasefire to end armed activity and all acts of violence against israelis anywhere) וכן "הפלשתינאים מכריזים על סיום חד משמעותי של האלימות והטרור" (palestinians declare an unequivocal end to violence and terrorism). זה דווקא נישמע יפה. הצהרות היו תמיד הצד החזק של הערבים. גם בגינויים "חד משמעותיים" לטרור הם טובים. מה זה בדיוק "סיום חד משמעותי של הטרור"? אפשר לסיים את הטרור באופן "רב משמעותי"?

פרטים נוספים אפשר למצוא במאמר שפרסמתי בזמנו בפורום ארץ הצבי. חשוב כאן לציין נקודה אחת נוספת. תוכנית מפת הדרכים קבעה תאריך יעד להקמתה של המדינה הפלשתינאית – סוף שנת 2005. למי שלא הסתכל בלוח בזמן האחרון – אנחנו נמצאים היום במחציתה של שנת 2009.

הימים חלפו והפכו לשנים. היתה פארסת ג'נבה, והיתה התנתקות, והיתה מלחמת לבנון השניה, והיתה אנאפוליס והיה מבצע עופרת יצוקה, ומאום לא קרה, ומאום לא השתנה. "מפת הדרכים" ו"שתי מדינות לשני עמים" נותרו כאבן שאין לה הופכין בפנתיאון השלום, עצמות יבשות ככתוב בספר יחזקאל.

והנה קם נשיא חדש בוושינגטון הבירה, נשיא צעיר ועול ימים, נשיא שפניו אל העתיד, נשיא כריזמטי, נשיא המביא את בשורת ה change. נחוש בדעתו לשבור את מעגל הקסמים המזרח תיכוני הנשיא החדש נושא את קולו ואומר לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה: הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם, רוּחַ--וִחְיִיתֶם. שתי מדינות ואין בלתן, אמר הנשיא. שתי מדינות, רק שתי מדינות! החרו והחזיקו אחריו גדולי ושועי עולם.

ככה זה היה בעבר, וככה זה יהיה הפעם. בהצגה הזאת כבר היינו, ואם מי שהוא חושב שהפעם זה יהיה שונה, שמה שהוא יצא מזה, אז יש לי חדשות בשבילו.

את המאמר כתבתי לפני נאומו של נתניהו בבר אילן. אין בכוונתי לדון כאן בנאום הזה ו/או בתגובות עליו. צוותי החכמים של התקשורת עושה את זה יותר טוב. הם נשמעים לא פחות מגוחכים היום, אחרי הנאום, מאשר לפניו.

אסתפק בשתי הערות. ראשית, מדינה פלשתינאית לא תקום. לא היום, לא מחר ולא בעתיד הנראה לעין. גם נאומו של נתניהו לא שינה מאומה.

מדינה פלשתינאית זה כנראה מה שאובאמה רוצה, אבל זה לא מה שייצא. אפשר להביא את החמור אל הבאר, אבל אי אפשר להכריח אותו לשתות. לך אל החמור, ראה ולמד דרכיו. אולי תבין לנפשם של הפלשתינאים.

הערה שניה מתייחסת לנאום הבשורה של אובאמה, המלך המשיח. למעשה במהלך סיורו האחרון, אובאמה נשא שני נאומים, אחד, בקהיר שהיה במהותו נאום התרפסות בפני העולם המוסלמי , ושני, במחנה ההשמדה בוכנוואלד. הנאום הראשון של אובאמה, בקהיר, הפגין בורות מדהימה בהיסטוריה של יחסי המערב וארה"ב בפרט עם עולם האיסלאם. הרטוריקה היתה מעולה, מה שלא כל כך מפליא בהתחשב במערכת הטלהפרומפטרים הרב כיוונית הצמודה אליו בכל אשר ילך. בהקשר לסכסוך הישראלי ערבי, אובאמה יצא מגדרו כדי ליצור הקבלה בין ה"שואה" הפלשתינאית - 60 (!) שנות מסכנות ונישול, מול השואה של העם היהודי. כאשר הוא הגיע לבוכנוואלד הוא כנראה תפס שההשוואה הזאת חרגה קצת מגבולות הטעם הטוב, וכדי לתקן את הרושם הוא גינה בנאומו שם את התופעה של הכחשת השואה. שוב, הרטוריקה היתה ללא דופי. מלים כדורבנות. הייתי סקרן לדעת אם עוזריו טרחו ליידע אותו לפני פגישתו עם יו"ר הרשות הפלשתינאית, אבו מאזן, שהאיש הזה עשה עבודת דוקטורט בהכחשת השואה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר