אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

הסביבון של עופרת יצוקה


לקחים מן המלחמה הם לא בלבדיים לחאמאס, שגרם להרס והרג באוכלוסייה הפלשתינאית, בכך שהפר את ההפוגה, ולא השאיר לישראל ברירה. הם מיועדים גם לנו המנצחים, עם או בלי מירכאות כפולות. זה לא רק בכול הנוגע לאמירה "בנפול אויביך אל תשמח ובכשָלו אל יָגל לבך,(משלי כ"ד) אלא הרבה מעבר לזה. ההיסטוריה מלמדת אותנו, למוד היטב, שדימום אוכלוסיית האויב והשפלתה הם המרשם לשנאה, הם הזרעים למערכה הבאה ולהרס. יש מקום לא רק לראות מה האויב עשה לנו אלא מה אנו עשינו לו, בעיקר לקרבנות שווא, לחסרי האונים שבקרבו. הם ראויים לחמלה ולעזרה. הדברים אמורים לגבי כולנו ובייחוד לוויג'ילנטים, שצמחו כאן או שקבלו השראתם במשטרים טוטאליטריים, שמאמינים ב"זבנגים"- אחת ולתמיד.בדיווחים ובפרשנויות שהתלוו אליהם הודגשה העובדה שרק עכשיו לאחר שתושבי עזה עומדים מול החורבן, הם עשויים להבין את חלקו של החאמאס בהרס ובהרג. באותה מידה,לא פחותה, גם אנו בראותנו כמעט בפעם הראשונה את מימדי ההרג וההרס שנגרמו לתושבי עזה,התודעה שלנו שזה מעשה ידינו, אף היא מציאות שיש להתמודד איתה. סביבון, מעץ או מ"עופרת יצוקה" , לא תמיד נופל על ה-האות שבלקיחת כול הקופה. בכך אני בשום אופן לא מבקש להמעיט כהוא כזה מן הכורח שבמלחמה זאת. מלחמה צודקת, מלחמה על הבית, תגובה בהיקף כזה או אחר, שאני נותן לה ביטוי מזה שנים. יצאנו מעזה לגבול הבינלאומי ואין לסבול התקפות תכופות עלינו מצד ישות או כנופיות טרור. עם זאת, הדיווח מלכתחילה לא היה סימטרי. אנו, כלומר המדיה שלנו , הראו כל קורה,כל קיר,כל גג שנפגעו כתוצאה מן הטילים. הכול ב- close-up (תקריב). את עזה ראינו כול הזמן ברקע, בעיקר בחשכה ב long shot ,כשתמרות עשן עולות מעליה. לא הראו לנו את הסבל הפרטני שהמלחמה גורמת לאוכלוסיה של האויב. גם אם דובר צה"ל חסם את המרקע לכול רוחבו, היו די דיווחים מן הצד השני על ההרס וההרג, שחייבים היינו לראות אותם. גם לנו, עם כול הצדק שבמאבקנו, דרושים לקחים. כאשר במסדרונות בית החולים בתל השומר עומד ד"ר אבו אל עייש וזועק בכאבו בפנים ובחוץ, על שלוש בנותיו שנהרגו בעזה, מגיחה מטיחה לעברו, כמעט מסתערת עליו בצעקות ובתנועות ידיים, אישה, על מה שהם גרמו לנו. א-סימטריה. מבחינה זאת יש לנו עדיין כיסים רבים של חוסר סובלנות,בלשון המעטה.אנו טרם הגענו למצב שבו יחד עם האמונה בצדקתנו המוחלטת, לא השכלנו לצרוב בתודעה שלנו ההכרה בעוול, כאב,שכול, שמלחמה גורמת ליריב.

זעקות היחיד חזקות דיין. אין צורך במגפונים.

זעקתו של ד"ר אבו אל עייש, שאיבד שלוש מששת ילדיו קורעות את לבי.מאבקם העיקש של נועם ואביבה שליט שובה את נפשי אלף מונים מכול התנועות שמתייצבות מאחוריהם. כאשר נועם שליט מכריז ש "גלעד חייב להיכלל בכול הסדר", לאחר מבצע "עופרת יצוקה"- אני מבין אותו ומזדהה איתו. אבל ההיגיון אומר שבמקרה זה אין צורך בטרמפ של פלנגות של שדולות כדי לשמוע את העם כולו שהיה רוצה לראות את שליט בבית. לא פחות מכולנו גם הממשלה רוצה מאוד .ואם יש דברים שאני מאמין לה,הוא הדבר שעומד בראש. אך לעתים החיבוק הזה, הציבורי הישראלי, הוא חיבוק דוב, או פריסת כנפיים של בת יענה. צבעוני כול כך וגם צבוע כול כך. הנה תנועת "עלה ירוק" רוצה להפוך למפלגת "גלעד שליט" ובמכתב שאלה שלחו למשפחת שליט הם מצוטטים בין היתר: "אנו מרגישים שללא עזרה פוליטית כלשהי, המאבק של כולנו להשיב את גלעד, מטופל באופן ציני לפחות".האם יכול להיות ציני יותר ממכתב כזה של נטורי הפלורה, (הצומח) אשר מוכנים על חשבון רווחתם של הבריות-החי- הפאונה- להפוך עולמות ובלבד שלא יפגעו חלילה באיזו גבעה טבעית.בכול הנוגע לגלעד שליט,במהלך הקרבות בעזה, תיארתי לעצמי תרחיש, לפיו יחידת קומנדו ישראלית הצליחה להגיע למסתור שבו מוחזק נועם שליט, השתלטו על הבונקר ושחררו את החייל השבוי. בקרב נפלו שבעה קצינים וחיילים, אחד נפצע אנושות,שלושה בינוני, ועשרה בצורה קלה.זה מקאברי- נכון. אבל אלה שמקימים את הצעקות המיותרות, לדעתי, לא מביאים בחשבון כי העסקה עם שוביו של גלעד היא מורכבת מאוד, ולא חשוב מה גובה התמורה. החשיבות טמונה בחשש כבד שהדבר עלול לעודד עוד חטיפות דוגמת גלעד שליט. שָליטים רבים. אז אנא - הצדקנים ושוחרי החופש של גלעד, עשו הכול בשקט, כדי לשכנע שהמחיר שווה, ובאותו זמן לשכנע את החמאס ובני בריתו, שלא יקבל תיאבון ויחטוף עוד.העובדה שאני לא היחיד שחושב ככה, אך אומר זאת לא מראה על גבורה ואומץ שלי, אלא על חששות של אנשים ומנהיגים לומר את האמת, ורק את האמת. כי על בסיס האמת ניתן להגיע להבנה ולפתרון. אני מאמין ומשוכנע שגלעד שליט ישוחרר, ואני סומך על הממשל, המדיני והצבאי, שהם עושים הכול, ממש הכול, ולא באופן ציני, כדי להביאו הביתה. לכך אנו לא זקוקים לתנועות, שחלקן הם גופים אקסיביסיוניסטיים. בכלל, באותה מידה שאני, כמו בשירו של שאול צ'רניחובסקי (שחקי על החלומות)- באדם אאמין, יש לי קצת רתיעה מתנועות אידיאולוגיות(לא מפלגות) אפילו תנועה כמו "עלה ירוק למען גלעד שליט"- תנועה שלווה עם כוונות טובות- המטרה אינה מקדשת כול האמצעים. אידיאולוגיות קיצוניות ואישים שהיו להם למופת ולהשראה , משמאל ומימין, גרמו לשפיכות הדמים הגדולות בהיסטוריה.המונים לא הורסים רק את הבסטיליה, סמל הרודנות, אלא גם סמלים הרבה יותר חיוביים.מלחמה אינה לקוחה מן הז'אנר של המחזמר הסאטירי-דוקרני, שובל של מלחמת העולם הראשונה, בשם oh what a lovely war - "הוי איזו מלחמה נחמדת", מחזה עם "הומור שחור' שהופק גם כסרט. במחזה מתוארים אנשי האצולה שישובים להם בטירות, במקומות בטוחים ושלווים ומחווים דעות כיצד יש לנהל את המלחמה. לשמחתנו, זה לא המצב בארץ שלנו. בנים של פשוטי עם ושועים מתגייסים, לסדיר ולמילואים. חייהם בסכנה באותה מידה, הפטריוטיות שלהם זהה. בעוד שהמחזה הוא משל לאיוולת שבמלחמת העולם הראשונה שמיליונים רבים נפלו בה לשווא, הסרט מכוון למלחמת ווייטנאם, גם היא מלחמת שולל. לשניהם "מקום של כבוד" בספרה של ברברה טוכמאן :" מצעד האיוולת".מבצע "עופרת יצוקה", לא שייך לסוג כזה של מלחמות, אבל כול מלחמה אינה חביבה.השלום הוא חביב. אני מקווה שיגיע הזמן ועל הבימות שלנו יוצג המחזמר - oh what a lovely peace ברָכות ובנועם- doucement. לא עופרת ולא יצוקה.

מאת:צבי גיל. אתר המחבר "זרקור" www.notes.co.il/zvi

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צבי גיל