אימגו מגזין מאמרים

כתב עת בנושאי תרבות ותוכן

עכו, סתיו 2008 - בפרוע פרעות בישראל


הדברים המובאים להלן הופיעו בחלקם במאמר שפרסמתי כאן בחודש יוני 2007 ("הדרך לאבדון: הרהורים בלי כחל ושרק"). אירועי הימים האחרונים בעכו מחדדים את האקטואליות של הנושא ומחייבים לדון בו ביתר הרחבה. אפתח בקטע ממאמר שהתפרסם בעיתון "ידיעות אחרונות" מיום 13 באוקטובר, 2008, "אירועי עכו – החל בנסיעתו "השקטה" ו"האיטית", ו"בלי הרדיו" כמובן, של תאופיק, שכל מה שרצה זה לחזור הביתה בשלום; עבור בקריאות "איטבח אל יהוד" ביום הכיפורים במדינת היהודים, וביהודים הנסים על נפשם מפני "קומץ" ערבי מוסת; וכלה בדרישה ש"הערבים הפלסטינים בישראל" יקבלו חסות בינלאומית לפני שהפוגרום היהודי רחמנא לצלן יפקוד אותם – הם סימפטום. סימפטום, שחלקו האחד הוא מיעוט ערבי פורע במקצתו, שזיהה את רפיונן וחדלונן של המערכות השלטוניות הישראליות, ששש לקרוא תיגר על "מדינתו", שאינו חושש להזדהות עם המרים שבאויביה ולפרקים אף להתקומם נגדה גם בעת מלחמה (למשל, באוקטובר 2000). זהו מיעוט שממאן רובו ככולו בעידודה ובהנחייתה "האמיצה" של הנהגתו (הפרלמנטרית והחוץ פרלמנטרית), להשלים עם קיומה של ישראל כמדינה יהודית, ואשר אינו חדל להוציא את דיבתה בניכר כל אימת שנקרית על דרכו ההזדמנות" ynet.co.il.

את מערכת היחסים של מדינת ישראל עם העולם הערבי משולים לפסוק המקראי כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי, וּפְגָעוֹ הַדֹּב; וּבָא הַבַּיִת--וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר, וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ (עמוס, פרק ה', פסוק י"ט).

אחרי הבריחה מלבנון וההתנתקות מרצועת עזה (המנוסה מפני הארי), וגל הטרור של האינתיפאדה השניה והמפלה במלחמת לבנון השניה (פגיעת הדב), לא היתה זו אלא שאלה של זמן מתי תגיע נשיכת הנחש.

הקשת נחש היא קטלנית באותה מידה כמו הזָפּטָה אותה חוטפים מאריה או מדב

בקרב הציבור בישראל קיימת מודעות לסכנה הנשקפת לביטחונה של מדינת ישראל מהמדינות השכנות, סכנה שבשל הצטרפותה של איראן ל"חגיגה" קבלה מישנה תוקף. היומרות הגרעיניות של איראן מקנות לסכנה הזאת מימדים חדשים.

ישנה גם מודעות לסכנות הנובעות מהמאבק המתמיד עם הפלשתינאים אם כי כאן כבר ישנם סדקים. לא מעטים, בעיקר בשמאל (גם בזה המגדיר את עצמו כ"שפוי" וגם בזה הפחות שפוי), מכירים בכך ש"ישראל היא הנושאת באחריות למצב", ושבהנצחת ה"כיבוש" היא מביאה על עצמה את כל הצרות. מהסכנה הלא פחות חמורה, הסכנה הנובעת מאי השלמתם של ערביי ישראל עם קיומה של המדינה ישנה התעלמות מוחלטת. למעלה מששים שנה חלפו מיום הכרזת המדינה, והאוכלוסיה הערבית החיה בישראל, אוכלוסיה שב 1948 נלחמה בחרוף נפש נגד הקמתה של המדינה, אוכלוסיה שהציבה לה למטרה ביצוע ג'נוסייד ביישוב היהודי בארץ ישראל, האוכלוסיה הזאת עדיין ממשיכה לחתור למימוש המשימה אותה היא נכשלה לבצע ב 1948. האוכלוסיה הזאת מגדירה כ"שואה" (נַכּבָּה) את כישלונה בביצוע הג'נוסייד. לערביי ישראל יש טענות אל הימנון המדינה, הימנון שלדבריהם "איננו מדבר אל לבם".

לעניות דעתי השורה "עוֹד לֹא אַבְדָה תִקְוָתֵינוּ" דווקא מתארת יפה מאוד את שאיפותיהם של ערביי ישראל . . .

אחת התוצאות עליה אלה שהביאו לנו את הסכמי אוסלו לא חשבו, היא מה תהיה השפעתם של ההסכמים האלה על ערביי ישראל. זה לא צריך להפליא, כי הסכמי אוסלו, כמו יוזמות ומהלכים מדיניים אחרים הננקטים בישראל, נוהלו ע"פ הכלל של "סוף מעשה בחוסר מחשבה תחילה".

בתקופה שקדמה להסכמי אוסלו, ערביי ישראל החלו ברובם לקבל את קיומה של המדינה כעובדה ולהשלים עם היותם מיעוט החי בה. הם אף פעם לא אהבו אותנו ובוודאי לא היו מאושרים מהמציאות הזאת, אבל מאחר והם לא ראו כל אפשרות לשנות את המצב הם התחילו להשלים עם גורלם. חתימת הסכמי אוסלו הביאה לעצירת התהליך הזה. עבור ערביי ישראל הסכמי אוסלו היוו אות מבשר תיקווה, תיקווה שלא הכל אבוד, תיקווה שיש סיכוי להחזיר את הגלגל לאחור. המרחק מאוטונומיה בשטחי יש"ע לאוטונומיה בגליל ובמשולש איננו כל כך גדול, ומבחינה לוגית זה אפילו די טבעי, וזה רק הצעד הראשון. אחרי הסכמי אוסלו הערבים החלו לראות את עצמם כאוכלוסיה ערבית הנמצאת "תחת שלטון ישראלי" ולא כאוכלוסיה ערבית ישראלית. המילה "כיבוש" עדיין לא נאמרת בגלוי, אבל גם זה יבוא. תעודת הזהות הישראלית הפכה ל"תעודת שהות" בלבד. נכון לעכשיו, עזמי בשארה הוא היחיד שהשתמש בהגדרה הזאת, אבל קרוב לוודאי שלא חסרים בין ערביי ישראל כאלה השותפים לתחושה הזאת. זה לא צריך להפתיע, כי זה רק טבעי שמי שעבורו הקמתה של מדינת ישראל היא "שואה", לא יכול להרגיש שייכות למדינה. השינוי הרדיקלי הזה ביחסם של ערביי ישראל למדינה הוא אחת מתוצאות הלוואי (by products) של הסכמי אוסלו, תוצאות שאף אחד לא נתן עליהן את הדעת, לא במסגרת הדיונים שקדמו להשגת הסכמי אוסלו (בהנחה שדיונים כאלה אכן התקיימו) ולא לאורך כל התקופה שעברה מאז שההסכמים האלה נחתמו. פרי באושים ראשון של הסכמי אוסלו הוא הפיכת יום הנַכּבָּה (ה 15 במאי בכל שנה) לטכס רשמי בו הערבים מבכים את מר גורלם שמנע מהם לבצע את הג'נוסייד. בשנים האחרונות נמצאים גם ישראלים שלוקחים חלק בטכסים האלה.

ההצלחות של הערבים במאבקם נגד ישראל, או מה שנראה כהצלחות מנקודת מבטם, בשנים האחרונות, הגבירו את ההקצנה ביחסם של ערביי ישראל למדינה. אין זה משנה לצורך העניין אם אלו הצלחות של ממש או שזה רק נדמה להם. כאשר הם שומעים מפיו של ראש הממשלה שהעם היושב בציון "עייף ממלחמות", אין להם שום סיבה שבעולם לא להאמין ש"זה היום לו צפינו" באמת עומד על הסף. לקראת סוף שנת 2006 התפרסם מסמך בשם "חזון עתידי לערביי ישראל", שאת את הנוסח המלא שלו אפשר לקרוא בעברית ב mossawacenter.pdf . ובאנגלית ב mossawacenter (english).pdf .

אני מציע לכל אחד לקרוא בעיון את המסמך הזה. הוא נותן מושג איך הערבים רואים את העתיד. הוא גם יקל על הבנת הרקע האמיתי לאירועי הימים האלה בעכו.

במאמר מוסגר, נושא שחוזר ועולה לכותרות חדשות לבקרים הוא ה"אפארטהייד" ממנו סובלים הערבים הנתונים לשלטונה של ישראל. אורי אבנרי, שולמית אלוני ושורה ארוכה של חדלי אישים אחרים כמו דרור אטקס ויריב אופנהיימר מתנועת "שלום עכשיו", וכן אישים בעלי מוניטין בינלאומי כמו ג'ימי קארטר, נשיאה לשעבר של ארה"ב, כולם שותפים להשמצה לפיה הערבים נמצאים תחת משטר "אפארטהייד". ב"אפארטהייד" הזה, ערבים חופשיים לנסוע לחו"ל, ב"אפארטהייד" הזה, ערבים לוקחים חלק פעיל בכנסים המגנים את ישראל בלא שיאונה להם כל רע, ב"אפארטהייד" הזה, ערבים חופשיים להפיק ולהפיץ בעולם סרטי תעמולה ארסיים נגד מדינת ישראל, וב"אפארטהייד" הזה, הערבים חופשיים להפיק ולהפיץ את "חזון העתיד" שלהם ולחתום עליו בשמותיהם המלאים. כל זה מבלי ששערה אחת על גופם תהיה בסכנה. אם לזה "אפארטהייד" ייקרא אז כנראה שהיתה מידה רבה של הגזמה בתאור מר גורלם של השחורים בדרום אפריקה.

לחזון העתיד היה המשך. ב 15 במאי, 2007 הופיע מסמך המשך ל"חזון העתיד", מסמך המכונה "הצהרת חיפה", שאת הנוסח המלא שלו אפשר לקרוא בעברית ב mada-research.pdf .ובאנגלית ב alternativenews.org.

ב"הצהרת חיפה" מצויין בפרוש שהיא "פרוייקט שנעשה במימון האיחוד האירופי" (ב"חזון העתיד" אין אזכור של מי שסייע במימון הפרוייקט). בדומה ל"חזון העתיד", גם "הצהרת חיפה" היא שילוב של תביעות אולטימטיביות והצגה של מסכנות. למותר לציין שגם ב"הצהרת חיפה" מופיעה רשימה מלאה של שמות המשתתפים בהכנתו, שמוכנותם להזדהות מראה שהם כנראה לא כל כך חוששים לבטחונם האישי במשטר ה"אפארטהייד" השורר בישראל.

למעשה ערביי ישראל הצטרפו למלחמה שאחיהם ברצועת עזה וביו"ש מנהלים נגד מדינת ישראל. בשלב זה המלחמה בחזית הבית מתנהלת עדיין ללא שימוש בנשק. אחרי שנסיון ראשון למרד, באוקטובר 2000, דוכא בעודו באיבו הם מסתפקים בינתיים ביידוי אבנים, שריפת צמיגים ו"תאונות" דרכים הנגרמות כתוצאה מ"איבוד שליטה". קצין המשטרה שהיה נוכח במקום, קרא נכון את המצב, והגיב כמו שצריך, מנע את התפשטות האינתיפאדה לתחומי הקו הירוק. במקום לקבל צל"ש, אותו קצין משטרה זכה ל"מי שברך" שהביא לסיום הקריירה שלו במשטרה. במשטרה לא שכחו מה עלה בגורלו של אותו קצין. התוצאה – חוסר תגובה הולמת לארועי עכו בימים אלה. מי משלם את המחיר? התושבים.

התופעה של צעירים ערביים המפגינים ברחובותיה של עיר במדינת ישראל תוך השמעת קריאות "איטבח אל יהוד", מראה שהם "תפסו ביטחון". הם יודעים שאין להם ממה לחשוש, שהמשטרה מנוטרלת ולכל היותר תתמקד במניעת תגובות מהרחוב היהודי, תגובות שאם אכן תבאנה תזכנה לתואר "פוגרום" מהציבור הנאור. בקצב הזה לא רחוק היום שארועי עכו יתפשטו לערי דו-קיום אחרות כמו חיפה, יפו ו/או רמלה, וחזית הבית תהפוך לחזית לכל דבר.

יחסם של הערבים תושבי ישראל למדינה, והסכנה הפוטנציאלית הנובעת ממנו, איננו נושא שניתן לטפל בו באמצעות יחסי ציבור (מאמרים בעיתונות, חילופי צעקות בכנסת או מינוי של שר מקרב הציבור הערבי). רטוריקה שמאלנית גם היא איננה פיתרון, וגם לא זו של ליברמן. הבעיה היא אמיתית ומחייבת טיפול ברמה ממשלתית. ההתפתחויות בקרב ערביי ישראל שהן מוקש זמן הדורש טיפול נמרץ, ויפה שעה אחת קודם, צריכות להדליק אור אדום באיזה שהוא מקום. אבל למי יש זמן לזה? עיקר תשומת הלב נתון למניעת הליכה לבחירות, בחירות בהן נתניהו

עשוי לזכות. זה כרגע מה שיש לכולם בראש. האיום של חזית

נוספת, חזית בתוך הבית, יכול לחכות.

מוטיב משותף ל"חזון העתיד" ול"הצהרת חיפה", הוא היותם של ערביי ישראל חלק בלתי נפרד של ה"עם" הפלשתינאי. הם אינם רואים את עצמם כישראלים. הם "תושבי" מדינת ישראל, תושבים לא מרצון, אלא מפני שזה נכפה עליה). הם פלשתינאים ובתור שכאלה הם דורשים למעמד מיוחד, מעמד שיקנה להם את הזכות להכתיב למדינת ישראל למי יש זכות לגור בה ולמי לא. רשימת התביעות המועלות ע"י הערבים בשני במסמכים, או אפילו חלק ממנה, היא מתכון לחיסולה של מדינת ישראל (לא כל הדברים שהבאתי כאן נאמרים במפורש, אבל צריך להיות בעל דמיון מאוד יצירתי כדי להבין מקריאת המסמכים האלה מה שהוא אחר).

האגרסיביות המסמכית של הערבים, וכמוה האגרסיביות הפיסית שלהם, אינן זוכות לתגובה ישראלית הולמת. למען הדיוק הן אינן זוכות לתגובה כל שהיא. ברמה הממשלתית שוררת שתיקה רועמת. כל מה ששומעים הוא "אין ספק שבמשך שנים היה קיפוח כלפי האוכלוסייה הערבית" (אהוד אולמרט, "מעריב", 12 באוקטובר, 2008), או "יש אפליה נגד ערביי ישראל ויש לשנות את הקיפוח המעוות", וכן "ערביי ישראל אינם איום אסטרטגי ואיני מסתכל עליהם כאיום אסטרטגי" (אהוד אולמרט, "ידיעות אחרונות", 7 באוקטובר, 2008). בתקשורת לא מוצאים הרבה על הנושא כי הוא פשוט לא קיים. יש נושאים יותר מעניינים וחשובים. לישראלי הממוצע לפיכך אין הרבה מושג על המתרחש ברחוב הערבי. הוא גם לא מגלה עניין כי אף אחד לא טורח ליידע אותו על מה שבאמת קורה שם, ומהמתפרסם בתקשורת הוא מקבל תמונה מעוותת של המציאות.

תגובתה של ישראל הרשמית לנעשה ברחוב הערבי

למעשה זה לא מדוייק לאמר שיש התעלמות מוחלטת של התקשורת מהנעשה בקרב הציבור הערבי. להיפך, יש "כיסוי נרחב". חומר למכביר, גם חדשות וגם מאמרים פובליציסטיים, על הקיפוח והאפליה של המגזר הערבי, וכן על "המדיניות הגזענית" שמדינת ישראל נוקטת בה כלפי המיעוט הערבי החי בתוכה, ממלא את דפי העיתונות ואת מסכי הטלוויזיה. ל"כוונותיה" של מדינת ישראל לטרנספר את המיעוט הערבי, אם לא לבצע בו טיהור אתני, שמור מקום כבוד בכיסוי התקשורתי לו זוכים ערביי ישראל. זו שטיפת המוח הסטנדרטית לה נחשף הישראלי הממוצע. הכל שחור. אין אפילו נקודת אור אחת לרפואה.

עם תמונת מצב כזאת בראש, זה לא מפליא שישנם ישראלים המוכנים לבלוע את הלוקש ש"חזון העתיד" ו/או "הצהרת חיפה" הם "תגובה טבעית" של ערביי ישראל ל"קיפוח" וה"אפליה" בה הם נאלצים לחיות במדינה. אם יתבטלו ה"קיפוח" וה"אפליה", אם יתנו להם שוויון זכויות מלא, אם יחליפו את הדגל ואת ההמנון, אם יאפשרו להם חופש הגירה להביא לכאן את כל קרוביהם שנפשם חפצה לחיות על אדמת הקודש, אם ואם ואם - אפשר להמשיך כך מפה ועד להודעה חדשה, הכל יבוא על מקומו בשלום ויהודי וערביי ישראל ישבו ויפצחו בשירה אדירה שבת אחים גם יחד (למען הדיוק יש לאמר בני דודים ולא אחים, אם כי אין זה משנה לצורך הדיון). בקווים כלליים זאת הגרסא בה מחזיק השמאל הישראלי על כל גווניו – החל בשפויים, דרך הפחות שפויים, דרך הלא שפויים וכלה בקיצוניים. הצעירים הערביים שהשתוללו ברחובות עכו יכולים ללמוד הרבה מהתגובות של השמאל הנאור לפרעות. למשל "בעקבות המהומות, יגיעו הבוקר לכיכר רבין בעכו כ-30 מדריכים מתנועת השומר הצעיר המתגוררים בעיר ובסביבתה במסגרת שנת שירות, כדי לבנות יחד עם תושבים יהודים וערבים 'סוכת שלום' " ("ידיעות אחרונות", 12 באוקטובר, 2008, ). או "לאור קריאות בעיר לחרם על הערבים גובשה יוזמה לפיה יגיעו אוטובוסים עם אזרחים שלא גרים בעכו כדי שירכשו מוצרים מבעלי עסקים ערבים" ("מעריב", 12 באוקטובר, 2008, ).

עם תגובות שכאלה, הערבים יודעים שאין להם ממה לחשוש.

שמעון פרס טען, להצדקת הסכמי אוסלו, שהמטרה היתה "להשתחרר מעול השלטון על עם זר" (העיתונאי עקיבא אלדר כתב בזמנו בעיתון "הארץ" מאמר ארוך על הנושא בו הוא הסביר איך ההשתחררות מעול השלטון על עם זר "פותחת בפני ישראל את הדרך להתקבל כחברה שוות זכויות במשפחת האומות" – אני מצטט כאן מהזכרון ואינני ערב למלים המדוייקות בהן הוא השתמש). "להשתחרר מעול השלטון על עם זר"? הנימוק הזה תופס בדיוק באותה מידה לגבי האוכלוסיה הערבית החיה בתחומי הקו הירוק. לטענה הזאת לשוחר השלום המצוי יש תשובת מחץ - "זה לא אותו הדבר". זה לא אותו דבר, נקודה סוף פסוק. איך, כמה, למה, במה בדיוק מתבטא השוני? זה לא אותו הדבר. אם אתה לא מבין אתה סתם מפגר חסר שכל ימני, ואין טעם לבזבז עליך זמן בהסברים. בלאו הכי לא תבין.

לחיזוק עמדתו שוחר השלום המצוי מדגיש ש"ערביי ישראל הם אזרחים נאמנים למדינה" וכן ש"לערבים טוב במדינת ישראל". עובדתית הקביעה האחרונה נכונה. מבחינה כלכלית וגם מבחינת זכויות האזרח מצבם של ערביי ישראל עולה לאין שיעור על מצבו של הרוב המכריע מבין אחיהם בארצות השכנות, שלא לדבר על מצבם של אלה החיים תחת שלטון האוטונומיה הפלשתינאית.

לא מוכרים הרבה מקרים בהיסטוריה בהם מצב כלכלי מנע מציבור לנסות ולממש את שאיפותיו הלאומיות. למרות שארועי הימים האלה בעכו הם ראיה, לשוחר השלום המצוי יש גם כאן תשובה "זה רק מיעוט שולי של קיצוניים, מיעוט שאינו מייצג". איך שהוא ל"מיעוט השולי" הזה בקרב ציבור ערביי ישראל יש ייצוג מלא בכנסת. פרשת עזמי בשארה היא אינדיקציה טובה לאן נושבת הרוח בקרב הציבור הערבי.

אוכלוסיית ערביי ישראל מונה כמיליון וחצי תושבים. אפילו אם המגמות עליהן דברתי כאן הן נחלתם של מיעוט בלבד מתוכה (נניח לצורך הדיון שמדובר בעשרה אחוזים או ב 150,000) זו בעיה שאסור להתעלם ממנה, כי במצבים כאלה בדרך כלל המיעוט "נותן את הטון" ו"הרוב הדומם" מיישר קו עם הקיצוניים. מה גם שזה בכלל לא בטוח שמדובר במיעוט, וגם אם זה באמת רק מיעוט זה וודאי הרבה יותר מאשר עשרה אחוזים. אם מדינת ישראל תחליט לעבור לסדר היום לגבי הנעשה בקרב ערביי ישראל ותמנע מנקיטת צעדים לעצירת התהליך, אנחנו עשויים לראות במו עינינו איך המשפט במגילת העצמאות, "אנו מכריזים בזאת על הקמת מדינה יהודית בארץ ישראל, היא מדינת ישראל", חוזר להיות אגדה.

לסיום, כדאי לשים לב לתופעה הבאה. תוצאות הפריימרי'ס של מיפלגת העבודה (ינואר 2007), וכן אלו של "קדימה" (ספטמבר 2008), נקבעו למעשה ע"י קולות של מצביעים מהמגזר הערבי. שאלת כשרותם של הקולות האלה ואמצעי השגתם היא נושא לדיון אחר. מה שחשוב לצורך הדיון כאן היא העובדה שמעטים מבין ערביי ישראל, אם בכלל, מצביעים בבחירות לכנסת עבור מפלגות "ציוניות". התפקדותם של ערבים למפלגות האלה היא פיקטיבית ואיננה משקפת חברות של ממש במפלגה. בבחירות לכנסת קולותיהם של המצביעים הערבים ניתנים רובם ככולם למפלגות הערביות. אלה מבין הציבור הערבי שאינם מצביעים עבור אחת מהמפלגות הערביות מצביעים ברובם עבור חד"ש. קבלני הקולות שגייסו את הקולות הערביים לפריימרי'ס ידעו היטב את העובדה הזאת, וכמוהם העומדים בראש המפלגות. נוצר כאן לפיכך מצב אבסורדי בו הציבור הערבי שברובו המכריע כלל לא יצביע עבור אחת מהמפלגות השולטות הוא זה שקבע מי יעמוד בראשן. בקונסטלציה הפוליטית הנוכחית הערבים הם אלה שקבעו מי יעמוד בראש ממשלת ישראל בשנתיים הקרובות. לא בטוח שטובתה של מדינת ישראל היתה השיקול שעמד מול עיניהם של המתפקדים הערביים כאשר הם הצביעו בפריימרי'ס כפי שהצביעו.

הוסף תגובה חדשה

CAPTCHA

משהו קטן לוודא שאינך רובוט. משתמשים רשומים מדלגים

ענה לשאלה / השלם את החסר

הנצפים ביותר

מאמרים נוספים מאת ישראל בר-ניר