אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הדמוקרטיה – משימה בלתי אפשרית?


government

government of the people, by the people, for the people

הדברים המובאים כאן הם המשך למאמר קודם ("זו דמוקרטיה? זה . . .", אימגו, 9 בפברואר, 2009). בעוד שהמאמר הקודם עסק בשאלה מה הטעם להשתתפות בהצבעה לאור העובדה שלקול הבודד יש השפעה אפסית בלבד על התוצאות, השאלה אותה בה אעסוק כאן היא האם מה שאנחנו נוהגים לכנות דמוקרטיה הוא דבר אפשרי בכלל? האקטואליות של השאלה הזאת עולה מחדש בכל פעם שהציבור נקרא לקלפיות להטיל את קולו לבחירת ממשל חדש.

אברהם לינקולן, מגדולי נשיאיה של ארה"ב אם לא הגדול שבהם, הגדיר את הדמוקרטיה כ"משטר בו הציבור מנהל את עינייניו בעצמו בהתאם לאינטרסים של עצמו" (זה תרגום חופשי שלי למשפט government of the people, by the people, for the people). אפילו בבדיקה שטחית ניתן לראות ששום משטר מבין כל המשטרים המקובלים עלינו כמשטרים דמוקרטיים אפילו לא מתקרב להגדרה הזאת.

מקורו של רעיון הדמוקרטיה הוא ביוון העתיקה, לפני למעלה מ 2,500 שנה. למעט תקופות קצרות ביוון (אתונה) וברומא בתקופת הרפובליקה, רק לקראת סוף המאה ה18 החלו להתפתח משטרים דמוקרטיים של ממש. כדאי לציין כאו שלמרות שהמשטרים באתונה וברומא בתקופת הרפובליקה לא היו בדיוק משטרים דמוקרטיים לפי המושגים של ימינו (למשל היתה עבדות, ועל זכויות לנשים לא היה מה לדבר), התושבים של למעלה ממחצית המדינות החברות היום באו"ם היו משלמים הרבה כדי לחיות בתנאים של אותם משטרים מהעת העתיקה. מרבית הארצות הדמוקרטיות של ימינו הגיעו למעמד הזה רק במהלך המאה ה 20 – למעשה רק אחרי מלחמת העולם הראשונה. אבל באף אחד מהמשטרים הדמוקרטיים הניהול איננו בידי הציבור (government by the people), מהסיבה הפשוטה שהרעיון הזה איננו בר ביצוע. על הנייר זה נשמע יפה, אבל בפועל אי אפשר לנהל באופן דמוקרטי. אין זה מעשי לכנס את כל התושבים על מנת לקבל את הסכמתם בכל פעם שצריך לקבל החלטה כזאת או אחרת. זה לא עובד כאשר מדובר קבוצות אוכלוסיה קטנות (עיר, או יישוב כפרי) ועל אחת כמה וכמה כאשר מדובר בארץ שלמה (שלא לדבר על מגה-ארצות כמו הודו או סין). אפילו בחברה הקיבוצית הניהול היום יומי נמסר למרכז משק.

כתחליף, צורת המשטר אותה אנחנו מכנים דמוקרטיה היא "דמוקרטיה ייצוגית" (representative democracy). במשטר כזה הציבור בוחר או ממנה נציגים להם הוא נותן את הסמכות לנהל את עינייניו. זו פשרה הכרחית מפני שניהול הוא במהותו תהליך לא דמוקרטי.. האופן בו נציגי הציבור נבחרים או מתמנים איננו רלוונטי לדיון כאן. השאלה החשובה היא האם נציגי הציבור באמת מנהלים את העיניינים בהתאם לאינטרסים שלו (government for the people) ואם לציבור יש דרך כל שהיא לכפות את זה עליהם, או בכלל לוודא שזה באמת כך.

כאן קבור הכלב. אין לציבור שום דרך מעשית לחייב את נציגיו לעשות זאת או בכלל לדעת מה הם עושים. מהרגע שהוא נבחר, כל פוליטיקאי, בכל רמה, עוסק בשני דברים – להבטיח את בחירתו מחדש ולהפיק את מירב ההטבות להן הוא זכאי במסגרת התפקיד. "טובת הציבור" נמצאת במקום נמוך ביותר בסולם העדיפויות שלו אם בכלל. זה אולי לא נראה כך וזה אולי לא נשמע כך אבל שום רטוריקה איננה יכולה להסתיר את העובדה שזה כך. ייתכן שבקרב הערב רב המאייש את הפוליטיקה בישראל ובעולם אפשר למצוא אחד או שניים שאינם נוהגים כך, אבל אם יש "צדיק" אחד כזה הוא ראוי להרשם בספר השיאים של גינס.

התירוץ בו פוליטיקאים משתמשים על מנת להצדיק אי קיום הבטחות ששנתנו במהלך מערכת הבחירות, מתמצה במשפט המפורסם "מה שרואים מכאן לא רואים משם". יש במשפט הזה מידה רבה של אמת, אבל ככלל, נבחרי הציבור רואים בו "צ'ק פתוח" המאפשר להם לעשות כאוות נפשם תוך התעלמות מוחלטת מהציבור שבחר בהם. פוליטיקאים בכל הרמות נוהגים כך, מי פחות ומי יותר, כמיטב יכולתם. לא ניתן למנוע את זה באמצעות חקיקה, ושום מערכת של checks and balances, מתוחכמת ככל שתהיה לא תעזור. נציגי הציבור, בין אם נבחרו ובין אם מונו לתפקידיהם, הם בסה"כ בני אדם עם כל החולשות שלהם. מטבע הדברים אדם, משניתנה לו שררה, ינצל אותה לטובת האינטרסים האישיים שלו.

התופעה שנבחרי הציבור אינם מקיימים את הבטחותיהם לבוחרים, ואינם מבצעים את המנדט בשמו הם נבחרו איננה ייחודית לישראל. היא קיימת במידה כזאת או אחרת בכל המשטרים הדמוקרטיים בעולם. במשטרים עם מסורת של שלטון מסודר התופעה של מהפך קיצוני (about face) בו השילטון מבצע מדיניות המנוגדת באופן קוטבי למצע אותו הציג לציבור שבחר בו היא נדירה, אבל סטיות של פוליטיקאים מהקו בשמו הם זכו לאמון הציבור הן תופעה נפוצה. טוני בלייר באנגליה, למשל, ניהל במסגרת המלחמה בטרור מדיניות שספק רב אם הציבור הרחב של מצביעי מפלגתו, מפלגת העבודה, היה מאושר ממנה. במשטרים כאלה כוחה של המסורת בא לידי ביטוי בכך שישנה מסגרת ממנה לא חורגים. הבטחות של ערב בחירות מופרות כמעט דרך קבע, אבל ישנם כללים לא כתובים אותם אף אחד לא מפר. במשטרים חסרי מסורת של שלטון תקין, או כאשר מסורת השילטון מקורה בגליציה, אין כל מעצורים והשלטון מרגיש את עצמו חופשי לעשות כעולה על רוחו.

הדמוקרטיה, כפי שהגדיר אותה לינקולן, היא פיקציה שאיננה קיימת במציאות. הדמוקרטיה הייצוגית איננה "שלטון של הציבור", ובוודאי שאיננה "שלטון למען הציבור". יתרה מזאת, לציבור אין כל דרך לעשות מה שהוא בנידון ולכפות על השילטון שהוא בחר בו שיפעל בהתאם לרצונו. זאת שאלה בפני עצמה איך קובעים מה הוא "רצון הציבור" ומי מחליט, לזה מתווספת השאלה האם "רצון הציבור" באמת חופף את "טובת הציבור", ושוב - מי יחליט. שאלות אלו כשלעצמן מהווים חומר לדיון שלם.

מייחסים לבן גוריון את האימרה "אינני יודע מה הציבור רוצה, אבל אני יודע מה הציבור צריך". זה למעשה הקו המנחה את השילטון בכל משטר. השילטון יודע מה טוב לציבור, והוא יודע מה הציבור צריך. הציבור אולי חושב אחרת, אבל זאת בעיה שלו. חוץ מלצעוק חי וקיים, הוא לא יכול לעשות מאומה. מרגע שניתנו מוסרות השילטון בידי הנציגים הנבחרים, לציבור אין ברירה אלא להשלים עם המצב. במבט שטחי אפשר לאמר שזה לא נכון כי יש בחירות ובהן הציבור יכול להחליף את נציגיו. אבל, כפי שהובהר במאמר הקודם, לבוחר הבודד אין שום יכולת ממשית להשפיע על תוצאות הבחירות, וגם אם היתה לו השפעה, בחירות מתקיימות רק אחת לארבע שנים (ישנם משטרים בהם הבחירות מתקיימות אחת לחמש או שבע שנים, אבל זה לא משנה את העיקרון). ובסופו של דבר, מי לידינו יתקע שנציגים אחרים כן ימלאו את רצוננו? הדמוקרטיה הייצוגית היא במקרה הטוב "דמוקרטיה של יום אחד", וגם אז, בשל חוסר היכולת להשפיע על התוצאות, זאת דמוקרטיה בעירבון מוגבל מאוד. ברגע שהטיל את פתק ההצבעה לקלפי, הבוחר סיים את תפקידו. הוא לא יכול לחזור בו או לשנות את הצבעתו אם הוא מגלה שעשה מקח טעות. לא נותר לו אלא להזדיין בסבלנות ולהמתין למועד הבחירות הבא.

האפשרות של החלפת השלטון באמצעות הצבעת אי אמון, דבר הקורה לפעמים במשטרים פרלמנטריים, גם היא איננה אלא אשליה. לא הציבור הוא זה שמביע את אי האמון. את הציבור אף אחד לא שואל. היכולת להביע אי אמון היא בידיהם של אותם נציגים שהציבור בחר בהם, שמשיקולים שלהם הגיעו למסקנה שיש צורך בהחלפת הממשלה. לאלה יש בדרך כלל אג'נדה משלהם.

לפני שאעבור לחלק הבא, העוסק במדינת ישראל, מספר מלים על אספקט אחר של הדמוקרטיה. מה דינה של דמוקרטיה בה הציבור בוחר באופן דמוקרטי מרצונו החופשי בדיקטטור? רק השבוע התקיימו בחירות בוונצואלה, בחירות בהן רוב הציבור הצביע עבור דיקטטור. אף אחד לא טוען שהתוצאות זויפו, או שהיה מה שהוא לא כשר בתהליך. ייתכן שבעתיד ציבור הבוחרים יתחרט על הצבעתו, אבל אין חולקים על כך שבעת ההצבעה בחירתו של שאבז שיקפה נאמנה את רצון הבוחרים. מההיסטוריה אנחנו יודעים שבחירה של דיקטטור היא בדרך כלל תהליך חד סיטרי (ידוע לי בכל ההיסטוריה רק על מקרה אחד בו דיקטטור פרש מרצונו והחזיר את מוסרות השלטון למסגרת דמוקרטית – סולה, ברומא, במאה הראשונה לפני הספירה). אין ספק שבאופן מעשי בחירה דמוקרטית של דיקטטור משמעותה היא חיסול הדמוקרטיה בדרך דמוקרטית. התפתחות דומה היתה בעבר בארגנטינה (פרון), וכן עלייתו לשלטון של היטלר בגרמניה ב 1933 היתה בדרך דומה. גם שלטונו של פוטין ברוסיה מכיל הרבה סממנים משותפים עם מה שקורה בוונצואלה. האם אפשר למנוע את זה? אינני יודע. כדאי רק לציין בהקשר הזה שהתיקון השני בחוקת ארה"ב, התיקון המבטיח את "הזכות לשאת נשק", למעשה עוסק בבעיה הזאת. התיקון הזה זכה לשורה ארוכה של פרשנויות ועד היום הוא שנוי במחלוקת למרות פסיקה די חד משמעית שנתנה לאחרונה ע"י בית המשפט העליון כאן. לא צריך להיות משפטן כדי לראות מה היתה כוונתם של "האבות המייסדים" בתיקון הזה. די לקרוא לשם כך את "הניירות הפדרליים" (federal papers) - אוסף של מסמכים המכילים באופן מלא את כל הדיונים שהתנהלו סביב כל סעיף וכל תיקון של החוקה. אף אחד לא התייחס ל"זכות לשאת נשק" בהקשר לציד או ספורט. הם דברו בפרוש על כך שהנשק נועד לאפשר לאזרחים להתקומם נגד שלטון דיקטטורי אם וכאשר הוא יבוא.

בחזרה לאזורנו. יכולה להיות לנו דעה כזאת או אחרת על טיבה של הדמוקרטיה אצל שכנינו, אבל המציאות היא שהחמאס זכה בבחירות דמוקרטיות, ושהוא מייצג את רצון הציבור. התמיכה בו היא כמעט מוחלטת. זה שקר לכנות את תפיסת השילטון ע"י החמאס בעזה כ"הפיכה". הם פשוט מימשו את נצחונם בבחירות. שיטות הפעולה בהן הם נקטו על מנת לממש את נצחונם בבחירות אינן כל כך סימפטיות אולי, אבל הן בהחלט אינן חריג מהמקובל באזור, במוקדם או במאוחר זה יקרה גם ביהודה ושומרון, וכדאי לכל ההוזים המייחלים ל"שתי מדינות לשני עמים" וחולמים על הסדר שלום המתבסס על וויתורים כאלה או אחרים לפת"ח להכיר במציאות הזאת. אם רואים במידת קיום ההבטחות ועמידה בצפיות של ציבור הבוחרים מדד ל"דמוקרטיות" של משטר, אז ממשלת החמאס בעזה היא הרבה יותר דמוקרטית מממשלת ישראל. האם שלטון החמאס הוא "לטובת העם"? אנחנו בישראל משוכנעים שלא, אבל האם זה גם מה שהציבור הערבי חושב?

המצב בישראל ממחיש עד כמה הצגתה של הדמוקרטיה כ"שלטון של הציבור למען הציבור" (government by the people, for the people) רחוקה מן המציאות. ממשלתו של יצחק רבין המנוח שהוקמה בעקבות הבחירות של 1992 היתה קואליציה של מפלגת העבודה ומרץ. הממשלה הזאת הביאה את הסכמי אוסלו. התהליך נעשה בחדרי חדרים ובנסיבות המעמידות בספק את מידת הלגיטימיות שלו. הציבור לא נשאל לדעתו, ועל אחת כמה וכמה לא התבקש לתת את הסכמתו. העמידו אותו בפני עובדה מוגמרת. זו היתה הגישה הדמוקרטית של יוסי ביילין, בעל תואר ד"ר במדעי המדינה. בווריאציה על הבדיחה על הקפה והציפורים בה שורת הסיום היא "ירצו יאכלו, לא ירצו לא יאכלו", אצל יוסי ביילין השורה התחתונה היא "יאכלו גם אם לא ירצו" (ביילין לא ניסח את זה כך, אבל זאת היתה רוח הדברים). את דעתו על הצורך לקבל את הסכמת הציבור למדיניותו, יוסי ביילין הביע יותר מפעם מעל במות שונות. כל הנושא של הסכמי אוסלו לא היה על סדר היום באותה תקופה, לא במהלכה של מערכת הבחירות שקדמה להקמת הממשלתו של רבין, ולא במהלך השנה הראשונה לכהונתה. אפשר לכן להתווכח מכאן ועד להודעה חדשה על השאלה אם היוזמה הזאת של הממשלה ננקטה "בשם הציבור", או שהיא היתה "למען הציבור", או שהיא היתה "לטובת הציבור" שאיננו יודע להחליט לבד מה טוב לו, לגבי ההמשך, לעומת זאת, אין כל ספק. אחרי חתימתם של הסכמי אוסלו התקיימו ארבע מערכות בחירות בהן, ללא יוצא מן הכלל, הציבור הביע באופן חד משמעי את דעתו על הסכמי אוסלו. אפילו במערכת הבחירות שהביאה לעלייתו של ברק לשלטון ב 1999, בכל פעם שהסכמי אוסלו הוזכרו, מכונת התעמולה של מפלגת העבודה הבליטה את העובדה שברק התנגד להסכמים האלה (ביילין ופרס הוסתרו מעיני הציבור בתקופת אותה מערכת בחירות), וזה אומר הכל. לא צריך להרחיב את הדיבור על הבחירות של 1996 (נתניהו), ועל אחת כמה וכמה על הבחירות של 2001 ו 2003 (שרון). בכל מערכות הבחירות האלו הציבור הביע, בצורה שאיננה מותירה מקום לספק, אי אמון מוחלט בכל תהליך אוסלו. מה זה עזר לו? ממשלה באה וממשלה הלכה. הציבור הצביע מה שהצביע. ומה הוא קיבל בתמורה? "מה שרואים מכאן לא רואים משם". ומה בקשר לרצון הציבור? ציפורים (אצל רבין המנוח זה היה "פרופלורים" . . .).

וזה לא נגמר. הבחירות של 2006 היו שונות מכל אלו שקדמו להן. על הבמה הופיע גוף פוליטי חדש – "קדימה", גוף שקשה לראות בו ממפלגה במובן המקובל של המילה. הסתלקותו בטרם זמן של אריק שרון מהזירה הפוליטית הותירה אחריה אוסף של גרוטאות פוליטיות, נפולת של מתוסכלי מפלגות "העבודה" ו"הליכוד", שבהשאלה ממשל יותם במקרא בו העצים התבקשו לחסות בצילו של האטד, הסכימו לחסות בצילו של אולמרט. בהעדרו של אריק שרון, הניצחון הסוחף שכולם נבאו ל"קדימה", התבטא ב"הישג" אלקטוראלי של פחות מרבע מחברי הכנסת. אולמרט הצליח לגבש סביבו קואליציה, ולמרות ש"קדימה" היתה המפלגה היחידה שנושא ההתנתקות הופיע במצע שלה, אולמרט טען שיש לו "מנדט מהעם" לסיים את המלאכה בה התחיל אריק שרון. התמזל מזלו של עם ישראל, ומלחמת לבנון השניה, שהיתה אמורה לדברי אולמרט להיות "מנוף למימוש תוכנית ההתנתקות" (אולי הוא השתמש במונח "התכנסות", אינני זוכר כבר), הסתיימה כפי שהסתיימה. אחרת קרוב לוודאי שהציבור העצום של מצביעי "מרץ" המסתופף בבתי הקפה של שיינקין וברחובות ירושלים הבירה היה לומד על בשרו את משמעותו של הקוד "צבע אדום".

במאמר מושג, השימוש ב"ציבור עצום" איננו טעות, כי הבסיס האלקטוראלי של "מרץ" איננו מתמצה בשלושה נציגים בכנסת. בוחרי "מרץ", כך מסבירים לנו שולמית אלוני ומאורות אחרים של השמאל הישראלי, אימתו של ליברמן נפלה עליהם. בהשפעת הליברמניה, ציבור שלם התבלבלה עליו דעתו, ובמקום לשלשל לקלפי את הפתק הנכון הוא הכניס למעטפה "עבודה" או "קדימה". זו אשליה אופטית לפיכך לראות בשלושה נבחרים את כוחה האמיתי של "מרץ". בשיטת ספירה נכונה (ראה בהגדה של פסח, נוסח מסורתי, איך סופרים את מספר המכות בהם לקו המצרים) ל"מרץ" יש כארבעים נציגים בכנסת הנוכחית!

בבחירות הנוכחיות, "קדימה" נצחה – היא זכתה במספר הגדול ביותר של נציגים בכנסת. אי אפשר להתכחש לעובדה שזה הישג מרשים ביותר – בהתחשב ב"רקורד" הפאשלות של הממשלה, לאבד רק מנדט אחד זה בהחלט מה שהוא. על סמך תוצאות הבחירות, מופז יודע ש"רצון העם" הוא שלבני תנהיג אותו. מדובר במפלגה שלא השיגה אפילו רבע מקולות הבוחרים . . . . הוא לא היחיד שעושה צחוק מהציבור. ליברמן גם כן זכה להישג מרשים – 15 נציגים בכנסת ומקום שלישי במנין הכולל. ע"פ הדיווחים בחדשות הוא מנהל מו"מ עם לבני. אינני יודע עד כמה זה רציני או אם זה רק תרגיל שנועד לסחוט את נתניהו. אבל האם יש מי שהוא שבאמת מאמין שזה מה שאנשים שהצביעו עבור ליברמן רוצים או מצפים ממנו? להצטרף לקואליציה בה "קדימה" תהיה המפלגה המובילה? זה בכלל לא רלוונטי מה יהיה בהסכם הקואליציוני ואיזה תיקים הוא יקבל, אנשים לא הצביעו עבור ליברמן כדי שהוא יצטרף לקואליציה שבמהותה תהיה המשך של המצב הקיים. אבל מי שואל אותם? בבחירות הבאות תהיה להם ההזדמנות לעשות לליברמן את מה שציבור הבוחרים עשה בבחירות הנוכחיות לרפי איתן. עד אז – שישבו בשקט ויאכלו את מה שהם בישלו.

אורח חיים דמוקרטי מאופיין ע"י שורה של חרויות וזכויות יסוד. ישנם משטרים הרחוקים מלהיות דמוקרטיים כפי שאנחנו מבינים זאת, בהם התושבים מנהלים אורח חיים דמוקרטי למהדרין כל עוד אין איום על השילטון --- סינגפור היא דוגמא טובה. אבל לראות במשטר הדמוקרטי "שלטון בידי הציבור למען הציבור" זו הונאה ממדרגה ראשונה. לא תמיד ההונאה נעשית בצורה בוטה כמו שתארתי את המצב בישראל, אבל זה קיים תמיד. השילטון תמיד יעשה כעולה על רוחו. תמיד ימכרו לנו את הלוקש שכל מה שנעשה בידי השילטון "לטובת הציבור" הוא נעשה, וללוקש הזה תמיד יהיו קונים. ראיתי באיזה מקום הגדרה של ציבור הבוחרים כעדר חמורים השועט קדימה בלי להסתכל ימינה או שמאלה. יש בזה מה שהוא.

הצד הטרגי שבסיפור הזה הוא שכאשר בציבור נוצרת התחושה שהדמוקרטיה היא פארסה, אחיזת עיניים בלבד, אובד האמון בתהליך הדמוקרטי ולזה יכולות להיות תוצאות הרות אסון. עלייתו של היטלר לשלטון התאפשרה בגלל שהוא הצליח לערער את אמון הציבור הגרמני במשטר הדמוקרטי של רפובליקת ווימאר.

לסיום כדאי להיזכר באימרתו של צ'רצ'יל ש"הדמוקרטיה הוא צורת שילטון גרועה, אבל כל האלטרנטיוות גרועות יותר".

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר