אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הטוב, הרע והשמאלן


מערבונו של סרג'יו לאונה, בכיכובו של קלינט איסטווד, ששמו שימש השראה לכותרת המאמר, זכור בוודאי ליותר מבוגרים שבין הקוראים. הניסוח של סרג'יו לאונה היה קצת שונה, אבל במהותו זה אותו הדבר.

"שעתם היפה" (their finest hour), הכרך השני בסדרת ספריו של וינסטון צ'רצ'יל על מלחמת העולם השניה, מתאר תקופה קודרת ביותר בתולדות האנושות, תקופה בה גרמניה הנאצית היתה בשיא הצלחתה כשמרביתה של אירופה בידיה. שיתוף הפעולה ההדוק בין האינטלקטואליה המתקדמת/שמאלנית, הימין הרדיקאלי והאיסלאם הפשיסטי במאבקם נגד מדינת ישראל, שיתוף פעולה החושף את פרצופו האמיתי של השמאל בשיא כיעורו, הוא, בהשאלה מצ'רצ'יל, "שעתה המכוערת" (their ugliest hour) של האינטלקטואליה השמאלית. לתופעה החולנית הזאת יש מימדים אוניברסליים (דבר שלא צריך להפליא בעידן הגלובליזציה), אבל המאמר כאן יעסוק בעיקר ב"תרומתו" של השמאל המתקדם הישראלי.

על מנת להעמיד את הדברים בפרופורציה ("מידתיות" – איזו מילה יפה, מה היינו עושים בלעדיה?) נחזור לעבר הלא רחוק, לימים שקדמו לקבלת ההחלטה הסופית על פלישת צבאות ארה"ב לעיראק. כמו שקורה לעתים קרובות בתקופה ערב מלחמה, תחושה של אסון הממשמש ובא ריחפה באוויר, עם תחושת בטן ש"מה שהוא נורא" עומד לקרות, מאה וחמישים מטובי האליטה הנאורה הממלאים את מסדרונות האקדמיה בישראל התכנסו על מנת לעשות "מה שהוא" לקדם את פני הרעה. מאה וחמישים אנשי שמאל ממאורות הקידמה המלמדים חוכמה ודעת את צעירי העם היושב בציון ישבו לטכס עצה איך ומה הם יכולים לתרום, מאה וחמישים ממיטב האינטלקטואליה של העם היושב בציון, דוקטורים, פרופסורים, אנשי רוח, הוגים, סופרים והשד יודע מי עוד. כולם ללא יוצא מן הכלל נושאי דגל המוסר, הצדק והשוויון. מאה וחמישים נשמות יקרות העושות ימים כלילות במאבק להבאת השלום, העצמאות, ושחרור מהכיבוש לבני עם פלשתין.

על מה יצא הקצף? מה החריד את שלוותם של מאה וחמישים המופלאים? מה גרם להם להגיח ממשרדיהם ממוזגי האוויר ו/או לנטוש את בתי הקפה בהם הם מעבירים את עיתות הפנאי שלהם? הרי בסה"כ היה מדובר ב"חיסול חשבונות" בין ארה"ב, המעצמה הגדולה, ובין עיראק בגין איזה קשרים מפוקפקים שהיו או לא היו לרודן העיראקי עם מבצעי פיגוע ה 11 בספטמבר. מה זה נוגע לבני העם היושב בפאתי המזרח התיכון? הרודן העיראקי נהג ל"הפריח ניצוצות" לעתים מזומנות בהם התפאר על מה שהוא "מכין" ליישות הציונית, אבל מעטים בלבד ראו בזה יותר מדיבורים בעלמא. העובדה שהוא מימש באופן חלקי את איומיו בעת מלחמת המפרץ, וכן מדיניות "הכיס הפתוח" שלו שהזרימה הרבה מזומנים למימון מחבלים מתאבדים לא נראתה כסיבה להתרגשות מיוחדת ברחובות תל אביב.

מזוית מבטה של צמרת השמאל הדברים נראו באור קצת שונה. שמאלני אינטליגנטי יודע שזה שלא רואים קשר בין דברים עדיין לא אומר שאין קשר כזה. אחרי ככלות הכל "כשמסתכלים מצד שמאל, הדברים נראים אחרת". זה לא בדיוק "מה שרואים מכאן לא רואים משם", אבל זאת רוח הדברים. ומה הם ראו? הם ראו שואה הממתינה בפתח.

שלא תהיה זאת קלה בעיניכם, כמו רבים אחרים בקרב השמאל הישראלי הנאור, מאה וחמישים המופלאים בהם מדובר לא ככל האדם הם. אלה אנשים חכמים, אנשים נבונים, דוקטורים, פרופסורים, אנשי רוח, הוגים, סופרים והשד יודע מי עוד, אנשים שעליהם אי אפשר לעבוד בעיניים. הם יודעים לקרוא בין השורות. להם אי אפשר למכור לוקשים. קשרים אפשריים של הרודן העיראקי עם אירגוני הטרור - להד"ם. אפשרות שלרודן העיראקי יש אמצעי לוחמה להשמדה המונית או שהוא מנסה לייצר כאלה – עורבא פרח. והעיקר - זאת בכלל לא היתה יוזמה אמריקאית. כל הסיפורים האלה לא היו אלא המצאה של אריק שרון בה הוא נעזר כדי לכפות על הנשיא בוש לצאת למלחמה בעיראק, מלחמה שתתן לו, לשרון, הזדמנות לבצע טיהור אתני בתושבי פלשתין, בשעה שעיני העולם מופנות לנעשה בעיראק (הדברים המתוארים כאן התרחשו לפני קרות הארוע המוחי, בתקופה שאריק שרון עדיין היה במלוא אונו). למי שכבר שכח, חשוב להזכיר ש"הקו הקובע" (the party line) בחוגי השמאל בארץ ובעולם הרחב באותה תקופה היה שבהשווואה לשרון, לרודן העיראקי שמור מקום בכותל המזרח של חסידי אומות העולם.

איך הם ידעו על "יוזמתו" זו של שרון? מה הביא אותם למסקנה שאכן קיימת יוזמה כזאת? מה היו מקורות המידע עליהם הם הסתמכו? אלו שאלות שאינן צריכות להשאל כי אחרי ככלות הכל מדובר באנשים חכמים, אנשים נבונים, דוקטורים, פרופסורים, אנשי רוח, הוגים, סופרים והשד יודע מי עוד. אנשים כאלה אינם אומרים דברים בעלמא. אנשים כאלה אינם הוגים דברים סתם כך. אנשים כאלה חזקה עליהם שהם אינם בודים דברים מליבם. אנשים כאלה יודעים על מה הם מדברים.

אומנם מופלאינו היו אנשי רוח ולא אנשי מעשה, אבל על דבר כה חמור הם לא יכלו לעבור בשתיקה. "טיהור אתני"? ועוד בבני עם פלשתין שמצוקתם תחת עול הכיבוש הישראלי היא פצע פתוח על מצפון האנושות מזה כבר – לא יקום ולא יהיה. לא איש שמאל יחשה לנוכח העוול הצפוי.

וכך, ללא כל דיחוי, על מנת לקדם את פני הרעה, הוכן ונשלח מכתב לעיתונות ברחבי העולם הנאור, מכתב הקורא לכל מי שהיה מוכן לשמוע, לגנות ולהוקיע את ממשלת ישראל על "כוונתה לבצע טיהור אתני בפלשתינאים" בחסות המלחמה בעיראק הממשמשת ובאה. לא פחות ולא יותר. לגנות ולהוקיע - לא מעשה, לא ניסיון למעשה, אלא כוונה. כוונה שלא היתה קיימת אלא בדימיונם הקודח של כותבי המכתב. על המכתב הזה חתמו בשמם המלא מאה וחמישים אנשים חכמים, אנשים נבונים, דוקטורים ופרופסורים, סופרים ושאר אנשי רוח והוגים למיניהם – מיטב האינטלקטואליה המתקדמת בישראל. לאף אחד מהם לא רעדה היד. אף אחד מהם לא חש רגש של בושה לנוכח העלילה הנבזית.

המכתב זכה להדים רבים באירופה והתקשורת הקדישה לו הרבה מקום. מה שמעניין הוא שדווקא בארה"ב, בה מקובל על כולנו (the conventional wisdom) שהאינטלקטואלים אינם מגיעים לרמת תחכומם של "אחיהם" באירופה, לא קנו את הלוקש הזה והמכתב עבר כמעט ללא כל תגובה (למעט בודדים מסוגו של נועם חומסקי). באירופה לעומת זאת היתה ממש חגיגה. שם, כמו שמקובל לאמר באנגלית, שם בלעו את זה hook line and sinker.

חלפו מספר שבועות. צבא ארה"ב פלש לעיראק והמלחמה שם היתה בעיצומה. למרבה הפלא אף שערה משערותיו של איזה שהוא פלשתינאי לא נפגעה. לא טיהור אתני לא נסיון לטיהור אתני ולא בטיח. ראיינו בטלוויזיה את אחד מחותמי המכתב, פרופסור באוניברסיטה העברית. כאשר במהלך הראיון הוא נשאל מה עלה בגורלו של הטיהור האתני עליו הם התנבאו, היתה לו תשובה מן המוכן – " המכתב שלנו הוא שמנע את זה".

טליירנד (talleyrand), מי שהיה שר החוץ של צרפת בתקופת נפוליון, אמר על ארוע מסויים "זה יותר גרוע מפשע, זו טיפשות".

מעטים יחלקו על כך ש"יוזמת המאה וחמישים" היתה דוגמא וסמל לטיפשות במיטבה. אינני יודע אם בספר השיאים של גינס יש מדור המוקדש לדברי איוולת, אבל ללא כל ספק ליוזמה הזאת מובטח שם מקום מכובד. טיפשות כשלעצמה איננה עילה למנוע מהפרופסור אותו הזכרתי או ממי שהוא אחר מבין משתתפי פורום ה"מאה וחמישים" מלהמשיך לכהן במישרתו, להמשיך לקבל את שכרו מקופת המדינה, להתראיין לעתים מזומנות בטלוויזיה ולהמשיך ל"תרום" להכשרת דור העתיד של המדינה. אחרי ככלות הכל יש להם תעודות ל"מאה וחמישים", ומה שיותר חשוב, יש להם קביעות. הזכות להיות טיפש היא חלק בלתי נפרד של החופש אקדמאי.

ג'ורג' אורוול כתב באחד המאמרים שלו בתקופת מלחמת העולם השניה "יש רעיונות שהם כל כך אידיוטיים, שרק אינטלקטואלים מסוגלים להאמין בהם. האדם הפשוט איננו יכול להיות כל כך טיפש" (some ideas are so idiotic that only intellectuals can believe them. ordinary men cannot be so stupid). הדברים התייחסו לאינטלקטואלים הליברלים של אנגליה בתקופה. הם לא איבדו מתקפותם או מהאוניברסליות שלהם.

נשאלת השאלה מה מביא אנשים להאמין בשטויות כאלה ולהתייחס ברצינות לדברים שאין בהם אפילו שמץ של הגיון אלמנטרי, הרי בסופו של דבר אין אלה אנאלפבתים נחשלים העוברים שטיפת מוח יום יומית בנושא שנאת ישראל במסגדים, או חניכים במדרסות של איראן או של אלו הנמצאות בפינות נידחות באפגניסטן המולעטים בחומר דומה. כנראה שהמרחק הוא לא כל כך גדול. יוסף גבלס, מי שהיה שר התעמולה של גרמניה בשנות השלושים והארבעים של המאה שעברה, הביא לעולם את מה שהוא כינה "תיאורית השקר הגדול". העיקרון הבסיסי של התיאוריה הזאת הוא שכאשר חוזרים על שקר מספיק פעמים, בסופו של דבר האנשים מתחילים להאמין בו. יש בזה הרבה מן האמת. גבלס לא התייחס לציבור החי במערות או במדבריות אסיה.

מה שחשוב לזכור הוא שלתיאורית השקר הגדול יש גם עיקרון נגזר (corollary), שהוא פחות מוכר – כאשר חוזרים על שקר מספיק פעמים, אלה שחוזרים עליו מתחילים להאמין בו בעצמם. אחרי עשרות שנים בהן הדמוניזציה של ישראל, ממשלתה ומדיניותה היו הנושא המרכזי על סדר יומו של השמאל, הם מאמינים באמונה שלמה בנכונותו של כל דבר בלע והשמצה שייאמר בגנותה של ישראל, גם, ואולי בעיקר, דברים שהם בעצמם המציאו.

בדומה הכלבים בניסוייו של פבלוב שמתחילים להזיל ריר בכל פעם שהפעמון מצלצל, התנגדות וגינוי לצעדים בהם ישראל נוקטת על מנת להגן על חיי תושביה הם רפלקס מותנה אצל אנשי השמאל, תופעת "מאה וחמישים המופלאים" אותה תארתי למעלה היא דוגמא טובה. וההצטרפות האוטומטית למסע ה"עליהום" המתנהל בימים אלה נגד מדינתו ועמו, היא דוגמא נוספת. ביקורת השזורה בחצאי אמיתות ושקרים על מדיניותה של ישראל, כמיטב איוולתו של המבקר, היא טבע שני אצל השמאלן מן השורה.

להלן קטע: "אין זה אפשרי לטעון ברצינות, כפי שישראל מנסה לטעון, שהיא חדלה מלכבוש את עזה מאוגוסט 2005, כשהוציאה את מתנחליה וצבאה משם, . . . . מאז, היא הפעילה את סמכותה הצבאית ברצועה באמצעות פלישות צבאיות והפגזה, בנסיבות שבבהירות מייצרות כיבוש" ("ידיעות אחרונות", 29 בדצמבר, 2008,).

הכותב, המוגדר כ"סטודנט לתואר שני בסוציולוגיה ישראלית", לא שמע על "נסיבות" שבבהירות מייצרות מטר בלתי פוסק של קסאמים ופצ"מרים על יישובים אזרחיים בישראל.

במאמר מוסגר, שאלה שמטרידה אותי מאז נתקלתי לראשונה בטיפוס הזה היא מה זה בדיוק "סוציולוגיה ישראלית"? שמעתי על "סוציולוגיה", אם כי אני מודה ומתוודה שאינני מתמצא בפרטי הקוריקולום של התחום הזה, אני גם מכיר את המושג "עובד סוציאלי" ויודע במה הוא עוסק. אבל מה זאת "סוציולוגיה ישראלית"? מה מייחד אותה מסוציולוגיות אחרות? במה מתבטאת ה"ישראליות" שלה? אודה למי מן הקוראים שיפקח את עיני.

אותו חוכם איננו מסתפק בהופעה חד פעמית. יש לו גם מה לאמר על המלחמה הנוכחית בעזה. "עדויות שמגיעות מהרצועה מחזקות את החשש כי ישראל מפרה אמנות בינלאומיות בלי הכרה" ("ידיעות אחרונות" מה 16 בינואר, 2009)

כאן הוא עושה עמנו "חסד", ומדבר על חשש בלבד, משמע יש עוד תקווה שאין דברים בגו. אבל מקריאת המאמר במלואו, וכן מרשימת המקורות עליהם הוא מסתמך, לא נותר מקום לספק שהשימוש במושג "חשש" נועד לתפארת המליצה בלבד.

"כמה ימותו עד שנזעק די?" אנו קוראים את הכותרת של מאמר תוכחה אחר ("מעריב" מה 15 בינואר, 2009,)

תדמיתם של חיילי צה"ל בעיניה

כותב המאמר, המתואר ע"י העיתון כ"פעיל לשינוי חברתי", יודע בדיוק מפליא כמה מבין ההרוגים היו חמושים, ומה שיותר חשוב, כמה מבינהם היו ילדים. מה שהכי מצא חן בעיני הוא השימוש בגוף ראשון – משמע ישראל היא זו שצריכה לזעוק "די". הוא לא חושב לרגע שהערבים, או יותר נכון מנהיגיהם, הם אלה שצריכים היו לזעוק "די"? אחרי ככלות הכל אלה ההרוגים שלהם. הרעיון שאם הם לא היו מתעקשים כל כך לשחק בקסאמים ובפצ"מרים אף אחד לא היה נהרג זר לו לחלוטין.

הדוגמאות האלו הן מהמתונות מערכה. מרבית המבקרים איבדו כל רסן ולשונם משתלחת ללא כל מעצורים. עבור מרצה מהאוניברסיטה העברית, ד"ר נורית פלד-אלחנן, ישראל "שקועה עד צוואר בדם פעוטות חפים מפשע. . . וכל נשימה שאנחנו לוקחים שולחת בועות אדומות מדם לאוויר הארץ הקדושה". היא ממשיכה ומצטטת משירו של ביאליק "על השחיטה" את השורה "נקמת דם ילד קטן עוד לא ברא השטן", כשהיא קובעת חד משמעית ש"הילד הוא פלסטיני מעזה, והשוחטים שלו הם חיילים יהודים". הטרוריסטים של החמאס, לדעת אותה מרצה, הם "הגיבורים של רצועת עזה", גיבורים המבטאים "רוח חופשית של אנושיות" מול "תוכנית היוצאת לפועל על ידי פושעי צבא הכיבוש". הדברים הובאו ע"י בן דרור ימיני ב"מעריב", 28 בדצמבר, 2008, "רצח עם", "מרחץ דמים", "פשעי מלחמה", "פשעים נגד האנושות", "טבח של חפים מפשע" ושאר ירקות ממין זה הם מונחים המופיעים דרך קבע בכל כתבי הפלסתר הממלאים את העיתונות.

המציאות היא שבמהלך כל הסיכסוך הישראלי ערבי, מספר הנפגעים בין האוכלוסיה הערבית, וכן מימדי הנזקי החומרי שנגרם הם הקטנים ביותר, באופן יחסי ובאופן מוחלט, בהשוואה לכל עימות או סכסוך אחר בעולם. אבל את מי זה מעניין? מתי מבקריה של ישראל התייחסו לעובדות?

אנשי השמאל הישראלי פועלים מתוך זדון לשמו ומפגינים חסר יושר אינטלקטואלי בסיסי, תופעה שהייתי מכנה אותה תסמונת אי יושר אינטלקטואלי נרכש או בלועזיתaids – acquired intellectual dishonesty syndrome. אנשים שלקו באיידס סובלים מכשל של המערכת החיסונית. על אותו משקל, איש השמאל לוקה באיידס במישור הנפשי, בא לידי ביטוי בכשל מוחלט של המערכת האינטלקטואלית.

ובחזרה לכותרת המאמר. אנשי השמאל מתיימרים לאייש את פיסגת המוסר, אבל אם נדמיין לעצמנו סקאלה בת עשר יחידות, בה לטוב ניתן הציון עשר והרע מדורג כאפס, מקומו של השמאלן בסקאלה הזאת הוא בצד השלילי. אין שמץ של מוסר לא בדברים שאנשי השמאל אומרים, לא במעשים שהם עושים ולא באופן התנהגותם.

להמחשת דברי אסיים בבדיחה. הולך לו פלוני ברחוב כשלפתע נופל מבטו על חנות שמעליה מתנוסס שלט גדול 'כאן מתקנים שעונים'. "אה" הוא אומר לעצמו, "זה בדיוק מה שהיה חסר לי. הרי שעוני עמד מלכת זה לא מכבר". בצעד נמרץ הוא ניגש לחנות, פותח את הדלת ונכנס פנימה. "הואל נא בבקשה לתקן את שעוני" הוא אומר למוכר ומניח את שעונו על הדלפק. המוכר מסתכל עליו כאילו הוא נפל מהחלל החיצון ומרים את קולו בכעס "מה אתה מבלבל לי את המוח? אני נראה לך כמו מתקן שעונים? מה פתאום אתה רוצה שאני אתקן לך את השעון?". הלקוח נרתע במקצת מהתגובה, "אבל בשלט בחוץ כתוב שאתה מתקן שעונים" הוא משיב. "נו טוב", עונה המוכר, "אתה לא הבנת, אנחנו מוכרים שלטים ובמקרה היום השלט בחוץ מדבר על שעונים".

הסיפור הזה (זכות הראשונים שמורה לשמעון פרס, ממנו שמעתי אותו לפני מספר שנים) הוא סיפורה של האליטה השמאלנית האינטלקטואלית בישראל. הם מוכרים שלטים. סחורה של ממש להציע אין להם באמתחת, אבל שלטים? מזה יש לשמאל מחסן מלא למכביר. מרבית המוצרים שבמחסן כבר העלו עובש. יש ביניהם אפילו כאלה שצחנתם מגעת לשמיים. אבל איש השמאל אינו עוסק בקטנות. אותו לא ירתיעו לא הסירחון וגם לא הריקבון. בידו האחת הוא סותם את האף ובשניה מנפנף הוא בשלט. רק נותנים בידיו עילה (cause) הולמת ובתגובת ברך (knee jerk) הוא שולף את השלט המתאים ויוצא להפגנה.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר