אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

יאללה ביתר - נבחרת מנצחת. גול עצמי לישראל.


הפריימריס בליכוד היו צריכים להיערך באצטדיון טדי. האופי שלהם, לפחות בהרכבת הנבחרת, היה ספורטיבי יותר מאשר אידיאי. יחד עם זאת, סקרים, ולא משאלי טלפון, אם הנתונים שלהם נמשכים ברצף במועד קרוב לבחירות הם אינדיקציה ברורה לאן נושבת הרוח הציבורית. גם סקרים תכופים, כפי שמתפרסמים בתקשורת, יש להם אפקט של רוח גבית לכאן או לשם, לחיוב או לשלילה,ואין זה משנה אם העיתון הוא בעד זה ונגד זה. בכול מקרה, זאת אווירה אשר מלמדת על אי נחת מן המצב הקיים, שסופה גיבוש דעה אשר תתורגם לשפת הקלפי. היא אינה בהכרח פרי מחשבה מעמיקה לתוצאות המעשיות של אותה בחירה. הנסיבות עלולות להיות כאלה שבמקרה אחד נקצר את הדרך בראיית המציאות ונחסוך לעצמנו דמים, תרתי משמע, או שבדרך פתלתלה נגיע לאותה מציאות: מותשים, ומיואשים, כאשר זאת תיכפה עלינו.זאת הברירה ואין בילתה.

עיתונאי אמור למסור את דבריו בצורה קומפקטית. פעם כאשר טרם היה האינטרנט, והטֶלֶפרינטר היה סוס העבודה של העברת החומר, גלגלנו עם שחר כ- 100 מטרים של סוכנויות רויטֶרס, יופי ( upi ), אי- פי (ap ) ועוד, כדי להוציא מהם שתים שלוש ידיעות חוץ למהדורת הבוקר של "קול ישראל".

לענייננו, במאמר זה. מכיוון שכול כך הרבה נכתב בנושא, יכולתי לתמצת את המסר שלי לכותרת בלבד: הליכוד כמות שהוא, אם יעלה לשלטון, לא מבשר טובות למדינת ישראל. בסוף השבוע הליכוד בחר סיסמת מערכת הבחירות שלו: הליכוד - כי צריך לנהל מדינה". אבל ניהול המדינה הוא הרבה יותר מסיסמה קליטה. אך, כאמור, עיתונאים ופרשנים רבים עסקו בכך לפני הבחירות המקדימות בליכוד ואחריהן, ראיתי לנכון, במקום לקצר- דווקא להרחיב, ולסקור ולו בקצרה את הרקע שמאחוריי הכותרת. הוא מתחיל עם הולדת המדינה. בעצם לפניה, עם החלטת עצרת האומות המאוחדות בשנת 1947 .

כן לגבולות החלוקה 1947 פלוס. לא לגבולות 1967

אני מאמין שמדינת ישראל הייתה קמה, אף כי לא בשנת 1948 , והייתה זוכה בסופו של דבר בהכרה בינלאומית. אולם השואה, שבה הושמד שליש מן העם, הצורך במתן מקלט לשרידים, וגם העדר התלהבות ליישב פליטים יהודיים במקומות שונים בעולם, הם שדרבנו את עצרת האו"ם ב- 29 בנובמבר 1947 להחליט על הקמת מדינת יהודים לצד מדינה פלשתינאית. זאת ע"פ תוכנית וועדה בינלאומית בשם "וועדת אונסקופ". ה"יישוב"- כלומר התושבים היהודיים בא"י- קיבל בסיפוק רב את החלטת האו"ם . זאת למרות שהמדינה שעליה החליט האו"ם הייתה קטנה מאוד. וודאי קטנה יותר יחסית ע"פ התיחום בהחלטת העצרת. העצמאות הייתה חשובה, יישוב שרידי השואה היה חשוב, ובניית מערכות ערכים ונורמות משלנו, כמדינה יהודית, הייתה חשובה. הימין- חרות, התנגד, והשמאל- מפ"ם חשב עדיין על מדינה דו לאומית.

מי שבא "לעזרתה של ישראל" היו הערבים. הם דחו את החלטת האו"ם, ולא זו בלבד אלא שתקפו מייד את היישובים היהודיים בכל רחבי הארץ ונשבעו כי "בפלשתינה לא תקום מדינה יהודית". את ההצהרה הם הוציאו מן הכוח אל הפועל כאשר למחרת החלטת האו"ם הם פתחו במסע טרור ברחבי הארץ, ולאחר הכרזת העצמאות ב- 15 במאי, מדינות ערב הצטרפו למלחמה הזאת.מלחמת העצמאות נמשכה כשנה וגבתה מחיר דמים יקר אך בסופו של דבר הערבים הסכימו להפסקת אש. קווי הפסקת האש הוו בפועל הגבולות- הזמניים- בינינו לבין שכננו: סוריה ולבנון מצפון, ירדן ושטחי יהודה ושומרון , בשליטתה- ממזרח ומצרים מדרום.

העובדה שהעולם ומוסדותיו הכירו דה פקטו בגבולות אלה( למעט ירושלים) נבעה מכך כי היו אלה הערבים שהפרו בבוטות את החלטת האו"ם וניסו להכחיד מדינה חברה באומות המאוחדות.השינוי חל במלחמת ששת הימים, כאשר הערבים שוב תקפו את ישראל וזאת שוב גברה עליהם. האהדה אמנם הייתה נתונה לישראל, ומדינות רבות ,בעיקר במערב, שמחו על הלקח שלימדה ישראל את הערבים ואת תומכיהם בגוש הקומוניסטי, אבל לעולם לא השלימו עם הכיבוש. עמדה זאת מוצאת ביטוי בהחלטת מועצת הביטחון הידועה- 242 . החלטה הזאת משנת 1967 קובעת בין היתר ש"קיום עקרונות המגילה מחייב השכנת שלום צודק ובר-קיימא במזרח התיכון, שיושתת על הגשמת שני העקרונות הבאים:

(א) פינוי כוחות מזוינים ישראליים משטחים שנכבשו במסגרת הסכסוך האחרון; (ב) ביטול כל טענה או מצב של לוחמה, וכיבוד והכרה של הריבונות, השלמות הטריטוריאלית והעצמאות המדינית של כל מדינה ממדינות האזור, ושל זכותן לחיות בשלום בתוך גבולות מוכרים ובטוחים, ללא איומים או מעשי אלימות" עוד צוין בהחלטה כי יש לערוב לחופש השיט בנתיבי-מים בינלאומיים באזור; להגיע להסדר צודק של בעיית הפליטים ולערוב לשלמות הטריטוריאלית ולעצמאות המדינית של כל מדינה ממדינות האזור......"

מאז, שום מדינה בעולם, לא חזרה מן התמיכה בהחלטה זאת, וזה כולל את ארה"ב, בהנהגתו של הנשיא ג'ורג' בוש. ג'ורג' בוש הבן, הסכים רק לתיקוני גבול קלים, תיקונים שעליהם הצהיר מספר פעמים ראש הממשלה אהוד אולמרט, ועליהם ביקש לקבל אישור מן הנשיא בוש בביקורו האחרון בוושינגטון.

אין עוררין על כך שג'ורג' דאבליו בוש, הוא ידיד נאמן לישראל. אולם הוא בראש וראשונה דואג לאינטרסים של ארה"ב, וכאשר אלה נוגדים את מה שהישראלים רואים כאינטרס שלהם, אף הוא ידע להחמיץ פנים ולעמוד על שלו. נזכיר עימות טלוויזיוני בין ראש הממשלה שרון לבין הנשיא בוש ב- 26.6.2001 כלומר כבר בתחילת כהונתו הראשונה של בוש. חילוקי הדעות המהותיים בין שני המנהיגים נחשפו במהלך תשובותיהם לשאלות העיתונאים בראשית הפגישה. ג'ורג' בוש הדגיש את ההתקדמות בבלימת האלימות, את הצורך להציב יעדים ריאליים להפחתה באלימות, ואת הצורך להתחיל "בשלב מסוים" ביישום דו"ח מיטשל.(תהליך להקמתה של מדינה פלשתינאית) שרון, מצדו, הרבה לדבר על האלימות המתמשכת בשטחים, והדגיש שישראל לא תתחיל ביישום דו"ח מיטשל, לפני שתהיה הפסקה מוחלטת של הטרור וההסתה. בוש שב והדגיש פעמים רבות במהלך דבריו כי "יש התקדמות". לדבריו, "זה לא מהיר כמו שהיינו רוצים, אבל השאלה המרכזית היא האם אנו מתקדמים..."

ראש הממשלה אריאל שרון ניסה אמנם למחרת בבוקר להפחית ממהות החיכוך ואמר כי הפגישה התנהלה באווירה ידידותית ונעימה. "אני יוצא בהרגשה טובה מאוד", אמר שרון, "היה דיון מאוד יסודי, מאוד מעמיק". הוא הוסיף כי עמדותיה של ישראל הוצגו בבהירות, וכי יש הפרזה בתיאור חילוקי הדעות. "לא היה כל מתח בפגישה", אמר שרון, אך הוסיף: "אינני אומר שאנו מסכימים בכל הדברים". ( מתוך העיתונות) קשריו של בוש לישראל, במישור המדיני והאישי, עם שרון ועם אולמרט, אומנם התהדקו, אך בל נטעה, ונָטעה, שאפילו ג'ורג' בוש, או מקיין אילו ניבחר, היה עושה לנו הנחות בכול הקשור להקמת המדינה הפלשתינאית ולגבולותיה, מדינה, אשר העולם כולו, ורובו של העם בישראל רוצה בקיומה, כשכנה של שלום לישראל, וכאירוע מכונן אשר יפתח את שערי כול מדינות ערב בפני ישראל. מבחינה זאת כמעט אין הבדל בין ממשל בוש לבין ממשל אובמה, כאשר הילרי קלינטון,שרת החוץ שלו, נחשבת כידידת ישראל. מה שקרה בשנת 1948 אינו תקדים, בשום אופן וצורה. העולם השתנה וגם אנו.

תזכורת טרייה שמענו מפי מי ששימש שליח אמריקני למזרח התיכון ,דניס רוס, ש"נגמרו הימים של פנקס צ'קים פותח"- כפי שהוא צוטט ב"מבט" ( 7.12.2008. ) רוס אמור למלא תפקיד חשוב בממשל אובמה. שלא לדבר על מקורבים אחרים, כמו זבינגנייב בז'ז'ינסקי, בעבר יועץ לביטחון לאומי, שהתבטא באופן בוטה למדי בשיחה עם כתבת "הארץ( 8.12.2008 ) שאל לה לישראל לדחוף את ארה"ב לפעולה צבאית נגד איראן. הנשיא הנבחר אובמה במסיבת העיתונים ב- 7.12.2008 אמנם כרך את הנכונות לדבר עם איראן במעין אולטימאטום שארה"ב לא תקבל איראן גרעינית, אך בל נאטום את אוזננו לנימות של המקורבים לממשל החדש, כמו רוס ובז'ז'ינסקי .והרי הביטחוניסטים, הוותיקים והחדשים בליכוד, רוצים להשמיד את מתקני הגרעין האיראניים.התקדים של הריסת הכור העיראקי "אוסיראק" (מבצע "אופרה" 1981 ) ,הוא בעלת סבירות נמוכה לחזור על עצמו.

זה בכול הנוגע לארה"ב. אשר לאירופה, כאן דווקא חלה התחממות ביחסים אך זאת היא על תנאי. שדרוג היחסים בין האיחוד האירופי לבין ישראל אשר אושר ב- 8.12.2008 איננו עקרון קונסטיטוציוני, וגם חוקות ניתן לשנות. הוא דרוג, בדומה לדרוג הכלכלי של s&p . אפשר לשדרג למעלה ואפשר לשדרג למטה. זה תלוי יהיה במדיניות של ישראל. במילים אחרות המדיניות של אירופה וארה"ב בנושא המזרח התיכון תהיה הרבה יותר בהרמוניה מכפי שהייתה בימי בוש. ואם צריך היה תזכורת גם כאן, זאת באה לפני יומיים ביום ששי, הפעם ממשרד החוץ הבריטי כי ייאסר על אזרחי בריטניה לרכוש נכסים בהתנחלויות לאחר האיסור הקודם על העלאת מיסים ממוצרים שההתנחלויות מייצאות. בעניין זה אין כול פשרות. גם בראון כמו קודמו בלייר נחשב לידיד ישראל.לכך יש להוסיף את הסיכומים החל בוועידת מדריד, 1991 שלה הסכים ראש המשלה יצחק שמיר,ואשר לא הסתיימה כפי שהוא ציפה, וכלה בוועידת אנאפוליס ב- 2007 שבה הונחו יסודות להידברות עם הפלשתינאים להקמת מדינה פלשתינאית.

ישראל היא מדינה קטנטונת חזקה, אך אינה מעצמה, ונתמכת במערב על תנאי.

אנו לא זקוקים לתזכורת לתוצאה של מלחמת לבנון השנייה, כדי שנכיר בכך שעם כול יכולתנו הטכנולוגית,המדעית והתמיכה שבה אנו זוכים בקרב יהודי ארה"ב וגם בקרב קהילות נוצריות שונות- אנו לא מעצמה. דרום אפריקה הייתה מעצמה גדולה מאיתנו ובעלת ערך אסטרטגי גדול יותר מאיתנו למערב בכלל, ולארה"ב בפרט. אולם כאשר המערב הגיע למסקנה שיש לו אינטרסים חשובים יותר מאשר כף התקווה הטובה, לא הייתה לה לפרטוריה ברירה- היא נכנעה. המשוואה לא קיימת כאן באשר לתכלית. אנו לא רוצים להיות מדינה רב לאומית, ואילו דרום אפריקה הפכה לכזאת בלחץ הנסיבות.

ההשקפה הרווחת, בעיקר בימין, וגם בקרב הציבור הדתי הלאומי, שאם העם בישראל יהיה מאוחד הוא יוכל לעמוד בלחצים, היא חלום באספמיה. העם המאוחד, כולל חלקיו בפזורה, לא יקבל אפילו רבע מטוס "חמקן" אם המדינה תתחמק מלמלא את רצון העולם, ובראשו ארה"ב . והרצון המוצהר הוא שעל ישראל לפנות את כול ההתנחלויות, או את רובם המכריע, מכיוון שהן נמצאות על שטח כבוש מאז 1967. מי שחושב כי אפילו הסחבת שאפיינה את תקופת בוש תוכל להתמשך בבחינת או "שהכלב ימות או שהפריץ יוציא את נשמתו"- הוא שוגה, או חולם בהקיץ ומוליך שולל רבים תמימים או הוזים. משום כך ביבי נתניהו בונה פחות על אידיאולוגיה, אשר מזמן פשטה את הרגל גם אצלו, ויותר על "נבחרת" שאמורה לשדר לעם שכאן לפנינו אשכול של חכמים אשר יפתרו לנו קושיות ובעיות.

עם מלוא ההערכה לאישיותם ולרקורד שלהם, כוכבים כמו בני בגין, דן מרידור, עוזי דיין, טל ברודי,יוסי פלד, אסף חפץ, כולם רכש חדש לא בעד ממון נוסח גיידמאק,(שכמעט פשט את הרגל ועזב את הארץ) אלא בעבור מעמד , הם צרוף של אנשים איכותיים, שיפה, למשל, לחתימה על עצומה מרשימה. אומר יותר מזה. במקרה שלפנינו, מגוון המוחות לא מחזק את המפלגה, אידיאולוגית, אלא מחליש אותה .שימו לב מה שקרה בהיסטוריה של המפלגות אצלנו. משמאל היה מערך. הוא התפרק. החלק המפא"י נשאר הגרעין של העבודה והחלק המפ"מי קם כר"ץ, מר"ץ וכיו"ב גלגולים . במהלך השנים, נכון יותר בתקופת אריאל שרון מה שהיה גח"ל- גוש חרות ליברלים, חזר והתפרק. הליכוד מקורו בתנועת החרות ואילו "קדימה", ממלאת תפקיד של הציונית כללית. ועוד מהפך מעניין.

האמנה שעליה חתם כול חבר "חרות" קובעת בעקרון מספר אחד: "שחרור המולדת כולה, (קרי ארץ ישראל כולה) ריכוז האומה, קיום ריבונותה ופיתוח ייחודה התרבותי הם היסודות של ההשקפה הלאומית של תנועת החרות בארץ ישראל...." ארץ ישראל כללה גם את עבר הירדן המזרחי. סעיף זה, אליבא דעלמא כולה,התפרק לאטומים.ועוד עקרון שהתאדה: "תנועת החרות שואפת להשרשת ערכיה הנצחיים של תורת ישראל בחיי האומה". מה מתוך כול זה קיים בליכוד של היום. לא שחרות רצתה להשתנות, הנסיבות הכריחו אותה להשתנות. מי שהכיר בכך, ונתן לכך ביטוי מובהק כמה שנים לאחר מלחמת ששת הימים, היה גיבורה, משה דיין, לא חבר הליכוד אך קרוב לנפשו ולאוזנו של מנהיג הליכוד מנחם בגין שמינה אותו לשר החוץ. הוא ביחד עם עזר וייצמן- חסיד חרות שהתפקר- דחפו לחתימת הסכם השלום עם מצרים. על רקע המדיניות כלפי הפלשתינאים דיין פרש מממשלת בגין. עזר וייצמן פרש מן הליכוד. אהוד אולמרט, גם הוא בשר משברה של חרות המקורית, שינה את השקפתו, ולא רק בגלל אופורטוניזם פוליטי. גם ציפי ליבנה, בת לאחר מן המייסדים, עברה מהפך פוליטי..

השותפה לתנועת החרות בליכוד- המפלגה הליברלית,לפנים הציונים הכלליים,לאחר שנפרדה מן הפלג הפרוגרסיבי, הייתה מפלגת מרכז טיפוסית אשר בראש מעייניה אמנם עמדה המדינה אבל זאת הייתה קשורה קשר הדוק באופי החברתי כלכלי שלה.נגד התאגדות כוללת , כלומר נגד הסתדרות העובדים, הפחת התערבות המדינה בעניינים כלכליים, עידוד יוזמה פרטית, הלאמת שרותי הבריאות, וכיו"ב סוגיות של חברה ומדינה, עקרונות שאותם אימץ דווקא ביבי נתניהו, מנהיג של מפלגה שרוב מצביעיה באים מן השכבות החלשות, ולא מנחם בגין

ואם כבר עוסקים בהיסטוריה, הרי גרעיני היסוד של התנועה הרביזיוניסטית, "השימשונים" דגלו בשנות העשרים של המאה הקודמת במדינה יהודית בשתי גדות הירדן."השמשונים", אגב, יש להם מניות יסוד בפעולות של השלכת אבנים, לא רק על אנשי צבא ומשטרה בריטיים בימי המנדט, אלא גם על יהודים. לדוגמה כאשר תנועת ה"בונד" ( תנועה סוציאליסטית שעלתה ממזרח אירופה) קיימה אסיפות בידייש, "השמשונים" ניפצו שמשות והשליכו אבנים- 80 שנה לפני "נוער הגבעות", ונוער הפלשתינאים. מי שמתעניין בנושא ימצא אותו בפרוט רב בספרו של יעקוב אליאב- "מבוקש"( הוצאת "מחתרת" ומעריב 1983)

נתניה רוצה להתרחק לא רק מן "השמשונים" אלא גם מפני הפייגלים( הציפורים- הנָקָרים) .הוא אוסף מן הגורן ומן היקב תערובת אנטי סימביוטית. ואם לכך נוסיף את השותפים הטבעיים, כלומר המפלגות החרדיות והימניות, זאת תהיה ממשלה בקיפאון עמוק או בצנטריפוגה מתמדת. העיקר שיש נבחרת והסקרים מנבאים 36 מנדטים.

דינאמיקה של עדר.

עד כדי כך האווירה היא שהכול בכיס, שגם הנשיא הסורי אסעד משוכנע בכך, וכנראה גם הפרשן הוותיק של "הארץ, יואל מרקוס. מרקוס, במרום שנותיו, פובליציסט בעל מוניטין, הכול שהוא מבקש מביבי הוא: אמור לנו משהו ביבי. ובכן ביבי דיבר בשפה ביביאנית. יומיים לפני פינוי הבית בחברון הוא הסתער בפורטיסימו, על "הפורעים" ואמר שיש לדכא את הפרעות ביד ברזל. לאחר פינוי האתר ביבי - בפיאניסימו- "קרא לכל הצדדים לשמור על איפוק ועל החוק". ומרקוס, המשופשף, הרי מכיר את ביבי מצוין, אז למה הוא עוד מצפה. אז ביבי אמר – אז מה? בעצם הדואליות הלשונית של מנהיג הליכוד מייצגת את הדואלית הערכית של חבריו. בועז העצני קרא לחיילים לסרב לפקודות של פינוי מאחזים ואילו רובי ריבלין ,נשוא הפנים, יו"ר הכנסת בעבר, חרותניק וותיק, הזהיר מפני אי ציות לחוק. עכשיו, כאשר פייגלין תקוע לו בבית הבליעה, אפילו עמוק לאחר התרגיל השיריוני, כמספר 38- נתניהו מדבר על ממשלת אחדות. וממשלת אחדות אינה ה"ליכוד" ו"ישראל ביתנו". היא גם קדימה והעבודה.כלומר ביבי יקים ממשלת אחדות ושלום על ישראל. הרי גם דליה איציק הפבורית של קדימה בפריימריס,היא בעד ממשלת אחדות. אלא מה .כאשר המדינה במלחמה או במצוקה קשה, יש אחדות והעם מלוכד, ולא צריך בשביל זה את הליכוד. אין מה לדבר, העפיפון של ביבי מרחף הכי גבוה ברוח. והעם, העם הזה, מתבונן מעל ומשתהה: איזו עפיפוניאדה.

כאן אני רואה לנכון לומר מספר מילים לגבי הפרשן המדיני של ערוץ 1 , ירון דקל ( באמת אדם נבון ובעל תביעת עין חדה). ראשית לברך אותו על קבלת "פרס סוקולוב". דקל, נוסף על דברי פרשנות, בדרך כלל נבונים, מוסיף נבואות, וזאת בנחרצות של ישעיהו א'. החזון שלו הוא שאנשים יצביעו בעד העבודה מתוך חמלה. פניו לובשות הבעה של רחמים רטובים. חסרה רק קופסה בצד של "יתום אני". מה רע בחמלה? . כמי שאימץ את האמירה של סבתי(שעליה אני חוזר שוב ושוב- "נקמה בפשפשים כאשר הבית בוער") חושב שבנסיבות הקיימות העבודה היא ברירת המחדל. אני לא מרחם על העבודה וצמרתה, אני מרחם על עצמי אם השלטון יהיה בידי הליכוד. אני מייחל שרבים ירחמו על מפלגת העבודה, ואולי היא גם תתעשת. לא שיש קדושה בקיום מפלגת העבודה חרף הקבלות ההיסטוריות שיש לה החל בתהליך של בניית המדינה בדרך, בהקמתה ובביסוסה. היא זקוקה לשדרוג יסודי כתוצאה מ"שיפוצים" שגויים של אדריכליה, בתוך הבית. אבל היא דרושה לעם מכיוון שהיא, מרצון או מאונס, עמוד התווך לשלום בינינו לבין הפלשתינאים והעולם הערבי כולו. מיהו המנהיג שלה, יש לו חשיבות פרסונאלית, ציבורית, אבל היא כמפלגה, גם לאחר כל ה"פרישמיש", יש לה חובת קיום. זאת אני אומר, חרף נטייתי הברורה לתנועת מר"ץ, כתנועה וכאנשים שמרכיבים אותה ואת צמרתה.

אהוד ברק, חרף דימויו הלא מחמיא, ויחסיו האישיות הבעייתיים, הוא עדיין המדינאי הכי אחראי שיש לנו, והוא ללא ספק בטחוניסט. הוא לא יהסס להיכנס, או להכניס, לעזה, אם הדבר יועיל יותר מאשר יזיק. ברק יכול להיות הססן, אך לא בענייני ביטחון. יש לו בעיה עם עצמו,כלומר אישיותו שלו ועם יועצים רעים. מכיוון שאת הרשימה הזאת הכנתי לפני כמה שבועות, ( כפי שאני בדרך כלל מכין את העיסות שלי שיטפחו) - קראתי בסיפוק את הריאיון של אהוד ברק ב"הארץ" ( יוםו 18 בדצמבר 2008) שבו הוא אמור "אני פועל כדי לקדם את השלום בעולם האמיתי ולא בעולם דמיוני....." .זה נכון וטוב, אבל קצת דמיון יצירתי לא יזיק. אני גם מסכים איתו שאין תחליף למפלגת העבודה כמפלגת "מרכז שמאל"( קרי מפלגת סוציאל ליברלית). אך גם כאן הוא היה צריך לעמול הרבה כדי למלא תואר זה עור וגידים, והוא לא עשה מספיק. אפשר מאוד, שהוא צריך היה לפעול לפי האינסטינקטים של שכל ישר, ולא של "אויבר חוכם" (חכם- על) כפי שהגדירה אותו פעם שולמית אלוני. וגם לא לפי עצת משווקים.

בכלל, אני חושב שאם למדינאים שלנו יש מדיניות שהם מאמינים בה, יורידו בכמה מקומות את היחצנים לסוגיהם. שלא יישבו להם על הראש. הם דואגים בראש וראשונה למוניטין שלהם כלומר לכיסיהם ולמוניטין שלהם, כלומר עוד כסף ויוקרה של ממליכי מךכים. גם אם היחצן הוא נבון ואמין, ההחלטה חייבת להיות של המנהיג. נמאס מחלונות הראווה של המשווקים הללו,אשר מי שמציג בהם את הפריטים, אבקות כביסה או פוליטיקאים, לא מוסיף לדימוי שלו אלא גורע. מדוע לקח כה רבה זמן לאהוד ברק להתראיין, ריאיון ממצה זה. ועוד . איזו מין איוולת זאת שהעבודה וקדימה רבות זו עם זאת כתגרים במקום לעמוד יחד נגד הליכוד.את התרועה האחרונה בקקופוניה זאת שמענו אמש, משלי יחימוביץ', ב "רואים עולם" כמי שהשמיצה את "קדימה" על האשמת זיופים בפריימריס. טוב יעשו שתי המפלגות אם יקבעו מי ומי הם המגיבים.מלחמה בין קדימה לעבודה לא תביא לנו את השלום המיוחל.

שלום לא יקום בהבל פה של אף מפלגה ובוודאי שלא של ביבי ונבחרתו, גם מלחמה לא תתרחש בהבל פה. העבודה וקדימה ( בעצם הליברלים שקמו לתחייה,ושוב אין זה משנה מהי קדימה) הם הערובה שתהליך השלום לא ירוסק על ידינו, ואנו נצטרך בבוא היום לאסוף את השברים בתנאים קשים יותר.

או"ם שמום- חיי וקיים.

בפועל גם המדינות שהפכו את הסכמי שביתת הנשק להסכמי שלום כמו ירדן ומצרים, עשו זאת לאחר שפינינו את כול השטח הכבוש של מדינות אלה.הפלשתינאים הם אמנם לא מדינה שיש לנו איתם קווי הפסקת אש או שביתת נשק, אבל יש להם החלטות האו"ם,( החלטת החלוקה והחלטת מועה"ב 242 ) ואהדה רבה , כפי שהייתה לגבינו ב- 1947 , להקמת בית לאומי משלהם.

ביום ג' ה- 16.12.2008 מועצת הביטחון, בישיבה מיוחדת, סמכה את ידיה על הסיכומים של וועידת אנאפוליס. בכך החלטות אנאפוליס על הקמת מדינה פלשתינאית בצד ישראל, קבלה עוד גושפנקה בינלאומית מן המוסד הביצועי של האו"ם. יהיו אשר יאמרו, כפי שאמר כתב ערוץ 1 בארה"ב נתן גוטמן, שבפועל זה לא משנה. זה נכון, אך בפועל ארה"ב הייתה בין התומכות, וגם היוזמת של הבאת הסוגיה בפני המועצה. מכאן שבפועל יש תמיד חשיבות לעמדה האמריקנית. אם זאת קובעת שהחלטת מועצת הביטחון אינה לרוחה, מסיבה כלשהי, היא מטילה ווטו. כאן יש שתי חלופות בלבד. או שארה"ב תתמוך בישראל בכל הנסיבות או שלא תתמוך. היה ואם לא תתמוך גם כאן יש שתי חלופות. או שתלחץ עלינו לשנות מדיניות, או שלא תטיל ויטו במועצה. התוצאה במציאות לגבינו – היא אותה תוצאה.

פתחתי בבית"ר ואסיים באותה סביבה.- milieu. בערב ההצבעה לפריימיריס בבנייני האומה התראיינה ח"כ לימור לבנת. היא הצביעה על הקהל ואמרה לבני ליס מערוץ 1 : ראה את הקהל. הוא שקט, לא מתפרץ ומחכה בסבלנות. במילים אחרות אין כאן התפרעות קלאסית במגרש וביציעים. ועוד אגב. הצילומים מבנייני האומה היו שווים אלפי מילים. רוב הממתינים היו חובשות,או חובשי, כיסוי וחלקם אף מגודלי זקן. מטעמים של זכויות יוצרים איני יכול להביא את התמונה. מכול מקום, אלה בתמונה הם לא תלמידיו של ז'בוטינסקי. הם תומכיו של פייגלין.

רק הליכוד יכול. יאללה.

תגיות: 

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת צבי גיל